רפאל מרינוב

רפאל מרינוב (8 בנובמבר 1905, י' בחשוון תרס"ו - 4 במרץ 1986, כ"ג באדר תשמ"ו) היה איש הקואופרציה הצרכנית, הקים את רשת החנויות של המשביר לצרכן ועמד בראשה עד פרישתו בשנת 1976.

רפאל מרינוב
לידה 8 בנובמבר 1905
בוריסוב, רוסיה
פטירה 4 במרץ 1986 (בגיל 80)
תל אביב
פעילות בולטת הקמת קואופרטיבים צרכניים, ארגון אספקה
תפקיד מנכ"ל המשביר לצרכן

ילדות, פעילות ציונית ועלייה עריכה

רפאל (פולה) מרינוב נולד בעיר בוריסוב ברוסיה. אביו עסק במסחר בעצים ובהפקת טרפנטין. השלישי משישה ילדים.

בנוסף על הלימודים בבית הספר, הביא אב המשפחה מעיר הפלך מורה שלימד את כל ילדי המשפחה עברית. גם בנות המשפחה לקחו חלק בלימודים, אף על פי שהדבר לא היה מקובל באותם הימים. ב־1917, בגיל 12 בלבד, הצטרף לתנועת הנוער הציונית והשתתף בהפגנות שנערכו לאחר מהפיכת פברואר 1917. אחרי מהפיכת אוקטובר נאסרה הפעילות הציונית, אולם הוא ואחיו הגדול חיים המשיכו את הפעילות במחתרת ובהמשך עברו ללנינגרד. בערב יום כיפור 1922 נאסר לראשונה בעוון פעילות ציונית, יחד עם אחיו חיים. בשל היותו בן פחות מ-18 שנה, שוחרר מהמעצר לאחר ארבעה ימים, אולם נאמר לו כי ישוב וייעצר עם יום הולדתו. מרינוב ניסה לגנוב את הגבול לפולין, אולם המשמרות הפולניים הרתיעו את המבריחים הרוסים שהיו אמורים לסייע לו והבריחה נכשלה.[1]

לאחר חזרתו הביתה, ניסה להתקבל לאוניברסיטה בלנינגרד. חלומו היה ללמוד רפואה, אולם למרות ציוניו הגבוהים, בקשתו להתקבל נדחתה בטענה כי איננו בן למעמד העובדים. מרינוב המשיך בפעילות ציונית ב"החלוץ הבלתי לגאלי" והתקבל להכשרה בקואופרטיב לעבודות שיש בעיירה ליד לנינגרד, שם חי בתנאים קשים ועבד 16 שעות ביממה. ב־1 במרץ 1926 נאסר שוב ונגזר עליו עונש של שלוש שנים "מאסר פתוח" בסיביר. לאחר שהגיש בקשה באמצעות הצלב האדום להיות מגורש לפלסטינה ובהתערבותה של יקטרינה פשקובה, אשת הסופר מקסים גורקי, שעמדה בראש ארגון שמסייע לאסירים פוליטיים, אושרה בקשתו והוא גורש מברית המועצות לפלסטינה.[1]

שניים מאחיו עלו לפלסטינה, חיים מרינוב, ב־1927, גרשון מרינוב ב-1930. אחיותיו ואח נוסף נותרו בברית המועצות. אביו, יואל מרינוב, מת מרעב בזמן המצור על לנינגרד.

עבודה בהדסה עריכה

לאחר כשנה של חיפושי עבודה בתל אביב, ירושלים וחיפה, נכנס באוקטובר 1927 לעבודה זמנית כסניטר בבית החולים הדסה בירושלים. את עשרים השנים הבאות בילה בהדסה, בתפקידי מינהלה וניהול שונים, עד מזכיר בית החולים. ב־1928 נבחר לוועד העובדים של הדסה, בהמשך נבחר כמזכיר (יו"ר) ועד העובדים. במקביל כיהן כחבר מועצת פועלי ירושלים, חבר הנהלת קופת מלווה וחבר מזכירות מפא"י בירושלים.[1]

בימי מאורעות תרפ"ט מצא עצמו מרינוב מנהל למעשה את בית החולים הדסה, אשר מנהלו, כמו כל חברי ההנהלה הציונית, שהו בקונגרס הציוני בציריך. מרינוב, ששכר מונית עם נהג, לעת הצורך, בשל העוצר שהוכרז, שמע תקיעת שופר, והניח כי מדובר בהתקפה על בית היתומים דיסקין. לתדהמתו, הקצין היהודי שישב בתחנת המשטרה ענה, כי אין לו רכב כדי להגיע למקום ומרינוב שלח אליו את המונית, כדי לסייע בהגנה על בית היתומים. בחום השני למאורעות, שבת ה-24 באוגוסט, כשהחלו להגיע השמועות על הטבח המתרחש בחברון. הרב קוק הגיע אל משרדו של מרינוב בבית החולים וביקש לקשרו טלפונית עם מזכיר ממשלת המנדט, הארי לוק. מרינוב מספר, כי באשר לא צלח הקשר עם לוק, דיבר הרב עם סגנו, סמואלס ואמר לו לומר ללוק, "שהדם שנשפך כרגע בחברון זה על ראשו".[1]

מרינוב, עבר קורס מפקדים של ההגנה ובנוסף על תפקידיו המינהליים היה אחראי השמירה והביטחון בבית החולים הדסה בעיר מ־1936 ונשא בתפקיד זה גם כשבית החולים עבר להר הצופים.[1]

הקואופרציה הצרכנית עריכה

ב-1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התעורר חשש מפני קשיי אספקה ביישוב, כפי שהיה בשנות מלחמת העולם הראשונה, ומרינוב יזם את הקמת הצרכנייה הראשונה במקומות העבודה – אגודת הצרכנים של הדסה. בתחילה קיבלו שני חדרים בבית החולים ולאחר מכן עברו לחנות אותה הקימה הדסה עבור הצרכניה - חנות של 150 מטר מרובע בעיר.

בהמשך אוחדה אגודת הצרכנים של הדסה עם הצרכניות במקומות עבודה נוספים: של עובדי המוסדות הלאומיים, האוניברסיטה העברית ותנובה, שיחדיו הקימו את "המועצה הצרכנית של ירושלים" - איגוד של כל הצרכניות של ירושלים. מרינוב היה חבר מזכירות המועצה. 

מרינוב סיפר כי הצרכנייה פעלה על פי כללים קשיחים של חלוקה צודקת, לפי מספר הנפשות ומספר הילדים. באחד המקרים אף איימו לפטר את מנהל הצרכנייה, לאחר שהציע לחבר הנהלה שתי ביצים יותר מהמגיע לו.

ב־1947, נבחר מרינוב לחבר הנהלת המשביר המרכזי, כנציג הקואופרציה הצרכנית. "הציעו לי להיות חבר הנהלת המשביר המרכזי, היות ששאני הייתי כבר, איך אומרים, מסומם מקואופרציה וזה היה לי אידיאה כזאת, אמרתי, טוב אני מוכן ללכת". כשהודיע למנהל הדסה, ד"ר יאסקי, שהוא מתכוון לעזוב, ניסה זה לשכנעו להישאר ואף לקבל העלאה במשכורת. מרינוב ענה: "מחצית חיי הקדשתי להדסה, בשארית חיי אני רוצה להתמסר לאידיאה שאני חושב אותה לחשובה מאוד, האידיאה הקואופרטיבית".[1]

ארגון האספקה לירושלים בסוף המנדט ובמלחמת העצמאות עריכה

בשבת, 1 במרץ 1947 הוכרז "מצב צבאי" על ידי הנציב העליון על תל אביב וסביבתה ועל השכונות היהודיות בירושלים. האזורים בהם הוכרז מצב צבאי נותקו משאר חלקי הארץ. מרינוב היה אמור להתחיל למחרת את תפקידו כחבר הנהלת המשביר המרכזי, אולם לא ניתן לו אפילו יום אחד של התארגנות. כבר באותו היום, נתבקש על ידי חיים סלומון, יו"ר ועד הקהילה בירושלים, לארגן אספקת מזון לירושלים העברית, שנותקה משאר הארץ. לאחר שיחה עם המושל הצבאי, נתרצה זה לאפשר את פתיחת החנויות לשעתיים ביום. מרינוב ארגן שיירה של 30 משאיות, של המשביר המרכזי וספקים אחרים, אשר הביאו סחורה מהשפלה לשכונות היהודיות בירושלים. השיירות המשיכו להגיע ולהעביר סחורה במשך כל ימי המצב הצבאי, שנמשך עד 17 במרץ.

עם פרוץ מלחמת העצמאות וניתוקה של ירושלים מהשפלה, גויס מרינוב על ידי ועדת המצב של ירושלים לטפל באספקה לירושלים הנצורה. מרינוב ניהל את האספקה לשיירות לירושלים מ-30 בנובמבר 1947 ועד השיירות האחרונות, שיצאו מתל אביב ומחולדה ב-11 ביוני 1948. בכל התקופה הזו, נשארה רעייתו פניה, עם ביתם התינוקת בירושלים, כאשר מרינוב מגיע מדי פעם עם השיירות לירושלים, לימים אחדים בלבד. רק לאחר הכרזת ההפוגה הראשונה, עזבה כל המשפחה את ירושלים ועברה לתל אביב.[1]

ב"משביר לצרכן" עריכה

 
רפאל מרינוב בשנות ה-60

החנויות הראשונות עריכה

במועצת המשביר המרכזי בינואר 1947 הוחלט על הקמת המשביר לצרכן – שיתוף בין המשביר המרכזי לאגודות הצרכנים, שהתגבשו בערים.

ההחלטה התקבלה בשל הצורך להפריד בין מכירת מזון לבין מכירת ביגוד וצרכי בית. בזמן מלחמת העולם השנייה, הצרכניות מכרו גם צרכים חיוניים לבית: הלבשה בסיסית, מגבות וסדינים. כאשר המלחמה הסתיימה, היה צורך להפריד "בין מכירת דגים מלוחים והלבשה".

מרינוב, שקיבל על עצמו להיות אחראי לתחום הטקסטיל וההנעלה במשביר המרכזי, נתבקש לעסוק גם באדמיניסטרציה של הקמת החנויות החדשות, שתפקידן היה לספק את כל צורכי הבית של המשפחה, פרט למזון: הלבשה, הנעלה, כלי בית ורהיטים.

הסניף הראשון הוקם בירושלים. מרינוב קיבל מהמשביר המרכזי הסכמה על מחצית מסכום החנות שביקש לקנות וגייס מהצרכניות המקומיות את שאר הסכום. החנות נפתחה בספטמבר 1948, ברחוב יפו בירושלים החנות השתרעה על פני שטח של 180 מ"ר.[2][3][4]

לבקשת הממשלה, נפתחו מיד עם תום המלחמה סניפי המשביר לצרכן באשקלון ובבאר-שבע, באותה עת נפתחו חנויות ביפו וברחוב אלנבי בתל אביב. המשביר לצרכן נתן מענה ייחודי ליישובים בהם שיעור העולים החדשים היה גדול, כדי ליצור נגישות למוצרים באיכות טובה ובמחיר הוגן.[5] עד 1965 פעלו ברחבי הארץ 15 סניפים של המשביר.[4]

את הכלבו באילת, בסוף שנות החמישים, פתח מרינוב, בעקבות בקשה של שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר. חנויות אילת התאפיינו במחירים גבוהים מאוד. הסוחרים המקומיים ניצלו את המרחק ממרכז הארץ. ספיר פנה אל מרינוב וביקש כי יזרז פתיחת סניף במקום. מרינוב התחייב לפתוח בתוך חודש ימים. ספיר המופתע הודיע, כי אם אכן יעמוד מרינוב במשימה, הוא עצמו יגיע לטקס הפתיחה וכך היה. המשביר לצרכן הציע סחורה במחירים שהיו נמוכים ב-25%-30% מהמחירים שהיו נהוגים בעיר עד אותה עת.[3]

חנויות הכלבו הגדולות עריכה

ב־1959 נפתחה חנות המשביר לצרכן הגדולה הראשונה בישראל, שהשתרעה על פני שטח של כאלפיים מ"ר, בכיכר דיזנגוף בתל אביב.[6] השטח נקנה על ידי המשביר לצרכן והבניין, בן שש הקומות, נבנה בהתאם לצורכי הכלבו, ולאחריה בתי כלבו גדולים של המשביר לצרכן בחיפה, באר-שבע,[7] ברחוב אלנבי בתל אביב, בירושלים ובאתרים נוספים.[8]

מרינוב ראה חשיבות לא רק בעצם פתיחת אתרים למכירה, אלא גם בהבאת שיטות שיווק מתקדמות לישראל וקידום הצרכנות לטובת תושבי הארץ.[9]

בנוסף על שיווק תוצרת, ראה המשביר לצרכן את תפקידו גם בהזמנת מוצרים ממפעלים מקומיים, תוך הגדרה של סטנדרטים של איכות גבוהה. המשביר לצרכן הפעיל מעבדות לבדיקת איכות המוצרים, מתוך התפיסה שלעובדים מגיעים מוצרים באיכות טובה ובמחיר הוגן.[10][3][4]

אספקת ביגוד והנעלה למעברות עריכה

בנובמבר 1949 פנתה שרת העבודה גולדה מאיר אל מרינוב, במסגרת תפקידו במשביר המרכזי, לקחת על עצמו את נושא אספקת הלבשה והנעלה ליושבי המעברות. "המשביר לעולה" נתן מענה של מוצרי מזון למעברות, אך לא עסק בהלבשה והנעלה, והיה צורך דחוף לספק לבוש חם ונעליים לקראת החורף. מדובר היה בימי הצנע, וכל הציוד חולק בהתאם לנקודות שהוקצו לכל תושב.

מרינוב מספר: "התחלנו לחפש כסף, הלוואות, לא הייתה סחורה ולא כסף, אבל הסתדרנו וסיפקנו. היה חורף קשה מאוד, למי שלא ראה את הילדים עם רגליים נפוחות שהתבוססו בבוץ במעברות, בהרי ירושלים, בשפלה ובצפון... הלב היה נשבר... היינו יוצאים עם אוטומובילים אחרי הצהריים, כיון שהנשים לא העזו לקנות בלי הבעלים... היה צריך לחכות עד שהבעלים חוזרים מהעבודה. אנשי המשביר המרכזי היו עובדים בשבתות ובחגים ובלילות, עבדו כל השבוע בלילות, היו יוצאים אחר הצהריים וחוזרים מהמעברות בשתים עשרה בלילה. גם לקחנו את גולדה, שרצתה לראות, איך עובדים בלילה".[1]

תפיסת הקואופרציה הצרכנית עריכה

מרינוב הגדיר את תפקידו של המשביר לצרכן, לא רק כספק שירות, אלא כמווסת מחירים. המשביר לצרכן שמר על מתח רווחים נמוך ונמנע מעליית מחירים, כמקובל בשוק הפרטי.[11][12]

מיומו הראשון של המשביר לצרכן הוא קבע מדיניות של מחירים אחידים לסחורה בכל הסניפים בארץ, למרות פערי ההוצאות בין סניפים שונים. כך, גם בסניף אילת וגם בקרית שמונה נמכרה הסחורה במחיר של הסניפים במרכז הארץ, למרות הוצאות השינוע הכבדות. גם כאשר הממשלה הכריזה על פיחותים המשבירהמשיך למכור את המוצרים בחנויות במחירים שטרם הפיחות והגדיר סטנדרט שהשפיע, לפחות באופן חלקי, גם על השוק הפרטי.

בוועידה העשרים של המשביר המרכזי, תיאר מרינוב את השינוי שהחיל במשביר לצרכן כאשר ניתק לחלוטין את מנגנון התמחור מהמקובל בשוק והעמיד מערכת תמחור עצמאית כדילמלא את ייעודה של הקואופרציה הצרכנית – "לעזור לאיש העובד ול"אדם הקטן" לאזן את תקציבו וגם לתרום תרומתה להבראת הכלכלה של המדינה".[13] המשביר לצרכן ניצל את כוח הקנייה הגדול שהצליח לייצר, כדי להוזיל את מחירי הרכישה, הסתפק ברווחים קטנים, כדי לממן פעילות שוטפת ושכר ראוי לעובדים וכך הביא להוזלה של המוצרים אותם מכר. הפער בין מחירי המשביר לצרכן והשוק הפרטי עמד על בין 10% ועד 30%. באזורים בהם פעל המשביר לצרכן באותן השנים, ניתן היה להצביע על שינוי במחירי השוק כולו.

מרינוב הגדיר את הקואופרציה הצרכנית כאחד מיסודות מעמד העובדים, אשר אינם זוכים לתשומת לב הולמת: "פועל יכול להתוכח, להלחם על חצי לירה-לירה תוספת יוקר אבל הוא לא שם לב לאיך הוא מוציא את הכסף, שאת אותו מוצר הוא מקבל יותר בזול, מתי הוא שם לב? בזמן של מחסור".[1] כן אמר: "השליחות הציבורית של הרשת מתבטאת במגמתה לתת לציבור השכירים, הנאבק על כל לירה נוספת משכרו, תוצרת מאיכות טובה במחירים זולים".[10]

בראיון שנתן למכון לבון סמוך לפרישתו מניהול המשביר לצרכן[1] סיכם את דרכו:

באתי למשביר לצרכן לא כלשכת עבודה, היתה לי אידיאה וראיתי את תפקיד חיי לפתח קואופרציה צרכנית בארץ. חשבתי את זה לזרוע נוספת לאיגוד המקצועי, האיגוד המקצועי נלחם על תנאי עבודה, אנחנו צריכים לתת אפשרות קודם כל לציבור הפועלים להוציא את כספו בצורה הטובה ביותר, החסכונית ביותר. אני ראיתי את זה בתור תפקיד חיים, והחלטתי להקדיש לזה את שארית חיי. אנחנו חייבים לשמור על הרוח הקואופרטיבית".

משפחתו עריכה

רפאל מרינוב נישא לפניה ביום א' בסיוון תרפ"ח - 1928, בתחילה הם התגוררו בירושלים, שם נולדו שלושת ילדיהם: אדיר, אורי, ויעל. ב-1947 עבר לתל אביב, ואחריו משפחתו, שם חי עד מותו ב-1986.

בין שבעת נכדיו עורכת החדשות הילה מרינוב, ועו"ד יפעת סולל שבין השאר עוסקת בקואופרציה בצד המעשי והמחקרי.

הערות שוליים עריכה