בריאת העולם (יהדות)

בריאת העולם היא סיפור מקראי המופיע בתחילת ספר בראשית, ומתאר את בריאת העולם על ידי אלוהים. סיפור זה מהווה חלק מהמיתולוגיה היהודית, ועל פי המחקר יש הסוברים שהוא הושפע מהמיתולוגיה הבבלית. הנצרות אימצה את הסיפור כחלק מהברית הישנה, וקיים דמיון רב גם בינו לבין סיפור בריאת העולם במסורת האסלאם.

מניין השנים בלוח העברי מתחיל מהשנה שבמהלכה החלה בריאת העולם לפי הכרונולוגיה המסורתית (בכ"ה באדר לדעת רבי יהושע, ובכ"ה באלול לדעת רבי אליעזר), ולפיו נברא העולם בשנת 3761 לפני הספירה, והשנה הנוכחית היא שנת ה'תשפ"ג (5783) לבריאת העולם.

סיפורי הבריאה

בפתחו של ספר בראשית מובאות, בזו אחר זו, שתי גרסאות שונות לסיפור הבריאה: בתחילה גרסת ששת ימי בראשית (פרק א', פסוק א' - פרק ב', פסוק ג'), ואחריה גרסת תולדות השמים והארץ (פרק ב', פסוקים ד'–כ"ד). בין שתי הגרסאות ישנם הבדלים מהותיים.

גרסת "ששת ימי בראשית"

ייצוג אומנותי של "ששת ימי בראשית"

זוהי הגרסה הראשונה והמוכרת יותר, לפיה האל, המכונה אֱלֹהִים, ברא את העולם בשישה ימים, ומכאן מקור השם "ששת ימי בראשית". ביטוי זה כלשונו אינו מוזכר בתנ"ך כלל, ומופיע לראשונה בתלמוד.

בגרסה זו יש מספר תבניות חוזרות: רוב מלאכת הבריאה מלווה בדיבור, בנוסח "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים X, וַיְהִי כֵן" וכיוצא בזה, ולאחריה נאמר לרוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"; לעיתים מעניק אלוהים שם למה שברא. בסוף כל יום מציין הכתוב: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם X".

• היום הראשון (פסוקים א'–ה'): בתחילה נבראו השמיים והארץ; ”וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם” (פסוק ב'). מים אלו, ככל הנראה, כיסו אז לחלוטין את פני האדמה (שנראתה רק ביום השלישי). לאחר בריאת השמיים והארץ, אלוהים ברא את האור, הבדיל בינו לבין החושך, וקרא להם "יוֹם" ו"לָיְלָה", בהתאמה.
• היום השני (פסוקים ו'–ח'): ביום זה ברא אלוהים את הרקיע, שיועד להיות "מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם", וקרא לו "שָׁמָיִם". המים שמתחת לרקיע יהוו בהמשך את גופי המים השונים, וגורלם של המים העליונים אינו ברור. ביום זה לא נאמר הביטוי "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ואילו ביום השלישי הוא מופיע פעמיים; נראה כי הבריאה ביום זה כמו נפסקה באמצע, והושלמה רק למחרת.
• היום השלישי (פסוקים ט'–י"ג): ביום זה ניקז אלוהים את המים שמתחת לרקיע אל מקום אחד, כך שחלק מהאדמה, שקודם לכן הייתה כולה מתחת למים, נחשף. אלוהים קרא לאדמה שיובשה "אֶרֶץ", לגופי המים שנותרו - "יַמִּים", "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". לאחר מכן המשיך אלוהים בבריאה, ציווה על הארץ להוציא עשב ועצים למיניהם, ואז שוב נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב"; זהו היום היחיד בו ביטוי זה מופיע פעמיים.
• היום הרביעי (פסוקים י"ד–י"ט): ביום זה ברא אלוהים את גרמי השמיים - ”אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם, וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה, וְאֵת הַכּוֹכָבִים” (פסוק ט"ז) - ושיבץ אותם ברקיע. יש להם מספר תכליות שהוזכרו במפורש: להאיר את הארץ, "לִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה" ולהבדיל ביניהם, ואף כדי לשמש כבסיס ליחידות זמן, כגון השנה והיממה.
• היום החמישי (פסוקים כ'–כ"ג): ביום זה ברא אלוהים את כל בעלי החיים המימיים, בעלי החיים המעופפים, ואת "הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (ספק אם אילו התנינים המוכרים לנו כיום). לאחר מכן העניק להם אלוהים ברכה: ”פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים, וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ” (פסוק כ"ב).
• היום השישי (פסוקים כ"ד–ל"א): ביום זה ברא אלוהים את בעלי החיים היבשתיים למיניהם, בכך שציווה על הארץ להוציא אותם מתוכה. לאחר מכן אמר אלוהים "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ", ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה, ובירך גם אותם: ”פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ” (פסוק כ"ח). אלוהים הצהיר כי הוא נותן לאדם, כמו גם לחיות היבשתיות ולעופות, את כל מיני הצומח כמזון. לבסוף התבונן אלוהים בכל מה שברא, "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
• היום השביעי (פרק ב', פסוקים א'–ג'): ביום זה אלוהים נח, שכן מלאכת בריאת העולם כבר הושלמה. אלוהים בירך גם את היום השביעי, קידש אותו ועשה אותו לשבת הראשונה.

גרסת "תולדות השמים והארץ"

בריאת חוה, מתוך פסיפס בקתדרלת מונריאלה

מיד לאחר גרסת "ששת ימי בראשית", התורה מביאה גרסה שנייה לסיפור הבריאה, שונה בתכלית מהראשונה. מקור שמה של גרסה זו הוא במשפט פתיחה שבראשיתה:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

— פסוק ד'

בגרסה זו האל מכונה '''יְהוָה אֱלֹהִים'''. למרות שזהו סיפור בריאה, השורש ב-ר-א מופיע בגרסה זו רק פעם אחת, בכותרת ובהטייה סבילה (המילה "בְּהִבָּרְאָם" בפסוק ד'); שאר הפעולות מתוארות בשלל פעלים אחרים: "וַיִּצֶר", "וַיִּבֶן", "וַיִּקַּח", "וַיַּפֵּל", "וַיִּטַּע", "וַיָּשֶׂם", "וַיַּצְמַח" ועוד.

גרסה זו מתאפיינת בחוסר סכמטיות: אין בה חלוקה לימים, וגם לא תבניות כבגרסה הקודמת, כגון "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" או "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים X, וַיְהִי כֵן". מעשה הבריאה אינו מתואר כאן כמתוכנן מראש למופת אלא כתהליך של ניסוי וטעייה, ותפקידו של האדם אינו למשול בבריאה אלא לעבד את האדמה ולשמור על גן העדן.

• בריאת השמיים והארץ (פסוקים ד'–ו'): הדברים הראשונים שיצר ה'-אלוהים היו הארץ והשמיים. בתחילה טרם התקיימה צמחייה על פני האדמה, אשר הייתה יבשה לחלוטין (ולא מוצפת במים), ”וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה” (פסוק ה'). אז עלו אדי מים מתוך הארץ והשקו את האדמה.
• בריאת אדם (פסוק ז'): ה'-אלוהים יצר גוף אנושי מאדמה, ”וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים”, וכך התחילו חייו של אדם המקראי. אדם הוא, כפי הנראה, זכר, ובשלב זה הוא האדם היחיד בעולם (לא נבראה נקבה יחד איתו).
• בריאת גן העדן (פסוקים ח'–י"ז): ב"עֵדֶן" אשר במזרח נטע ה'-אלוהים גן, אשר בתוכו נמצאים עץ החיים ו"עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע", והצמיח בו עצי פרי יפים מכל סוג. נברא נהר היוצא מ"עדן" על מנת להשקות את הגן, ומשם מתפצל לארבעה נהרות (הפישון, הגיחון, החידקל והפרת). ה'-אלוהים הכניס את האדם לגן העדן, ונתן לו פקודה: ”מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל; וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת” (פסוקים ט"ז–י"ז).
• בריאת בעלי החיים (פסוקים י"ח–כ'): ה'-אלוהים מחליט לברוא לאדם "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ", כדי שלא יהיה בודד. הוא יוצר מאדמה את ”כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם” (פסוק י"ט), ומביא אותם אל האדם, אשר נותן לכולם שמות, אך לא נמצא לו "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ".
• בריאת חוה (פסוקים כ"א–כ"ד): ה'-אלוהים הרדים את האדם, לקח "אַחַת מִצַּלְעֹתָיו", סגר את הפצע, בנה מהצלע שלקח אישה, והביא אותה לאדם. אדם היה מרוצה ממנה משום דמיונה לו (בניגוד לחיות), ולכן נתן לה את השם "אִשָּׁה". ”עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” (פסוק כ"ד).

הבדלים ומשמעותם

ההבדלים בין שני הסיפורים בולטים במספר מאפיינים מרכזיים:

• סדר הבריאה: בפרק א', מסופר שבתחילה נבראו הצמחים, לאחר מכן החיות, ולבסוף האדם - זכר ונקבה יחדיו. בפרק ב', ראשית מסופר על יצירת האדם, לאחר מכן על נטיעת הצמחים ויצירת בעלי החיים, ולבסוף, ה' אלוהים 'בונה' את האישה על ידי צלע שלקח מהאדם.
• משמעות האדם: בסיפור הראשון, הזכר והנקבה נבראים "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים", והתפקיד שה' נותן להם הוא "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". בסיפור השני, ה' יוצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", והוא מניח אותו בגן עדן "לְעׇבְדָהּ וּלְשׇׁמְרָהּ". בהמשך, האדם משולח מגן עדן, "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם".
• שמות האל: בתיאור הראשון מוזכר הבורא בשם אלוהים, ובתיאור השני בשם ה' אלוהים.
• פעולות האל: בסיפור הראשון, פעולותיו של האל מתוארות בפעלים: "וַיֹּאמֶר", "וַיִּבְרָא", "וַיִּקְרָא", "וַיַּעַשׂ". בסיפור השני, השורש ב-ר-א מופיע רק פעם אחת, בכותרת ובהטייה סבילה (המילה "בְּהִבָּרְאָם" בפסוק ד'); שאר הפעולות מתוארות בשלל פעלים אחרים: "וַיִּצֶר", "וַיִּבֶן", "וַיִּקַּח", "וַיַּפֵּל", "וַיִּטַּע", "וַיָּשֶׂם", "וַיַּצְמַח" ועוד.

הפרשנות המסורתית

בפרק א' מסופר על בריאת הקוסמוס הכולל את מיני בעלי החיים ובעקבותיהם האדם, שנבראו דו מיניים, והחל בפרק ב' מפורטת הכרוניקה של בריאת אדם וחוה וקורותיהם. בפרק א' מודגשת שליטתו של האל על העולם שברא, ולכן הוא מכונה בו בשם אלוהים, אך בפרק ב' הוא מוצג כאב רחום לאדם, ולכן מצד מידת הרחמים מצטרף אליו שם ה'.

בנוגע ליצירת בעלי החיים, שמוזכרת גם בפרק א' וגם בפרק ב': ”וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם” (בראשית, ב', י"ט), כתב הרד"ק, שבפרק ב' היא אינה חלק מהסיפור, אלא משמעות הפסוק היא, שה' אלוהים הביא אל האדם את החיות והעוף שהוא יצר כבר בעבר הרחוק, לפני תחילת הסיפור. בהתאם לגישה זו, מספר פרשנים כתבו שיצירת בעלי החיים נשנתה בפרק ב', הממוקד באדם, בשביל להנגיד את אזכורם לאחר האדמה, לתיאור יצירתו (המוזכרת בפסוק ז') בה הוא מוקדם לאדמה, וכן שבו האדם אינו רק 'נפש חיה' כאמור בחיות ובעופות, אלא ה' נפח באפיו 'נִשְׁמַת חַיִּים'. ואילו הרד"צ הופמן ציטט את מדרש בראשית רבה לפיו ב"וַיִּצֶר" הכוונה אינה לבריאה אלא לכיבוש, מלשון מצור. ושבדומה לכך הרש"ר הירש ביאר שהכוונה לאיסוף בעלי החיים כדי להביאם אל האדם. האברבנאל השווה זאת גם ל"יוצר" המוזכר בספר זכריה, פרק י"א, פסוק י"ג.

בחקר המקרא

חוקרי המקרא גורסים לרוב כי שני הפרקים הם שני סיפורי בריאה נפרדים ועצמאיים, שנכתבו בידי גורמים שונים בתקופות שונות, מושפעים ממיתולוגיות שונות ומשקפים תפיסות שונות לגבי דמות האל ולגבי תפקידו של האדם בעולם: פרק א' נכתב על ידי 'המקור הכהני' (P) ופרק ב' על ידי 'המקור היהוויסטי' (J).

פרשנות דתית

בכתבי חז"ל ישנו עיסוק מועט בנושא זה והוא מרוכז ברובו בפרק ב' של מסכת חגיגה. תורת הסוד היהודית ובראשה ספר הזוהר מתייחסים לבריאת העולם באופן נרחב, בין השאר ב"הקדמת ספר הזוהר", בדרשות הזוהר לפרשת בראשית ובמקומות רבים נוספים. נושא זה מכונה "מעשה בראשית".

לפי דברי הרמב"ם במורה נבוכים, בריאת העולם נעשתה בשני שלבים שונים: בריאת העולם יש מאין שנכתבה בפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", ובה ברא אלוהים "את השמים", "את" לפי ביטויי המקרא עשוי לרמז על המילה "עם", כלומר ברא את השמים וכל אשר בשמים, את הארץ וכל אשר בארץ. באותו רגע, שנבראו הגלגלים הקובעים את מידת הזמן, החלה ספירת הזמן ובכל יום מששת ימי השבוע הוציא הקדוש ברוך הוא מהכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בבריאה, כדוגמת אדם הזורע זרעים ומכוח הזריעה הנעשית ברגע אחד יוצאים פירות במשך זמן ארוך. בריאת העולם לפי דברי הרמב"ם הייתה יש מאין מוחלט, אך הוא מצטט את הכתוב בפרקי דרבי אליעזר בפרק ג' שהעולם נברא מיש, והוא השלג שמתחת כיסא הכבוד. על היחס בין ראשית העולם לתיאור המקראי, ראו בערך 'תורה ומדע'.

מטרת בריאת העולם זכתה למספר התייחסויות בספרות היהודית. בספר הזהר מוסבר כי טעם הבריאה הוא "שיתגלו שלימות כוחותיו", כלומר שיהיו מציאויות שירגישו נפרדות מהבורא כדי שיוכלו להכיר בגדולתו. אמנם מבואר בשער הכללים שמטרה זו היא לא עבור עצמו אלא עבור הנבראים, זה לשונו: "עלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו ויכירו גדולתו". בתורת החסידות מוסבר כי מטרת הבריאה היא "להיות לו דירה בתחתונים", כלומר שבעולם הזה ידור כביכול האלוהים. שלימות ותכלית בריאת העולם תהיה בימות המשיח, אז יעסוק העולם כולו בעבודת ה' וכל העולם לא יהווה אלא 'דירה' להשם. כך למעשה, על פי החסידות, ימות המשיח הם מטרת הבריאה.

כאשר הראי"ה קוק מתייחס לשאלה זו הוא כותב שתכלית הבריאה הוא להיות 'ההשתלמות של הבורא': "מה אנו חושבים על דבר המטרה האלהית בהמצאת ההויה. אומרים אנו, שהשלמות המוחלטת היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעלייה המוחלטת".

התייחסות בשירה העברית

מספר שירים עבריים לא מבוטל נכתבו אודות אספקטים שונים בסיפור הבריאה היהודי.

• בראשית של חיים חפר וסשה ארגוב בביצוע התרנגולים מתאר כמעט אחד לאחד את סיפור הבריאה הראשון
• בראשית של דון מקליין בביצוע גלי עטרי
• בראשית של אהוד מנור וצביקה נוי בביצוע גבי שושן
• מי אם לא אלוהים של יהונתן גפן ושלום חנוך בביצוע השלושרים
• שיר שבת של שייקה פייקוב
• כשאלוהים אמר בפעם הראשונה מילותיו של נתן זך ולחנו של מתי כספי משתמש בביטוי ויהי אור

ראו גם

• בריאת העולם
• קודם שנברא העולם
• מעשה בראשית
• יחס היהדות לתורת האבולוציה
• עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות
• בריאת העולם ביהדות ובאנומה אליש
• בריאת אדם וחוה

קישורים חיצוניים

• פרשנויות שונות על בריאת העולם בתנ"ך, באתר 929 - תנ"ך ביחד
• שני סיפורי הבריאה: בראשית א'–ב', באתר על התורה
• בריאת העולם והאדם, מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
• בריאת העולם בתפילה, מאת אמוץ כהן, באתר דעת
• בראשית - בריאת העולם, מאת הרב אורי שרקי
• פילון האלכסנדרוני, על בריאת העולם
• מדוע יש שני תיאורי בריאה באתר מט"ח
• מטרת הבריאה בקבלה ובחסידות, מאת הרב יואל כהן, גיליון "מעינותיך".
• מאיר בר-אילן, הזמן לסוגיו בבראשית א', מועד, יד (תשס"ד), עמ' 1–18
• פיענוח פרשת הבריאה - רבדים וקריאה מדעית כתב העת מגדים.
• איתמר כסלו, ‏פירוש רשב"ם לפרשת הבריאה, JSIJ‏ 10, 2012, עמ' 95–107
• עדי אביר, איך בדיוק נברא העולם על פי המסופר בספר בראשית, 22 במרץ 2013
• בריאת העולם בספר המסורת היהודית מאת הרב אליעזר מלמד