ויקיפדיה

מקדש מצרי

הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

מקדשים מצריים נבנו לפולחן הרשמי של האלים ולהנצחת הפרעונים במצרים העתיקה ובאזורים בשליטה מצרית. מקדשים נתפסו כבתים לאלים או למלכים להם הוקדשו. בתוכם ביצעו המצרים מגוון טקסים, התפקידים המרכזיים של הדת המצרית: מתן מנחות לאלים, שחזור יחסי הגומלין המיתולוגיים ביניהם באמצעות חגים והרחקת כוחות הכאוס. טקסים אלו נתפסו כהכרחיים כדי שהאלים ימשיכו לקיים את המאעת, הסדר האלוהי של היקום. שיכון האלים והטיפול בהם היו חובותיהם של פרעונים, אשר הקדישו אפוא משאבים אדירים לבנייה ותחזוקת המקדשים. מכורח הנסיבות, האצילו פרעונים את רוב חובותיהם הפולחניות לשורה של כוהנים, אך רוב האוכלוסייה הודרה מהשתתפות ישירה בטקסים ונאסר עליה להיכנס לאזורים הקדושים ביותר של המקדש. אף על פי כן, מקדש היה אתר דתי חשוב לכל שכבות החברה במצרים, שהלכו לשם כדי להתפלל, להעניק מנחות ולחפש הדרכה אורקולרית מהאל השוכן בתוכו.

מקדש איסיס בפילה, עם פילונים וחצר סגורה משמאל והמבנה הפנימי מימין. המאה הרביעית עד הראשונה לפני הספירה.[1]

החלק החשוב ביותר של המקדש היה היכל הקודש (Sanctuary), שבדרך כלל הכיל תדמית פולחן (אנ') בדמות פסל האל. החדרים מחוץ להיכל הקודש גדלו והשתכללו עם הזמן, כך שמקדשים התפתחו ממקדשים קטנים בתקופה של סוף מצרים הפרהיסטורית (סוף האלף הרביעי לפני הספירה) למבני אבן גדולים בממלכה החדשה (אנ') (בערך 1550–1070 לפנה"ס) ומאוחר יותר. הבניינים הללו הם בין הדוגמאות הגדולות והמתמשכות ביותר של אדריכלות מצרים העתיקה, כאשר האלמנטים שלהם מסודרים ומעוטרים לפי דפוסים מורכבים של סמליות דתית (אנ'). הפריסה הטיפוסית שלהם הייתה מורכבת מסדרה של אולמות סגורים, חצרות פתוחות ושערי כניסה המיושרים לאורך השביל המשמש לתהלוכות הפסטיבל. מעבר למקדש עצמו היה קיר חיצוני שסגר מגוון רחב של מבנים משניים.

למקדש גדול היו גם שטחי אדמה נכבדים והוא העסיק אלפי אנשים פשוטים (שאינם כוהנים) כדי לספק את צרכיו ותחזוקתו. בנוסף להיותם מרכזים דתיים, היו המקדשים אפוא מרכזים כלכליים. לכוהנים שניהלו את המוסדות החזקים הללו הייתה השפעה לא מועטה, למרות כפיפותם לכאורה למלך. ייתכן שהם הציבו אתגרים משמעותיים לסמכותו.

בניית המקדשים במצרים נמשכה למרות שקיעתה של האומה ואובדן העצמאות הסופי לאימפריה הרומית בשנת 30 לפני הספירה. עם בוא הנצרות (אנ'), הדת המצרית המסורתית עמדה בפני רדיפות גוברות, ופולחנים במקדש גוועו (אנ') במהלך המאות הרביעית עד השישית לספירה. המבנים שהותירו מאחור סבלו מאות שנים של הרס והזנחה. בתחילת המאה התשע-עשרה, התעניינות גוברת (אנ') במצרים העתיקה שטף את אירופה, שהוליד את הדיסציפלינה של האגיפטולוגיה ומשך מספר גדל והולך של מבקרים לשרידיה של הציוויליזציה. עשרות מקדשים שרדו היום, וחלקם הפכו למוקדי תיירות (אנ') מפורסמים בעולם התורמים באופן משמעותי לכלכלה המצרית המודרנית. אגיפטולוגים ממשיכים לחקור את המקדשים ששרדו ואת שרידי המקדשים ההרוסים כמקורות מידע חשובים על החברה המצרית העתיקה.

תפקידים

עריכה

דתי

עריכה
 
תבליט שטוח של סתי הראשון מבצע טקסים עבור האל אמון, ממקדש המתים של סטי באבידוס. המאה השלוש עשרה לפני הספירה.

מקדשים מצריים עתיקים נועדו כמקומות למגורי האלים על פני כדור הארץ. ואכן, המונח שבו השתמשו המצרים בדרך כלל לתיאור בניין המקדש, ḥwt-nṯr, פירושו "בית (או מתחם) של אל".[2][3] נוכחות אלוהית (אנ') במקדש קישרה בין הממלכה האלוהית והאנושית ואפשרה לבני אדם לקיים יחסי גומלין עם האל באמצעות פולחן. טקסים אלה, כך האמינו, קידמו את האל ואפשרו לו להמשיך ולמלא את תפקידו הראוי בטבע. לכן היוו חלק מרכזי בשמירה על המאעת, הסדר האידיאלי של הטבע ושל החברה האנושית באמונה המצרית.[4] שמירה על מאעת הייתה כל מטרת הדת המצרית,[5] וזו הייתה גם כן מטרת המקדש.[6]

מכיוון שנזקף לזכותו כוח אלוהי,[א] נחשב פרעה, כמלך קדוש (אנ') וכנציגה של מצרים לאלים ומחזיקה החשוב ביותר של המאעת.[8] לפיכך, תיאורטית הייתה חובתו לקיים את טקסי המקדש. אמנם לא ברור באיזו תדירות הוא השתתף בפולחנים, אך קיומם של מקדשים ברחבי מצרים איפשר לו לעשות זאת בכל המקרים, ורוב הזמן חובות אלו הואצלו ממנו לכוהנים. אף על פי זאת היה על פרעה לקיים, לפרנס ולהרחיב את המקדשים בכל ממלכתו.[9]

למרות שהפרעה האציל את סמכותו, ביצוע פולחני המקדש היה עדיין בגדר חובה רשמית, שהוגבלה לכוהנים רמי דרג. השתתפות האוכלוסייה הכללית ברוב הטקסים נאסרה. חלק ניכר מהפעילות הדתית של האנשים הפשוטים במצרים התרחשה במקום זאת במקדשים פרטיים וקהילתיים, נפרדים ממקדשים רשמיים. בתור החוליה העיקרית בין הממלכה האנושית לאלוהית, מקדשים הסבו הערצה ניכרת מצד מצרים רגילים.[10]

לכל מקדש הייתה אלוהות עיקרית, ורובם הוקדשו גם לאלים אחרים.[11] לא לכל האלוהויות היו מקדשים שהוקדשו להם. שדים ואלי בית (אנ') רבים היו מעורבים בעיקר מנהג דתי מאגי או פרטי, עם נוכחות מועטה או ללא נוכחות בטקסי המקדש. היו גם אלים אחרים שהיו להם תפקידים משמעותיים בקוסמוס אך, מסיבות לא ברורות, לא כיבדו אותם במקדשים משלהם.[12] מבין אותם אלים שאכן היו להם מקדשים משלהם, רבים כובדו בעיקר באזורים מסוימים במצרים, אם כי אלים רבים בעלי קשר מקומי חזק היו חשובים גם ברחבי האומה.[13] אפילו אלוהויות שהפולחן שלהן השתרע על פני המדינה היו קשורים מאוד לערים שבהן היו המקדשים הראשיים שלהם. במיתוסי הבריאה המצריים (אנ'), המקדש הראשון מקורו כמחסה לאל - איזה אל הוא היה משתנה בהתאם לעיר - שניצב על תלולית האדמה שבה החל תהליך הבריאה. כל מקדש במצרים, אפוא, הושווה למקדש מקורי זה ולמקום הבריאה עצמו.[14] כביתו הקדום של האל והמיקום המיתולוגי של הקמת העיר, נתפס המקדש כמרכז האזור, שממנו שלט בו האל הפטרון של העיר.[15]

הפרעונים גם בנו מקדשים שבהם הונחו מנחות כדי לקיים את רוחם בחיים שלאחר המוות, לעתים קרובות קשורים או ממוקמים ליד קבריהם. מקדשים אלה נקראים באופן מסורתי "מקדשי מתים" (אנ') ונחשבים כשונים במהותם ממקדשים אלוהיים. בשנים האחרונות טענו מספר אגיפטולוגים, כמו גרהרד האני, שאין חלוקה ברורה בין השניים. המצרים לא התייחסו למקדשי מתים בשום שם מובהק.[16][ב] גם טקסים למתים ופולחנים לאלים לא סתרו זה את זה; הסמליות סביב המוות הייתה קיימת בכל המקדשים המצריים.[18] פולחן האלים היה קיים במידה מסוימת במקדשי מתים, והאגיפטולוג סטיפן קווירק (Stephen Quirke) אמר כי "בכל התקופות פולחן מלכותי מערב את האלים, אבל באותה מידה... כל פולחן האלים מערב את המלך".[19] למרות זאת, מקדשים מסוימים שימשו בבירור להנצחת מלכים שנפטרו ונתינת מנחות לרוחם. מטרתם אינה מובנת במלואה; ייתכן שהם נועדו לאחד את המלך עם האלים, להעלות אותו למעמד אלוהי גדול מזה של מלכות רגילה.[20] בכל מקרה, הקושי להפריד בין המקדשים האלוהיים למקדשי המתים משקף את השזירה ההדוקה של אלוהות ומלכות באמונה המצרית.[21]

כלכלי ומנהלי

עריכה

מקדשים היו מרכזי מפתח של פעילות כלכלית. הגדולים ביותר דרשו משאבים אדירים והעסיקו עשרות אלפי כוהנים, בעלי מלאכה ופועלים.[22] הפעילות הכלכלית של המקדש הייתה מקבילה לזו של משק בית מצרי גדול, עם משרתים המוקדשים לשרת את אל המקדש כפי שהם עשויים לשרת את האדון הנחלה. דמיון זה בא לידי ביטוי במונח המצרי לאדמות המקדש וניהולן, pr, כלומר "בית" או "נחלה".[23]

חלק מהאספקה ​​של המקדש הגיעה מתרומות ישירות של המלך. בממלכה החדשה (אנ'), כאשר מצרים הייתה מעצמה אימפריאלית, תרומות אלו יצאו פעמים רבות משלל מסעותיו הצבאיים של המלך או מהמחוות שניתנו על ידי מדינות קליינטיות שלו.[24] המלך היה עשוי גם לגבות מסים שונים שהועברו ישירות לתמיכה במקדש.[25] הכנסות אחרות הגיעו מאנשים פרטיים, שהציעו אדמה, עבדים (אנ') או סחורות למקדשים בתמורה לאספקת מנחות ושירותי כוהנים כדי לקיים את רוחם בחיים שלאחר המוות.[26]

 
תבליט שקוע של מחוזות מצרים בעלי אופי הנושא מנחות לאל המקדש, ממקדש המתים של רעמסס השני באבידוס. המאה השלוש עשרה לפני הספירה.[27]

חלק ניכר מהתמיכה הכלכלית של מקדש הגיע ממשאביו שלו. אלה כללו שטחי אדמה גדולים מעבר למתחם המקדש, לעתים באזור שונה לחלוטין מהמקדש עצמו. הסוג החשוב ביותר של רכוש היה קרקע חקלאית (אנ'), ייצור תבואה, פירות או יין, או תמיכה בעדרים של בעלי חיים. המקדש ניהל את האדמות הללו ישירות, השכיר אותן לחקלאים תמורת חלק מהתוצרת, או ניהל אותן במשותף עם הממשל המלכותי. מקדשים גם אירגנו משלחות למדבר כדי לאסוף משאבים כמו מלח, דבש, ציד בר וכריית מינרלים יקרים.[28] חלקם היו בעלי ציי ספינות שאיתם ניהלו סחר משלהם ברחבי המדינה או אפילו מעבר לגבולות מצרים. לפיכך, כפי שאומר ריצ'רד ה. ווילקינסון, נחלת המקדש "ייצגה לעתים קרובות לא פחות מחלק ממצרים עצמה".[29] כמרכז כלכלי מרכזי וכמעסיק של חלק גדול מהאוכלוסייה המקומית, מתחם המקדש היה חלק מרכזי בעיר שבה שכן. לעומת זאת, כאשר הוקם מקדש על אדמה ריקה, נבנתה עיר חדשה כדי לתמוך בו.[30]

כל הכוח הכלכלי הזה היה בסופו של דבר בשליטת פרעה, ומוצרי המקדש והרכוש חויבו לעתים קרובות במס. עובדיהם, אפילו הכוהנים, היו כפופים למערכת הקורווה הממלכתית, שגייסה עובדים לפרויקטים מלכותיים.[31] ניתן היה גם לזמן אותם לספק טובין ​​למספר מטרות ספציפיות. משלחת מסחר בראשות הרקוף (אנ') בשושלת השישית (אנ') (בערך 2255–2246 לפנה"ס) הורשתה לרכוש אספקה ​​מכל מקדש שרצתה,[31] ומקדשי המתים של הנקרופוליס של תבאי בממלכה החדשה פיקחו על האספקת בממלכה והעסיקו עובדי קברים בדיר אל-מדינה.[32] מלכים יכלו גם לפטור מקדשים או כיתות עובדים ממיסוי וגיוס.[31]

הממשל המלכותי יכול היה גם להורות למקדש אחד להפנות את משאביו למקדש אחר כדי להרחיב את השפעתו. לפיכך, מלך היה רשאי להגדיל את הכנסתם של מקדשי אל שהוא העדיף, ומקדשי מתים של שליטים אחרונים נטו לשאוב משאבים ממקדשים של פרעונים שמתו מזמן.[33] האמצעי הדרסטי ביותר לשליטה בנחלות המקדש היה תיקון מוחלט של חלוקת רכושם בפריסה ארצית, מה שעשוי היה להגיע עד לכדי סגירת מקדשים מסוימים. שינויים כאלה שינו באופן משמעותי את הנוף הכלכלי של מצרים.[34] המקדשים היו אפוא כלי חשוב שבאמצעותם ניהל המלך את משאבי האומה ואת אנשיה.[35] כמפקחים ישירים על התחום הכלכלי שלהם, המנהלים של מקדשים גדולים השפיעו במידה ניכרת וייתכן שהיוו אתגר לסמכותו של פרעה חלש,[36] אם כי לא ברור עד כמה הם היו עצמאיים.[37]

לאחר שמצרים הפכה לפרובינקיה רומאית, אחד הצעדים הראשונים של השליטים הרומאים היה ליישם רפורמה בהחזקת קרקע ובמיסוי. המקדשים המצריים, כבעלי קרקע חשובים, נאלצו לשלם דמי שכירות לממשלה עבור האדמה שבבעלותם או למסור את הקרקע הזו למדינה בתמורה לקצבה ממשלתית.[38] עם זאת, המקדשים והכוהנים המשיכו ליהנות מזכויות יתר תחת השלטון הרומי, למשל, פטור ממיסים ושירותי חובה. במישור הרשמי, הפקידים המובילים במקדשים הפכו לחלק ממנגנון השלטון הרומי על ידי גביית מסים, למשל, ובחינת האשמות נגד כוהנים בגין הפרת החוק המקודש.[39]

התפתחות

עריכה

פיתוח ראשוני

עריכה

המקדשים המוקדמים ביותר הידועים הופיעו במצרים הפרהיסטורית בסוף האלף הרביעי לפני הספירה, באתרים כמו סאיס ובוטו (Buto) במצרים התחתונה ונחן וקופטוס במצרים העליונה. רוב המקדשים הללו היו עשויים מחומרים מתכלים כגון עץ, קנים ארוגים ולבני חימר (אנ').[40] למרות ארעיותם של מבנים מוקדמים אלה, האמנות המצרית המאוחרת יותר עשתה שימוש חוזר והתאימה ללא הרף אלמנטים מהם, מה שעורר את המקדשים העתיקים להראות את הטבע הנצחי של האלים ומקומות מגוריהם.[41]

בתקופה השושלתית הקדומה (בערך 3100–2686 לפנה"ס), בנו הפרעונים הראשונים מתחמי קבורה במרכז הדתי של אבידוס לפי תבנית כללית אחת, עם מתחם מלבני חימר.[42] בממלכה העתיקה (אנ') (בערך 2686–2181 לפנה"ס) שלאחר התקופה השושלתית הקדומה, אנדרטאות הקבורה המלכותיות התרחבו מאוד, בעוד שרוב המקדשים האלוהיים נותרו קטנים יחסית, מה שמרמז שהדת הרשמית בתקופה זו הדגישה את פולחן המלך יותר מאשר את פולחן הישיר לאלוהויות.[43] אלוהויות הקשורות קשר הדוק למלך, כמו אל השמש רע, קיבלו יותר תרומות מלכותיות מאלוהויות אחרות.[44] מקדש רע בהליופוליס היה מרכז דתי עיקרי, ומספר פרעונים של הממלכה העתיקה בנו לכבודו מקדשי שמש (אנ') גדולים ליד הפירמידות שלהם.[45] בינתיים, המקדשים האזוריים הקטנים שמרו על מגוון סגנונות מקומיים מהתקופה הקדם-שושלתית, ולא הושפעו מאתרי הפולחן המלכותי.[46]

 
שחזור של מקדש הפירמידה בממלכה העתיקה של דידקרה איסי, עם שביל המוביל אל מקדש העמק. המאה העשרים וארבע לפני הספירה.

הרחבת אנדרטאות הקבורה החלה בתקופת שלטונו של ג'וסר, שבנה את המתחם שלו כולו מאבן והציב במתחם פירמידה מדורגת (אנ') שבתוכה נקבר: הפירמידה של ג'וסר. עבור שאר הממלכה העתיקה, הקבר והמקדש חוברו במתחמי פירמידות אבן משוכללים.[47] ליד כל מתחם פירמידה הייתה עיירה שסיפקה את צרכיה, שכן עיירות תמכו במקדשים לאורך ההיסטוריה המצרית. שינויים נוספים חלו בתקופת שלטונו של סנפרו, שהחל בבניית הפירמידה הראשונה שלו במיידום (Meidum), והמשיך לבנות מתחמי פירמידה באופן סימטרי לאורך ציר מזרח–מערב, עם מקדש עמק על גדות הנילוס. ממשיכיו המיידיים של שלטון סנפרו עקבו אחר דפוס זה, אך החל מהממלכה העתיקה המאוחרת, מתחמי פירמידות שילבו מרכיבים שונים מהתוכנית הצירית ומהתוכנית המלבנית של ג'וסר.[48] כדי לספק את צרכי מתחמי הפירמידות, המלכים הקימו עיירות חדשות ונחלות חקלאיות על אדמות לא מפותחות ברחבי מצרים. זרימת הסחורות מארצות אלו אל השלטון המרכזי ומקדשיו סייעה לאחד את הממלכה.[49]

שליטי הממלכה התיכונה (בערך 2055–1650 לפני הספירה) המשיכו בבניית פירמידות והמתחמים הנלווים אליהן.[50] השרידים הנדירים ממקדשי הממלכה התיכונה, כמו זה במדינט מאדי (Medinet Madi), מראים שתוכניות המקדש הפכו סימטריות יותר במהלך אותה התקופה, ומקדשים אלוהיים עשו שימוש הולך וגובר באבן. התבנית של היכל השוכן מאחורי אולם עמודים מופיעה לעתים קרובות במקדשי הממלכה התיכונה, ולפעמים שני המרכיבים הללו ממוקמים בחזית של חצרות פתוחות, מה שמבשר על פריסת המקדש הסטנדרטית ששימשה בתקופות מאוחרות יותר.[51]

הממלכה החדשה

עריכה
 
שער הכניסה של מקדש לוקסור, אחד ממקדשי הממלכה החדשה הגדולים. המאה הארבע עשרה עד השלוש עשרה לפני הספירה.[52]

עם כוח ועושר הולכים וגדלים במהלך תקופת הממלכה החדשה (בערך 1550–1070 לפנה"ס), הקדישה מצרים עוד יותר משאבים למקדשיה, שהמשיכו לגדול ולהשתכלל יותר.[53] תפקידי כוהנים בדרגים גבוהים יותר הפכו לתפקידים קבועים ולא מתחלפים, והם שלטו בחלק גדול מהעושר של מצרים. אנתוני ספלינגר מציע שככל שהשפעתם של המקדשים התרחבה, חגיגות דתיות שהיו בעבר פומביות במלואן נקלטו בטקסי הפסטיבל החשובים יותר ויותר של המקדשים.[54] האל החשוב ביותר באותה תקופה היה אמון, שמרכז הפולחן העיקרי שלו, מתחם אמון-רה (אנ') בכרנכ בתבאי, הפך בסופו של דבר לגדול מכל המקדשים, וייתכן שלכוהן הגדול (אנ') שלו הייתה השפעה פוליטית ניכרת.[55]

מקדשים רבים בתקופה זו נבנו מאבן באופן מלא, והתוכנית הכללית שלהם הפכה קבועה, כאשר המקדש, האולמות, החצרות ושערי הכניסה מכוונים לאורך השביל המשמש לתהלוכות הפסטיבל. פרעונים של הממלכה החדשה הפסיקו להשתמש בפירמידות כאנדרטאות קבורה והציבו את קבריהם במרחק רב ממקדשי המתים שלהם. ללא פירמידות הנבנות מסביב, מקדשי מתים החלו להשתמש באותה תוכנית כמו אלה שהוקדשו לאלים.[56]

באמצע תקופת הממלכה החדשה, קידם פרעה אחנתון את הפולחן לאל אתון על פני כל האחרים ובסופו של דבר ביטל את הפולחן הרשמי של רוב האלים האחרים. מקדשים מסורתיים הוזנחו ואילו מקדשי אתון חדשים, שנבדלים זה מזה בעיצוב ובבנייה, הוקמו. אבל המהפכה של אחנתון הסתיימה זמן קצר לאחר מותו, עם החזרת הכתות המסורתיות והמקדשים החדשים שננטשו. הפרעונים הבאים הקדישו משאבים רבים יותר למקדשים, במיוחד רעמסס השני, בונה המונומנטים הפורה ביותר בהיסטוריה המצרית.[53] ככל שהעושר של הכוהנים המשיך לגדול, כך גדלה השפעתם הדתית: אורקולים במקדש, בשליטת הכוהנים, הייתה שיטה פופולרית יותר ויותר לקבלת החלטות.[57] הכוח הפרעוני דעך, ובמאה האחת עשרה לפני הספירה מנהיג צבאי הריהור (Herihor) הפך את עצמו לכוהן הגדול של אמון ולשליט בפועל של מצרים העליונה, והחל את הפיצול הפוליטי של תקופת הביניים השלישית של מצרים (אנ') (בערך 1070–664 לפנה"ס).[58]

כשהממלכה החדשה התפוררה, הופסקה בניית מקדשי המתים ומעולם לא התאוששה מחדש.[59] חלק מהשליטים של תקופת הביניים השלישית (אנ'), כמו אלה בטאניס,[60] נקברו בתוך מתחמים של מקדשים אלוהיים, ובכך המשיכו את הקשר ההדוק בין מקדש לקבורה.[61]

פיתוח מתקדם

עריכה

בתקופת הביניים השלישית ובתקופה המאוחרת (אנ') שלאחר מכן (664–323 לפנה"ס), נפלה המדינה המצרית המוחלשת לידי שורה של מעצמות חיצוניות, וחוותה רק תקופות מזדמנות של עצמאות. רבים מהשליטים הזרים הללו מימנו והרחיבו מקדשים כדי לחזק את תביעתם למלכות מצרים.[62] קבוצה אחת כזו, הפרעונים הכושיים מהמאות השמינית והשביעית לפני הספירה, אימצה את ארכיטקטורת המקדשים בסגנון מצרי לשימוש בארצם מולדתם נוביה, והחלה מסורת ארוכה של בניית מקדשים נוביים (אנ') מתוחכמים.[63] בתוך המהומה הזו, הונם של מקדשים ואנשי דת שונים השתנה באופן לא עקבי ועצמאותה של הכהונה של אמון נשברה, אך כוחה של הכהונה בכלל נותר בעינו.[62]

 
ממיסי מהתקופה הרומית במתחם מקדש דנדרה. המאה הראשונה עד השנייה לספירה.[64]

למרות המהפך הפוליטי, סגנון המקדש המצרי המשיך להתפתח מבלי לספוג לתוכו השפעה זרה רבה.[65] בעוד שבניית המקדשים המוקדמת יותר התמקדה בעיקר באלים זכרים, בתקופה זו הלכו והתבלטו יותר אלות ואלוהויות בדמות ילדים. מקדשים התמקדו יותר בפעילויות דתיות פופולריות כגון אורקלים, פולחן לבעלי חיים (אנ') ותפילה.[66] צורות ארכיטקטוניות חדשות המשיכו להתפתח, כגון ביתנים מקורים מול שערים, סגנונות עמודים משוכללים יותר, והממיסי (Mammisi), בניין החוגג את הולדתו המיתית של אל.[67] למרות שהמאפיינים של סגנון המקדש המאוחר התפתחו עד התקופה האחרונה של השלטון המקומי, רוב הדוגמאות הן מתקופת בית תלמי, מלכי יוון העתיקה אשר שלטו כפרעונים במשך כמעט 300 שנה.[68]

לאחר שרומא כבשה את ממלכת תלמי בשנת 30 לפנה"ס, קיסרים רומאים קיבלו על עצמם את תפקיד השליט ופטרון המקדש.[69] מקדשים רבים במצרים הרומית המשיכו להיבנות בסגנון מצרי.[70] אחרים, כולל כמה שהוקדשו לאלים מצריים - כמו המקדש לאיסיס בראס אל-סודה (אנ') נבנו בסגנון שנגזר מהאדריכלות הרומית.[71]

בניית המקדשים נמשכה במאה השלישית לספירה.[72] כשהאימפריה נחלשה במשבר המאה השלישית, קטנו התרומות האימפריאליות לפולחני המקדש, וכמעט כל הבנייה ומתן אות הכבוד לאלים פסקו.[73] פעילויות הפולחן בחלק מהאתרים נמשכו, כשהיא מסתמכת יותר ויותר על תמיכה כספית ועבודה מתרומות הקהילות הסובבות.[74] במאות הבאות, קיסרים נוצרים (אנ') הוציאו צווים שהפכו עוינים יותר ויותר לפולחנים ומקדשים פגאניים.[75] חלק מהנוצרים תקפו והרסו מקדשים, כמו בבזיזת הסרפיאום (Serapeum) ומקדשים אחרים באלכסנדריה בשנת 391 או 392 לספירה.[76][77] באמצעות שילוב כלשהו של כפייה נוצרית ואובדן תקציבים, מקדשים חדלו לתפקד בזמנים שונים. פולחני המקדשים האחרונים גוועו במאות הרביעית עד השישית לספירה, אם כי ייתכן שהמקומיים המשיכו לחלוק כבוד באתרים מסוימים זמן רב לאחר שפסקו הטקסים הקבועים שם.[78][ג]

בניה

עריכה
  ערך מורחב – אדריכלות מצרים העתיקה
 
בניית אבן בחומה של מקדש העמק של חעפרע. המאה העשרים ושש לפני הספירה.
 
חדר חצוב במקדש הגדול של אבו סימבל. המאה השלוש עשרה לפני הספירה.

מקדשים נבנו ברחבי מצרים העליונה והתחתונה, כמו גם בנווה מדבר בשליטה מצרית במדבר לוב עד מערבה עד סיווה, ובמאחזים בחצי האי סיני ובקעת תמנע. בתקופות שבהן שלטה מצרים בנוביה, בנו בה שליטי מצרים גם מקדשים, דרומה עד ג'בל ברקל.[82] ברוב הערים המצריות היה מקדש,[83] אך במקרים מסוימים, כמו במקדשי מתים או המקדשים בנוביה, המקדש היה בסיס חדש על אדמה שהייתה ריקה עד אז.[30] המקום המדויק לבניית מקדש נבחר לעתים קרובות מסיבות דתיות; זה יכול להיות, למשל, מקום הולדתו או קבורתו המיתיים של אל. ציר המקדש עשוי גם להיות מתוכנן כדי ליישר קו עם מיקומים בעלי משמעות דתית, כגון אתר של מקדש שכן או מקום עליית השמש או כוכבים מסוימים. המקדש הגדול של אבו סימבל, למשל, מיושר כך שפעמיים בשנה השמש העולה מאירה את פסלי האלים בחדרה הפנימי ביותר. רוב המקדשים היו מיושרים לכיוון הנילוס עם ציר העובר בערך לכיוון מזרח–מערב.[84][ד]

סדרה משוכללת של טקסי יסוד קדמה לבנייה. סדרה נוספת של טקסים באה בעקבות השלמת המקדש, והקדישה אותו לאל הפטרון שלו. טקסים אלה נערכו, לפחות בתיאוריה, על ידי המלך כחלק מתפקידיו הדתיים; ואכן, באמונה המצרית, כל בניית המקדש הייתה עבודתו באופן סמלי.[85] למעשה, זו הייתה עבודתם של מאות מנתיניו, המגויסים למערכת הקורווה.[86] תהליך הבנייה של מקדש חדש, או תוספת מרכזית למקדש קיים, עשוי היה להימשך שנים או עשרות שנים.[87]

השימוש באבן במקדשים מצריים הדגיש את ייעודם כבתים נצחיים לאלים והבדיל אותם ממבנים לשימוש בני תמותה, שנבנו מלבני בוץ.[88] מקדשים מוקדמים נבנו מלבנים ומחומרים מתכלים אחרים, ורוב המבנים המרוחקים במתחמי המקדש נותרו בנויים מלבנים לאורך ההיסטוריה המצרית.[89] האבנים העיקריות ששימשו לבניית המקדש היו אבן גיר ואבן חול, הנפוצות במצרים; אבנים קשיחות וקשות יותר לחציבה, כגון גרניט, שימשו בכמויות קטנות יותר עבור אלמנטים בודדים כמו אובליסקים.[90] ייתכן שהאבן נחצבה בקרבת מקום או נשלחה על הנילוס ממחצבות (אנ') במקומות אחרים.[91]

מבני המקדשים נבנו על יסודות של לוחות אבן שהוצבו בתעלות מלאות בחול.[92] ברוב התקופות נבנו קירות ומבנים אחרים עם בלוקים גדולים בעלי צורות שונות[93][ה] הבלוקים הונחו בנדבכים, לרוב ללא מלט. כל אבן הייתה מסותתת כך שתתאים לשכנותיה, ויצרה בלוקים קובייתיים שצורותיהם הלא אחידות השתלבו זו בזו.[95] פנים הקירות נבנו לעתים קרובות בשימת לב פחותה, תוך שימוש באבנים גסות ופחות איכותיות.[96] כדי לבנות מבנים מעל פני הקרקע, השתמשו העובדים ברמפות בנייה שנבנו מחומרים שונים כגון בוץ, לבנים או אבן גסה.[97] בעת סיתות חללים בסלע חי, עבדו הפועלים מלמעלה למטה, וחצבו חלל זחילה ליד התקרה וחתכו עד הרצפה.[98] לאחר השלמת מבנה המקדש, יושרו פניהן המחוספסות של האבנים בטיח ליצירת משטח חלק. בעיצוב משטחים אלו נחצבו תבליטים באבן או, אם האבן הייתה באיכות ירודה מכדי לחצוב, שכבת טיח שכיסתה את משטח האבן.[99] לאחר מכן עוטרו תבליטים בתהליך הזהבה (אנ'), שיבוץ (אנ') או צביעה.[100] הצבעים היו בדרך כלל תערובות של פיגמנטים מינרליים עם סוג של דבק, ככל הנראה גומי טבעי (אנ').[99]

בניית המקדש לא הסתיימה לאחר השלמת התוכנית המקורית; לעתים קרובות פרעונים בנו מחדש או החליפו מבני מקדש שנרקבו או שיפצו ובנו תוספות לאלה שעדיין עמדו. במהלך התוספות הללו, הם פירקו לעתים קרובות מבני מקדש ישנים כדי להשתמש בהם כמילוי פנים של מבנים חדשים. במקרים נדירים, ייתכן שהסיבה לכך היא שהמבנים הישנים או הבנאים שלהם הפכו למוחרמים, כמו מקדשי אחנתון, אבל ברוב המקרים נראה שהסיבה לכך הייתה נוחות. הרחבה ופירוק כאלה היו עלולים לעוות במידה ניכרת את תוכנית המקדש המקורית, כפי שקרה במתחם אמון-רה העצום בכרנכ, שפיתח שני צירים מצטלבים ומספר מקדשי לווין.[101]

עיצוב וקישוטיות

עריכה
 
מקדש רעמסס השלישי במדינת האבו, מוקף בשרידי מבנים נלווים. המאה השתים עשרה לפני הספירה.

כמו בכל האדריכלות המצרית העתיקה, עיצובי המקדשים המצריים הדגישו סדר, סימטריה ומונומנטליות ושילבו צורות גיאומטריות עם מוטיבים אורגניים מסוגננים.[102] מרכיבים של עיצוב המקדש רמזו גם לצורת הבניינים המצריים הקדומים ביותר. כרכובים קעורים (אנ') בחלק העליון של הקירות, למשל, נעשו כדי לחקות שורות של עלי דקלים שסועים שהוצבו על גבי קירות ארכאיים, בעוד שייתכן שהטורוס לאורך קצוות הקירות התבסס על עמודי עץ ששימשו בבניינים כאלה. חזית הקירות החיצוניים, על אף שחלקה נועדה להבטיח יציבות, הייתה גם חזקה משיטות בנייה ארכאיות.[103] תכניות קומת הקרקע של המקדש מתמקדות בדרך כלל בציר העובר בשיפוע קל מהקודש עד לכניסה למקדש. בתבנית המפותחת במלואה ששימשה בממלכה החדשה ומאוחר יותר, השביל המשמש לתהלוכות הפסטיבל - שדרה רחבה משובצת דלתות גדולות - שימש כציר מרכזי זה. השביל נועד בעיקר לשימושו של האל כשהוא עבר מחוץ לקודש; ברוב המקרים אנשים השתמשו בדלתות צד קטנות יותר.[104] החלקים האופייניים של מקדש, כמו אולמות היפוסטיל מלאי עמודים, חצרות פריסטיל פתוחות ושערי כניסה נישאים, היו מסודרים לאורך השביל הזה בסדר מסורתי אך גמיש. מעבר למבנה המקדש עצמו, מחוץ לקירות החיצוניים שכנו מבני לווין רבים. כל השטח המוקף בחומות אלו נקרא לעתים "טמנוס" (Temenos), המתחם הקדוש המוקדש לאל.[105]

תבנית המקדש עשויה להשתנות במידה ניכרת, מלבד ההשפעה המעוותת של בנייה נוספת. מקדשים רבים, הידועים בשם היפוגיאה, נחצבו לחלוטין בסלע חי, כמו באבו סימבל, או שהיו להם חדרים פנימיים חצובים עם חצרות בנייה ועמודים, כמו בוואדי א-סבוע (אנ'). הם נבנו כמעט באותה פריסה כמו מקדשים עצמאיים, אך חדריהם הפנימיים נחפרו. במקדשים מסוימים, כמו מקדשי המתים בדיר אל-בחרי, שביל התהלוכה עבר לצד שורת טרסות במקום לשבת על מפלס אחד. מקדש קום אומבו התלמי נבנה עם שני מקדשים עיקריים, המייצרים שני צירים מקבילים לאורך הבניין. סגנון המקדש הייחודי ביותר היה זה של מקדשי אתון שנבנה על ידי אחנאטן באל-עמארנה, שבהם הציר עבר דרך סדרה של חצרות פתוחות לחלוטין מלאות מזבחות.[106]

העיצוב המסורתי היה מגוון סמלי ביותר של אדריכלות קודש (אנ').[107] היה זה גרסה משוכללת מאוד לעיצוב של בית מצרי, המשקפת את תפקידו כבית האל.[23] יתר על כן, המקדש ייצג חלק מהממלכה האלוהית עלי אדמות. המקדש המוגבה והסגור הושווה לגבעה הקדושה שבה נברא העולם במיתוס המצרי ולחדר קבורה של מבנה הקבר, שם באה הבה, או רוחו של האל, לאכלס את צלם הפולחן שלו בדיוק כפי שבה אנושי שוכן במומיה שלו.[108] המצרים האמינו כי המקום המכריע הזה צריך להיות מבודד מהעולם החיצון הטמא.[104] לכן, ככל שנכנסו אל תוך המקדש כמות האור המגיעה מבחוץ ירדה וההגבלות על מי רשאי להיכנס גברו. אולם המקדש יכול גם לייצג את העולם עצמו. הדרך התהלוכה יכולה, אם כן, לעמוד בנתיב של השמש העוברת על פני השמים, ואת המקדש של הדואת, שבו האמינו שהיא תשקע ותיולד מחדש בלילה. המרחב שמחוץ לבניין הושווה אפוא למי התוהו השוכן מחוץ לעולם, בעוד המקדש ייצג את סדר הקוסמוס ואת המקום שבו סדר זה התחדש ללא הרף.[109]

חדרים פנימיים

עריכה
 
חדר פנימי במקדש אדפו. המאה הרביעית עד השלישית לפני הספירה.[110]

החדרים הפנימיים של המקדש התרכזו בקדושת האל הראשי של המקדש, ומוקמו בדרך כלל לאורך הציר ליד גב בניין המקדש, ובמקדשי פירמידה ישירות מול בסיס הפירמידה. המקדש היה המוקד של טקסי המקדש, המקום שבו הנוכחות האלוהית באה לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר. הצורה שבה היא באה לידי ביטוי הייתה מגוונת. במקדשי אתון ובמקדשי שמש מסורתיים (אנ'), מושא הטקס היה השמש עצמה או אבן בנבן המייצגת את השמש, שסגדו אותה בחצר פתוחה לשמים.[111] במקדשי בתי מתים רבים, האזורים הפנימיים הכילו פסלים של פרעה הנפטר, או דלת מדומה שבה האמינו שהבה שלו ("אישיותו") מקבלת מנחות.[112]

ברוב המקדשים, המוקד היה תדמית הפולחן (אנ'): פסל של אל המקדש שבו האמינו שהבה של האל שוכנת בזמן שהוא מקיים יחסי גומלין עם בני אדם.[ו] היכל הקודש במקדשים אלה הכיל נאוס, חפץ דמוי ארון שהכיל את התדמית האלוהית, או דגם דוברה שהכיל את התדמית בתוך התא שלו, ששימש לנשיאת צלמו במהלך תהלוכות הפסטיבל.[114] במקרים מסוימים ייתכן שהמקדש הכיל מספר פסלי פולחן.[115] כדי להדגיש את אופיו הקדוש של המקדש, הוא היה מצוי בחושך מוחלט.[116] בעוד שבתקופות קדומות יותר היה היכל הקודש מצוי ממש בחלקו האחורי של המבנה, בתקופות מאוחרות ובתקופת ממלכת בית תלמי הוא הפך למבנה עצמאי בתוך המקדש, מבודד עוד יותר מהעולם החיצון על ידי המסדרונות והחדרים שמסביב.[104]

חדרי תפילה משניים, המוקדשים לאלוהויות הקשורות לאל הראשוני, שכנו לצידי חדר התפילה הראשי. כאשר אל המקדש הראשי היה זכר, חדרי התפילה המשניים הוקדשו לעתים קרובות לבת זוגו ולילדו המיתולוגי של האל. חדרי התפילה המשניים במקדשי המתים הוקדשו לאלים הקשורים למלכות.[117]

מספר חדרים נוספים אחרים גבלו בהיכל הקודש. רבים מהחדרים הללו שימשו לאחסון ציוד טקסים, כתבים פולחניים או חפצי ערך במקדש; לאחרים היו ייעודים פולחניים ספציפיים. החדר שבו ניתנו מנחות לאלוהות היה לעתים קרובות נפרד מהקודש עצמו, ובמקדשים ללא דוברה בקודש, היה מקדש נפרד לאחסון הדוברה.[118] במקדשים מאוחרים אזורי הטקסים יכלו להתרחב עד לחדרי התפילה על הגג ולחדרים התת-קרקעיים (קריפטות) מתחת למפלס הכניסה.[105] לבסוף, בקיר החיצוני שבחלק האחורי של המקדש, היו לעתים קרובות גומחות להדיוטות להתפלל לאל המקדש, קרוב ככל שיכלו להגיע למקום משכנו של האל.[119]

אולמות וחצרות

עריכה
 
אולם היפוסטיל במקדש איסנא. המאה הראשונה לספירה.[120]

אולמות היפוסטיל, חללים מקורים מלאים בעמודים, מופיעים במקדשים לאורך ההיסטוריה המצרית. בתקופת הממלכה החדשה הם מוקמו, בדרך כלל, ישירות מול אזור היכל הקודש.[121] אולמות אלה היו פחות ממודרים בהשוואה לחדרים הפנימיים, והם היו פתוחים להדיוטות לפחות במקרים מסוימים.[119] לעתים קרובות הם גם היו פחות חשוכים: אולמות הממלכה החדשה התנשאו לגובה מעל שביל התהלוכה, מה שאיפשר כניסת אור עמום. התגלמות הסגנון הזה היא אולם ההיפוסטייל הגדול (אנ') בכרנכ, שגובה העמודים הגדולים ביותר שלו 21 מטרים. בתקופות מאוחרות יותר, המצרים העדיפו סגנון שונה של אולם, שבו קיר מסך נמוך בחזית מכניס את האור.[121] האולמות המוצלים, שעמודיהם עוצבו לעתים קרובות כדי לחקות צמחים כמו לוטוס או גומא פפירוס, היו סמלים לביצה המיתולוגית שהקיפה את התל הקדמוני בזמן הבריאה. ניתן היה להשוות את העמודים גם לעמודים שהחזיקו את השמים בקוסמולוגיה המצרית.[122]

מעבר לאולם ההיפוסטיל היה חצר פריסטיל (אנ') אחד או יותר הפתוחים לשמים. חצרות פתוחות אלו, שהיו חלק מתכנון המקדשים המצריים מאז הממלכה הישנה, ​​הפכו לאזורי מעבר בתוכנית הסטנדרטית של הממלכה החדשה, ושכנו בין המרחב הציבורי שמחוץ למקדש לבין השטחים המוגבלים יותר בתוכו. כאן נפגש הציבור עם הכוהנים והתאסף במהלך חגים. בקדמת כל חצר היה בדרך כלל שער וזוג מגדלים טרפזים שמאגפים את השער הראשי. השער מוכר מדוגמאות בודדות בלבד בממלכות הישנה והתיכונה, אך בממלכה החדשה הוא הפך במהרה לחזית הייחודית והמרשימה המשותפת לרוב המקדשים המצריים. השער שימש באופן סמלי כמגדל שמירה נגד כוחות אי-הסדר וייתכן שגם נועד להידמות לאח'ת, ההירוגליף של ה"אופק", המדגיש את הסמליות הסולארית של המקדש.[123]

החזית של כל עמוד החזיקה גומחות לצמדי מוטות דגל. שלא כמו עמודים, דגלים כאלה עמדו בכניסות למקדש מאז המקדשים הקדם-דינסטיים המוקדמים ביותר. הם היו קשורים כל כך בנוכחות אלוהות, עד שההירוגליף עבורם עמד על המילה המצרית ל"אלוהים".[123]

גידור

עריכה

מחוץ לבניין המקדש היה מתחם המקדש, מוקף בקיר לבנים מלבני שהגן באופן סמלי על החלל הקדוש מפני אי סדר מבחוץ.[124] לעתים, תפקיד זה היה יותר מסמלי, במיוחד במהלך השושלות הילידים האחרונות במאה הרביעית לפני הספירה, כאשר החומות היו מבוצרות במלואן במקרה של פלישה של האימפריה האחמנית.[125] במקדשים מאוחרים, בקירות אלו היו לעתים קרובות נדבכים קעורים וקמורים לסירוגין של לבנים, כך שחלקו העליון של הקיר התפתל אנכית. ייתכן שתבנית זו נועדה לעורר את מי הכאוס המיתולוגיים.[126]

 
מחסני לבנים ברעמסאום. המאה השלוש עשרה לפני הספירה.

החומות הקיפו מבנים רבים הקשורים לתפקיד המקדש. חלק מהמתחמים הכילו חדרי תפילה משניים המוקדשים לאלוהויות הקשורות לאל המקדש, כולל מאמיסי ("בית הלידה") החוגגת את הולדת ילדו המיתולוגי של האל. אגמים קדושים שנמצאו במתחמי מקדשים רבים שימשו כמאגרי מים המשמשים בטקסים, כמקומות לכוהנים להתנקות וטהרה טקסית וכייצוגים של המים שמהם יצא העולם.[105]

מקדשי מתים (אנ') הכילו לעיתים ארמון לרוח המלך לו הוקם המקדש, שנבנה על רקע בניין המקדש עצמו.[127] מקדש המתים של סטי הראשון (אנ') באבידוס שילב מבנה תת-קרקעי יוצא דופן, האוסיריון (אנ'), שייתכן ושימש כקבר סמלי עבור המלך.[128] סנטוריה במספר מקדשים סיפקה מקום לחולים בעת המתנתם לחלומות מרפאים שנשלחו על ידי האל. מבני מקדש אחרים כללו מטבחים, בתי מלאכה ומחסנים כדי לספק את צורכי המקדש.[129]

חשוב במיוחד היה "בית החיים" (pr ꜥnḫ), שבו המקדש ערך, העתיק ואחסן את הכתבים הדתיים שלו, כולל אלה ששימשו לטקסי המקדש. בית החיים תפקד גם כמרכז לימוד כללי, שהכיל יצירות בנושאים לא דתיים כמו היסטוריה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה (אנ') ורפואה.[130] למרות שהמבנים המרוחקים הללו הוקדשו למטרות ארציות יותר מהמקדש עצמו, עדיין הייתה להם משמעות דתית; אפילו אסמים היו עשויים לשמש לטקסים ספציפיים.[129]

דרך המתחם עבר שביל התהלוכה, שהוביל מכניסת המקדש דרך השער הראשי בחומת המתחם. השביל היה מקושט לעתים קרובות בפסלי ספינקס ומודגש על ידי תחנות דוברה, שם יכלו הכוהנים הנושאים את הדוברה של הפסטיבל להניח אותו למנוחה במהלך התהלוכה. שביל התהלוכה הסתיים בדרך כלל ברציף על הנילוס, ששימש כנקודת הכניסה למבקרים המגיעים מהנהרות ונקודת היציאה לתהלוכת הפסטיבל כשהיא מתקיימת במים.[131] במקדשי הפירמידה של הממלכה העתיקה, הרציף היה צמוד למקדש שלם (מקדש העמק), שהיה מקושר למקדש הפירמידה על ידי מסלול התהלוכה.[132]

עיטור

עריכה
  ערך מורחב – אמנות מצרים העתיקה

בניין המקדש היה מעוטר בתבליטים ובפיסול עצמאי, כולם בעלי משמעות דתית. כמו בפסל הפולחן, האמינו שהאלים נוכחים בדמויות אלה, וממלאים את המקדש בכוח קדוש.[133] סמלים של מקומות במצרים או חלקים מהקוסמוס שיפרו את הגיאוגרפיה המיתולוגית שכבר הייתה קיימת באדריכלות המקדש. דמויות לטקסים שימשו לחיזוק האפקט הקסום של טקסים אלו ולהנצחת האפקט הזה גם אם הטקסים יפסיקו להתבצע. בשל אופיים הדתי, עיטורים אלה הראו גרסה אידאלית של המציאות, המסמלת את מטרת המקדש ולא אירועים אמיתיים.[134] לדוגמה, המלך הוצג מבצע את רוב הטקסים, בעוד שכוהנים, אם הוצגו, היו משניים. העובדה שהוא כמעט ולא נכח בטקסים אלה לא הייתה חשובה; תפקידו כמתווך עם האלים הוא זה שהיה חשוב.[135]

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מקדש מצרי בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ אגיפטולוגים רבים, כמו וולפגנג הלק (Wolfgang Helck) ודיטריך ווילדונג (Dietrich Wildung), טענו שהמצרים לא האמינו שהמלכים שלהם אלוהיים. אף על פי כן, אלוהותו של המלך מודגשת ללא הרף בכתבים הרשמיים: תוצרי החצר המלכותית והממסד הדתי. לכן, ללא קשר לשאלה אם מצרים רגילים האמינו בכך, טבעו האלוהי של המלך הוא המפתח לאידיאולוגיה של המקדש המצרי.[7]
  2. ^ הביטוי "בית חומה של מיליוני שנים" נחשב לעתים קרובות למונח המצרי למקדש מתים. במספר מקרים השתמשו המצרים בביטוי זה כדי להתייחס למבנים קדושים שאינם נחשבים בדרך כלל כ"בית מתים", כגון מקדש לוקסור ואולם המועדים של תחותמס השלישי בכרנכ.[16] פטרישיה ספנסר מציעה שהמונח חל על "כל מקדש שבו התקיים פולחן המלך, גם אם המקדש הוקדש, בשלב הראשון, לאל הראשי של האזור."[17]
  3. ^ מקדשים רבים ננטשו במהלך המאה השלישית או לפניה, אם כי אזכורים של כוהנים בכתבים בפפירוס מראים שמספר כתות המשיכו להתקיים לפחות עד שנת 330 לספירה.[79] מקדש איסיס בפילה, בגבולה הדרומי של מצרים עם נוביה, היה המקדש האחרון שפעל במלואו. חוקרים סברו באופן מסורתי, בהתבסס על כתביו של פרוקופיוס, שהוא נסגר בערך בשנת 535 לספירה על ידי משלחת צבאית בפיקודו של יוסטיניאנוס הראשון. ג'יטסה דיקסטרה טען כי התיאור של פרוקופיוס על סגירת המקדש אינו מדויק וכי הפעילות הדתית הרגילה בו פסקה זמן קצר לאחר מכן. התאריך האחרון שנרשם בבית המקדש, בשנת 456 או 457 לספירה.[80] יוג'ין קרוז-אוריבה מציע במקום זאת שבמהלך המאה החמישית ותחילת המאה השישית המקדש היה ריק רוב הזמן, אך הנובים שחיו בקרבת מקום המשיכו לקיים בו פסטיבלים תקופתיים עד למאה השישית.[81]
  4. ^ מכיוון שהציר היה מיושר ב-90 מעלות מהזרימה של הנהר בדרך כלל מצפון לדרום, אי סדרים במסלול הנילוס גרמו לכך שהכיוון לא תמיד תואם לכיוונים האמיתיים.[84]
  5. ^ בקונסטרוקציות האבן הקדומות ביותר שלהם הכינו המצרים בלוקים קטנים בצורת לבני בוץ. בלוקים גדולים היו אופייניים לכל התקופות האחרות, למעט בתקופת עמארנה, שבה נבנו מקדשי לאטן עם גושי טלטאט קטנים וסטנדרטיים, ככל הנראה כדי לזרז את הבנייה.[93] מקדשים תלמיים ורומיים נבנו בנדבכים רגילים, כשהבלוקים בתוך כל נדבך חתוכים לאותו גובה.[94]
  6. ^ לא ידוע בוודאות על פסלים של אלוהויות ששרדו והיו תדמיות לפולחן, אם כי לכמה מהם יש את המאפיינים הנכונים ששירתו את מטרה זו.[113]

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Arnold 1999, pp. 119, 162, 221.
  2. ^ Spencer 1984, pp. 22, 43.
  3. ^ Snape 1996, p. 9.
  4. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 89–91.
  5. ^ Assmann 2001, p. 4
  6. ^ Shafer 1997, pp. 1–2.
  7. ^ Haeny 1997, pp. 126, 281.
  8. ^ Shafer 1997, p. 3.
  9. ^ Wilkinson 2000, pp. 8, 86.
  10. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 103, 111–112.
  11. ^ Meeks & Favard-Meeks 1996, pp. 126–128.
  12. ^ Wilkinson 2000, p. 82.
  13. ^ Teeter 2001, p. 340.
  14. ^ Reymond 1969, pp. 323–327.
  15. ^ Assmann 2001, pp. 19–25.
  16. ^ 1 2 Haeny 1997, pp. 89–102.
  17. ^ Spencer 1984, p. 25.
  18. ^ Shafer 1997, pp. 3–4.
  19. ^ Quirke 1997b, p. 46.
  20. ^ Haeny 1997, pp. 123–126.
  21. ^ Shafer 1997, pp. 2–3.
  22. ^ Wilkinson 2000, pp. 90–93
  23. ^ 1 2 Spencer 1984, p. 17.
  24. ^ Sauneron 2000, pp. 52–53.
  25. ^ Katary 2011, pp. 7–8.
  26. ^ Haring 1997, pp. 142–143.
  27. ^ Wilkinson 2000, p. 88.
  28. ^ Haring 1997, pp. 372–379.
  29. ^ Wilkinson 2000, pp. 50, 75.
  30. ^ 1 2 Kemp 1973, pp. 661, 666–667.
  31. ^ 1 2 3 Katary 2011, pp. 4–7.
  32. ^ Haring 1997, p. 395.
  33. ^ Haring 1997, pp. 392–395.
  34. ^ Quirke 2001, p. 168.
  35. ^ Haring 1997, pp. 389, 394–396.
  36. ^ Sauneron 2000, pp. 169–170, 182.
  37. ^ Kemp 2006, pp. 297–299.
  38. ^ Monson 2012, pp. 136–141.
  39. ^ Sippel, Benjamin (2020). Gottesdiener und Kamelzüchter: Das Alltags- und Sozialleben der Sobek-Priester im kaiserzeitlichen Fayum. Wiesbaden: Harrassowitz. pp. 208–227, 253–257. ISBN 978-3-447-11485-1.
  40. ^ Verner 2013, pp. 511–515.
  41. ^ Snape 1996, pp. 15–17.
  42. ^ Arnold 1997, pp. 32, 258.
  43. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, p. 78.
  44. ^ Goedicke 1978, pp. 121–124.
  45. ^ Quirke 2001, pp. 84–90.
  46. ^ Kemp 2006, pp. 113–114, 134–135.
  47. ^ Quirke 2001, pp. 118–119.
  48. ^ Lehner 1997, pp. 18–19, 230–231.
  49. ^ Lehner 1997, pp. 228–229.
  50. ^ Lehner 1997, p. 15.
  51. ^ Wilkinson 2000, pp. 22–23.
  52. ^ Bell 1997, p. 144, 147.
  53. ^ 1 2 Wilkinson 2000, pp. 24–25.
  54. ^ Spalinger 1998, pp. 245, 247–249.
  55. ^ Sauneron 2000, pp. 52, 174–176.
  56. ^ Snape 1996, pp. 29–33, 41.
  57. ^ Sauneron 2000, pp. 182–183.
  58. ^ Kemp 2006, pp. 299–300.
  59. ^ Arnold 1999, p. 28.
  60. ^ Verner 2013, pp. 334–341.
  61. ^ Gundlach 2001, p. 379.
  62. ^ 1 2 Sauneron 2000, pp. 183–184.
  63. ^ Arnold 1999, pp. 46, 308.
  64. ^ Arnold 1999, p. 256–257.
  65. ^ Finnestad 1997, pp. 188–189.
  66. ^ Arnold 1999, pp. 65, 308.
  67. ^ Arnold 1999, pp. 282–286, 298.
  68. ^ Arnold 1999, pp. 143–144.
  69. ^ Wilkinson 2000, p. 27.
  70. ^ Arnold 1999, p. 226.
  71. ^ Naerebout 2007, pp. 524–529, 545–547.
  72. ^ Monson 2012, p. 227.
  73. ^ Bagnall 1993, pp. 261, 267–268.
  74. ^ Frankfurter 1998, pp. 72–76.
  75. ^ Lavan 2011, pp. xxii–xxiv.
  76. ^ Hahn, Emmel & Gotter 2008, pp. 3–5.
  77. ^ Hahn 2008, pp. 344, 353.
  78. ^ Dijkstra 2011, pp. 398–409, 423–425.
  79. ^ Bagnall 1993, pp. 261–267.
  80. ^ Dijkstra 2011, pp. 421–430.
  81. ^ Cruz-Uribe 2010, pp. 505–506.
  82. ^ Wilkinson 2000, pp. 100, 233, 234.
  83. ^ Wilkinson 2000, p. 16.
  84. ^ 1 2 Wilkinson 2000, pp. 36–37, 226.
  85. ^ Wilkinson 2000, p. 38.
  86. ^ Arnold 1991, p. 4.
  87. ^ Wilkinson 2000, pp. 43–44.
  88. ^ Assmann 2001, p. 30.
  89. ^ Wilkinson 2000, pp. 19, 42.
  90. ^ Arnold 1991, pp. 27, 36.
  91. ^ Wilkinson 2000, p. 40.
  92. ^ Arnold 1991, pp. 109–113.
  93. ^ 1 2 Arnold 1991, pp. 120–122.
  94. ^ Arnold 1999, pp. 144–145.
  95. ^ Arnold 1991, pp. 115–122.
  96. ^ Arnold 1991, p. 148.
  97. ^ Arnold 1991, pp. 80–81, 86.
  98. ^ Arnold 1991, p. 213.
  99. ^ 1 2 Robins 1986, pp. 20–25.
  100. ^ Uphill 1973, pp. 730–731.
  101. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 77–79.
  102. ^ Arnold 2001, pp. 113–114.
  103. ^ Arnold 2003, pp. 28, 46.
  104. ^ 1 2 3 Assmann 2001, pp. 31–33.
  105. ^ 1 2 3 Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 79–82.
  106. ^ Snape 1996, pp. 44–51, 56.
  107. ^ Wilkinson 2000, p. 76.
  108. ^ Assmann 2001, pp. 38, 43–44.
  109. ^ Wilkinson 2000, pp. 76–79.
  110. ^ Arnold 1999, pp. 169–171.
  111. ^ Quirke 2001, pp. 64–65, 88, 159.
  112. ^ Arnold 1997, pp. 71–72.
  113. ^ Kozloff 2001, pp. 242–243.
  114. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, p. 80.
  115. ^ Eaton 2013, pp. 26–27.
  116. ^ Dunand & Zivie-Coche 2004, pp. 86–87.
  117. ^ Wilkinson 2000, pp. 70, 82, 178–179.
  118. ^ Wilkinson 2000, pp. 69–70.
  119. ^ 1 2 Teeter 2011, pp. 77–84.
  120. ^ Arnold 1999, p. 251.
  121. ^ 1 2 Arnold 2003, pp. 113, 180.
  122. ^ Wilkinson 2000, pp. 65–66.
  123. ^ 1 2 Wilkinson 2000, pp. 60–62.
  124. ^ Shafer 1997, p. 5.
  125. ^ Arnold 1999, p. 93.
  126. ^ Arnold 2003, p. 256.
  127. ^ Arnold 2003, p. 169.
  128. ^ Snape 1996, p. 47.
  129. ^ 1 2 Wilkinson 2000, pp. 74–75.
  130. ^ Sauneron 2000, pp. 132–142.
  131. ^ Wilkinson 2000, pp. 54–55.
  132. ^ Arnold 2003, pp. 227, 252.
  133. ^ Assmann 2001, p. 43.
  134. ^ Gundlach 2001, pp. 369, 371–372.
  135. ^ Eaton 2013, pp. 28, 121.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מקדש_מצרי&oldid=39427699"