דתיים לאומיים

קבוצה בחברה הישראלית הדוגלת בציונות דתית

דתיים־לאומיים (בקיצור דתיים) הוא שם כולל לקבוצה חברתית־דתית בישראל. מגזר זה דוגל באורח חיים שומר מצוות לצד השתלבות בחברה הישראלית ויחס חיובי כלפי הציונות. בעגה הישראלית קרויים לעיתים הדתיים לאומיים בשם "סרוגים" או בני "הכיפות הסרוגות", בשל סוג הכיפה שחובשים רוב הגברים בקבוצה.

דתיים־לאומיים
כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הדתיים הלאומיים
כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הדתיים הלאומיים
שורשים, סיווג והנהגה
דת יהדות
זרם יהדות אורתודוקסית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

לפני הקמת מדינת ישראל, הדתיים היו מבין אלו שתמכו במופגן בציונות, ואף ראו בהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל, מהדתיים שהתנגדו לה, ואוגדו תחת השם הציונות הדתית, שגם היוותה סיעה וזרם אידאולוגי בתנועה הציונית. כיום, המונחים "ציונים דתיים" (או "בני הציונות הדתית") ודתיים לאומיים מחליפים זה את זה.

החלק השמרני יותר בציבור הדתי לאומי, מכונה "חרד"לים" - חרדים לאומיים (או "תורניים"). תת-מגזר זה מאופיין בהקפדה יתרה על ההלכה ולימוד תורה, ביחס מסויג כלפי תרבות חילונית ולעיתים בתפיסת עולם לאומית וימנית יותר. החלקים הליברליים יותר תומכים בגישה מודרניסטית וחיובית יותר כלפי התרבות המודרנית, השתלבות בחברה הכללית ומתינות דתית.

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הציבור הדתי-לאומי מנתה מיעוט של כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים" בסקרי הלמ"ס.[1] 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו גם הם כדתיים-לאומיים, למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה.[2]

דמוגרפיהעריכה

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים" – הקטגוריה הממוקמת בין החרדים לבין המסורתיים והחילונים, במדד העצימות הדתית הרווח – בסקרי הלמ"ס. 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה.[3]

המחנה הדתי לאומי בישראל מחולק לזרמים רבים, הן דתית והן פוליטית. מחקר שהתבצע באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2008, מתוך הדתיים לאומיים, המונים כ־700,000 עד מיליון איש (כ־13%-18% מהיהודים בישראל, כ־10% מכלל האוכלוסייה), 28% מזהים עצמם כ'חרדים לאומיים' ותורניים־לאומיים, 45% כדתיים לאומיים, וכ־27% כדתיים לאומיים־ליברלים או דתיים מודרניים. כ־80% מהדתיים לאומיים מגדירים עצמם מבחינה פוליטית כאנשי ימין, בעוד כ־15-20% מזהים עצמם כאנשי מרכז ושמאל.[4]

מגוריםעריכה

בשנותיה הראשונות של המדינה, התגוררו רוב הדתיים לאומיים בשכונות מעורבות עם חילונים. עם זאת הוקמו גם שכונות ייעודיות למגזר, בהן: כפר אברהם בפתח תקווה, שיכון המזרחי בבני ברק וקריית שמואל בחיפה. בנוסף, התגוררו חלקים של הציונות הדתית במושבים המשתייכים לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי וקיבוצי הקיבוץ הדתי, בעיקר באזור עמק בית שאן, אשקלון וירושלים.

החל מסוף שנות ה־70 של המאה ה-20 החלה להתגבר המגמה של בניית שכונות ייחודיות לבני הציונות הדתית בעיקר על ידי חברת 'משה"ב'. בנוסף, עברו רבים להתנחלויות החדשות ביש"ע. כך הפכו אזורים שלמים למעוזים של הציונות הדתית, תופעה שגרמה לדלדול האוכלוסייה הדתית לאומית בחלקים גדולים בגוש דן ובחיפה. ב־2005 ביצעה ישראל את תוכנית ההתנתקות בה פונו כל יישובי מועצה אזורית חוף עזה ובפרט כל היישובים הקהילתיים בגוש קטיף, ומספר התנחלויות בצפון השומרון. שיקום המפונים היה מורכב וארך זמן רב.

בשלהי שנות ה־90 של המאה ה-20 החלה בנייה מסיבית של מתחמי מגורים לדתיים לאומיים בגבעת שמואל וברעננה לצד המשך הבנייה בפתח תקווה ובירושלים. במקביל החלה מגמה מסוימת של מעבר דתיים לאומיים לערים שבהן רוב חילוני ולעיירות הפיתוח.

היסטוריהעריכה

הנאו אורתודוקסיה והציונות הדתיתעריכה

  ערכים מורחבים – ציונות דתית, נאו אורתודוקסיה

שורשי הזרם הדתי-לאומי מצויים כבר במאה ה-19 אז בראשית תנועת ההשכלה, הובילו רבנים כגון הרש"ר הירש תפיסה של "תורה עם דרך ארץ" ויחס חיובי ולא מתבדל כלפי הסביבה והמודרנה. בהמשך, התחזקות התנועת הציונית חידדה את ההבדלים שבין הדתיים שתמכו בעליה אקטיבית לארץ ישראל, לבין היהדות החרדית שברובה התנגדה לה. אחת מהופעותיה הפוליטיות הראשונות של התארגנות דתית־לאומית מאורגנת היא תנועת הציונות הדתית, שנתארגנה כסיעה בתוך התנועה הציונית מיסודו של הרצל, ועוד קודם לכן בשמות אחרים במסגרת חובבי ציון. בהמשך שינתה התנועה את שמה לתנועת "המזרחי", שנוסדה ב־1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס.

בראש המנהיגים הרוחניים הידועים ביותר של היהדות הדתית־לאומית לדורותיה נמצא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלהגותו השפעה מכרעת על עיצוב השקפת העולם של הזרם.

לאחר קום המדינהעריכה

לאחר קום המדינה הובילו את הציבור הדתי־לאומי בנו־תלמידו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב משה צבי נריה, ממקימי תנועת הנוער "בני עקיבא", אשר חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה והשתלבות במערכות המדינה. ב־1955 התאחדה מפלגת "המזרחי" עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. ראשיה הבולטים במהלך השנים היו ד"ר יוסף בורג, זרח ורהפטיג, חיים משה שפירא, זבולון המר, הרב יצחק לוי, תא"ל אפי איתם וזבולון אורלב.

לאחר מלחמת ששת הימים הפך המחנה הדתי לאומי ליותר אקטיביסטי. בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים, פעלו דתיים לאומיים רבים למען הקמת התנחלויות בגולן וביהודה שומרון ועזה. לאחר המהפך בבחירות 1977 הסתיימה השותפות ההיסטורית רבת השנים בין המפד"ל לבין מפא"י ומפלגת העבודה, והחלה ברית חדשה בין הדתיים הלאומיים ומחנה הימין בישראל. המפד"ל והמפלגות שהמשיכו את דרכה תמכו ביישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה. תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל גם בחינוך ובהובלת הציבור הציוני־דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים. תהליך זה אופיין בהקמה נרחבת של ישיבות תיכוניות וישיבות קטנות, אולפנות, ישיבות ההסדר, ישיבות גבוהות, מכינות קדם צבאיות וגרעינים תורניים.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.

גופים דתיים לאומייםעריכה

 
בניין ההנהלה הארצית של בני עקיבא לשעבר ברחוב דובנוב 7 בתל אביב

ארגונים רבים מקדמים את ערכי היהדות הדתית־לאומית לגווניה. תנועת הנוער הדתית־לאומית העיקרית היא בני עקיבא, שנתמכה היסטורית על ידי המפד"ל. מלבדה קיימות גם התנועות עזרא, אריאל והצופים הדתיים. קיימים גם מעט גופים דתיים לאומיים להחזרה בתשובה: ישיבת מכון מאיר ומכון אורה, וישיבת אש קודש, תנועת מעייני הישועה הפועלת בעיקר בהפצת מידע וראש יהודי הפועלת על ידי מרכזים ברחבי הארץ.

מוסדות החינוך המאפיינים את הציבור הדתי לאומי הם ישיבה תיכונית, ישיבה קטנה לאומית, אולפנה, ישיבת הסדר, ישיבה גבוהה ציונית, מכינה קדם צבאית ומדרשה תורנית לנשים וגרעין תורני. רשת חינוך מרכזית היא מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ורשת אמי"ת.

ייצוג פוליטיעריכה

המפלגה הדתית לאומית העיקרית הייתה המפד"ל, שהייתה בשיא כוחה (כ־12 מנדטים) מהקמתה בשנת 1955 ועד שנת 1981. בשנת 1981, בעקבות ייסוד מפלגת תמ"י, ירד ייצוגה ל־6 מנדטים, ומאז המשיך כוחה לרדת עקב התפצלות קולות הציבור הדתי־לאומי בין המפלגות השונות. החל משנות ה־70 מיצבה את עצמה המפד"ל כמפלגת ימין מובהקת, כשלצידה נוצרו גופים בעלי זיקה דתית־לאומית, כגון תקומה והאיחוד הלאומי, שאף פנו לכיוון יותר נִצי. עם זאת קיים גם מיעוט דתי־לאומי משמעותי, אשר מסתייג מעמדה פוליטית זו ומההדגשה הבלעדית של ההתיישבות בארץ ישראל, כמו גם מחוסר הליברליות והשמרנות הדתית - גופים מעין אלו הם מפלגת מימד שהקים הרב יהודה עמיטל, תנועת ציונות דתית ריאלית ועוד. בדצמבר 2008 שינתה המפד"ל את שמה למפלגת הבית היהודי. ב־2012 נבחר נפתלי בנט לראשות מפלגת הבית היהודי. בבחירות לכנסת ה־19 התאחדו מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי - תקומה לרשימה משותפת שזכתה להישג של 12 מנדטים, המשחזר את ימי השיא של מפד"ל ההיסטורית. לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת התפצלו חברי הכנסת נפתלי בנט ואיילת שקד למפלגת הימין החדש - המשותפת לחילוניים ודתיים. בבחירות הבאות רצו הימין החדש והאיחוד הלאומי לעיתים יחד באיחוד מפלגות הימין ולעיתים בנפרד. בבחירות לכנסת ה-24 רצה רשימת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' ובתוכה בין היתר מפלגת נעם. הרשימה קיבלה שישה מנדטים. "הבית היהודי" פרשה מהתמודדות בבחירות אלה.

בראש ממשלת ישראל השלושים ושש שהושבעה ב-13 ביוני 2021 עומד נפתלי בנט ממפלגת ימינה, והוא ראש הממשלה הראשון שהוא דתי-לאומי ובן הציונות הדתית.

סוגיות במחלוקת בחברה הדתית לאומיתעריכה

החברה הדתית לאומית חלוקה גם בשאלות מוסריות, פוליטיות, חברתיות והלכתיות עקרוניות. סוגיות מעין אלו הן היחס הראוי למדינת ישראל ולחברה החילונית; שילוב לימודי קודש ולימודי חול; מידת הדגשת סוגיית ארץ ישראל; הוראת תנ"ך - פולמוס תנ"ך בגובה העיניים, כיצד ללמוד וללמד את התנ"ך; חברה מעורבת מינית או נפרדת, צניעות מעמד האישה; שמרנות מול חידוש בפסיקת הלכה; לימוד תורה בישיבה מול קריירה חיצונית ולימודים אקדמיים; התמודדות עם תופעת החילון של בני הנוער ועוד. נהוג לתלות את הסיבה להיווצרות מחלוקות אלו בדואליות הנורמטיבית המאפיינת את השקפת העולם הדתית־לאומית, הדוגלת בדת מחד ובערכים כלליים מאידך; ולא רק, אלא רואה בהם ערכים שמשלימים אחד את השני; אך גם רואה צורך ליצור ביניהם שילוב ראוי, כל אחד על פי שיטתו.

 
דתיים לאומיים מהווים נדבך משמעותי ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל. בתמונה קצין גולני עשהאל לובוצקי מתפלל ומניח תפילין במלחמת לבנון השנייה.

מאז הקמת ההתנחלויות בשנות ה־70 של המאה ה־20 אירעו גם מספר מקרים של עימותים של דתיים לאומיים עם מדיניות השלטון על רקע ויכוחים אידאולוגיים־פוליטיים כדוגמת תוכנית ההתנתקות ופינוי מאחזים, שהגיעו לעימותים מילוליים קשים ואף פיזיים.

דתיים לאומיים בצה"לעריכה

לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. לצורך עידוד ההתנדבות וחיזוק הזהות הדתית של המתגייסים לשירות מלא הוקמו מכינות קדם־צבאיות תורניות מכשירות מבחינה רוחנית דתיים לאומיים לשירות מלא בצה"ל ומעודדות אותם לתרום ככל האפשר. לאבי המכינות נחשב הרב אלי סדן, שהקים את המכינה הראשונה, מכינת בני דוד ביישוב עלי. במקביל, נפתחו ישיבות הסדר רבות, המשלבות שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.[5]

חובשי כיפות סרוגות הם חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות. מנתונים שפורסמו בתחילת המאה ה־21 עולה כי מספרם של חובשי הכיפות בוגרי קורס קצינים עומד בין 20–31 אחוזים.[6] בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה.[7]

בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהשתלטותם של הדתיים לאומיים על תפקידי מפתח בצבא, יכולה להוביל לסכנה עתידית למדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים. הסוציולוג הצבאי־פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בביטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור".[8]

גם סוגיית השירות המשותף והשילוב הראוי, וכניסתן של נשים לתפקידים קרביים יצרו מתח בין חלק מהמשרתים הדתיים, בעיקר אלו השמרנים יותר, לבין צה"ל .[9]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  2. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  3. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  4. ^ רועי שרון, מחקר: 80 אחוז בציונות הדתית הם אנשי ימין, באתר nrg‏, 22 בינואר 2009.
  5. ^ דב שוורץ, הציונות הדתית ורעיון האדם החדש, ישראל (כתב עת) 16, 2009, עמוד 154.
  6. ^ רועי שרון ופליקס פריש, בלי כיפות על מגרש המסדרים, באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2007; עמוס הראל, 13% מהמ"פים בצה"ל - מתנחלים; פי חמישה מחלקם באוכלוסייה, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2010; יוסי יהושע, רוחות חדשות בבה"ד 1: מכבדים צוערים דתיים אבל שומרים גם על הזהות החילונית, באתר ynet; קצינים לא עוד בכיפה, באתר כיכר השבת
  7. ^ פרופ' הלל וייס, החיל הדתי החדש בספרות העכשווית ובהקשר ספרות המלחמה העברית, ייעודי
  8. ^ קובי נחשוני, "יש פאניקה מריבוי הקצינים הדתיים בצה"ל", באתר ynet, 1 בפברואר 2009.
  9. ^ פקודת השירות המשותף, ערוץ 7