יעקב מרידור
יעקב מרידור (29 בספטמבר 1913 – 30 ביוני 1995) היה לוחם ומפקד מחתרת האצ"ל וחבר הכנסת מטעם התנועות חרות, גח"ל, והליכוד, אשר כיהן כשר הכלכלה בממשלת ישראל ה-19 וה-20.
 | |||||||||
| לידה |
29 בספטמבר 1913 ליפנו, האימפריה הרוסית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 ביוני 1995 (בגיל 81) תל אביב-יפו, ישראל | ||||||||
| מדינה |
ישראל | ||||||||
| תאריך עלייה | 1932 | ||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות נחלת יצחק | ||||||||
| השכלה |
אוניברסיטת ורשה | ||||||||
| מפלגה |
הליכוד | ||||||||
| סיעה | חרות, גח"ל, הליכוד | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
ביוגרפיה
עריכהיעקב מרידור נולד ב-1913 בשם יעקב ויניארסקי בעיירה ליפנו שבפולין. הוא למד ב"חדר" מתוקן, בבית ספר עממי של המזרחי, ובגימנסיה "מוריה" בוולוצלאווק.
בשנת 1930 הצטרף לתנועת בית"ר הוא עיברת את שמו בהשראת זאב ז'בוטינסקי שכתב בספרו על האחים מרידור ורמידור.
ב-1932 עלה לארץ ישראל. הצטרף לאצ"ל וכונה בארגון "בן-חנוך". בעת מלחמת העולם השנייה השתתף בפעולת האצ"ל בעיראק בשליחות הבריטים יחד עם מפקד האצ"ל דוד רזיאל, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזי. לאחר שדוד רזיאל נהרג בפעולה זו, במאי 1941 התמנה מרידור במקומו למפקד האצ"ל, במהלך אותה התקופה התגורר מרידור בהחבא בבניין אשר היה שייך לפעיל הארגון עובדיה לזרי, ברחוב סוקולוב 82, בתל אביב, מרידור שימש כמפקד האצ"ל עד דצמבר 1943, עת העביר את הפיקוד על האצ"ל למנחם בגין. בגין מינה את מרידור לסגנו. הסיבה להעברת הפיקוד למנחם בגין הייתה בכך שהוא ראה בתפקידו כמפקד האצ"ל תפקיד זמני בלבד, משום שלא היה זה מינוי מטעם זאב ז'בוטינסקי ותנועת בית"ר (אלא הצבעה פנימית במפקדת האצ"ל), בשעה שמנחם בגין מונה מטעם זאב ז'בוטינסקי לנציב בית"ר. [1]
ב-13 בפברואר 1945 הוסגר מרידור לבריטים במהלך "הסזון" על ידי חוליה של הפלמ"ח מלווה בשוטרים בריטים שפרצו לביתו ברעננה. הוא הוטס למחנות מעצר באריתריאה ובקניה[2].
הוא נודע בסדרה של ניסיונות בריחה ממעצרו באפריקה ובפרט ממחנה המעצר קרתגו, שם הוחזק כאחד מגולי אצ"ל ולח"י. 7 ניסיונות הבריחה, שהאחרון שבהם, במרץ 1948 הסתיים בהצלחה, מתוארים בספרו "ארוכה הדרך לחרות".
הוא גילה גדלות נפש כאשר וויתר מרצונו החופשי על אפשרות להשתחרר בעזרת דרכון מזויף והעדיף לתת אותו ליצחק שמיר.[3]
עם קום המדינה חזר לארץ. הוא נעצר אחרי פרשת אלטלנה, ולדבריו, הציע לו איסר הראל עם שחרורו לכהן כסגן הרמטכ"ל, אך הוא סירב. נבחר לכנסת הראשונה והשנייה כנציג "חרות". במהלך כהונת הכנסת השנייה פרש לעסקים, וב-1951 הקים יחד עם אשר בן נתן ויוסף קלרמן את החברה "אינקודה" שייבאה בשר משומר בקופסאות מאריתראה וחבש. פעילותה של החברה נקלעה לקשיים על רקע ה"צנע" של שנות ה-50 של המאה ה-20, וממשלת ישראל רכשה את החברה[4]. לאחר הכישלון העסקי שב מרידור ב-1955 לכנסת השלישית, וכיהן ברציפות עד הכנסת השישית. במשך כל השנים האלו כיהן כחבר בוועדת החוץ והביטחון.
לאחר פרישתו מהכנסת המשיך בפעילותו העסקית. יחד עם מילה ברנר הקים עוד בעת כהונתו בכנסת, בשנת 1960, את חברת הדיג "אטלנטיק", אל השניים הצטרפה חברת רסקו אשר פרשה מאוחר יותר מהשותפות. בשנת 1962 הקימו השניים את "החברה הימית להובלת פרי", שעסקה בהובלת מטענים בקירור ברחבי תבל. החברה צמחה במהירות, ובשיא פעילותה הפעילה 42 אוניות (חלקן אוניות חכורות ואוניות בניהולה), שהפליגו בדגלי ישראל, בריטניה וגרמניה, והחזיקה בכמחצית מנפח ההובלה בקירור של אוניות מודרניות בעולם. בנוסף להובלה בקירור נכנסו בעלי החברה (באמצעות חברות-בת של "החברה הימית") לתחומי פעילות נוספים, ובהם בניית מכליות והובלת נפט. משבר האנרגיה של 1973 גרר זעזועים חריפים במחירי הדלק (שעלו) אך גם במחירי המכליות (שירדו). כתוצאה מכך נקלעה "החברה הימית" לקשיי נזילות חמורים. אוניות החברה, ששימשו ערבות למיזמי הבנייה החדשים, נמכרו, ובשנת 1977 חדלה "החברה הימית" להתקיים. ב-1976 הועברה בכנסת חקיקה מיוחדת שאיפשרה למרידור הקדמת פדיון אגרות מילווה מלחמה שרכש בשווי 21 מיליון לירות. הקדמת הפדיון ב-12 שנים לפני המועד הנקוב בהן, נעשתה כדי לאפשר למרידור להשיב חובות לנושי החברה הימית. מרידור נחל כישלונות עסקיים אחדים, אולם היו לו גם הצלחות שהפכוהו לאדם עשיר[דרוש מקור].
לאחר הפסקה של 12 שנים, חזר מרידור לכנסת בשנת 1981 כחבר הכנסת העשירית, וכיהן כשר הכלכלה והתיאום הבין-משרדי, משרד שהוקם עבורו, בממשלות בגין ושמיר בכנסת זו (1981–1984).
עם חזרתו לפוליטיקה, ערב הבחירות, ב-1981, הכריז על המצאת אנרגיה מהפכנית שתשחרר את העולם מעריצותו של הנפט, שאותו, לדבריו, "הערבים יוכלו לשתות". בהכרזה זו החלה פרשת "הנורה שתאיר את כל רמת גן". המדענים הגיבו בספקנות. לאחר כשנה, ב-1982, עם הפרסום הפומבי של פרטי אותה ההמצאה, התברר שאין בה ממש, והיא נמסרה למרידור על ידי נוכל שהורשע בפלילים. בעקבות כך, האשימה העיתונות את מרידור בהסתבכויות נוספות במיזמים עסקיים וקראה להתפטרותו. הוא לא נענה לקריאה, אך לא נשא בתפקידים פוליטיים בבחירות אחרי פרשה זו. נפטר בשנת 1995, ונקבר בבית הקברות נחלת יצחק.
הנצחה
עריכהרחובות על שמו נקראו בשכונת תל-ברוך צפון בתל אביב-יפו, בשכונת כפר גנים בפתח תקווה, בשכונת נאות ברנע באשקלון, ובבאר שבע.
בתאריך 27 באפריל 2003 דואר ישראל הנפיק בול דואר לזכרו של מרידור, שעוצב על ידי האמנית רות (בקמן) מלכא.[5]
משפחתו
עריכהמרידור היה נשוי לציפורה, ולהם בן ושתי בנות:
- רחל קרמרמן מרידור[6], אלמנת חבר הכנסת יוסף קרמרמן, ואמה של איה קרמרמן.
- דוד מרידור – יזם, מנכ"ל ונשיא תעשיות לייזר בשנים 1977–1992.
- מיקה בשן-מרידור, מעצבת אופנה, אלמנת הזמר יגאל בשן. עליה כתב יאיר רוזנבלום את שירו "מיקה".
יעקב וציפורה מרידור ומשפחות שתי בנותיהם התגוררו כל השנים בשכנות באותו בניין מגורים, בצפון תל אביב.
לקריאה נוספת
עריכה- יעקב מרידור, ארוכה הדרך לחרות. הוצאת אחיאסף.
- דבורה עומר, הבריחה אל החופש, הוצאת קרני, 1987
- יעקב סיקא אהרוני, בעקבות המופתי עם דוד רזיאל - על המבצע בעיראק לדיכוי המרד הערבי בהשראה הנאצית שהביא להצלת יהודי עיראק. הוצאת י"ס אהרוני, 2000(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
עריכה
יעקב מרידור, באתר הכנסת - יעקב מרידור, באתר כנסת פתוחה
- דן מרגלית, תחקיר: האם סולק מרידור מהאצ"ל, מתוך עיתון מעריב 6 בנובמבר 1981, באתר רוטר־נט
- לא רק הנורה ש(לא) האירה את רמת גן: סיפורו של האיש שבגין סימן כיורשו, באתר טמקא, 10 ביוני 2022
יעקב מרידור (1913-1995), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ ישעיהו בן-פורת, שיחות, ירושלים: ספרי ידיעות אחרונות / הוצאת עידנים, 1981, עמ' 149
- ^ הסגרתו של יעקב מרידור, באתר "דעת".
- ^ ישעיהו בן-פורת, שיחות, ירושלים: ספרי ידיעות אחרונות / הוצאת עידנים, 1981, עמ' 155
- ^ פנחס יורמן, גשר של בשר, דבר, 26 באפריל 1957
- ^ התאחדות בולאי ישראל, קטלוג בולי ישראל
- ^ ועדה מייעצת ומינהלת, באתר משרד ראש הממשלה