ויקיפדיה

אלוהויות במצרים העתיקה

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

אֱלֹהוּיות במצרים העתיקה הם האלים והאלות שסגדו להם במצרים העתיקה. האמונות והטקסים סביב אלים אלו היוו את הליבה של הדת המצרית העתיקה, שהופיעה בתקופה הפרה-היסטורית (אנ'). אלוהויות אלו ייצגו כוחות ותופעות טבעיות, והמצרים תמכו בהם ופייסו אותם באמצעות מנחות וטקסים כדי שכוחות אלו ימשיכו לתפקד על פי המאעת, או הסדר האלוהי. לאחר הקמת המדינה המצרית בסביבות שנת 3100 לפני הספירה, הסמכות לבצע משימות אלו הייתה בידי פרעה, אשר טען כי הוא נציג האלים וניהל את המקדשים בהם בוצעו הטקסים.

האלים אוסיריס, אנוביס והורוס בקבר חרמחב (KV57 (אנ')) בעמק המלכים.

המאפיינים המורכבים של האלים באו לידי ביטוי במיתולוגיה וביחסים סבוכים בין אלוהויות: קשרי משפחה, קבוצות והיררכיות רופפות ושילובים של אלים נפרדים לאחד. ההופעות המגוונות של האלוהויות באמנות - כבעלי חיים, בני אדם, חפצים ושילובים של צורות שונות - רמזו גם הם, באמצעות סמליות, למאפיינים המהותיים שלהם.

בתקופות שונות, האמינו כי אלים מסויימים מחזיקים במעמד הגבוה ביותר בחברה האלוהית, כולל אל השמש רע, האל המסתורי אמון, והאלה האם איסיס. מעמד האלוהות הגבוה ביותר זכה בדרך כלל לזכות של בריאת העולם (אנ') ולעיתים קרובות הייתה קשורה לכוחה של השמש. מספר חוקרים טענו, בין השאר בהתבסס על כתבים מצריים, שהמצרים הגיעו להכיר בכוח אלוהי יחיד שעומד מאחורי כל הדברים והיה נוכח בכל האלוהויות האחרות. עם זאת, הם מעולם לא נטשו את השקפתם הפוליתאיסטית המקורית על העולם, למעט אולי בעידן האתוניזם (Atenism) במאה ה-14 לפני הספירה, כאשר הדת הרשמית התמקדה אך ורק באל שמש מופשט, אתון.

ההנחה הייתה שהאלים נוכחים בכל העולם, מסוגלים להשפיע על אירועים טבעיים ועל מהלך חיי האדם. אנשים קיימו איתם אינטראקציה במקדשים ובמקומות קדושים לא רשמיים, מסיבות אישיות כמו גם למטרות רחבות יותר של טקסי מדינה. המצרים התפללו לעזרה אלוהית, השתמשו בטקסים כדי לנסות ולשכנע אלוהויות לפעול, וקראו להם לעצות. היחסים של בני האדם עם האלים שלהם היו חלק מהותי מהחברה המצרית.

הגדרה

עריכה
אל בכתב חרטומים
R8Z1A40

או
R8G7

או
R8

nṯr
"god"[1]

R8D21
X1		 I12

nṯr.t
"goddess"[1]

קשה למנות את היישויות שעשויות להיות מתויגות כאלוהויות במסורת המצרית העתיקה. כתבים מצריים מפרטים את שמותיהם של אלים רבים שטבעם אינו ידוע, ומציגים התייחסויות מעורפלות ועקיפות לאלים אחרים שאפילו לא נקראים בשמות.[2] האגיפטולוג ג'יימס פיטר אלן (James Peter Allen) מעריך כי מצויינים יותר מ-1,400 אלים בטקסטים מצריים,[3] בעוד שעמיתו כריסטיאן לייץ (Christian Leitz) אומר שיש "אלפים על אלפים" של אלים.[4]

המונחים של השפה המצרית עבור יישויות אלה היו nṯr, "אלוהים", וצורתה הנקבית nṯrt, "אלה".[5] חוקרים ניסו להבחין בטבעם המקורי של האלים על ידי הצעות אטימולוגיות למילים אלו, אך אף אחת מההצעות הללו לא זכתה להסכמה, ומקור המונחים נותר מעורפל. ההירוגליפים ששימשו כאידאוגרמות וכקביעות בכתיבת מילים אלו מראים כמה מהתכונות שקישרו המצרים עם האלוהות.[6] הנפוץ ביותר מבין הסימנים הללו הוא דגל המתנוסס ממוט. חפצים דומים הוצבו בפתחי מקדשים, המייצגים נוכחות של אלוהות, לאורך ההיסטוריה של מצרים העתיקה. הירוגליפים אחרים כאלה כוללים בז, המזכיר כמה אלים מוקדמים שתוארו כבזים, ואלים (זכר או נקבה) יושבים.[7] הצורה הנקבית יכולה להיכתב גם עם ביצה הקובעת ומחברת אלות עם הבריאה והלידה, או עם נחש קוברה, המשקפת את השימוש בקוברה כדי לתאר אלוהויות נשיות רבות.[6]

המצרים הבדילו את nṯrw, "אלים", מ-rmṯ, "אנשים", אך המשמעויות של המונח המצרי והאנגלי אינן תואמות באופן מושלם. ייתכן שהמונח nṯr חל על כל ישות שהייתה בדרך כלשהי מחוץ לתחום חיי היומיום.[8] בני אדם שנפטרו נקראו nṯr מכיוון שהם נחשבו כמו האלים,[9] בעוד שהמונח יושם רק לעתים רחוקות על רבות מהישויות העל-טבעיות הנחותות של מצרים, אותן מכנים חוקרים מודרניים לעתים קרובות "שדים".[4] האמנות הדתית המצרית מתארת ​​גם מקומות, חפצים ומושגים בצורת אדם. הרעיונות המואנשים הללו נעים בין אלוהויות שהיו חשובות במיתוס ובטקס ועד יצורים לא ברורים, שהוזכרו רק פעם או פעמיים ועשויים להיות מעט יותר ממטאפורות.[10]

בהתמודדות עם ההבחנות המטושטשות הללו בין אלים לבין יצורים אחרים, הציעו חוקרים הגדרות שונות של "אלוהות". הגדרה מקובלת אחת,[4] שהוצעה על ידי יאן אסמאן (Jan Assmann), אומרת שלאלוהות יש פולחן, מעורבת בהיבט כלשהו של היקום, ומתוארת במיתולוגיה או בצורות אחרות של מסורת כתובה.[11] על פי הגדרה אחרת, מאת דימיטרי מיקס, אלוהות חלה על כל ישות שהייתה מוקד הטקס. מנקודת מבט זו, "אלים" כללו את המלך, שנקרא אל על שם טקס ההכתרה (אנ') שלו, ונשמות שנפטרו, שנכנסו לתחום האלוהי באמצעות טקסי הלוויה (אנ'). כמו כן, העליונות והבולטות של האלים הגדולים נשמרה על ידי הדבקות הטקסית שנערכה עבורם ברחבי מצרים.[12]

מקורות

עריכה
 
נערמר, שליט קדם-שושלתי, מלווה בגברים הנושאים דגלי אלים מקומיים שונים.

העדות הכתובה הראשונה לאלוהויות במצרים מגיעה מהתקופה השושלתית הקדומה (בערך 3100-2686 לפנה"ס).[13] אלוהויות כנראה הופיעו המהלך התקופה הקדם-שושלתית (אנ') (לפני 3100 לפני הספירה) וצמחו מתוך אמונות דתיות פרהיסטוריות (אנ'). יצירות אמנות טרום-שושלתיות מתארות מגוון דמויות של בעלי חיים ובני אדם. חלק מהתמונות הללו, כמו כוכבים ובקר, מזכירים מאפיינים חשובים של הדת המצרית בתקופות מאוחרות יותר, אך ברוב המקרים, אין מספיק ראיות כדי לומר אם התמונות קשורות לאלוהויות. ככל שהחברה המצרית השתכללה, הופיעו סימנים ברורים יותר לפעילות דתית.[14] המקדשים המוקדמים ביותר הידועים הופיעו במאות האחרונות של התקופה הקדם-שושלתית,[15] יחד עם תמונות הדומות לאיקונוגרפיות של אלוהויות ידועות: הבז המייצג את הורוס ועוד מספר אלים אחרים, החצים המוצלבים המייצגים את נית' (Neith),[16] "חיית סת" (אנ') המיסתורית המייצגת את סת.[17]

 
פסל של אל הבבון Hedj-Wer, שעליו רשום שמו של המלך נערמר.

אגיפטולוגים ואנתרופולוגים רבים הציעו תיאוריות לגבי האופן שבו האלים התפתחו בזמנים מוקדמים אלה.[18] גוסטב ז'קייר (Gustave Jéquier), למשל, טען שהמצרים העריכו תחילה פטישים פרימיטיביים, ורק לאחר מכן פיתחו אלוהויות בצורת בעלי חיים, ולבסוף אלוהויות בצורת אדם, ואילו הנרי פרנקפורט טען שהאלים בוודאי נראו בצורת אדם מלכתחילה.[16] חלק מהתיאוריות הללו נחשבות כיום כפשטניות מדי,[19] ותורות עדכניות יותר, כמו השערתו של זיגפריד מורנץ לפיה אלוהויות הופיעו כאשר בני האדם החלו להבדיל את עצמם מסביבתם, ו"להגדיר" רעיונות הקשורים לאלוהויות. אם זאת, קשה להוכיח תיאוריות כאלה.[16]

מצרים הקדם-שושלתית כללה במקור כפרים קטנים ועצמאיים.[20] מכיוון שאלוהויות רבות בתקופות מאוחרות יותר היו קשורות מאוד לעיירות ואזורים מסוימים, חוקרים רבים הציעו שהפנתיאון נוצר כאשר קהילות שונות התלכדו למדינות גדולות יותר, והפיצו וערבבו את הפולחן לאלוהויות המקומיות הישנות. אחרים טענו שהאלים הטרום-שושלתיים החשובים ביותר היו, כמו אלמנטים אחרים של התרבות המצרית, נוכחים בכל רחבי המדינה למרות השסעים הפוליטיים שלה.[21]

השלב האחרון בגיבוש הדת המצרית היה איחוד מצרים, שבו שליטים ממצרים העליונה הפכו את עצמם לפרעונים של המדינה כולה.[14] המלכים הקדושים (אנ') הללו והכפופים להם קיבלו על עצמם את הזכות לקיים יחסי גומלין עם האלים,[22] והמלכות הפכה למוקד המאחד של הדת.[14]

אלוהויות חדשות המשיכו להופיע לאחר השינוי הזה. לא ידוע על כמה אלוהויות חשובות כמו איסיס ואמון עד לממלכה העתיקה (אנ') (בערך 2686–2181 לפנה"ס).[23] מקומות ומושגים יכלו להוות השראה ליצירת אלוהות שתייצג אותם,[24] ואלוהויות נוצרו לעתים כדי לשמש כעמיתים ממין הפוך לאלים או אלות מבוססות.[25] באותה תקופה נאמר כי מלכים הם אלוהיים, אם כי רק מעטים המשיכו להיות מוערצים זמן רב לאחר מותם. אף נאמר שחלק מבני-האדם הלא-מלכותיים זוכים לחסדי האלים והם הוערצו בהתאם.[26] הערצה זו הייתה בדרך כלל קצרת מועד, אך אדריכלי החצר אמחותפ ואמנחוטפ, בנו של ח'ופו (אנ') נחשבו לאלים מאות שנים לאחר מותם,[27] כמו כמה פקידים אחרים.[28]

באמצעות קשרים עם ציוויליזציות שכנות, אימצו המצרים גם אלוהויות זרות.[29] ייתכן שהאלה מיקט (Miket), שהופיעה מדי פעם בכתבים מצריים, החלה בממלכה התיכונה (אנ') (בערך 2055–1650 לפנה"ס), אומצה מהדת (אנ') נובית מדרום, ויתכן שאלות איל נובית השפיעה על האיקונוגרפיה של אמון.[30] במהלך תקופת הממלכה החדשה (בערך 1550–1070 לפנה"ס), שולבו מספר אלים מהמיתולוגיה הכנענית בזו של מצרים, כולל בעל, רשף וענת.[31] בתקופה היוונית והרומית, משנת 332 לפנה"ס ועד המאות המוקדמות לספירה, אלוהויות מכל העולם הים תיכוני היו נערצות במצרים, אך האלים המקומיים נשארו, ולעתים קרובות הם הטמיעו את הפולחנים של החדשים הללו בפולחן שלהם.[32]

מאפיינים

עריכה

הידע המודרני על האמונות המצריות על האלים נלקח בעיקר מכתבים דתיים שהופקו על ידי לבלרי וכוהני (אנ') האומה. אנשים אלה היו האליטה של ​​החברה המצרית והיו נבדלים מאוד מהאוכלוסייה הכללית, שרובם היו אנאלפביתים. מעט מאוד ידוע עד כמה אוכלוסיה רחבה זו ידעה או הבינה את הרעיונות המתוחכמים שפיתחה האליטה.[33] ייתכן שתפיסתם של פשוטי העם את האלוהי הייתה שונה מאלה של הכוהנים. ייתכן שהאוכלוסייה, למשל, התייחסה לאמירות הסמליות של הדת על האלים ומעשיהם כאל אמת מילולית.[34] אך בסך הכל, המעט שידוע על אמונה דתית פופולרית תואם את מסורת העילית. שתי המסורות יצרו חזון מלוכד במידה רבה של האלים וטבעם.[35]

תפקידים

עריכה
 
איסיס, האלה האם ופטרונית המלכות, מחזיקה בחיקה את פרעה סתי הראשון.
 
מות מנקה את פרעה, סתי הראשון, בתבליט מאולם ההיפוסטייל השני של מקדש המתים של סתי באבידוס.

רוב האלוהויות המצריות מייצגות תופעות טבע או תופעות חברתיות. בדרך כלל נאמר שהאלים הם אימננטיים בתופעות אלו - נוכחים בתוך הטבע.[36] סוגי התופעות שהם ייצגו כוללים מקומות ואובייקטים פיזיים וכן מושגים וכוחות מופשטים.[37] האל שו היה הַאֲלָהָה של כל אוויר העולם; האלה מרטסגר (Meretseger) פיקחה על אזור מוגבל של כדור הארץ, הנקרופוליס של תבאי; והאל סיה (אנ') גילם את המושג המופשט של תפיסה.[38] אלים מרכזיים היו מעורבים לעתים קרובות בכמה סוגים של תופעות. לדוגמה, ח'נום היה האל של אי הפילים בנילוס, הנהר שהיה חיוני לציוויליזציה המצרית. ח'נום נחשב כגורם לשיטפון הנילוס (אנ') השנתי שהפרה את הקרקע החקלאית של המדינה. אולי כפועל יוצא של פונקציה מעניקת חיים זו, האמינו שיצר את כל היצורים החיים, ועיצב את גופם על אובניים.[39] אלים יכולים לחלוק את אותו תפקיד בטבע; רע, אתום, ח'פרי, הורוס ואלוהויות אחרות פעלו כאלי שמש.[40] למרות תפקידיהם המגוונים, לרוב האלים היה תפקיד-על משותף: שמירה על המאעת, הסדר האוניברסלי שהיה עיקרון מרכזי של הדת המצרית והתגלם בעצמו כאלה.[41] עם זאת, מספר אלוהויות ייצגו הפרעה למאעט. באופן הבולט ביותר, אפפ היה כוח הכאוס, שאיים כל הזמן להשמיד את סדר היקום, וסת היה חבר אמביוולנטי בחברה האלוהית שיכול היה גם להילחם באי-סדר וגם לעורר אותו.[42]

לא כל היבטי הקיום נתפסו כאלוהויות. למרות שאלוהויות רבות היו קשורות לנילוס, אף אל לא גילם אותו באופן שבו רע גילם את השמש.[43] תופעות קצרות מועד, כגון קשת בענן או ליקוי חמה, לא היו מיוצגות על ידי אלים;[44] גם לא אש, מים או מרכיבים רבים אחרים של העולם.[45]

התפקידים של כל אלוהות היו גמישים, וכל אל יכול היה להרחיב את טבעו כדי לקבל מאפיינים חדשים. כתוצאה מכך, קשה לסווג או להגדיר את תפקידי האלים. למרות גמישות זו, לאלים היו יכולות ותחומי השפעה מוגבלים. אפילו האל הבורא (אנ') לא יכול היה להגיע אל מעבר לגבולות הקוסמוס שהוא יצר, ואפילו איסיס, למרות שנאמר שהיא החכמה מבין האלים, לא ידעה כל.[46] ריצ'רד ה. ווילקינסון, לעומת זאת, טוען שמספר טקסטים מהממלכה החדשה המאוחרת מראים שככל שהתפתחו אמונות על האל אמון, חשבו שהוא מתקרב לידע-כל ולנוכחות-כל (אנ'), ולהתעלות מגבולות העולם באופן שאלוהויות אחרות לא עשו זאת.[47]

 
פסלון תאורת. בין 1292 ל-1190 לפני הספירה, הממלכה החדשה. המוזיאון המצרי, טורינו.

האלוהויות בעלות התחומים המצומצמים והמיוחדים ביותר מכונים בכתב המודרני "אלוהויות מינוריות" או "שדים", אם כי אין הגדרה נחרצת למונחים אלו.[48] מספר שדים היו שומרי מקומות מסוימים, במיוחד בדואת (Duat), ממלכת המתים. אחרים נדדו בין העולם האנושי לדואת, אם כמשרתים ושליחים של האלים הגדולים יותר או כרוחות נודדות שגרמו למחלות או אסונות אחרים בקרב בני האדם.[49] מיקומם של השדים בהיררכיה האלוהית לא היה קבוע. לאלוהויות המגן בס ותאורת היו במקור תפקידים קטנים, דמויי שדים, אך עם הזמן הם זכו להשפעה רבה.[48] היצורים המפחידים ביותר בדואת נחשבו כמגעילים ומסוכנים לבני אדם כאחד.[50] במהלך ההיסטוריה המצרית, הם נחשבו כחברים נחותים מיסודם בחברה האלוהית[51] וייצגו את ההיפך מהאלים העיקריים המועילים ומניחי החיים.[50] עם זאת, אפילו האלוהויות הנערצות ביותר יכלו לפעמים לנקום נקמה בבני אדם או זה בזה, להפגין צד דמוי שד באופיים ולטשטש את הגבולות בין שדים לאלים.[52]

התנהגות

עריכה

המצרים האמינו שהתנהגות אלוהית מנהלת את כל הטבע.[53] פרט לאלוהויות הבודדות ששיבשו את הסדר האלוהי,[42] פעולות האלים שמרו על מאעת ויצרו וקיימו את כל היצורים החיים.[41] האלים ביצעו את העבודה הזו באמצעות כוח שהמצרים כינו הקה (אנ'), מונח שמתורגם בדרך כלל כ"קסם". הקה היה כוח בסיסי שהאל הבורא השתמש בו כדי ליצור את העולם ואת האלים עצמם.[54]

 
אלת השמים נות בולעת את השמש, שעוברת בגופה בלילה כדי להיוולד מחדש עם עלות השחר.

פעולות האלים בהווה מתוארות ומשובחות בפזמונים (Hymn) ובכתבים לטקסי הלוויה (אנ').[55] לעומת זאת, המיתולוגיה נוגעת בעיקר לפעולות האלים במהלך עבר מעורפל, שבו האלים היו נוכחים על פני כדור הארץ וקיימו אינטראקציה ישירה עם בני אדם. אירועי תקופה מוקדמת זו קבעו את התבנית לאירועי ההווה. התרחשויות תקופתיות היו קשורות לאירועים בעבר המיתי; הירושה של כל פרעה חדש, למשל, שיחזרה את עלייתו של הורוס לכס המלכות של אביו אוסיריס.[56]

מיתוסים הם מטאפורות לפעולות האלים, שבני האדם אינם יכולים להבין אותם במלואם. הם מכילים רעיונות סותרים לכאורה, כל אחד מהם מבטא נקודת מבט מסוימת על אירועים אלוהיים. הסתירות במיתוס הן חלק מהגישה רבת הפנים של המצרים לאמונה דתית - מה שהנרי פרנקפורט כינה "ריבוי גישות" להבנת האלים.[57] במיתוס, האלים מתנהגים כמו בני אדם. הם חווים רגשות; הם יכולים לאכול, לשתות, להילחם, לבכות, לחלות ולמות.[58] לחלקם יש תכונות אופי ייחודיות.[59] סת אגרסיבי ואימפולסיבי, ותחות, פטרון הכתיבה והידע, נוטה לנאומים ארוכים. אולם באופן כללי, האלים דומים יותר לארכיטיפים מאשר דמויות מצוירות היטב.[60] גרסאות שונות של מיתוס יכולות לתאר אלוהויות שונות הממלאות את אותו תפקיד ארכיטיפי, כמו במיתוס העין של רע (Eye of Ra), היבט נשי של אל השמש שיוצג על ידי אלות רבות.[61] ההתנהגות המיתית של אלוהויות אינה עקבית, ומחשבותיהן והמניעים שלהן מוצהרות רק לעתים נדירות.[62] ברוב המיתוסים חסרות דמויות ועלילות מפותחות, משום שהמשמעות הסמלית שלהם הייתה חשובה יותר מהיותם סיפורים משוכללים.[63]

המעשה האלוהי הראשון הוא בריאת הקוסמוס, המתואר במספר סיפורי בריאה (אנ'). הם מתמקדים באלים שונים, שכל אחד מהם עשוי לפעול כאלוהות בורא.[64] שמונת האלים של האוגדואד (אנ'), המייצגים את הכאוס שלפני הבריאה, מולידים את אל השמש, המכונן סדר בעולם החדש שנוצר; פתח, המגלם מחשבה ויצירתיות, נותן צורה לכל הדברים על ידי חיזויים ומעניק להם את שמם;[65] אתום מייצר את כל הדברים כנביעה (אנ') של עצמו;[3] ואמון, על פי התיאולוגיה שקודמה על ידי הכהונה שלו, קדם ויצר את האלים הבוראים האחרים.[66] גרסאות אלו ואחרות של אירועי הבריאה לא נתפסו כסותרות. כל אחד מהם נותן פרספקטיבה שונה על התהליך המורכב שבו היקום המאורגן ואלוהויותיו הרבות הגיחו מתוך כאוס בלתי מובחן.[67] התקופה שלאחר הבריאה, שבה שורה של אלים שולטים כמלכים על החברה האלוהית, היא התפאורה לרוב המיתוסים. האלים נאבקים בכוחות הכאוס וביניהם לפני שהם נסוגים מעולם האדם ומציבים את מלכי מצרים ההיסטוריים לשלוט במקומם.[68]

נושא שחוזר על עצמו במיתוסים אלה הוא המאמץ של האלים לשמור על מאעת כנגד כוחות האי-סדר. הם נלחמים בקרבות אכזריים כנגד כוחות הכאוס בתחילת הבריאה. רע ואפפ, נלחמים זה בזה בכל לילה, ממשיכים במאבק זה אל ההווה.[69] נושא בולט נוסף הוא מותם ותחייתם של האלים. המקרה המובהק ביותר שבו אל מת הוא מיתוס הרצח של אוסיריס (אנ'), שבו האל הזה קם לתחייה כשליט הדואת.[70][א] נאמר שגם אל השמש מזדקן במהלך מסעו היומיומי על פני השמים, שוקע בדואת בלילה ומגיח כילד צעיר עם עלות השחר. תוך כדי כך הוא בא במגע עם המים המתחדשים של נו, הכאוס הקדמון. כתבי קבורה המתארים את מסעו של רע דרך הדואת מציגים גם את גופות האלים שקמים לתחייה יחד איתו. במקום להיות בן אלמוות שלא משתנה, האלים מתו מעת לעת ונולדו מחדש על ידי חזרה על אירועי הבריאה, ובכך חידשו את העולם כולו.[71] אף על פי כן, תמיד היה אפשרי שהמחזור הזה ישתבש והכאוס יחזור. מספר כתבים מצריים שהובנו בצורה גרועה אפילו מעידים על כך שהאסון הזה עתיד לקרות - שהאל הבורא ימוסס יום אחד את הסדר בעולם, וישאיר רק את עצמו ואת אוסיריס בתוך הכאוס הקדמון.[72]

מיקומים

עריכה
 
אלוהויות המדמות את מחוזות מצרים.

אלים היו קשורים לאזורים ספציפיים ביקום. במסורת המצרית, העולם כולל את כדור הארץ, השמים והשאול. מסביבם חוסר הצורה האפל שהיה קיים לפני הבריאה.[73] המצרים טענו שהאלים בכלל שוכנים בשמים, אם כי נאמר כי אלים שתפקידיהם היו קשורים לחלקים אחרים של היקום חיים במקומות אלה במקום זאת. רוב אירועי המיתולוגיה, המתרחשים בתקופה שלפני נסיגת האלים מתחום האדם, מתרחשים בסביבה ארצית. האלוהויות שם מקיימות לפעמים יחסי גומלין עם אלו שבשמים. לעולם התחתון, לעומת זאת, מתייחסים כאל מקום מרוחק ובלתי נגיש, והאלים השוכנים בו מתקשים לתקשר עם אלו שבעולם החיים.[74] המצרים הקדמונים קבעו גם שהחלל מחוץ ליקום מרוחק מאוד. גם הוא מאוכלס על ידי אלוהויות, חלקן עוינות וחלקן מועילות לאלים האחרים ולעולמם המסודר.[75]

בתקופה שאחרי המיתולוגיה, נאמר שרוב האלים היו בשמים או נוכחים באופן בלתי נראה בעולם. מקדשים היו אמצעי המגע העיקרי שלהם עם האנושות. בכל יום, כך האמינו, עברו האלים מהממלכה האלוהית למקדשיהם - בתיהם בעולם האנושי. שם הם מילאו את תדמיות הפולחן (אנ'), הפסלים שתיארו אלוהויות ואפשרו לבני אדם לקיים איתם יחסי גומלין בטקסי המקדש. תנועה זו בין ממלכות תוארה לעתים כמסע בין השמיים והארץ. מכיוון שמקדשים היו מוקדי הערים המצריות, האל במקדש הראשי של עיר היה האלוהות הפטרונית (אנ') של העיר והאזור שמסביב.[76] תחומי ההשפעה של אלוהויות על פני כדור הארץ התרכזו בעיירות ובאזורים שבהם עמדו בראשם.[73] לאלים רבים היו יותר ממרכז פולחן אחד והקשרים המקומיים שלהם השתנו עם הזמן. הם יכלו להתבסס בערים חדשות, או שטווח ההשפעה שלהם יכול היה להתכווץ. לכן, מרכז הפולחן העיקרי של אלוהות נתונה בתקופה היסטורית אינו בהכרח מקום מוצאו.[77] ההשפעה הפוליטית של עיר יכולה להשפיע על חשיבות האלוהות הפטרונית שלה. כאשר מלכים מתבאי השתלטו על המדינה בתחילת תקופת הממלכה התיכונה (בערך 2055-1650 לפני הספירה), הם העלו את האלים הפטרונים של תבאי - תחילה אל המלחמה מנטו (Montu) ואחר כך אמון - למעמד לאומי.[78]

שמות וכינויים

עריכה

באמונה המצרית, שמות מבטאים את הטבע היסודי של הדברים שאליהם הם מתייחסים. בהתאם לאמונה זו, שמות האלוהויות מתייחסים לעתים קרובות לתפקידיהם או למוצאם. פירוש שמה של האלה הטורפת סח'מת הוא "חזקה", שמו של האל המסתורי אמון פירושו "נסתר", ומשמעות שמה של נחבת, שסגדו לה בעיר נחב (אנ'), פירושו "היא מנחב". לשמות רבים אחרים אין משמעות ודאית, אפילו כאשר האלים הנושאים אותם קשורים קשר הדוק לתפקיד יחיד. שמותיהם של אלת השמים נות ואל האדמה גב אינם דומים למונחים המצריים לשמיים וארץ.[79]

 
העתק מדויק של איור מהפפירוס של אני, המתארת ​​את סוקר-אוסיריס (Seker-Osiris) עומדת במקדש.

המצרים גם המציאו אטימולוגיות כוזבות המעניקות משמעויות נוספות לשמות אלוהיים.[79] קטע בכתבי ארונות קבורה מציג את שמו של אל הלוויות סוקר (אנ') כ-sk r, כלומר "ניקוי הפה", כדי לקשר את שמו עם תפקידו בטקס פתיחת הפה (אנ'),[80] בעוד באחד מכתבי הפירמידות אומר שהשם מבוסס על מילים שצעק אוסיריס ברגע של מצוקה, ומחבר את סוקר עם אלוהות הקבורה החשובה ביותר.[81]

המצרים גם האמינו כי לאלים יש שמות רבים. ביניהם היו שמות סודיים שהעבירו את הטבע האמיתי שלהם בצורה עמוקה יותר מאחרים. לדעת את השם האמיתי של אלוהות היה להיות בעל כוח עליו. חשיבות השמות מודגמת על ידי מיתוס שבו איסיס מרעילה את האל העליון רע ומסרבת לרפא אותו אלא אם כן יגלה לה את שמו הסודי. עם למידת השם, היא מספרת אותו לבנה, הורוס, ועל ידי לימודו הם זוכים לידע וכוח רב יותר.[82]

בנוסף לשמותיהם, ניתנו לאלים כינויים, כמו "בעל הוד", "שליט אבידוס", או "אדון השמים", המתארים היבט כלשהו בתפקידם או בפולחן שלהם. בגלל התפקידים המרובים והחופפים של האלים, לאלוהויות יכולות להיות כינויים רבים - כאשר אלים חשובים יותר צוברים יותר תארים - ואותם כינויים יכולים לחול על אלוהויות רבות.[83] חלק מהכינויים הפכו בסופו של דבר לאלוהויות נפרדות,[84] כמו ב-Werethekau (Werethekau), כינוי שהוחל על כמה אלות ומשמעותו "קוסמת גדולה", שזכתה להתייחס אליה כאלה עצמאית.[85] שלל השמות והתארים האלוהיים מבטאים את טבעם הרב-גוני של האלים.[86]

מגדר ומיניות

עריכה
 
נונת ונו מדיר אל-מדינה.

המצרים ראו את החלוקה בין זכר לנקבה כבסיסית לכל היצורים, כולל אלוהויות.[87] אלים זכרים נטו להיות בעלי מעמד גבוה יותר מאלות והיו קשורים יותר לבריאה ולמלכות, בעוד שאלות נחשבו לעתים קרובות יותר כמסייעות ותומכות בבני אדם[88][89] חלק מהאלוהויות היו אנדרוגיניות, אך רוב הדוגמאות נמצאות בהקשר של מיתוסי הבריאה, שבהם האלוהות האנדרוגנית מייצגת את המצב הבלתי מובחן שהיה קיים לפני בריאת העולם.[87] לאוגדואד (אנ'), קבוצה של שמונה אלים קדומים, לכולם הייתה צורה נשית ובן זוג. אתום היה בעיקר זכר אך גם היה לו היבט נשי בתוכו,[90] ולעיתים נתפס כאלה, הידועה בשם Iusaaset (אנ') או Nebethetepet (אנ').[91] הבריאה החלה כאשר אתום ייצר זוג אלוהויות מובחנות מינית: שו ובת זוגו תפנות.[87] באופן דומה, נית, שנחשבה לפעמים כאלת יוצרת, הייתה בעלת תכונות גבריות אך נתפסה בעיקר כנקבה.[90]

מין ומגדר היו קשורים קשר הדוק לבריאה ובכך ללידה מחדש.[92] האמונה הייתה כי לאלים זכרים יש תפקיד פעיל בהרות ילדים. אלוהויות נשיות נדחקו לעתים קרובות לתפקיד תומך, הממריצות את הגבריות של בני זוגם ומטפחות את ילדיהן, אם כי האלות קיבלו תפקיד גדול יותר בהולדה בסוף ההיסטוריה המצרית.[93] אלות פעלו כאמהות ורעיות מיתולוגיות של מלכים ובכך כאב טיפוס למלכות אנושית.[94] חתחור, שהייתה אמו או בת זוגו של הורוס והאלה החשובה ביותר בחלק גדול מההיסטוריה המצרית,[95] הדגימה את הקשר הזה בין האלוהות למלך.[94]

לאלוהויות נשיות היה גם היבט אלים שניתן לראותו באופן חיובי, כמו אצל האלות וואדג'ת ונחבת שהגנו על המלך, או באופן שלילי.[96] מיתוס העין של רע מעמת תוקפנות נשית עם מיניות וטיפוח, שכן האלה משתוללת בדמותה של סח'מת או אלוהות מסוכנת אחרת עד שהאלים האחרים מפייסים אותה, ובשלב זה היא הופכת לאלה מיטיבה כמו חתחור שבחלק מהגרסאות, ואז הופכת לבת זוגו של אל זכר[97][98]

תפיסת המיניות המצרית התמקדה רבות ברבייה הטרוסקסואלית, ומעשים הומוסקסואלים נתפסו בדרך כלל בבוז וביטול. למרות זאת, חלק מהכתבים מתייחסים להתנהגות הומוסקסואלית בין אלוהויות גבריות.[99] במקרים מסוימים, בעיקר כאשר סת תקף מינית את הורוס, שימשו מעשים אלו להדגשת הדומיננטיות של בן הזוג הפעיל ולהשפיל את הכנוע. צימודים אחרים בין אלוהויות זכריות ניתנות להסתכלות חיובית ואף להולדת צאצאים, כמו בכתב אחד שבו מתוארת הולדת ח'נום מהתאחדותם של רע ושו.[100]

יחסים

עריכה

אלוהויות מצריות מקושרות במערך מורכב ומשתנה של מערכות יחסים. הקשרים ויחסי הגומלין של אל עם אלוהויות אחרות עזרו להגדיר את אופיו. לפיכך איסיס, כאמא וכמגינתו של הורוס, הייתה מרפאה גדולה כמו גם פטרונית המלכים.[101] יחסים כאלה היו למעשה חשובים יותר ממיתוסים בביטוי השקפת עולמם הדתית של המצרים,[102] אף שהם היו גם חומר היסוד שממנו נוצרו מיתוסים.[62]

 
האלים פתח וסח'מת מאגפים את המלך, אשר לוקח את תפקיד ילדם, נפרטם (Nefertem).[103]

יחסי משפחה הם סוג נפוץ של קשר בין אלים. אלוהויות יוצרות לעתים קרובות זוגות. זכרים ונקבות. משפחות של שלוש אלוהויות, עם אב, אם וילד, מייצגות את יצירת החיים החדשים ואת רצף האב על ידי הילד, דפוס המחבר בין משפחות אלוהיות לרצף מלכותי.[104] אוסיריס, איסיס והורוס היוו את המשפחה המובהקת מסוג זה. התבנית שהם קבעו הלכה והתפשטה עם הזמן, כך שאלוהויות רבות במרכזי דת מקומיים, כמו פתח, סח'מת וילדם נפרטם (אנ') בממפיס ושלישיית תבאן (אנ') בתבאי, רוכזו לשלשות משפחתיות.[105][106] קשרים גנאלוגיים כמו אלה השתנו בהתאם לנסיבות. חתחור יכלה לשמש אמא, בת זוג או בתו של אל השמש, וצורת הילד של הורוס פעלה כחבר השלישי בשלישיות משפחתיות מקומיות רבות.[107]

קבוצות אלוהיות אחרות היו מורכבות מאלוהויות עם תפקידים הקשורים זה בזה, או שיחד ייצגו אזור בקוסמוס המיתולוגי המצרי. היו מערכות אלים לשעות היום והלילה ולכל נום (מחוז) של מצרים. חלק מהקבוצות הללו מכילות מספר ספציפי, חשוב מבחינה סמלית, של אלוהויות.[108] לאלים מזווגים יש לפעמים תפקידים דומים, כך גם לאיסיס ואחותה נפתיס בהגנה ובתמיכה באוסיריס.[109] זוגות אחרים מייצגים מושגים הפוכים אך קשורים זה לזה שהם חלק מאחדות גדולה יותר. רע, שהוא דינמי ומייצר אור, ואוסיריס, שהוא סטטי ועטוף בחושך, מתמזגים לאל יחיד בכל לילה.[110] קבוצות של שלושה מקושרות עם ריבוי במחשבה המצרית העתיקה, וקבוצות של ארבע מצביעות על שלמות.[108] שליטים בממלכה החדשה המאוחרת קידמו קבוצה חשובה במיוחד של שלושה אלים שהיו מעל כולם: אמון, רע ופתח. אלוהויות אלו עמדו על ריבוי כל האלים, כמו גם על מרכזי הפולחן שלהם (הערים הגדולות תבאי, הליופוליס וממפיס) ועל קבוצות משולשות רבות של מושגים במחשבה הדתית המצרית.[111] לפעמים צורף לקבוצה זו סת, האל הפטרון של מלכי השושלת התשע-עשרה (אנ')[112] והתגלמות אי-סדר בעולם, שהדגיש חזון קוהרנטי יחיד של הפנתאון.[113]

תשעה, המכפלה של שלוש ושלוש, מייצגת ריבוי, ולכן המצרים קראו לכמה קבוצות גדולות "אניאדות" (אנ'), או קבוצות של תשעה, גם אם היו להן יותר מתשעה פרטים.[ב] האניאדה הבולטת ביותר הייתה האניאדה של הליופוליס, משפחה מורחבת של אלוהויות צאצאי אתום, המאגדת בתוכה אלים חשובים רבים.[108] המונח "אניאדה" הורחב לעתים קרובות כך שיכלול את כל האלוהויות של מצרים.[114]

למכלול האלוהי הזה הייתה היררכיה מעורפלת ומשתנה. לאלים בעלי השפעה רחבה בקוסמוס או לאלים שהיו מבוגרים יותר מאחרים מבחינה מיתולוגית היה מעמד גבוה יותר בחברה האלוהית. בפסגה של חברה זו עמד מלך האלים (אנ'), שהיה מזוהה בדרך כלל עם האלוהות הבוראת.[114] בתקופות שונות של ההיסטוריה המצרית, אלים שונים החזיקו בעמדה נעלה זו. הורוס היה האל החשוב ביותר בתקופת השושלת המוקדמת, רע עלה לגדולה בממלכה הישנה, ​​אמון היה עליון בתקופה החדשה, ובתקופות התלמאיות והרומיות, הייתה איסיס למלכה האלוהית והאלה הבוראת.[115] אלים בולטים חדשים נטו לאמץ מאפיינים מקודמיהם.[116] איסיס ספגה את התכונות של אלות רבות אחרות במהלך עלייתה, וכאשר אמון הפך לשליט הפנתיאון, הוא חובר עם רע כדי להפוך לאלוהות שמש.[117]

התגלמויות ושילובים

עריכה
 
אמון-רע-קמוטף, צורה של אמון עם מאפייני השמש של רע וכוחות ההולדה הקשורים למין.[118] הדסקה הסולארית שעל כיסוי ראשו נלקח מרע, ואיבר המין הזכרי הזקוף שלו מגיע מהאיקונוגרפיה של מין.[119]

המצרים הקדמונים האמינו שהאלים מתבטאים בצורות רבות.[120] למצרים הייתה תפיסה מורכבת של נשמת האדם, המורכבת מכמה חלקים. רוחות האלים היו מורכבות מרבים מאותם רכיבים.[121] ה-בה (ba) היה המרכיב של הנשמה האנושית או האלוהית שהשפיע על העולם הסובב אותו. כל ביטוי גלוי של כוחו של אל יכול להיקרא הבה שלה; לפיכך, השמש נקראה הבה של רע.[122] תיאור של אלוהות נחשב ל-קה (ka), מרכיב נוסף בהוויה שלו, שפעל ככלי לבה של אותה אלוהות. דימויי הפולחן של האלים שהיו מוקד של טקסי המקדש, כמו גם החיות הקדושות שייצגו אלוהויות מסוימות, האמינו שמאכלסים באס (bas) אלוהיים בדרך זו.[123] לאלים ניתן היה לייחס באס וקאס (kas) רבים, שלעתים קיבלו שמות המייצגים היבטים שונים של טבעו של האל.[124] נאמר כי כל מה שקיים הוא אחד מהקאס של אתום האל הבורא, שבמקור הכיל בתוכו את כל הדברים,[125] וניתן לכנות אלוהות אחת ה-בה של אחרת, כלומר האל הראשון הוא ביטוי לאלוהות כוחו של האחר.[126] חלקי גוף אלוהיים יכלו לפעול כאלוהויות נפרדות, כמו העין של רע והיד של אתום, ששניהם התגלמו כאלות.[127] האלים היו כה מלאים בכוח מעניק חיים, שאפילו נוזלי גופם יכלו להפוך ליצורים חיים אחרים;[128] נאמר כי המין האנושי צץ מדמעותיו של האל הבורא, והאלוהויות האחרות מזיעתו.[129]

אלוהויות חשובות מבחינה לאומית הולידו ביטויים מקומיים, שלעתים ספגו את המאפיינים של אלים אזוריים עתיקים יותר.[130] להורוס היו צורות רבות הקשורות למקומות מסוימים, כולל הורוס מנחן, הורוס מבוהן (Buhen) והורוס מאדפו.[131] ניתן להתייחס לגילויים מקומיים כאלה כאל יצורים נפרדים כמעט. במהלך הממלכה החדשה, אדם אחד הואשם בגניבת בגדים על ידי אורקל שאמור להעביר הודעות מאמון מפ-קנטי. הוא התייעץ עם שני אורקלים מקומיים אחרים של אמון בתקווה לשיפוט שונה.[132] גילויי האלים היו שונים גם בהתאם לתפקידיהם. הורוס יכול להיות אל שמיים רב עוצמה או ילד פגיע, וצורות אלה נספרו לפעמים כאלוהויות עצמאיות.[133]

כפי שהם חולקו, אלים שולבו זה עם זה בקלות. אל יכול להיקרא ה-בה של אחר, או שניתן לחבר שני אלוהויות או יותר לאל אחד עם שם ואיקונוגרפיה משולבים.[134] אלים מקומיים נקשרו לאלים גדולים יותר, ואלוהויות עם תפקידים דומים שולבו. רע היה קשור לאלוהות המקומית סבכ כדי ליצור את סבכ-רע; עם עמיתו האל השולט, אמון, ליצור את אמון-רע; עם צורת השמש של הורוס כדי ליצור רע-הורוס; ועם כמה אלוהויות שמש כמו חורמחת-ח'פרי-רע-אתום.[135] במקרים נדירים, אלוהויות ממינים שונים יכלו להתמזג בדרך זו, וליצור שילובים כגון אוסיריס-נית.[136] הקישור הזה של אלוהויות נקרא סינקרטיזם. בניגוד למצבים אחרים שעבורם משתמשים במונח זה, הנוהג המצרי לא נועד למזג מערכות אמונות מתחרות, אם כי לסנכרן אלוהויות זרות עם אלוהויות מקומיות.[135] במקום זאת, הסינקרטיזם הכיר בחפיפה בין תפקידי האלוהויות והרחיב את תחום ההשפעה של כל אחד מהם. שילובים סינקרטיים לא היו קבועים; אל שהיה מעורב בשילוב אחד המשיך להופיע בנפרד וליצור שילובים חדשים עם אלוהויות אחרות.[136] אלוהויות בקשר הדוק התמזגו לפעמים. הורוס ספג כמה אלי בז מאזורים שונים, כמו Khenti-irty ו- Khenti-kheti, שהפכו למעט יותר מביטויים מקומיים שלו; חתחור כללה אלת הפרה, בת; ואל לוויה מוקדם, Khenti-Amentiu, נדחק על ידי אוסיריס ואנוביס.[137]

אתון ומונותאיזם

עריכה
  ערך מורחב – אתוניזם

בתקופת שלטונו של אחנתון (בערך 1353–1336 לפנה"ס) באמצע תקופת הממלכה החדשה, הפכה אלוהות שמש יחידה, האתון, למוקד הבלעדי של דת המדינה. אחנתון הפסיק לממן את המקדשים של אלוהויות אחרות ומחק את שמות האלים ואת דמויותיהן מאנדרטאות. מאמצים אלו כוונו לאמון במיוחד. השיטה הדתית החדשה הזו, המכונה לפעמים אתוניזם (Atenism), הייתה שונה באופן דרמטי מהפולחן הפוליתאיסטי לאלים רבים בכל התקופות האחרות. לאתון לא הייתה מיתולוגיה, והוא הוצג ותואר במונחים מופשטים יותר מאלוהויות מסורתיות. בעוד שבזמנים קדומים יותר, אלים חשובים חדשים שולבו באמונות דתיות קיימות, האתוניזם התעקש על הבנה אחת של אלוהות המוציאה מן הכלל את ריבוי הפרספקטיבות המסורתי.[138] עם זאת, יתכן שאתוניזם לא היה מונותאיזם מלא, מה ששולל לחלוטין אמונה באלים אחרים. ישנן עדויות המצביעות על כך שהאוכלוסייה הכללית המשיכה לסגוד לאלים אחרים בפרטיות.[139] התמונה מסובכת עוד יותר בשל הסובלנות לכאורה של אתוניזם כלפי מספר אלוהויות אחרות, כמו מעאת, שו ותפנות. מסיבות אלו, האגיפטולוגים דומיניק מונטסראט (Dominic Montserrat) וג'ון ביינס (John Baines (Egyptologist)) הציעו כי ייתכן שאחנתון היה מונולאטרי, סגד לאלוהות בודדת תוך הכרה בקיומם של אחרים[140][141] בכל מקרה, התיאולוגיה החריגה של האתוניזם לא השתרשה בקרב האוכלוסייה המצרית, וממשיכיו של אחנתון חזרו לאמונות המסורתיות.[142]

אחדות אלוהית בדת המסורתית

עריכה

ביאורים

עריכה
  1. ^ כתבים מצריים אינם קובעים במפורש שאוסיריס מת, וכך גם לגבי אלים אחרים. המצרים נמנעו מהצהרות ישירות על אירועים לא משמחים כמו מותה של אלוהות מועילה. אף על פי כן, המיתוס מבהיר שאוסיריס נרצח, וראיות אחרות כמו הופעת גופות אלוהיות בדואת מצביעות על כך שגם אלים אחרים מתים. עד לתקופה המאוחרת (בערך 664–323 לפנה"ס), מספר אתרים ברחבי מצרים נחשבו כמקומות קבורה של אלוהויות מסוימות.[71]
  2. ^ המילה המצרית ל"קבוצה של תשעה" הייתה psḏt. המונח שמקורו ביוונית ennead, בעל אותה משמעות ומשמש בדרך כלל לתרגומו.[108]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 Allen 2014, p. 523.
  2. ^ Wilkinson 2003, p. 72.
  3. ^ 1 2 Allen 1999, pp. 44–54, 59.
  4. ^ 1 2 3 Leitz 2004, pp. 393–394.
  5. ^ Hornung 1982, p. 42.
  6. ^ 1 2 Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 8–11.
  7. ^ Wilkinson 2003, pp. 26–28.
  8. ^ Baines 2001, p. 216.
  9. ^ Hornung 1982, p. 62.
  10. ^ Baines 2001, pp. 76–79.
  11. ^ Assmann 2001, pp. 7–8, 83
  12. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 11–12.
  13. ^ Wilkinson 1999, pp. 225–226.
  14. ^ 1 2 3 Wilkinson 2003, pp. 12–15.
  15. ^ Gundlach 2001, p. 363.
  16. ^ 1 2 3 Traunecker 2001a, pp. 25–26.
  17. ^ Hart 2005, p. 143.
  18. ^ Silverman 1991, pp. 10–13.
  19. ^ David 2002, p. 57.
  20. ^ David 2002, p. 50.
  21. ^ Wilkinson 1999, pp. 264–265.
  22. ^ Traunecker 2001a, p. 29.
  23. ^ Wilkinson 2003, pp. 92, 146.
  24. ^ Hornung 1982, p. 74.
  25. ^ Wilkinson 2003, p. 74.
  26. ^ Wildung 1977, pp. 1–3, 31
  27. ^ Wildung 1977, pp. 31, 83.
  28. ^ Baines 1991, pp. 158–159.
  29. ^ Silverman 1991, p. 58.
  30. ^ Kuckertz & Lohwasser 2019, pp. 26–27.
  31. ^ Tazawa 2009, p. 169.
  32. ^ Frankfurter 2004, p. 160.
  33. ^ Englund 1989a, pp. 9–10.
  34. ^ Tobin 1989, p. 18.
  35. ^ Englund 1989a, pp. 19–20, 26–27.
  36. ^ Allen 2014, pp. 54–55.
  37. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, p. 26.
  38. ^ Hart 2005, pp. 91, 147.
  39. ^ Hart 2005, pp. 85–86.
  40. ^ David 2002, pp. 58, 227.
  41. ^ 1 2 Tobin 1989, pp. 197–200.
  42. ^ 1 2 Traunecker 2001a, pp. 85–86.
  43. ^ Hornung 1982, pp. 77–79.
  44. ^ Assmann 2001, p. 63.
  45. ^ David 2002, pp. 57–58.
  46. ^ Hornung 1982, pp. 98–99, 166–169.
  47. ^ Wilkinson 2003, p. 39.
  48. ^ 1 2 Meeks 2001, p. 375.
  49. ^ Lucarelli 2010, pp. 2–5.
  50. ^ 1 2 Frandsen 2011, pp. 59–62.
  51. ^ Roccati 2011, pp. 93–96.
  52. ^ Ritner 2011, pp. 3–5.
  53. ^ Assmann 2001, p. 68.
  54. ^ Hornung 1982, pp. 207–209.
  55. ^ Assmann 2001, pp. 57–64.
  56. ^ Pinch 2002, pp. 57, 68, 84, 86.
  57. ^ Traunecker 2001a, pp. 10–12.
  58. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 63, 70–72, 80.
  59. ^ Wilkinson 2003, p. 31.
  60. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 101–102, 107.
  61. ^ Graves-Brown 2010, pp. 161, 169.
  62. ^ 1 2 Assmann 2001, p. 112.
  63. ^ Tobin 1989, pp. 38–40.
  64. ^ David 2002, pp. 81–83.
  65. ^ Lesko 1991, pp. 91–96.
  66. ^ Lesko 1991, pp. 104–106.
  67. ^ Tobin 1989, pp. 58–59.
  68. ^ Pinch 2002, pp. 76, 85.
  69. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 16–17, 19–22.
  70. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 21–22, 78–80.
  71. ^ 1 2 Hornung 1982, pp. 152–162.
  72. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 66–70.
  73. ^ 1 2 Hornung 1982, pp. 166–169.
  74. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 81–82, 87–90.
  75. ^ Hornung 1982, pp. 178–182.
  76. ^ Assmann 2001, pp. 17–19, 43–47.
  77. ^ Silverman 1991, pp. 38–41.
  78. ^ David 2002, pp. 154–155.
  79. ^ 1 2 Hornung 1982, pp. 66–68, 72.
  80. ^ Graindorge 2001, pp. 305–307.
  81. ^ Wilkinson 2003, p. 210.
  82. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 97–100.
  83. ^ Hornung 1982, pp. 90–91.
  84. ^ Budde 2011, pp. 6–7.
  85. ^ Wilkinson 2003, p. 228.
  86. ^ Hornung 1982, p. 86.
  87. ^ 1 2 3 Hornung 1982, p. 171.
  88. ^ Baines 2011, p. 52.
  89. ^ Graves-Brown 2010, pp. 129–130.
  90. ^ 1 2 Graves-Brown 2010, p. 164.
  91. ^ Wilkinson 2003, pp. 150, 156.
  92. ^ Troy 1986, pp. 20, 25.
  93. ^ Graves-Brown 2010, p. 105.
  94. ^ 1 2 Troy 1986, pp. 53–54.
  95. ^ Pinch 2002, pp. 138–139.
  96. ^ Graves-Brown 2010, pp. 36–37, 131.
  97. ^ Graves-Brown 2010, pp. 169–170.
  98. ^ Pinch 2002, p. 130.
  99. ^ Graves-Brown 2010, pp. 99–100, 103.
  100. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 68–69.
  101. ^ Assmann 2001, pp. 101, 134.
  102. ^ Lorton 1999, p. 123.
  103. ^ Wilkinson 2003, p. 75.
  104. ^ Traunecker 2001a, pp. 57–59.
  105. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 29–31.
  106. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, p. 184.
  107. ^ Pinch 2002, pp. 137, 146.
  108. ^ 1 2 3 4 Wilkinson 2003, pp. 74–79, 83–85.
  109. ^ Wilkinson 2003, pp. 18, 74–75, 160.
  110. ^ Englund 1989b, pp. 77–79, 81.
  111. ^ Assmann 2001, pp. 238–239.
  112. ^ David 2002, p. 247.
  113. ^ Baines 1991, p. 188.
  114. ^ 1 2 Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 34–36.
  115. ^ Wilkinson 2003, p. 67.
  116. ^ Lesko 1999, p. 84.
  117. ^ Wilkinson 2003, pp. 92–93, 146.
  118. ^ Traunecker 2001b, pp. 221–222.
  119. ^ Hornung 1982, p. 126.
  120. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 53–54.
  121. ^ Traunecker 2001a, pp. 20–23, 33–34.
  122. ^ Allen 2001, pp. 161–162.
  123. ^ Luft 2001, p. 140.
  124. ^ Traunecker 2001a, p. 33.
  125. ^ Wilkinson 2003, p. 99.
  126. ^ Hornung 1982, p. 93.
  127. ^ Pinch 2002, pp. 111, 128.
  128. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 69–71.
  129. ^ Pinch 2002, p. 66.
  130. ^ Hornung 1982, pp. 73–74.
  131. ^ Hart 2005, p. 75.
  132. ^ Frankfurter 1998, pp. 102, 145, 152.
  133. ^ Pinch 2002, p. 143.
  134. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, p. 27.
  135. ^ 1 2 Wilkinson 2003, pp. 33–35.
  136. ^ 1 2 Hornung 1982, pp. 92, 96–97.
  137. ^ Wilkinson 2003, pp. 119, 172, 187, 203.
  138. ^ Teeter 2011, pp. 182–186.
  139. ^ Baines 2011, p. 62.
  140. ^ Montserrat 2000, pp. 36–38.
  141. ^ Baines 2011, pp. 64–65.
  142. ^ Baines 2011, pp. 53–54, 63.

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא אלוהויות במצרים העתיקה בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלוהויות_במצרים_העתיקה&oldid=39060761"