תעניות וורמייזא
לקהילה היהודית בוורמייזא היו מספר תעניות ציבור מקומיות ייחודיות לה, שנקבעו על מאורעות שונים בתולדות הקהילה. בקהילה עצמה נתפסו תעניות אלו כתעניות ציבור לכל דבר, המחייבות את כל יהודי העיר בתענית (זאת בשונה מתענית צדיקים). אחדות מתעניות אלו והמנהגים שנהגה הקהילה בהן עוררו דיון בין הפוסקים.
כ"ג באייר עריכה
ערך מורחב – גזירות תתנ"ו
בכ"ג באייר ד'תתנ"ו הכו נוסעי מסע הצלב הראשון את יהודי וורמייזא בפעם הראשונה. רבים מיהודי העיר מתו על קידוש השם וחלקם אף התאבדו, ומעטים המירו את דתם לנצרות בעל כרחם. אולם, חלק מיהודי העיר הסתתרו בבית ההגמון וכך ניצלו.[1] בשל כך, נקבע יום זה כתענית ציבור גמורה, לרבות אמירת סליחות בחזרת הש"ץ, עננו וקריאת התורה (והפטרה בתפילת מנחה). נוסף על כך, הזכירו את נשמות אלה שנהרגו באותו היום, בהתאם לרשימה המופיעה בממורבוך הקהילתי,[2] ואמרו אב הרחמים. אחר שחרית, הלכו לבית הקברות ואמרו תחינה מיוחדת על קברות ההרוגים.
בשבוע שבין כ"ג באייר לראש חודש סיוון הוחמרו מנהגי האבלות של תקופת ספירת העומר, ונאסר לערוך משתאות כלל.
שבת שבין שתי גזירות עריכה
השבת שבין כ"ג באייר לא' בסיוון נקראה 'שבת שבין שתי גזירות'. בעוד ברוב קהילות אשכנז נהגו לציין את השבת שקודם שבועות כ'השבת השחורה' (ביידיש: שוואַרץ שבת) לזכר גזירות תתנ"ו וכחלק מהאבלות בתקופה זו, בוורמייזא בחרו לציין שבת זו בשבת שבין תעניות הגזירה שלהם.[3] בשבת זו נהגו כשבת חזון, לא לבשו בגדי שבת, אב הרחמים (שבאשכנז לא אמרוהו בכל שבת) והזכירו את נשמות ההרוגים בגזירות.[2] נוסף על כך, הוסיפו בברכות קריאת שמע פיוטי "אהבה" ו"זולת".
א' בסיוון עריכה
שבוע לאחר הפרעות הראשונות בוורמייזא, בא' בסיוון ד'תתנ"ו, שבו הצלבנים לעיר ורצחו את שארית יהודיה שהסתתרו בחצר ההגמון. גם בפעם זו היו רבים שהתאבדו כדי שהצלבנים לא יאלצו אותם להתנצר. היו אף מקרים בודדים של תקיפת הצלבנים מצד היהודים.[1] במיוחד נודעה הריגת שנים עשר פרנסי הקהילה, ועל שמם נקראה תענית הציבור.[4]
גם בתענית זו נהגו לומר סליחות, אולם לא קראו בתורה בשחרית בקריאת התענית, אלא בקריאת התורה הרגילה של ראש חודש, בפרשת פינחס. במנחה קראו בקריאת התענית. מנהג זה מובא על ידי הפוסקים להלכה בכל מקרה של תענית ציבור בראש חודש.[5] בשל התענית, נאמרה תפילת שחרית בניגון חול, ולא בניגון ראש חודש.[6] לאחר תפילת מוסף הלכו להתפלל על מצב י"ב הפרנסים. הזכרת הנשמות של הרוגי אותו היום[2] נאמרה בתפילת מנחה, ולא בשחרית כבשאר התעניות.
השלמה עריכה
בשל היות התענית בראש חודש, שאין להתענות בו,[7] נהגו בוורמייזא שלא להתענות ביום זה תענית מלאה, אלא להתענות עד מנחה גדולה, ולאחר תפילת מנחה של תענית ציבור (לרבות קריאת התורה והפטרה) היו הולכים לאכול, ואף היו מרבים בסעודה לכבוד ראש חודש.[8] בשל כך, לא היו אומרים עננו וברכת כהנים בתענית זו.[9]
על אף עדויות ברורות אלה על המנהג בוורמייזא בפועל שלא להשלים את התענית, חלק מן הפוסקים התלבטו בשאלה זו. מחצית השקל כתב שלא היו משלימים,[10] אך המשנה ברורה השיג על דבריו ודייק מכך שהיו קוראים בתורה בתענית זו[11] שהיו משלימים אותה, שהרי לפי המגן אברהם[12] אם לא משלימים לא ניתן לקרוא בתורה.[13] כאמור, כל המקורות מעידים שבפועל נהגו שלא להשלים אף על פי שקראו בתורה.
תענית ר"ח סיוון בערב שבת עריכה
מנהג ייחודי נהגו בני וורמייזא במקרה שתענית ר"ח סיוון חלה בערב שבת (בשנות בחג, זשג, השג וזחג). בשנה כזו נהגו לדחות את תפילת מנחה במספר שעות, ומיד אחריה להתפלל ערבית של שבת ולסעוד סעודת שבת, אף על פי שעוד היום גדול.
מנהג זה עורר דיון בפוסקים, שכן לפיו מתפללים תפילת ערבית ומקדשים הרבה קודם הזמן המותר בהלכה. רבי יעקב ריישר, שחי מספר שנים בוורמייזא, כתב תשובה מפורטת בו הוא תוקף את המנהג בימיו, להתפלל מנחה בשעה 15:00[14] ולאחריה ערבית של שבת, בטענה שהוא מנוגד להלכה ועל כן יש לבטלו. הוא מספר כי אנשי העיר מחו בו על כך שלא הצטרף עמהם לתפילת ערבית בטענה שכך מנהג המקום עוד מימי גזרות תתנ"ו. בתגובה, הוא מעלה את ההשערה כי בתחילה נהגו להתפלל מעט מאוחר יותר, כך שתפילת ערבית תהיה לאחר פלג המנחה, כדין, אלא שעם השנים המנהג השתבש והתפילה הוקדמה.[15] רבי יעקב יהושע פלק, התייחס להשגות אלו ויישב את המנהג בוורמייזא, על פי דברי בעל תרומת הדשן הקובע שאפילו במקום שנהגו לעשות כך כל השנה אין צריך לפרוש מהם,[16] ולכן כאשר מדובר במנהג קדום כמו במקרה זה הוא קובע שאין לבטלו, ורק ממליץ לקרוא שנית קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים.[17]
כ"ט בטבת עריכה
בשנת 1615 התעורר בוורמס מרד מצד מעמד הפועלים בעיר, ובשביעי של פסח (כ"א בניסן ה'שע"ה), בשעת חזרת הש"ץ של שחרית, התנפלו פורעים על הרובע היהודי, גירשו את כל תושביו, הרסו את בית הכנסת וחיללו את בית הקברות. לאחר דיכוי המרד בשנה לאחר מכן, ולאחר שתדלנות אצל מתיאס, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הותר ליהודים לשוב לעיר. יום חזרתם, כ"ט בטבת ה'שע"ו, נקבע בידי רב העיר רבי נתן פייטל תאומים לתענית ציבור לזכר הגירוש, וכונה "תענית גירוש וורמיישא".[18] זו התענית האחרונה שנוספה ללוח השנה הוורמסאי.
תענית זו לא נתקבלה בקלות בקרב בני וורמייזא. לאחר שהרב פייטל תאומים, מתקן התענית, שב לעיר מולדתו וינה,[19] החלו חלק מאנשי הקהילה לזלזל בתקנתו ולבטל התענית.[20] גם בשנים הבאות, מעמדה של תענית זו היה מעורער. בשנת ה'ת"ז, בהוראת הרב דאז רבי משולם זוסמן ברילין, קבלו עליהם בני וורמייזא מחדש את תענית ער"ח שבט "ככל חומר תענית ציבור", והרב דרש שכל המקל בתענית זו דמו בראשו.[21] לאחר קבלה מחודשת זו התקבלה כנראה התענית, ועל גבי הערתו של ר"י קירכום דלעיל, העיר המגיה סיני לואנץ שבזמנו התענית נהוגה במלואה "ויהיה עד ביאת הגואל".[20]
בשונה משאר התעניות, בתענית זו נאמר בחלק מהמקורות שהיו משלימים אותה אף אם חלה ביום שישי.[20][22]
לאחר צאת הצום, נהגו להרבות בסעודה לשם הודיה על ביטול הגירוש ושיבתם אל העיר.[23]
י' באדר עריכה
- ערך מורחב – אנטישמיות בימי המוות השחור
י' באדר (ובשנה מעוברת, י' באדר ב') נקבע ליום תענית לזכר גזירות ק"ט, שאירעו בימי המגפה השחורה, ופגיעתן בוורמייזא הייתה בי' באדר. מנהגי תענית זו היו כמו בתענית כ"ג אייר, אלא שהזכירו את נשמות הרוגי המגפה השחורה, במקון אלה של תתנ"ו.[2]
קיום התעניות לאורך הדורות עריכה
אין יודעים מתי נתקנו התעניות הראשונות, האם מיד לאחר הגזרות או רק בשלב מאוחר יותר; אך "תעניות הגזירות", ובפרט תענית ר"ח סיוון, נזכרות כבר בדברי הרוקח שחי בוורמייזא עצמה כמאה שנה לאחריהן.[24]
לאחר חורבן העיר בחודש סיוון ה'תמ"ט (1689) בידי כוחות הצבא הצרפתי במלחמת תשע השנים, והתפזרות הקהילה, נשאל רבי יאיר חיים בכרך על ידי אחדים מבני הקהילה האם עליהם להמשיך ולהתענות את התעניות המיוחדות לקהילה לאחר שהקהילה חרבה. טענתם הייתה שהעיר כולה חרבה ומי יודע מתי תבנה שנית ואם תשוב אליה קהילה יהודית, ואף אם תשוב, הרי תהיה זו קהילה חדשה שאינה מחויבת למנהגים ולתעניות של הקהילה הקודמת. רבי יאיר בכרך ענה שאף אם בודדים התייאשו, הציבור כולו לא התייאש מבניינה המחודש של הקהילה[25] ומוסדות הקהילה (ספרי התורה ופנקסי הקהילה) נשארו שלמים, ועל כן אין הדבר נחשב כחורבן הקהילה אלא כבריחה זמנית מפני המלחמה. על כן, לדידו מושג ה"קהילה" עודנו קיים, ומחייב את בני הקהילה בשמירת על מנהגיה ותעניותיה.[26]
התבטלות התעניות עריכה
על אף ציטוטים שונים בספרי בני וורמייזא, המעידים על התחייבות בני הקהילה לשמור על תעניותיה לעולמי עד, בדורות האחרונים פסקו בני הקהילה מלהתענות בתעניות אלה. אין על כך עדות ישירה, אך רבי צבי בנימין אוירבך כתב בספרו "נחל אשכול" כי כחמשים שנה קודם לכן בטלו התעניות, דהיינו בראשית המאה התשע-עשרה.[27] הוא מנמק את הביטול בשם רבה של וורמייזא, רבי יעקב קופל במברגר על פי דברי הגמרא על תעניות החורבן (שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת) שכאשר אין שמד "רצו מתענין, לא רצו אין מתענין",[28] אלא שבתעניות החורבן קבל על עצמו עם ישראל להמשיך ולהתענות, ואילו בתעניות המקומיות בוורמייזא לא קבלו על עצמם, ולכן כאשר הוקל מצב היהודים פסקו מלהתענות.[29]
קישורים חיצוניים עריכה
- ש. יעקובוביץ, "שאלי שרופה באש", בתוך יתד נאמן, מוסף עש"ק בהעלותך, י"ח סיוון תשמ"ח.
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 רבי אליעזר בן נתן, קונטרס גזירות תתנ"ו, (מהדורת אהרן ילינק, לפסיא תרי"ד), עמ' 4–5, באתר אוצר החכמה.
- ^ 1 2 3 4 רשימות אלה נדפסו אצל אהרן ילינק, קונטרס ווירמייזא וקהל ווינא, וינה תר"ם, עמ' 247–251, באתר אוצר החכמה.
- ^ בחלק מקביעויות השנים שתי השבתות מתלכדות.
- ^ למשל, בהגהה למנהגי מהרי"ל דלקמן נאמר שמתענים "כי בו ביום נהרגו פרנסים גדולי הדור שנשארו בחצר ההגמון".
- ^ בית יוסף, אורח חיים, סימן תק"פ.
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, סי' צ"ט.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תי"ח, סעיף א', וראה בנושאי הכלים שם המציינים את מנהג וורמייזא כחריג.
- ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק ב' סי' ו (בתחילתו), באתר אוצר החכמה; וכך מופיע בכל ספרי מנהגי וורמייזא: הגהה למנהגי מהרי"ל (מהד' מכון ירושלים, תשמ"ט), הלכות שבועות ס"א; ר' יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא (מכון ירושלים, תשמ"ח), סי' צט; המנהגים שבסוף מערבות יוצרות וזולתות וסליחות עם הפסוקים ומנהגים דק"ק ווירמיישא (פפד"מ, תע"ד), דף מד עמ' ב.
- ^ כך נכתב בספרי המנהגים הנ"ל, וכמו שנפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקס"ב, סעיף י"א, אך נהגו כן לומר שים שלום.
- ^ או"ח תיח, ס"ק א.
- ^ כמפורש בבית יוסף או"ח סי' תקע"ט.
- ^ מגן אברהם תיז ס"ק ג.
- ^ סי' תיח, שער הציון ס"ק ב.
- ^ זוהי השעה המופיעה גם בספרי מנהגי וורמייזא, אבל בהגהה למנהגי מהרי"ל מופיע שהתפללו מנחה כבר שעה אחת אחר חצות.
- ^ רבי יעקב ריישר, שו"ת שבות יעקב, חלק ב' סי' ו (בתחילתו), באתר אוצר החכמה.
- ^ שו"ת תרומת הדשן סי' א.
- ^ פני יהושע, מהדורא בתרא לברכות, ד"ה ולאחר, באתר אוצר החכמה.
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא (מכון ירושלים, תשמ"ח), סימן פ"ו.
- ^ לדברי הרב בנימין שלמה המבורגר בהגהותיו למנהגים דק"ק וורמיישא לר"י שמש, סי' רט, עזב הרב פייטל תאומים את הקהילה בשנת שפ"ב.
- ^ 1 2 3 רבי יודא ליווא קירכום, מנהגות וורמייזא, (מכון ירושלים, תשמ"ז), מנהגי ער"ח שבט, עמ' רי, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, הגהה לסי' פו.
- ^ במקורות אחרים נאמר שלא משלימין. להצעה ליישוב הסתירה ראו בהערה למנהגי רי"ל קירכום שם, המציעה לחלק בין הקביעה הראשונה, שהיתה חמורה יותר מתענית ציבור רגילה ולכן השלימו, לבין התקנה החוזרת שהיא רק "ככל חומר תענית ציבור" ולפיכך אין משלימים.
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, סי' ר"ט.
- ^ הרוקח הגדול, הל' תענית, סי' ריב, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
- ^ מה שאכן קרה לאחר שנים בודדות.
- ^ שו"ת חות יאיר, סי' קכו.
- ^ ככל הנראה בעקבות כיבוש העיר בידי כוחות המהפכה הצרפתית ופתיחת הגטו בידיהם מספר שנים אחר כך. (הרב בנימין שלמה המבורגר, "יסודותיו ההיסטוריים של מנהג אשכנז", מבוא למנהגים דק"ק וורמיישא (ירושלים: מכון ירושלים, תשמ"ח), עמ' 95.)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'.
- ^ רבי צבי בנימין אוירבך, ספר האשכול עם נחל אשכול, חלק ב' (הלברשטאדט, תרכ"ח), הלכות תשעה באב, עמ' 16, נחל אשכול אות א.