ויקיפדיה

פסק דין אדוארדס נגד אגילארד

פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית
(הופנה מהדף אדוארדס נגד אגילארד)

פסק דין אדוארדס נגד אגילארד (באנגלית: Edwards v. Aguillard) הוא פסק דין של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1987, שבו נקבע שחוק של מדינת לואיזיאנה, אשר מחייב בתי ספר ציבוריים שמלמדים את תורת האבולוציה ללמד גם תאוריות בריאתניות, אינו חוקתי, משום שהוא מפר את האיסור בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית על קידום דת באמצעות המדינה. חשיבותו של פסק הדין היא בקביעה שהתכלית של חיוב לימודי בריאתנות אינה חילונית או מדעית, אלא קידום אמונה דתית ומניעת לימודי אבולוציה. בית המשפט דחה את טענת המשיבים, שתכלית החוק היא חילונית - לקדם חופש אקדמי. עם זאת, נקבע בהחלטה שהמדינה יכולה לחייב לימוד של מגוון תאוריות לגבי מקור האנושות, כל עוד המטרה אינה לקדם דת כזו או אחרת. הפסיקה מוזכרת לעיתים קרובות כאירוע משמעותי ב"מלחמת התרבות" בארצות הברית, שבמסגרתה המחלוקת לגבי לימודי ביולוגיה בבתי ספר הייתה נושא משמעותי החל משנות ה-20 של המאה ה-20.[1]

אדווין ו. אדוארדס, מושל לואיזיאנה, ואחרים נגד דון אגילארד ואחרים
Edwin W. Edwards, Governor of Louisiana, et al., Appellants v. Don Aguillard et al.
מידע החלטה
ערכאה בית המשפט העליון של ארצות הברית
תאריך טענות 10 בדצמבר 1986
תאריך החלטה 19 ביוני 1987
מראה מקום 482 U.S. 578
הליכים קודמים בית משפט פדרלי מחוזי בניו אורלינס קבע שהחוק אינו חוקתי; בית המשפט הפדרלי החמישי אישר להעביר את התיק לבית המשפט העליון של לואיזיאנה, שאישר את החוק; בית המשפט המחוזי קבע שוב שהחוק אינו חוקתי; בית המשפט הפדרלי החמישי לערעורים אישר את ההחלטה וסירב לקיים דיון בהרכב מורחב.
החלטה
התניית לימודי תורת האבולוציה בלימוד של תאוריות בריאתניות אינה חוקתית. החוק מפר את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית ולכן בטל.
חברי המותב
נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט
חברי המותב ויליאם רנקוויסט, ויליאם ברנן, ביירון וייט, ת'ורגוד מרשל, הארי בלקמן, לואיס פאוול, ג'ון פול סטיבנס, סנדרה דיי או'קונור, אנטונין סקאליה
דעות בפסק הדין
דעת רוב ויליאם ברנן; הצטרפו: מרשל, בלקמן, פאוול, סטיבנס, או'קונור (למעט חלק II)
דעות נוספות מסכימים: פאוול; הצטרפה: או'קונור.
מסכים עם המסקנה: וייט
מתנגדים: סקאליה; הצטרף: רנקוויסט
חוקים אליהם התייחס בית המשפט
התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית; חוק היחס המאוזן למדע-הבריאה ומדע-האבולוציה בהוראת ביולוגיה בבתי ספר ציבוריים (לואיזיאנה)
היסטוריה מאוחרת
משפט הפנדה של דובר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דעת הרוב בפסק הדין נכתבה על ידי השופט ויליאם ברנן. חמישה שופטים הצטרפו לפסיקתו, והשופט ביירון וייט הסכים עם המסקנה מבלי להסכים עם הנימוקים. שני שופטים, נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט והשופט אנטונין סקאליה, התנגדו לדעת הרוב בנימוק שיש לקבל את התכלית המוצהרת של החוק, קידום החופש האקדמי, כביטוי כן של כוונת המחוקק.

היסטוריה של המחלוקת לגבי לימודי ביולוגיה בארצות הברית עריכה

ניצנים של המחלוקת לגבי לימודי ביולוגיה הופיעו בארצות הברית בסוף המאה ה-19, בתוך הכנסייה הפרסביטריאנית, בין תומכים של התאולוגיה הליברלית (אנ') (או ה"מודרניסטית"), שתמכו בעדכון התאולוגיה לאור תגליות המדע המודרני, לבין מאמינים שמרניים יותר, שהתעקשו על תקפות על-זמנית של הדוקטרינה הקיימת. פילוג זה נודע כמחלוקת הפונדמנטליזם-מודרניזם (אנ'). אחרי מלחמת העולם הראשונה לובתה המחלוקת ביתר שאת על ידי ויליאם ג'נינגס ברייאן, שראה את תאוריית האבולוציה וכל צורה של דרוויניזם כרעה חולה המאיימת על המוסריות בארצות הברית.

 
משפט הקופים, 20 ביולי 1925. ג'נינגס ברייאן יושב משמאל. קלרנס דרו חוקר אותו. הדיונים התקיימו בחוץ בשל החום.

הקמפיין של ג'נינגס הוביל לחקיקה במספר מדינות בארצות הברית, אשר אסרה על לימודי אבולוציה בבתי ספר. האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות התנגד לחקיקה זו וחיפש הזדמנות לפעול נגדה בבתי המשפט. הזדמנות זו הגיעה לאחר שנמצא מורה, ג'ון סקופס, שהסכים ללמד אבולוציה במדינת טנסי, שבה חוק משנת 1925 אסר על לימוד תורת האבולוציה. סקופס עודד את תלמידיו להתלונן על מעשיו ולאחר מכן הואשם ונשפט במה שנודע כמשפט הקופים. המקרה הגיע ב-1927 לפתחו של בית המשפט העליון של טנסי, כאשר קלרנס דרו מייצג את סקופס וג'נינגס ברייאן מייצג את המדינה. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, בטענה שאיסור על לימודי אבולוציה לא מקדם דת מסוימת על חשבון אחרות: "איננו יכולים לראות כיצד האיסור על לימוד התאוריה לפיה האדם הוא צאצא של חיות נמוכות יותר מעניק העדפה למוסד דתי כלשהו או לצורה כלשהי של פולחן. ככל שאנחנו יודעים, אין אף ממסד דתי או ארגון שיש בתורתו... כלל שסותר או מאשר תאוריה כזו".[2] ההחלטה הובילה לאיסור על לימודי אבולוציה בטנסי בשנים 1927–1968.

אף על פי שהייתה התנגדות ללימודי אבולוציה בחצי הראשון של המאה העשרים, ולמרות העניין הציבורי במשפט הקופים, מרכז הכובד של המחלוקת נותר עד שנות ה-60 בתוך הכנסיות, בין זרמים נוצריים שונים.[3][4] מורים העדיפו לרוב לא להדגיש תאוריות אבולוציוניות בתוכנית הלימודים, משום שרבים מהם רצו להימנע ממחלוקות או לא ראו את לימוד התיאוריה המדעית כהכרחית.

מצב זה השתנה בשנות ה-60 ממספר סיבות. ראשית, בעקבות משבר הספוטניק החליט הממשל הפדרלי להשקיע יותר כסף בפיתוח לימודי מדעים. כחלק ממגמה זו הוקם באוניברסיטת קולורדו בבולדר ארגון לפיתוח תוכניות לימודים בביולוגיה לבתי ספר (BSCS). הארגון פיתח שלושה ספרי לימוד שהדגישו את חשיבות תורת האבולוציה. התפוצה הרחבה של ספרים אלה הדאיגה את הפונדמנטיליסטים והציתה מחדש את הוויכוח.[5][4][3] בארקנסו, המורה סוזן אפרסון מצאה עצמה בשנת 1966 בדילמה, כאשר מצד אחד חוק המדינה אוסר על לימוד אבולוציה, ומצד שני תוכנית הלימודים כוללת את הספרים של BSCS. בתמיכת ההתאחדות הלאומית לחינוך (National Education Association) והאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, היא עתרה נגד החוק יחד עם אחד ההורים.[6] בית המשפט העליון קבע בפסק דין אפרסון נגד ארקנסו (Epperson v. Arkansas) משנת 1968, שהחוק מפר את האיסור על תמיכה של המדינה בדת ולכן אינו חוקתי. הוא קבע ש"למדינה אין אינטרס לגיטימי בהגנה על דת מסוימת או הדתות בכללן מפני גישות שהן סרות טעם בעינן".[7]

שנית, כוחן של הכנסיות הפונדמנטיליסטיות עלה בתקופה זו, והתרבו הכנסיות שהיו נכונות לאמץ גישה בלתי מתפשרת לגבי המשמעות המילולית של סיפור הבריאה וסיפור המבול בברית הישנה. עד שנות השישים רבים מהפונדמנטיליסטים האמינו שכאשר כתוב בתנ"ך שהבריאה נמשכה שישה ימים, הכוונה היא לשש תקופות ארוכות מאוד. גישה זו איפשרה גם לעיקשים שבמתנגדים לתאוריית האבולוציה לקבל חלק מהממצאים של המדע בתחומים כגון גאולוגיה. ג'נינגס ברייאן, למשל, העיד בחקירה הנגדית במשפט הקופים שהוא לא מאמין שהבריאה נמשכה "שישה ימים של 24 שעות".[8] בניגוד לגישה זו, בשנת 1961 טענו הנרי מוריס (אנ') וג'ון ויטקומב, בספרם The Genesis Flood, שהבריאה נמשכה בדיוק שישה ימים של 24 שעות ושסיפור הבריאה לא מותיר כל מקום לאבולוציה. מוריס, שהיה דוקטור להנדסת הידראוליקה, הקים ב-1970 את "המכון למדע הבריאה" (Institution for Creation Science), שהניח את היסודות ל"מדע הבריאה" (אנ'), גישה פסאודו-מדעית, שבניגוד לגישות תאולוגיות קודמות מתיימרת לפתח אלטרנטיבה מדעית בתחומים כמו ביולוגיה וגאולוגיה. הוא ועמיתיו הסתמכו רבות על התאוריות של ג'ורג' פרייס (אנ'), אדוונטיסט של היום השביעי מקנדה, שעבודותיו הרבות על גאולוגיית המבול לא היו פופולריות עד אז. רונלד נמברס כתב ש"תוך עשור או שניים, תועמלני הדת חסרי המנוחה למען בריאתנות מדעית, השליטו למעשה את גישתם ההיפר-מילולית, שחצי מאה קודם לכן דעכה לה בשולי הפונדמנטליזם האמריקאי, על הגישה הבריאתנית הגנרית".[9][10]

מעבר לליבוי ההתנגדות ללימודי אבולוציה בבתי ספר, הניסיונות לשוות לבריאתנות חזות מדעית, תחת הכותרת "מדע הבריאה", פתחו את הדרך לאסטרטגיות חדשות להחדרת הגישה לבתי ספר ציבוריים ואסטרטגיות משפטיות למניעת לימודי אבולוציה. בשנת 1971, במסגרת פסק דין למון נגד קורצמן (Lemon v. Kurtzman), קבע בית המשפט העליון מבחן חדש, המכונה "מבחן למון", בשאלה אם חוק מפר את האיסור על קידום דת בתיקון הראשון לחוקה. המבחן כלל שלושה קריטריונים רחבים ללגיטימיות של החוק: (1) על החוק לקדם תכלית חילונית; (2) התוצאה המעשית המרכזית של החוק לא מקדמת או בולמת דת; (3) החוק לא יוצר קשר מופרז בין הממשלה לדת.[11] על אף פסיקה זו, בתחילת שנות ה-70 חוקים במדינות שמרניות נטו עדיין להתייחס במפורש לכתבי הקודש כמקור השראה. לדוגמה, חוק של מדינת טנסי משנת 1973 חייב כל ספר לימוד שנכלל בתוכניות לימוד של בתי ספר ציבוריים ואשר מתייחס למקורו האדם והעולם לכלול הצהרה שמדובר בתאוריה "שאינה מתיימרת להציג עובדות מדעיות". בנוסף הוא כלל הצהרה שהתנ"ך אינו ספר לימוד, אלא ספר יעץ ולכן אין צורך לכלול בו את הדיסקליימר. חוק זה נבלם בקלות בפסק דין דניאל נגד ווטרס (Daniel v. Waters) של בית המשפט הפדרלי השישי לערעורים משנת 1975.[12] החל מאמצע שנות ה-70, אנשי המכון למדעי הבריאה ניסחו חומרי לימוד חדשים שמהם הושמטו כל ההתייחסויות הישירות לכתבי הקודש ולאלוהים. מבחינה משפטית, הם טענו שלימוד הגישה אינו נועד לקדם דת מסוימת בניגוד לתיקון הראשון בחוקה, אלא לקדם גישה מדעית אלטרנטיבית. תורת האבולוציה ומדע הבריאה הוצגו כשתי תאוריות מדעיות חלופיות, שיש לאפשר את הוראתן באופן מאוזן. גישה זו תאמה את העניין המחודש, בעיקר בקרב פוליטיקאים רפובליקניים בנושא של "זכויות דת". לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1980 נושא זה קודם על ידי אנשי דת אוונגליסטים ופונדמנטיליסטים, כמו ג'רי פאלוול (אנ') ופט רוברטסון. רונלד רייגן אמר במהלך קמפיין הבחירות שתורת האבולוציה היא "תאוריה בלבד" והביע תמיכה ביצירת "איזון" בתוכניות הלימודים בין לימודי אבולוציה למדע הבריאה.[13] אסטרטגיה זו הובילה לחקיקה בארקנסו ולואיזיאנה, שלא אסרה על לימודי אבולוציה לחלוטין, אלא חייבה בתי ספר לתת לשתי הגישות "יחס מאוזן" (balanced treatment).

הדרישה לאיזון ביחס לאבולוציה ומדע הבריאה עוררה התנגדויות בקרב הורים, ארגוני מדע וארגונים לזכויות האזרח. החוק הראשון שנוסח ברוח זו ואותגר בבית המשפט היה החוק של ארקנסו משנת 1981. חוק זה הגדיר באופן מפורש את מדע הבריאה ככולל, בין השאר, "ראיות מדעיות" ל"יצירה פתאומית של היקום, האנרגיה והחיים מלא כלום" וכן "הסבר לגבי הגאולוגיה של כדור הארץ על ידי קטסטרופיזם, ובכלל זאת התרחשותו של מבול כלל-עולמי". בפסק דין מקלין נגד ארקנסו (McLean v. Arkansas) קבע בית המשפט הפדרלי של מחוז מזרח ארקנסו, שהחוק אינו עומד בתנאים של מבחן למון, בין השאר משום שהגדרת מדע האבולוציה כוללת במרומז התייחסות ישירה לסיפור הבריאה בספר בראשית.[14] פסיקה זו הייתה תקפה אך ורק במחוז מזרח ארקנסו.

חוק היחס המאוזן בלואיזיאנה עריכה

בתחילת שנות השמונים החל להתגבש בלואיזיאנה "חוק היחס המאוזן למדע-הבריאה ומדע-האבולוציה בבתי ספר ציבוריים"[15] שקודם על ידי ביל קית', סנאטור מהמפלגה הדמוקרטית. כמו החוק בארקנסו, גם חוק זה בוסס על חוק לדוגמה שנוצר במכון למדע הבריאה על ידי ונדל ברד.[16] הגרסה הראשונה של הצעת החוק כללה הגדרות זהות לאלה של החוק בארקנסו. אולם, אחרי שהוגשו העתירות נגד החוק בארקנסו, שונתה הצעת החוק והוסרו ההתייחסויות למבול או ליצירה של יש מאין כחלק מהגדרת מדע הבריאה. תחת זאת, הצעת החוק החדשה סיפקה הגדרה כללית, לפיה "'מדע הבריאה', משמעותו הראיות המדעיות לבריאה [creation] והסקות מראיות מדעיות אלה".[17] בנוסף נקבע שתכלית החוק היא "הגנה על החופש האקדמי".[18] המחוקקים קיוו שעמעום המשמעות של המושג וההצהרה על תכלית שאינה דתית יאפשרו לחוק לעבור את "מבחן למון" שקבע בית המשפט העליון. הצעת החוק קבעה ש"החל משנת הלימודים 1982–1983, בתי ספר ציבוריים במדינה ינהגו ביחס מאוזן כלפי מדע-הבריאה ומדע-האבולוציה". בנוסף, הוצע לאסור על אפליה נגד תלמידים שמעדיפים את אחת הגישות ולאסור על אפליה נגד מורים שמאמינים בבריאתנות.[19] ההצעה עברה בבית הנבחרים של לואיזיאנה, ברוב של 71 תומכים מול 21 מתנגדים, ובסנאט של המדינה, ברוב של 26 מול 12. מושל לואיזיאנה דייב טרין (אנ') חתם על ההצעה, ובכך היא הפכה לחוק, ב-20 ביולי 1981. טרין הביע ספקות לגבי החוק ואמר שחתימה עליו היא החלטה קשה עבורו, אך הוא החליט לחתום עליו לאור התמיכה הרבה בבתי המחוקקים.[16][20]

הליכים משפטיים קודמים עריכה

 
אדווין אדוארדס, מושל לואיזיאנה, עתר לבית המשפט העליון.

על אף שהחוק התקבל לספר החוקים של לואיזיאנה, המפקחת על החינוך במדינה, קלי ניקס, ומחלקת החינוך של המדינה סירבו לאכוף את החוק עד שיתבהר מעמדו החוקתי בבית המשפט. ניקס טענה שהשקעה בספרי לימוד חדשים ובהדרכה של מורים על פי החוק החדש תהיה יקרה באופן חסר היגיון, כל עוד קיימת סבירות גבוהה שבתי המשפט יכריעו נגד החוק. כתוצאה מכך, מספר חודשים לאחר שעבר החוק הוגשו בבתי משפט פדרליים בלואיזיאנה שתי עתירות: אחת, בניו אורלינס, של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) שהתנגד לחוק, והשנייה, בבאטון רוז', של התובע הכללי של לואיזיאנה, ויליאם גוסט, שביקש מבית המשפט להכריז שהחוק אינו בלתי-חוקתי ויורה למחלקת החינוך לאוכפו. העתירה של גוסט התקדמה ראשונה, אך השופט בבאטון רוז' דחה אותה בפסק דין בהליך מקוצר, משום שהוא קיבל את עמדת ACLU שעתירה זו נוגעת לבתי המשפט של המדינה ולא לבית המשפט הפדרלי.[21] ההפסד של גוסט בבאטון רוז' איפשר לעתירה בניו אורלינס להתקדם.

האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות ייצג בעתירה בניו אורלינס כשלושים עותרים, ביניהם מועצת החינוך של לואיזיאנה, מורים, הורים ואנשי דת. האיגוד ביקש מבית המשפט לקבל את עמדתם בהליך מקוצר, בנימוק שהמחוקקים חרגו מסמכותם, שכן חוקת לואיזיאנה מקנה למועצת החינוך את הסמכות לקבוע מדיניות חינוכית ותוכניות לימודים. השופט המחוזי, אדריאן דופלנטייה, קיבל את עמדת האיגוד. בעקבות החלטתו עתרו התובע הכללי והמושל לבית המשפט הפדרלי החמישי לערעורים בבקשה שיאפשר לבית המשפט העליון של לואיזיאנה לבחון את החלטת בית המשפט הפדרלי המחוזי. עתירתם התקבלה, ובאוקטובר 1983 קבע בית המשפט העליון, ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה, שלמחוקקים יש סמכות לקבוע מדיניות חינוכית. מעבר לכך, בית המשפט העליון לא עסק בפרשנות של סעיפי החוק. בעקבות החלטה זו חזר התיק לבית המשפט הפדרלי המחוזי בניו אורלינס. בינואר 1985 פסק דופלנטייה, שוב בהליך מקוצר, שהחוק אינו חוקתי. דופלנטייה נימק את החלטתו בכך שהתכלית הדתית של החוק היא כה ברורה שאין צורך בניהול משפט יקר וממושך. גוסט עתר שוב לבית המשפט הפדרלי החמישי לערעורים. הערעור נידון בהרכב של שלושה שופטים, שאישרו את החלטת בית המשפט המחוזי. בעקבות החלטה זו ביקש גוסט דיון נוסף מול הרכב מלא של בית המשפט לערעורים. הבקשה לא התקבלה, ברוב של שמונה שופטים מול שבעה. גוסט ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון, שהחליט במאי 1986 לפרסם צו עיון מחדש.[22][20]

במאי 1984 הושבע אדווין אדוארדס (אנ') כמושל לואיזיאנה במקום טרין. התיק ופסק הדין של בית המשפט העליון נקראים על שמו, כעותר, ועל שם המשיב הראשון, דון אגילארד, שהיה מורה לביולוגיה.[23]

טיעונים בפני בית המשפט העליון עריכה

העותרים (מושל לואיזיאנה אדווין אדוארדס ואחרים) יוצגו על ידי התובע הכללי ויליאם גוסט ועל ידי ונדל ברד (אנ'), עורך דין והיסטוריון משפטי, שטען בשם העותרים בפני שופטי בית המשפט העליון. כדי להימנע מביקורת על הוצאות גבוהות, הסתמכה מחלקת המשפטים של לואיזיאנה על תרומות של ארגונים דתיים פרטיים, ביניהם ארגונים אוונגליסטים כמו "נשים מודאגות למען אמריקה", "אגודת האוונגליסטים הלאומית" והכנסייה המתודיסטית החופשית (אנ'), הארגון היהודי-אורתודוקסי, "איגוד הרבנים" (אנ') והארגון הקתולי "המרכז הקתולי".[24] בנוסף, העתירה נעזרה בחמישה תצהירים שהוגשו, לדברי העותרים, על ידי "שני מדענים, פילוסוף, תאולוג ומחנך", ושבהם נטען ש"מדע הבריאה" הוא גישה מדעית שניתנת להצגה ללא התייחסות לכתבי הקודש.[25] אחד התצהירים הוגש על ידי דין קניון (אנ'), פרופסור מאוניברסיטת מדינת קליפורניה, שהיה לדמות בולטת בחוגים התומכים בתאוריות של תכנון תבוני. קניון טען בתצהיר ש"מדע הבריאה", בניגוד לאמור בחוק של ארקנסו שנבלם, לא מחייב אמונה במבול כלל-עולמי או ביצירה של יש מאין.[26][27]

הטיעון של ברד בשם העותרים נסוב סביב מספר נקודות מרכזיות. ראשית, ברד קיווה להצליח לשכנע את השופטים ששופט בית המשפט המחוזי שגה כאשר הוא פסק בהליך מקוצר, ושיש צורך במשפט מלא בו ניתן יהיה להציג את כלל הטיעונים של שני הצדדים. שנית, ברד טען, בהסתמך על התצהירים, ש"מדע הבריאה" הוא תאוריה מדעית שאינה מחייבת תמיכה באמונה דתית, ולכן קידום של גישה זו אינו מחייב קידום של דת מסוימת על ידי המדינה. שלישית, הוא טען שתכלית החוק אינה קידום דת, אלא קידום הוגנות וחופש אקדמי. הוא הודה שההיסטוריה של החקיקה כוללת התבטאויות של מחוקקים, שמראות כי המוטיבציה שלהם להעברת החוק הייתה דתית; אך הוא טען שהתבטאויות אלה מייצגות רק מיעוט של המחוקקים, ואינן מבטלות את התכלית החילונית המוצהרת של החוק. טיעונים אלו נועדו להראות שהחוק עומד במבחן למון.[24][28][29]

המשיבים (אגילארד וכ-30 אחרים, שאוגדו על ידי ACLU) יוצגו פרו בונו על ידי משרד עורכי דין גדול מניו יורק,[30] ועורך הדין ג'יי טופקיס טען בעל פה בשמם בפני בית המשפט. טיעונם נתמך על ידי 72 מדענים אמריקאים זוכי פרס נובל, 17 אקדמיות למדעים ו-7 ארגונים מדעיים אחרים, שהגישו לבית המשפט את עמדתם כידידי בית המשפט.[31][24] טופקיס פתח את דבריו בטענה שהמילה "בריאה" עצמה מסגירה את האופי הדתי של החוק. לטענתו, העותרים מבקשים להלביש כעת את החוק בתחפושת מדעית, תוך שימוש במילים כמו "התפרצות פתאומית" כתחליף לבריאה יש מאין, אך מילים אלה לא מופיעות בחוק ועל המשמעות הדתית של החוק ניתן ללמוד מההיסטוריה של חקיקתו. טופקיס טען גם שלא ניתן לקבל את עמדת העותרים שהחוק מקדם חופש אקדמי, שכן על פי החוק "למורה מותר ללמד אבולוציה רק במחיר של לימוד דברים שהוא יודע שהם פסאודו-מדע".[29]

פסק הדין עריכה

פסק הדין ניתן ב-19 ביוני 1987. בהחלטה של 7 שופטים מול 2 מתנגדים אישר בית המשפט העליון את ההכרעה של הערכאות הנמוכות וקבע שהחוק בלואיזיאנה אינו עומד בתנאי התיקון הראשון לחוקה ולכן הוא אינו חוקתי ובטל. השופט ויליאם ברנן כתב את החלטת הרוב. ברנן דחה את הטענה שתכלית החוק היא לקדם חופש אקדמי וקבע שתכליתו היא לקדם דת. השופטים ת'ורגוד מרשל, הארי בלקמן, לואיס פאוול וג'ון פול סטיבנס הצטרפו לדעתו במלואה. פאוול כתב בנפרד כדי לדון בהיסטוריה של חקיקת החוק בלואיזיאנה ולהדגיש שלמועצות חינוך ולבתי הספר יש שיקול דעת נרחב בכל הקשור לתוכניות לימודים. השופטת סנדרה דיי או'קונור הסכימה עם דעתו של פאוול במלואה ועם המסקנה והנימוקים של ברנן, למעט החלק השני, שבו הסביר ברנן מדוע על בית המשפט להחמיר באכיפת התיקון הראשון בבתי ספר. ביירון וייט הסכים עם המסקנה של ברנן, אך לא הצטרף לנימוקיו ונימק את דעתו בנפרד. אנטונין סקאליה כתב את דעת המיעוט, בה הוא דחה את הטיעונים והמסקנה של הרוב, ונשיא בית המשפט העליון ויליאם רנקוויסט הצטרף לדעתו.[32]

דעת הרוב עריכה

 
ויליאם ברנן, כתב את דעת הרוב.

ברנן ביסס את הכרעתו על "פסוקית המיסוד" (Establishment Clause) בתיקון הראשון לחוקה. פסוקית זו קובעת ש"הקונגרס לא יחוקק שום חוק בעניין מיסודה של דת", ובשנת 1947 קבע בית המשפט, בפסק דין אוורסון נגד מועצת החינוך (Everson v. Board of Education), שהאמור בה הוחל על ידי התיקון ה-14 גם בנוגע לפעולות של מדינות האיחוד. בשנת 1971 ניסח בית המשפט את "מבחן למון",[11] שקובע קריטריונים ללגיטימיות של חוקים לאור פסוקית מיסוד. לפי מבחן זה, על כל חוק לקיים את כל שלושה התנאים הבאים: (1) תכלית החוק היא חילונית; (2) ההשפעה העיקרית של החוק אינה קידום דת או הפרעה לדת; (3) החוק לא יוצר קשר מופרז בין המדינה לדת.[33] ברנן בחן את חוק היחס המאוזן בלואיזיאנה לאור מבחן זה. הוא כתב שמספיק להראות שהחוק לא עומד בתנאי הראשון בכדי להכריע שהוא לא חוקתי. בנוסף, על בית המשפט להקדיש תשומת לב מיוחדת לפעולות שנוקטת המדינה בנוגע לבתי ספר. המדינה מפעילה סמכות וכוח באמצעות חוקים לחינוך חובה, והמשפחות מצפות שסמכות זו לא תשמש כדי לקדם השקפות דתיות שנמצאות בקונפליקט עם אמונותיהן.[34]

לפי הכרעת הרוב, החוק במדינת לואיזיאנה כושל במבחן למון, משום שאין לו תכלית חילונית, ומטרתו המרכזית היא להתאים את תוכנית הלימודים להשקפה דתית.[35][36][37] ברנן כתב כי "בעוד שבדרך כלל אנחנו מקבלים את האופן שבו המדינה מנסחת את התכלית החילונית של החוק, על ניסוח זה להיות כן ולא התחזות (a sham)". בהתאם, ברנן דחה את הטענה של העותרים, שתכלית החוק היא קידום חופש אקדמי או הוגנות באופן כללי.

מסקנת בית המשפט התבססה על ההיסטוריה של חקיקת החוק ועל הלשון של החוק עצמו. מבחינת ההיסטוריה של החקיקה, ברנן הביא ציטוטים של דברי מציע החוק, הסנטור קית', ומחוקקים אחרים שבהם נאמר כי עדיף שתלמידים בלואיזיאנה לא ילמדו אף אחת מהגישות ושהדחף להעביר את החוק נוצר בעקבות אמונות דתיות של המחוקקים. מבחינת לשון החוק, לא ניתן לטעון שהוא מקדם חופש אקדמי משום שלפני העברתו מורים היו חופשיים ללמד כל תאוריה שמבוססת על עובדות, כך שהחוק רק מגביל אותם ולא מוסיף להם סמכות. ברנן מצא גם שהחוק לא מקדם הוגנות, שכן הוא מורה על הכנת חומרי לימוד ותמיכה בהוראת בריאתנות, אך הוא לא מורה על תמיכה דומה בלימודי אבולוציה. החוק אוסר על אפליה נגד מי שיבחר ללמד את "מדע הבריאה", אך לא כולל איסור דומה על אפליה נגד מי שיבחר ללמד את תורת האבולוציה.[38]

דעות מסכימות עריכה

דעתו של לואיס פאוול עריכה

לואיס פאוול כתב שתכלית דתית לבדה לא מספיקה כדי לשלול את התוקף של חוק. תחת זאת, החוק אינו חוקתי רק אם התכלית הדתית היא התכלית הדומיננטית. החוק מצהיר על תכלית שאינה דתית, שמירה על "חופש אקדמי", ואף שהרצון לאכוף חופש אקדמי לא מתיר לחוקק בשם ערך זה תוכניות לימוד שמקדמות דת, הצהרה זו הופכת את לשון החוק למעורפלת מספיק בשביל לעבור מניתוח של לשון החוק לניתוח של ההיסטוריה של חקיקתו.[39]

לפי פאוול, ההיסטוריה של החוק מסגירה את העובדה ש"אמונה דתית היא תכלית קיומו של החוק".[40] פאוול התעכב על שני פנים של ההיסטוריה הזו. ראשית, הוא הראה שהחוק נוצר בהשראת חוק לדוגמה של המכון למדע הבריאה, ושתוכנו נוקה מהתייחסות לבריאה יש מאין (creatio ex nihilo) ולמבול רק לאחר שהוגשה עתירה נגד החוק מארקנסו. שנית, הוא התייחס לאופי של שני מוסדות מעורבים - המכון למדע הבריאה והחברה למחקר הבריאה - והראה ששניהם מקדמים במפורש סדר יום דתי. המכון הוקם בעקבות "הצורך הדחוף לחזור לאמונה בבורא כל יכול... שבפניו כולם מחויבים בסופו של דבר לתת דין וחשבון"; החברה למחקר הבריאה מקבלת לשורותיה רק חברים שמאמינים כי "התנ"ך הוא המילה הכתובה של אלוהים... וכל האמור בו הוא אמת היסטורית ומדעית".[41][42]

פאוול הדגיש בחלק II של פסק דינו ש"תלמידים יכולים וצריכים ללמוד על כל הפנים של המורשת הדתית של האומה". לפי פאוול, הדת קשורה בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, והשימוש בטקסטים דתיים, כמו התנ"ך, בבתי ספר אינו אסור כשלעצמו, אלא רק כשהתכלית היא לקדם דת מסוימת.[43][44]

דעתו של ביירון וייט עריכה

ביירון וייט לא הצטרף לנימוקים של ברנן וכתב בנפרד כדי להסביר מדוע הוא מסכים עם המסקנה של הרוב. הוא כתב שבאופן רגיל על בית המשפט לקבל את הפרשנות שנותנים בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לערעורים לחוקים של מדינות, וזאת משום שלבתי משפט אלה יש יתרון בהבנת החוקים של המדינות שנמצאות בתחום שיפוטם. היות שהפרשנות שניתנה על ידי הערכאות הנמוכות היא סבירה ולא שגויה על פניה, והיות שבית המשפט העליון לא קבע בהחלטה זו פרשנות חוקתית חדשה ולא קבע שהערכאות הנמוכות טעו ביישום הפרשנות הקיימת, על בית המשפט העליון פשוט לקבל את עמדתם, מבלי לפרש מחדש את החוק.[45]

דעת המיעוט עריכה

 
ויליאם רנקוויסט נשבע בשנת 1986 כנשיא בית המשפט בעליון במקום וורן ברגר, שמשביע אותו. אנטונין סקאליה (קיצוני משמאל) מחכה להשבעתו כשופט בית המשפט העליון. הנשיא רונלד רייגן מצד ימין. רנקוויסט וסקאליה, מינויים של ניקסון ורייגן, היו שני הקולות היחידים נגד מסקנת הרוב.

אנטונין סקאליה, שמונה כשופט בבית המשפט העליון זמן קצר לפני הדיון בעתירה, כתב את דעת המיעוט, ואליו הצטרף נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט. סקאליה פתח את דעתו בהטלת ספק בכך שניתן לבטל חוק של מדינה על סמך המוטיבציה של המחוקקים בלבד וללא התייחסות לתוצאות המעשיות של החוק. גם אם למחוקקים הייתה מוטיבציה דתית, ייתכן שהם תיעלו מוטיבציה זו ליצירה של חוק בעל תכלית חילונית. בהתייחס לשינוי החוק בעקבות הגשת העתירות נגד החוק בארקנסו, סקאליה טען שזה מעיד דווקא על הכוונה הלגיטימית של המחוקקים להתאים את החוק לדרישות החוקה. על בית המשפט להניח כוונה טובה מצד המחוקקים, שנשבעו להגן על החוקה הפדרלית. בית המשפט טעה, לדעת סקאליה, בכך שפירש את החוק וביטל אותו מבלי לתת לבתי המשפט של לואיזיאנה לפרש את החוק בעצמם. הבעיה המרכזית בחוק היא בעיה של הגדרה לגבי המשמעות של המושג "מדע הבריאה", כאשר צד אחד טוען במדובר בגישה מדעית והצד השני טוען שמדובר בגישה דתית מחופשת לגישה מדעית. לדעת סקאליה, היות שבית המשפט קיבל את החלטתו בהליך מקוצר מבלי לשמוע עדויות, על בית המשפט לקבל את גישת העותרים או להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך חקירה ושמיעת עדויות.[46]

לגבי דחיית ההצהרה של המחוקקים שתכלית החוק היא הגנה על החופש האקדמי, סקאליה טען שדעת הרוב מוטעה, משום שהיא מפרשת לא נכון את המשמעות של הצהרה זו. לדעת סקאליה, המחוקקים לא התכוונו לחופש של המורים ללמד כל שירצו, אלא לחופש של התלמידים והגנה עליהם מפני אינדוקטרינציה. בהחלטתו ביקר סקאליה בחריפות את טענת הרוב שהצהרת המחוקקים לגבי תכלית החוק היא העמדת פנים או בלוף ("a sham"). הוא כתב: "אני נדהם מהמוכנות חסרת התקדים של בית המשפט להגיע למסקנה כזו, שאותה אני יכול לפרש רק... [כ]תגובה אינסטנקטיבית, לפיה כל דרישה ממשלתית הקשורה בלימוד אבולוציה חייבת להיות הפגנה של דכאנות נוצרית פונדמנטליסטית. במקרה הזה... נראה לי שהחלטת בית המשפט היא הדכאנית. העם בלואיזיאנה, כולל הנוצרים הפונדמנטליסטים, רשאי כעניין חילוני, [לדרוש] שיוצגו ראיות מדעיות נגד אבולוציה בבתי הספר".[47]

בדעתו, ביקר סקאליה לא רק את האופן שבו מיישמת החלטת הרוב את מבחן למון, אלא גם את מבחן למון עצמו. הוא טען שהפסיקה של בית המשפט העליון בעניין פסוקית המיסוד היא "מביכה" ו"כושלת". לדעת סקאליה, יש לזנוח את מבחן התכלית של החוק, שדוחק את בית המשפט לבחינת הכוונה הסובייקטיבית של המחוקקים.[46]

לאחר פסק הדין עריכה

הפסיקה של בית המשפט העליון התפרשה כאיסור על לימוד בריאתנות בבתי ספר, ומבקרי תורת האבולוציה לקחו לליבם את ההתייחסות של בית המשפט למושג "בריאה" כמושג דתי כשלעצמו. בעקבות כך, החל שימוש נרחב יותר במושג "תכנון תבוני" שלא כולל במפורש התייחסות לבורא עולם. פטרישיה דייוויס ודין קניון, הפרופסור שהגיש תצהיר לבית המשפט העליון, הוציאו לאור בשנת 1989 את הספר "על פנדות ואנשים: השאלה המרכזית של מקורות ביולוגים" (Of Pandas and People: The Central Question of Biological Origins), שבו נטען כי קיים תכנון תבוני, אך לא נעשה בו התייחסות מפורשת לאלוהים או לסיפור הבריאה בספר בראשית. בפנסילבניה, בתי ספר במחוז יורק הכניסו את הספר לתוכנית הלימודים. בית משפט פדרלי מחוזי בפנסילבניה קבע בשנת 2005, בפסק דין קיצמילר נגד בית הספר המחוזי של דובר (שנודע גם כמשפט הפנדה של דובר), ש"האופי הדתי של גישת התכנון התבוני מובן לכל צופה אובייקטיבי, מבוגר או ילד", שהחלטת בית המשפט העליון בפסק דין אדוארדס נגד אגילארד היא שקיים איסור על לימוד בריאתנות בבתי ספר, ושעל כן קיים איסור חוקתי על לימוד תכנון תבוני בבתי ספר.[48] כל חברי מועצת החינוך של מחוז דובר הוחלפו לאחר מכן באזרחים שהתנגדו לגישת התכנון התבוני. הם בחרו לא לערער על פסק הדין, שעל כן מעולם לא נבחן בערכאות גבוהות יותר.[49]

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Michael B. Berkman and Eric Plutzer, "Scientific Expertise and the Culture War: Public Opinion and the Teaching of Evolution in the American States", Perspectives on Politics 7(3), pp. 485-499
  2. ^ Scopes v. State, p. 118
  3. ^ 1 2 Edward J. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory (Modern Library: 2004), 252
  4. ^ 1 2 Rogers W. Bybee, "Teaching About Evolution: Old Controversy, New Challenges", BioScience 51)4) (2001), p. 310
  5. ^ Ronald L. Numbers, Darwinism Comes to America (Harvard University Press: 1998), p. 4
  6. ^ Looking Back with Epperson, Fifty Years Later, Reports of the National Center for Science Education 38(4) (November 5 2018)
  7. ^ Epperson v. Arkansas, 393 U.S. 97 (1968)
  8. ^ Ray Ginger, Six Days Or Forever?: Tennessee V. John Thomas Scopes (Oxford University Press: 1974), p. 171
  9. ^ Ronald L. Numbers, Darwinism Comes to America (Harvard University Press: 1998), pp. 5-6
  10. ^ Edward J. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory (Modern Library: 2004), 252-257
  11. ^ 1 2 Lemon v. Kurtzman, 403 U.S. 602 (1971)
  12. ^ Daniel v. Waters 515 F.2d 485 (6th Cir. 1975)
  13. ^ Edward J. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory (Modern Library: 2004), 257-259
  14. ^ McLean v. Arkansas Bd. of Ed., 529 F. Supp. 1255 (E.D. Ark. 1982), part III
  15. ^ LA Rev Stat § 17:286.1: Balanced Treatment for Creation-Science and Evolution-Science in Public School Instruction
  16. ^ 1 2 Amy J. Binder, Contentious Curricula: Afroncentrism and Creationism in American Public Schools (Princeton University Press: 2002), p. 140
  17. ^ LA Rev Stat § 17:286.3
  18. ^ LA Rev Stat § 17:286.2
  19. ^ LA Rev Stat § 17:286.4
  20. ^ 1 2 Randy Moore, "Creationism in the United States: VI. Demanding "Balanced Treatment"", : The American Biology Teacher 61(3) (March 1999), pp. 175-178
  21. ^ Amy J. Binder, Contentious Curricula: Afroncentrism and Creationism in American Public Schools (Princeton University Press: 2002), pp. 141-142, 267-268n.14
  22. ^ Amy J. Binder, Contentious Curricula: Afroncentrism and Creationism in American Public Schools (Princeton University Press: 2002), pp. 142-145
  23. ^ "Editorial: The Courage and Conviction of Don Aguillard", The American Biology Teacher 61(3) (March 1999)
  24. ^ 1 2 3 Amy J. Binder, Contentious Curricula: Afroncentrism and Creationism in American Public Schools (Princeton University Press: 2002), p. 146-147
  25. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), Scalia, J., Dissenting, p. 612
  26. ^ Affidavit by Dean H. Kenyon to the Supreme Court of the United States, in Edwards v. Aguillard
  27. ^ Benjamin L. Huskinson, American Creationism, Creation Science, and Intelligent Design in the Evangelical Market (Palgrave: 2020), p. 76
  28. ^ Randy Moore, "Creationism in the United States: VI. Demanding "Balanced Treatment"", : The American Biology Teacher 61(3) (March 1999), p. 178
  29. ^ 1 2 הקלטות ותמלילים של הטיעונים בעל פה זמינים באתר Oyez
  30. ^ Paul, Weiss, Rifkind, Wharton & Garrison
  31. ^ Edwards v. Aguillard: Amicus Curiae Brief of 72 Nobel Laureates, 17 State Academies of Science, and 7 other Scientific Organizations, TalkOrigins Website.
  32. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987)
  33. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 583
  34. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 584
  35. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 585
  36. ^ Amy J. Binder, Contentious Curricula: Afroncentrism and Creationism in American Public Schools (Princeton University Press: 2002), pp. 147-148
  37. ^ Carol Weisbord, "Evolution and Creation Science", in The Oxford Companion to the Supreme Court of the United States, edited by Kermit L. Hall (Oxford University Press: 2005), p. 305
  38. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), pp. 587-594
  39. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 599
  40. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 603
  41. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 602
  42. ^ Edward J. Larson, Evolution: The Remarkable History of a Scientific Theory (Modern Library: 2004), p. 261
  43. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), pp. 607-608
  44. ^
    על אף שפאוול הסכים לנימוקים של ברנן במלואם, ניתן לפרש חלק זה בדעתו כסובלני יותר כלפי כניסה של טקסטים דתיים לבתי ספר, כתלות בתכלית ובהקשר של הצגת התוכן הדתי. ייתכן שזו הסיבה שאו'קונור הסכימה לדעתו במלאה אך לא הסכימה לחלק II בהכרעה של ברנן, שבו נכתב כי בית המשפט צריך להיות מחמיר יותר בכל הקשור לבתי ספר. שלוש שנים קודם לפסיקה זו, קבע בית המשפט שהכללת תצוגה לגבי לידת ישו בתצוגת חג המולד של עיר ברוד איילנד היא חוקתית. פאוול ואו'קונור היו ברוב בחלטה זו, וברנן היה במיעוט שהתנגד לה. על הגישה תלוית ההקשר של או'קונור, ראו:

    Marie L. Failinger, "In Praise of Contextuality - Justice O'Connor and the Establishment Clause", Hamline Law Review 29(7) (2006)  
  45. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), pp. 608-610
  46. ^ 1 2 Michael Patrick King, Justice Antonin Scalia: The First Term on the Supreme Court, 1986–1987, 20 Rutgers L.J. 1 (1988), pp. 54-60
  47. ^ Edwards v. Aguillard, 482 U.S. 578 (1987), p. 634
  48. ^ Kitzmiller v. Dover Area School District 400 F.Supp.2d 707 (M.D.Pa. 2005)
  49. ^ Michael Powell, "Judge Rules Against 'Intelligent Design'", The Washington Post, December 21 2005, archived in Wayback Machine


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פסק_דין_אדוארדס_נגד_אגילארד&oldid=37370809"