חרדים לאומיים

מגזר יהודי בחברה הישראלית
(הופנה מהדף תורני לאומי)

חרדים־לאומיים (בראשי תיבות חרד"לים) או תורניים (לעיתים תורניים לאומיים), הם קבוצה בציבור הדתי לאומי, המתאפיינת בשמרנות ובהקפדה הלכתית ביחס לאחרות בתוכו. על אף השם, אין לה זיקה לציבור החרדי, וחבריה הם רובם ככולם ציונים הדוגלים בשיטת הרב קוק.[דרוש מקור]

בית המדרש בישיבת הר המור

השימוש במושגעריכה

בשנת תשמ"ד תנועת הנוער עזרא, שעד אז הגדירה עצמה כ"תנועת הנוער החרדי", שינתה את הגדרתה ל"תנועת הנוער החרדי-לאומי", על רקע ניתוק גובר בינה לבין הציבור החרדי ועל מנת להדגיש שמחויבותה לתורה ולמצוות אינם סותרים את הלאומיות, אלא מחייבים אותה. המונח "חרדים לאומיים", ובראשי תיבות "חרד"לים", שימש את יושב ראש תנועת הנוער בני עקיבא[דרושה הבהרה] ככינוי גנאי למה שתפס כמגמות של הקצנה דתית ולאומנית בתוך תנועתו. ובהמשך אומץ התואר על ידי חלקים בציונות הדתית, לרבות חלק מבתי הספר.[1] בשנת 2010 החליפה תנועת עזרא את הגדרתה שוב, מ"חרדי-לאומי" ל"תורני-לאומי", "מתוך רצון לתת את הדגש על המאור שבתורה במקום על ההסתגרות שמתבטאת בביטוי 'חרדי'. כמו כן השם 'חרדי' הפך להיות מזוהה עם פלג מסוים באוכלוסייה שהתנועה כבר לא מזדהה איתו."[2] רוב[דרוש מקור] המכונים בכינוי זה אינם משתמשים בו ואינם רואים עצמם כחרדים אלא כתורניים.[3][דרושה הבהרה]

מאפיינים מרכזייםעריכה

גבולותיו של הזרם החרדי־לאומי אינם חדים וברורים. חלק ממאפייני הקבוצה דומים לאלה של ה"דתיים־לאומיים", אולם מאפיינים אחרים דומים יותר לאלה של הציבור החרדי. דבר זה בא לידי ביטוי בהדגשת חשיבות לימוד תורה אינטנסיבי לאורך שנים, לעיתים גם על חשבון לימודי חול.[דרוש מקור]

מאפיין נוסף של הציבור החרדי־לאומי הוא דקדוק בהלכה יותר מהמקובל בשאר הציבור הדתי-לאומי. הדבר מתבטא בין היתר בהקפדה על הלכות צניעות, כגון הפרדה בין בנים לבנות בחינוך ובתנועות הנוער מגיל בית הספר היסודי, ולעיתים בקיום אירועים נפרדים.[דרוש מקור]

הלבוש של הגברים החרדים־לאומיים כולל בדרך כלל כיפה סרוגה גדולה יחסית, ודומה במידה רבה ללבוש היותר שמרני שבזרם המרכזי בציונות־הדתית, אך לא לזה החרדי (המקפיד על חולצה לבנה ומכנסיים שחורות, וכן על חליפה וכובע). לבושן של נשים חרד"ליות נוטה להיות צנוע יותר מן הסגנון המקובל בחלקים אחרים של הציבור הדתי לאומי, ולעיתים נמצא ברף גבוה אף יותר מהמקובל בחלק מהמגזרים של הציבור החרדי. חלק מהרבנים החרד"לים לובשים חליפה וחובשים כובע בסגנון חרדי-ליטאי.[דרוש מקור]

אידאולוגיהעריכה

החרדים־לאומיים דוגלים ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגדים לוויתור על שלטון יהודי בשטחי ארץ ישראל, ובפרט ביהודה ושומרון וברמת הגולן. רובם הגדול רואים את הציונות והקמת מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו". לאור משנתם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו הרב צבי יהודה קוק הם מחזיקים בתפיסת עולם גאולית. קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים נתפסים על ידם, כביטויים של התגשמות תהליך הגאולה היהודי, שבהמשכו יגיע המשיח וייבנה בית המקדש.[דרוש מקור]

פלגים בתוך הזרם החרדי־לאומיעריכה

עיקרו של הזרם התורני נבע מתוך ישיבת מרכז הרב שבראשה עמדו מנהיגי הציבור - הרצי"ה קוק והרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, היא מהווה במידה רבה מרכז הכובד של ציבור זה, במקביל למרכזיותה בציונות הדתית כולה. בשנות ה-90 המאוחרות נתפלגה קבוצת רבנים בראשות הרב צבי טאו מישיבת מרכז הרב, והקימה ישיבה חדשה בשם "הר המור" שסביבותיה גובש תת-זרם נבדל.[דרוש מקור]

זרם מרכז הרבעריכה

עם ישיבת מרכז הרב מזוהות בין היתר ישיבת בית אל, ישיבת ברכת יוסף באלון מורה, ישיבת ניר קריית ארבע, ישיבת ירושלים לצעירים, מוסדות 'מורשה', מוסדות נעם-צביה, קהילת אורות התורה בבת ים ועוד. אנשי הזרם רואים בהקמת מדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה', תוך שימת דגש מרכזי על מצוות יישוב ארץ ישראל אך ביקורתיים יותר כלפי המדינה ומוסדותיה מאשר ישיבות הקו.[דרוש מקור]

ישיבות הקועריכה

  ערך מורחב – ישיבות הקו

קבוצה זו כוללת את מוסדות הלימוד הקשורים לישיבת הר המור ומנהיגה הרב צבי טאו, והן כוללות ישיבות, כגון ישיבת שבי חברון, ישיבת מדברה כעדן (מצפה רמון), ישיבת איילת השחר (אילת) ומכינות כמו אלה שבעלי ובקשת. אנשי זרם זה הקימו למעשה את המכינות הקדם צבאיות. אנשי הזרם מתנגדים לעירוב מגמות חול בתוך לימודי הקודש הישיבתיים ועל כן מתנגדים לפתיחת מכוני הוראה בישיבות. הם מחזיקים בעמדה "ממלכתית" (במלעיל), שלפיה עקב הקדושה שישנה במדינת ישראל כ"יסוד כיסא ה' בעולם" (כלשון הראי"ה קוק), יש להיזהר שלא לפגוע בה ובריבונותה.[דרוש מקור]

פלגים נוספיםעריכה

חלק ניכר מהמוסדות השייכים לזרם החרדי לאומי אינם מזוהים באופן מובהק עם פלג זה או אחר, וכן קיימות קבוצות חרדיות לאומיות בתוך רבים מהמוסדות הדתיים לאומיים, כגון בישיבת הכותל ובישיבת כרם ביבנה.[דרוש מקור]

פלגים נוספים, קטנים יותר, עומדים על קו התפר בין הציונות הדתית ובין הציבור החרדי.[דרוש מקור] פלגים אלו התגבשו סביב ישיבות תורת החיים [דרוש מקור] ועוד יוסף חי[דרוש מקור] ובקהילות מסוימות של חוזרים בתשובה[דרוש מקור] ונוער הגבעות.[דרוש מקור] הם מאופיינים ביחס מסויג לגיוס לצבא ובהתנגדות רבה יותר למוסדות המדינה.[דרוש מקור] רובם הגדול מחזיק בעמדה ימנית (לעיתים קיצונית)[דרוש מקור] מבחינה פוליטית, כמו קבוצות מסוימות בציבור החרדי (למשל קהילת אדרת אליהו אצל הליטאים וחסידויות חב"ד וערלוי).[דרוש מקור]

חינוךעריכה

רוב החרדים הלאומיים שולחים את בניהם לישיבות תיכוניות תורניות, אולם מעטים שולחים לישיבות קטנות לאומיות שתוכנית הלימודים שלהן כוללת בדרך כלל תעודת בגרות לא מלאה. בגיל בית ספר יסודי רובם שולחים את ילדיהם לתלמודי תורה או לממ"דים תורניים שבהם החל מגיל צעיר מוקדשות רוב שעות הלימוד ללימודי קודש. במקרים רבים שעות הלימודים ארוכות יותר והחופשות מותאמות ללוח הזמנים הישיבתי ולא לזה של משרד החינוך, בדומה לישיבות ולמערכת החינוך החרדית. דוגמה למוסדות אלו הם למשל בית הספר נעם ותלמוד תורה מורשה.[דרוש מקור]

מוסדות חינוך המזוהים עם התורניים הם רבים, המפורסמים שבהם הם רשת בתי הספר הישיבות והאולפנות מרחביה (נועם וצביה), וכן מוסדות "דרכי נועם".[דרוש מקור]

חינוך תיכוניעריכה

קיימים בציבור ה"חרדי־לאומי" שני סוגים עיקריים של מוסדות תיכוניים. "ישיבה תיכונית־תורנית" ו"ישיבה קטנה לאומית".[דרוש מקור]

בישיבות התיכוניות-תורניות חומר הלימודים הוא במתכונת שבה לימודי קודש תופסים את מרבית יום הלימודים אך אחרי הצהריים לומדים לימודי חול על מנת לקבל תעודת בגרות בדומה לישיבות תיכוניות רגילות, אלא שהדגש בהן רב יותר על לימודי קודש, הקפדה הלכתית והתאמה להשקפת העולם של ה"חרדים-לאומיים". בין הישיבות התיכוניות התורניות הידועות ניתן למנות את "ישיבת ירושלים לצעירים" (ישל"צ), ישיבת מצפה יריחו, ישיבת בני צבי והישיבה התיכונית תורנית נווה.[דרוש מקור]

הישיבות הקטנות-לאומיות קמו בסוף שנות ה-90 וכיום פועלות כשבע מהן. בישיבות מסוג זה אין כלל לימודי חול בדומה לישיבות הקטנות החרדיות. בחלקן ניתן להשלים בשנה הרביעית לימודי חול אחרי הצהריים כדי לקבל תעודת בגרות מינימלית. הוותיקה שבהן, "מעלה חבר", הוקמה בשנת תש"ן על ידי הרב משה בלייכר.[דרוש מקור]

תנועות נוערעריכה

במשך שנים רבות הייתה תנועת נוער בני עקיבא התנועה הדומיננטית בקרב בני נוער דתיים לאומיים. הפעילות בה הייתה משותפת לבנים ולבנות. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להגיע דרישה מצד חלק מההורים והחניכים, רבים מהם מסניפים שמעבר לקו הירוק, להפריד בין בנים לבנות במסגרת פעילות התנועה. "מרכז בני עקיבא" לא הסכים בתחילה להיענות לדרישות, למעט בסניפים בודדים (המפורסם שבהם הוא סניף הרובע היהודי בירושלים). בעקבות כך, הוקמה בשנת 1980 תנועת אריאל בה הסניפים נפרדים לחלוטין. במקביל, החלה נדידה מסוימת של חרדים־לאומיים לעבר תנועת עזרא - שהשתייכה בעבר לפועלי אגודת ישראל, אך מזוהה כיום עם ערכי הזרם הדתי לאומי. בתנועה זו הפעילות היא נפרדת אבל המבנה משותף. מאוחר יותר הופרדו סניפים נוספים של בני עקיבא, אף שסוגיה זו נותרה במחלוקת בתוך התנועה גם כיום.[דרוש מקור]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יאיר שלג, החרד"לים: היסטוריה, אידאולוגיה, נוכחות, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2020.
  • פרופסור ישעיהו ליבמן, E. Sprinzak and L. Diamond (eds), Israeli Democracy Under Stress, (Boulder:Lynne Rienner, 1993) pp. 273-292

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Charles S. Liebman, Religion, Democracy and Israeli Society, Taylor & Francis, 1997. עמ' 58.
  2. ^ דף ההיסטוריה באתר התנועה"
  3. ^ חגי הוברמן, מחקר: כוח החרד"לים עולה בציונות-הדתית, ערוץ 7.