פתיחת התפריט הראשי

שירת הלויים

מצוה
(הופנה מהדף שירת הלוויים)

שירת הלויים היא אחת מהמצוות שהיו מוטלות על הלויים בזמן שבית המקדש היה קיים. זמן השירה היה בעיקר בעת הקרבת קרבן התמיד, אך היו זמנים נוספים שהיו משוררים בהם כגון בעת ניסוך היין, וניסוך המים בשעת הבאת ביכורים, ועוד.

השירה הייתה נעשית בפה, בליווי שלושה כלי שיר, נבל כינור וצלצל. מלבד שנים עשר יום בשנה שבו היו לויים שרים את ההלל בפיהם בליווי חלילים.

לכל אחד מימי השבוע נתקן שיר מיוחד, אשר נתקן לו אשר היה שייך במקצת לאותן הדברים שנבראו באותו היום בששת ימי בראשית. וכן בימי שבת ומועדים היה שיר מיוחד המתאים לאותו היום. כיום תקנו לומר בסיום תפילת שחרית את אותו השיר שהיו נוהגים לומר בבית המקדש - שיר של יום, זכר לשירת הלויים.

מקור המצווהעריכה

בתלמוד נחלקו האמוראים מהו המקור למצוות שירת הלויים. לדעת הרמב"ם ההלכה היא כדעתו של רב יהודה אמר שמואל שאמר:"מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר "בשם ה' אלהיו", איזהו שירות שבשם הוי אומר: זה שירה".

הממונה על השירהעריכה

  ערך מורחב – הוגרס בן לוי

המשנה במסכת שקלים מתארת את חמישה עשר בעלי התפקידים החשובים בבית המקדש והוגרס בן לוי נכלל ברשימה בתפקיד האחראי על שירת הלויים:

אלו הן הממונין שהיו במקדש: יוחנן בן פינחס, על החותמות; אחיה, על הנסכים; מתתיה בן שמואל, על הפייסות; פתחיה ממונה על הקנין, פתחיה זה מרדכי, למה נקרא שמו פתחיה? שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון; בן אחיה, על חולי מעיים; נחוניא, חופר שיחין; גביני, כרוז; בן גבר, על נעילת שערים; בן בבי, על הפקיע; בן ארזה, על הצלצל; הוגרס בן לוי, על השיר; בית גרמו, על מעשה לחם הפנים; בית אבטינס, על מעשה הקטורת; אלעזר, על הפרוכת; ופנחס, על המלבוש.

להוגרס בן לוי הייתה טכניקה מיוחדת של הכנסת האגודל לפיו להוציא קולות מיוחדים מגרונו ומסופר עליו: "כשהוא נותן קולו בנעימה מכניס גודלו לתוך פיו, ומניח אצבעו בין הנימין, עד שהיו אחיו הכהנים נזקרים בבת ראש לאחוריהם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב').

המשנה במסכת יומא מזכירה אותו לגנאי מאחר שלא הסכים ללמד את הטכניקה של שירתו לאחרים ונזכר לגנאי בעבור זה: "ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים, של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת, הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד, בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה, ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב" (משנה, מסכת יומא, פרק ג', משנה י"א).

שירה על הייןעריכה

שירת הלויים שנאמרה על הקרבנות, נאמרה רק בשעת ניסוך היין של קרבן תמיד של שחר ושל קרבן תמיד של בין הערבים ושל קרבן מוסף, וכך אמרו בתלמוד: " אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין" (תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד א').

כלי השירעריכה

 
פסל הכינור בעיר סידני שבקנדה

בחמישה כלים היו משתמשים כדי ללוות את השירה בבית המקדש.

ביום רגיל היו שנים עשר לויים[1] לכל הפחות, שהיו מנגנים בכינור נבל וצלצל, מלבד שנים עשר לוים אחרים ששוררו בפה:

כינור - לכל הפחות תשעה כינורות, אך ניתן להוסיף ללא שיעור.

נבל - אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין יותר משישה.

צלצל - יחידי, בן ארזא היה זה שניגן בו., מאחר שקולו גדול אין להוסיף יותר[2].

מלבד השירה הרגילה, היו שנים עשר ימים שבהם היו הלווים אומרים את הלל בבית המקדש, ובאותן ימים היו מנגנים בחליל:

חליל (אבוב) - אין פוחתין משני חלילין ולא יותר משנים עשר. חליל יחידי היה מסיים את השירה.

חצוצרה - היו משמשים את הכהנים לתקיעה.

עבודות הטעונות שירהעריכה

מלבד השירה על הקרבנות, היו הלויים משוררים במקרים נוספים:

מקום אמירת השירהעריכה

שירת הלויים הייתה נעשית על גבי דוכן שנקרא 'דוכן הלוויים' אשר היה בנוי משלוש מדרגות עליהם עמדו הלויים בעת ששרו השיר של אותו היום.

הדוכן היה ממוקם בין עזרת ישראל (העזרה) לעזרת הכוהנים.

זהות המשורריםעריכה

המשוררים צריכים להיות לויים מיוחסים בעלי קול ערב (בעלי מומים כשרים[דרושה הבהרה]), וכל אדם שאינו לוי מיוחס אינו רשאי לעלות על הדוכן.

לויים שלא הגיעו לגיל המצוות אינם רשאים לעלות על הדוכן אלא הם עומדים מאחורי הדוכן ומסייעים את הלויים בקולם, אבל אינם משתמשים בכלי שיר.

המחללים בחלילים אינם עומדים על הדוכן אלא עומדים לפני המזבח ואינם מזמרים בפיהם אלא מנגנים בחלילים, התנאים נחלקו מי היה רשאי לחלל, י"א שהם היו לויים וי"א שהם היו משפחת בית הפגרים ומשפחת בית ציפרייא מאמאום והם היו ישראלים מיוחסים וי"א שהם היו עבדי הכהנים.

התוקעים בחצוצרות לפני השירה ובין הפיסקאות שבשירה צריכים להיות כהנים.

משפחות הלויים המשוררים היו מחולקים לכ"ד משמרות וכל משמר עובד שבוע אחד והם היו משלש משפחות: משפחת אסף מבני גרשון, משפחת הימן מבני קהת ומשפחת ידותון (איתן) מבני מררי, שמות המשמרות וסדרם היה כך: יוסף (אסף), גדליהו (ידותון), זכור (אסף), יצרי [צרי] (ידותון), נתניהו (אסף), בקיהו (הימן), ישראלה [אשראלה] (אסף), ישעיהו (ידותון), מתניהו (הימן), שמעי (ידותון), עזראל [עזיאל] (הימן), חשביהו (ידותון), שובאל [שבואל] (הימן), מתתיהו (ידותון), ירמות [ירימות] (הימן), חנניהו (הימן), ישבקשה (הימן), חנני (הימן), מלותי (הימן), אליתה [אליאתה] (הימן), הותיר (הימן), גדלתי (הימן), מחזיאות (הימן), רוממתי עזר (הימן).

זהות השיר ששוררו הלוייםעריכה

לכל יום מימות השבוע היה מזמור אחר. רשימת המזמורים לימי השבוע כפי שמופיע במשנה (מסכת תמיד ז, ד):

השיר שהיו הלויים אומרין בבית המקדש:
ביום הראשון היו אומרין "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהילים, כ"ד)
בשני היו אומרין "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד" (תהילים, מ"ח)
בשלישי היו אומרין "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל" (תהילים, פ"ב)
ברביעי היו אומרין "אֵל נְקָמוֹת ה'" (תהילים, צ"ד)
בחמישי היו אומרין "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ" (תהילים, פ"א)
בשישי היו אומרין "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים, צ"ג)
בשבת היו אומרין "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהילים, צ"ב), מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכלו שבת מנוחה לחיי העולמים.

במוספי שבת היה שרים את שירת האזינו ומחלקין אותו לששה חלקים (הזי"ו ל"ך), כך שבמשך ששה שבתות היה משלימים את כל הפרשה וחוזר חלילה.

בשבת בתמיד של בין הערבים, היה שרים לפי הסדר הזה: בשבת הראשונה את שירת הים מ'אז ישיר' עד 'מי כמכה', בשנייה מ'מי כמכה' עד סוף השירה, בשלישית שירת הבאר וחוזר חלילה

בחגים וזמנים מיוחדים (ראש השנה יום כיפור, פסח שבועות סוכות וראשי חדשים, ועוד) היו שרים שיר מיוחד שהיה מתאים לאותו מועד:

במוספי ראש השנה מזמור פ"א ובתמיד של בין הערביים כ"ט, בחול המועד סוכות ביום א' אומרים מזמור כ"ט, בב' נ' יו-כג, בג' צ"ד יו-כג, בד' צ"ד ח-טו, בה' פ"א ז-יז, בו' פ"ב ה (ימוטו כל מוסדי ארץ)-ח.

שבת שחל בראש חודש או ראש השנה במוסף מתחילים בשיר של ר"ח או ר"ה וממשיכים לשיר של שבת אבל שבת שחל ביו"ט במוסף מתחילין של שבת וממשיכין לשיר של יום טוב.

שבת שחל בחול המועד נדחה שיר של חול המועד לגמרי (ובסוכות ממשיכים כסדר ונדחה האחרון) ראש השנה שחל ביום ה' מתחילים בשחרית רק מפסוק ז' ובמוסף מתחילין מההתחלה עד פסוק ז' ואם לא באו עדים עד המנחה אומרים בתמיד של בין הערבים מההתחלה עד פסוק ז',

שיר של יוםעריכה

  ערך מורחב – שיר של יום

כזכר לאותו שיר שהיה מושר על הקרבנות, נוהגים לומר כל יום בסיום תפילת שחרית (אשר נתקנה כנגד קורבן תמיד של שחר) את אותו שיר שהיו הלויים משוררים בבית המקדש.

קלקול בשירעריכה

לשכות כלי השירעריכה

  ערך מורחב – לשכת כלי השיר

לצורך אחסון כלי השיר, היו בבית המקדש שתי לשכות שהכניסה אליהן הייתה מעזרת נשים ונקראו 'לשכות כלי שיר'. לשכות אלו שימשו כמחסן כלי הנגינה של הלויים. הלשכות עצמן לא היו בעזרת נשים אלא במחילה מתחת לרצפת עזרת ישראל, אך הפתחים שבהם נכנסו ללשכות אלו היו בעזרת נשים, משני צדי המדרגות העולות לשער ניקנור. מידותיהם של הלשכות אינן ידועות.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אמנם אף ישראלים כשרים לזה לפי ההלכה שעיקר שירה היא בפה.
  2. ^ ספר החינוך שצד.
  3. ^ פירוש התוספות תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ד, עמוד א' ד"ה קראו את ההלל