ג'ורג' סיואל באוטוול

פוליטיקאי אמריקאי

ג'ורג' סיואל באוטוול באנגלית: George Sewall Boutwell;‏ 28 בינואר 1818 - 27 בפברואר 1905) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי ממסצ'וסטס. הוא כיהן כמזכיר האוצר של ארצות הברית בממשלו של הנשיא יוליסס סימפסון גרנט, כמושל מסצ'וסטס ה-20, כסנאטור וכחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס, וכנציב הראשון של שירות הכנסות הפנים בממשלו של הנשיא אברהם לינקולן. הוא היה זה שהנהיג את משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון.

ג'ורג' סיואל באוטוול
George Sewall Boutwell
ג'ורג' סיואל באוטוול
ג'ורג' סיואל באוטוול
לידה 28 בינואר 1818
ברוקליין, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 27 בפברואר 1905 (בגיל 87)
גורטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות גורטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
עיסוק פוליטיקאי, עורך דין, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר האוצר של ארצות הברית ה־28
12 במרץ 186916 במרץ 1873
(4 שנים)
תחת נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט
מושל מסצ'וסטס ה־20
11 בינואר 185114 בינואר 1853
(שנתיים)
סגן הנרי קושמן
סנאטור מטעם מסצ'וסטס
17 במרץ 18733 במרץ 1877
(4 שנים)
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מסצ'וסטס
4 במרץ 186312 במרץ 1869
(6 שנים)
נציב שירות הכנסות הפנים ה־1
17 ביולי 18624 במרץ 1863
(33 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן
ג'וזף לואיס ←
חתימה Appletons' Boutwell George Sewall signature.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

באוטוול, שהיה מתנגד העבדות, ידוע בעיקר בשל מנהיגותו בתהליך הקמתה של המפלגה הרפובליקנית ובשל התפקיד המוביל שמילא בתהליך הענקת האזרחות וזכות הבחירה לאפרו-אמריקאים בתקופת השיקום. כחבר בית הנבחרים הוא היה פעיל מאוד בניסוחם ובאישורם של התיקון ה-14 וה-15 לחוקת ארצות הברית. כמזכיר האוצר הוא הוביל רפורמות נחוצות במחלקת האוצר לאחר התוהו ובוהו שנוצר בעקבות מלחמת האזרחים ואת משפט ההדחה של הנשיא אנדרו ג'ונסון. באופן שנוי במחלוקת הוא הוריד את שיעור החוב הלאומי באמצעות מכירת זהב של האוצר ושימוש בשטרות הדולרים לרכוש איגרות חוב של האוצר, תהליך שיצר מחסור במזומנים. באוטוול והנשיא גרנט סיכלו ניסיון להשתלט על שוק הזהב בספטמבר 1869 באמצעות הזרמת 4 מיליון דולר בזהב אל הכלכלה. כסנאטור תמך באוטוול בחוק זכויות האזרח של 1875.

ב-1877 מינה הנשיא רתרפורד הייז את באוטוול כחבר הוועדה שעסקה בהגהת ספר החוקים של ארצות הברית וב-1880 הוא שימש כיועץ בדיונים של ארצות הברית בתביעות מול צרפת. הוא גם עסק בחוק הבינלאומי בפורומים דיפלומטיים אחרים. עם תחילת המאה ה-20 הוא פרש מהמפלגה הרפובליקנית, התנגד לרכישת הפיליפינים, ותמך במועמדותו של ויליאם ג'נינגס ברייאן לנשיאות.

ראשית חייועריכה

ג'ורג' באוטוול נולד בברוקליין, מסצ'וסטס.[1][2] על פי האוטוביוגרפיה שלו הוא גדל בבית החווה של המשפחה בלוננבורג ולמד בבתי ספר ציבוריים עד שמלאו לו 17 שנים.[3] בחודשי הקיץ הוא עבד כשהוא יחף, בפיקוח על שוורים וקטיף ערמונים.[4] באוטוול למד אריתמטיקה אלגברה, גאומטריה ודקדוק לטיני.[5] בשנים 18301835 הוא עבד כשוליה וכפקיד עבור סימאון היווד, שהיה בעליה של חנות לכובעים עשויים מעצי דקלים.[6] תוך כדי שהוא השלים את השכלתו, עבד באוטוול לזמן קצר כמורה בפאונד היל.[7] בפברואר 1835 סיים באוטוול את לימודיו בבית הספר.[8]

מסיום לימודיו ועד 1838 עבד באוטוול כפקיד וכמוכר בחנות בגורטון, מסצ'וסטס.[2][9] ב-1836 הוא החל ללמוד משפטים בהדרכתו של עורך הדין ברדפורד ראסל, שמשרדו שכן מעל החנות בה עבד באוטוול. באוטוול לא ניגש למבחני לשכת עורכי הדין או עסק בעריכת דין באופן פעיל אלא רק שנים רבות לאחר מכן.[2][10] ב-1838 הציע בעל החנות לבאוטוול להיכנס כשותף בעסק.[11] כאשר הוא ניהל את החנות, הוא החל במשטר של קריאה וכתיבה במאמץ לפצות את עצמו על כך שבחר לא ללמוד בקולג'.[2][12]

פעילותו הציבורית הראשונה של באוטוול הייתה ב-1839, כאשר הוא שימש כסוכן פנסיה עבור אלמנות המהפכה האמריקאית. הוא נסע לוושינגטון די. סי. ומאוד התרשם לאחר שראה את דניאל ובסטר. לאחר ששוחח עם שפחה שחורה שבנה הצעיר נמכר ללואיזיאנה, הקדיש באוטוול את עצמו למאבק בעבדות.[13]

ב-8 ביולי 1841 נשא באוטוול לאישה את שרה אדליה תייאר. שרה הייתה בתו של ניתן היילר מהוליס, ניו המפשייר. לזוג נולדו בת בשם ג'ורג'ינה ובן בשם פרנסיס.[14]

קריירה פוליטיתעריכה

באוטוול נכנס לפוליטיקה כחבר המפלגה הדמוקרטית ותומך של מרטין ואן ביורן. הוא מונה כמנהל סניף הדואר של גורטון על ידי שותפו לעסקים שמונה כמנהל בכיר בדואר. כניסתו הראשונה למשרה פוליטית כנבחר ציבור הייתה במרוץ בחירות מוצלח לוועד של בית הספר של גורטון כנציג של מפלגת המתנזרים משתייה. בוועד זה הוא ישב במשך שנים רבות. הצלחה זו עודדה אותו להתמודד על מושב בבית המחוקקים של המדינה מטעם אותה מפלגה. בשל העובדה שהמפלגה הייתה מפלגה שלישית קטנה, הוא נחל הפסד קשה.[15] ב-1840 עלה בידו להשיג את מועמדות המפלגה הדמוקרטית, על אף דעותיו בעד ההתנזרות משתייה שהיוו "איום עבור רבים מדי", אך הוא הפסיד לנציג המפלגה הוויגית.[16] בניסיונו השלישי ב-1841 עלה בידו של באוטוול להיבחר לבית הנבחרים של מסצ'וסטס.[17] הוא נבחר לכהונה נוספת פעמיים לפני שהובס ב-1844. אף על פי שבניסיון נוסף להיבחר לבית המחוקקים ב-1845 הוא הובס שוב, הוא נבחר שוב ב-1846 וכיהן כהונה נוספת בבית הנבחרים של המדינה בשנים 18471850.[2] הצלחותיו במערכות הבחירות, לעיתים על אף ניצחון גדול של המפלגה הוויגית היריבה בחתך הכלל מדינתי, הפנו את אור הזרקורים אל הפוטנציאל של באוטוול, וקירבו אותו לחוגי ההנהגה של המפלגה הדמוקרטית. הוא היה חבר ועדת המשפט וועדת הכספים של בית הנבחרים, שם הוא רכש מוניטין כמי שביצע עבודות מחקר מעמיקות במסגרת תהליכי החקיקה, ותמך בעמדות שצידדו בסחר חופשי, הגבלת הנפקת הכסף, והרחבת המיסוי לטובת הוצאה על חינוך ורפורמות נוספות.[18] הוא תמך במלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שלא כמו רבים אחרים, הוא לא ראה בה כנושא שקשור באופן הדוק לסוגיית העבדות.

בתקופת כהונתו בבית הנבחרים של מסצ'וסטס, התמודד באוטוול שלוש פעמים על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית ונוצח בהפרש משמעותי ליריביו הוויגים.[2] ב-1848 הוא שקל להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית למשרת מושל מסצ'וסטס ובסופו של דבר השיג את המקום השלישי בוועידה שבחרה את המועמדים.[2] ב-1849 הוא מונה על ידי המושל ג'ורג' בריגס כנציב הבנקאות של המדינה, תפקיד בו הוא פיקח על הזיכיונות של הבנקים שחודשו מעת לעת. בתפקיד זה הוא רכש ניסיון בנושאי בנקאות ופיננסים.

מושל מסצ'וסטסעריכה

 
באוטוול ב-1851 כמושל מסצ'וסטס

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הייתה סוגיית ביטול העבדות לכוח מניע בפוליטיקה של מסצ'וסטס. הזעם על הרחבת העבדות לטריטוריות שצורפו לארצות הברית במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו הגביר את האהדה למפלגה הארץ החופשית (אנ'), אך מפלגה זו והמפלגה הדמוקרטית לא הצליחו לאחד כוחות כדי לתפוס את מקומותיהם של הוויגים ששלטו בפוליטיקה עד 1850. ב-1849 זכה באוטוול במועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד מושל מסצ'וסטס. בשל העובדה שאף מועמד לא זכה ברוב, עברה ההצבעה על תפקיד המושל למועצה המחוקקת שבה היה רוב וויגי, והם בחרו במושל המכהן ג'ורג' בריגס. מסע הבחירות קירב בין באוטוול לבין צ'ארלס סמנר והנרי וילסון, מנהיגי מפלגת הארץ החופשית. המפלגות שקלו את הרעיון של קואליציה, והדמוקרטים אימצו את המצע נגד העבדות.

קבלתה של פשרת 1850 (בדגש על חוק העבד הנמלט), הציתה מחלוקת נוספת, ואנשי המפלגה הדמוקרטית ומפלגת הארץ החופשית יכלו להסכים על הקמתה של קואליציה. מהצד הדמוקרטי, באוטוול ונתניאל בנקס הסכימו עם סמנר ווילסון ממפלגת הארץ החופשית על חלוקה של משרדי הממשל במקרה שהקואליציה תנצח. המפתח להצלחתן היה השליטה בבית המחוקקים של המדינה, שהיה אמור לבחור במושל במקרה שאף אחד מהמועמדים לא יזכה ברוב של קולות המצביעים.

שתי המפלגות פעלו להשיג את קולותיהם של המצביעים באזורים הכפריים. אף על פי שהמושל בריגס זכה במספר הרב של קולות המצביעים (57,000 מתוך 120,000) הוא לא זכה ברוב, והמועצה המחוקקת נשלטה על ידי הקואליציה. בהתאם לתנאי העסקה, נבחר באוטוול כמושל, בנקס נבחר כיושב ראש בית הנבחרים, ווילסון נבחר כנשיא הסנאט. בחירתו של סמנר לסנאט של ארצות הברית, גם חלק מהעסקה, זכתה להתנגדות מצד הדמוקרטים השמרנים, אך בסופו של דבר עלה בידי הקואליציה להביא לבחירתו. על באוטוול נמתחה ביקורת מצד אנשי מפלגת הארץ החופשית על כך שנקט בגישה של עידוד ההתמודדות על בחירתו של סמנר המעוררת מחלוקת, ולא תמך ולא התנגד לו במהלך ההצבעה בסנאט. מאוחר יותר האשים סמנר את באוטוול במניעת מיזוג קבוע יותר של שתי המפלגות.

בבחירות של 1851 היו התוצאות זהות, על אף המאמצים של הוויגים לתקוע טריזים בין חברי הקואליציה, ובאוטוול נבחר שוב על ידי בית המחוקקים לאחר שנציג הוויגים זכה במספר הקולות הרב ביותר. בחירות אלו חשפו סדקים בקואליציה, בעיקר בשאלת העבדות, כך שבאוטוול החליט לא להתמודד בבחירות של 1852. הוויגים השיגו שליטה על בית הנבחרים ועלה בידם לבחור כמושל את ג'ון קליפורד.

בתקופת הכהונה של באוטוול כמושל, שני בתי המחוקקים של מסצ'וסטס היו בשליטת הקואליציה והועברה רפורמה משמעותית. לראשונה הונהגה הצבעה חשאית, אם כי לא על פי כל הכללים שלה. חלוקת המושבים בבית הנבחרים שונתה מייצוג המבוסס על ייצוג של היישובים לייצוג על פי מחוזות בחירה, שלא היו מבוססים על תחומי השיפוט של הערים והעיירות. החוקים שנגעו למתן זיכיונות לבנקים יועלו, וניתנה הכרה במועצת הפיקוח של אוניברסיטת הרווארד. באוטוול גם עסק בשינוי כללי של משרות החסות במדינה, שכולן אוישו בוויגים. בתקופת כהונתו השנייה שלטו הוויגים בבית הנבחרים וכך עלה בידם לסכל את רוב הרפורמות. קריאתו של באוטוול להעלאת מיסים למימון בית הספר, בתי הסוהר ובתי החולים לחולי נפש נפלו על אוזניים ערלות, אך בית הנבחרים הוציא קריאה לכינוס ועידה חוקתית כדי לדון על הדרישות ארוכות הטווח לשינויים בחוקת המדינה. חוק לאיסור מכירת משקאות משכרים אושר, אך על באוטוול נמתחה ביקורת על ידי הוויגים על כך שהטיל וטו על גרסתו הראשונה ולאחר מכן חתם על הגרסה השנייה, לכאורה תחת לחץ מאנשי מפלגת הארץ החופשית.

הוועידה החוקתית והמפלגה הרפובליקניתעריכה

בואטוול נבחר כנציג לוועידה החוקתית של מסצ'וסטס של 1853. הוא התנגד לבחירתם של שופטים ולביטול המועצה המייעצת למושל ותמך בביטולו של מס גולגולת כתנאי לזכות ההצבעה. הוא שימש כחבר בוועדה שהייתה האחראית לניסוח ההצעות שהוגשו לאישור המצביעים והתאכזב כאשר כל ההצעות נדחו במשאל העם המדינתי שנערך לאחר הוועידה.

לאחר הוועידה למד בוטאוול משפטים במשרדו של ג'ואל גילס, עורך דין לפטנטים מגורטון. הוא הועסק על ידי מחוז מידלסקס שבמסצ'וסטס כדי לנהל את ההתנגדות להקמתו של מחוז חדש בחלק משטחיהם של מחוז זה ומחוז ווסטר. הוא סייע בהקמתה של הספרייה הציבורית של גורטון והמשיך להיות פעיל בוועדת החינוך של העיר. ב-1855 הוא מונה כמזכיר מועצת החינוך של מסצ'וסטס, משרה בה שימש במשך חמש שנים. לימודי המשפטים של באוטוול הסתיימו ב-1862 כאשר הוא התקבל ללשכת עורכי הדין של מסצ'וסטס.

לאחר פירוק הקואליציה ב-1852 וכישלון הוועידה של 1853, התפצלו המפלגות הפוליטיות של מסצ'וסטס על פי האינטרסים המפלגתיים שלהן. באוגוסט 1855 ניהלו ארבע הסיעות העיקריות פגישות במלון בבוסטון, בניסיון למצוא מכנה משותף לקראת הבחירות המתקרבות. בואטוול שכנע את הסיעות לקיים מפגש גדול, שבו הוא טען שעליהם להקים "איחוד נגד העבדות". מתוך פעילות זו, ופעילויות אחרות, נוסדה המפלגה הרפובליקנית במסצ'וסטס. על אף חלקו בשלבים הראשונים של הקמת המפלגה, נותר בואטוול מחוץ למנגנון שלה בשל עבודתו במועצת החינוך. עם זאת, המשיך לפעול נגד העבדות, בציינו שהאומה יצאה ל"תקופת מבחן אינסטנסיבית" וש"האנשים יצאו למלחמה" נגד העבדות. ב-1860 הוא היה יושב הראש של הועידה המדינתית הרפובליקנית, ותמך במועמדי המפלגה.

ראשית מלחמת האזרחיםעריכה

באוטוול השתתף בוועידת השלום שהתקיימה ב-1861 בוושינגטון די. סי., ושבה נעשה ניסיון למנוע את פרוץ מלחמת האזרחים, ובאפריל אותה שנה הוא שימש כאיש הקשר בין הממשלה הפדרלית לבין מושל מסצ'וסטס ג'ון אלביון אנדרו.[19] בוועידה הוא דחה בכעס את הצעות הדרומיים שהעדיפו את הרחבת העבדות ואת אכיפתה במדינות הצפון, בטענה ש"אין כל טעם לקיים את האיחוד" אם יש לנקוט בצעדים כאלה.[20]

ביוני וביולי 1862 שימש באוטוול כחבר בוועדה הצבאית במחלקת המלחמה שחקרה את אי-הסדרים במחלקת האספקה של גנרל ג'ון פרימונט, שפיקד על מחלקת המערב של צבא האיחוד. עוזר קצין האספקה, רובן הטץ', שאחיו היה תומך פוליטי של הנשיא אברהם לינקולן, הונה את מחלקת המלחמה, והוועדה הוקמה על ידי הנשיא כצעד מקדים לפני כינוס בית דין צבאי.[21] בשל כך בילה באוטוול חודשיים במחנה הצבא בקהיר, אילינוי, בתנאים שהוא תיאר אותם כ"בלתי מתקבלים על הדעת במידה שלא ניתן להבין", זאת בשל ההצפות והתנאים הסניטריים.[22] בחקירת הוועדה יצא הטץ' נקי מאשמה.

ביולי 1862, כאשר היה עדיין בקהיר, מונה באוטוול על ידי הנשיא לינקולן כנציב הראשון של שירות הכנסות הפנים. הוא שימש בתפקיד שמונה חודשים כדי לארגן את השירות החדש. מזכיר האוצר סלמון צ'ייס תיאר אותו כמי שניחן ב"יושרה והכשרון הרם ביותר", ופיקח על צמיחת המשרד לכ-4,000 עובדים. היה זה המשרד הגדול ביותר במחלקת האוצר.

באותה שנה החליט באוטוול להתמודד על מושב בבית הנבחרים של ארצות הברית. מערכת הבחירות עמדה בעיקר בסימן של האמנציפציה, שלקיומה דחף באוטוול בכל כוחו. הוא זכה בניצחון קל של 55% מקולות המצביעים מול 40% של יריבו צ'ארלס טריין, רפובליקני שמרן לשעבר. בראשית 1863 עם בחירתו לקונגרס, התפטר באוטוול מתקידו כנציב שירות הכנסות הפנים.

חבר בית הנבחריםעריכה

באוטוול הגיע לבית הנבחרים כשמאחוריו היה כבר ניסיון בתחום הפיננסי, ועד מהרה הוא רכש מוניטין לאומי כרפובליקני רדיקלי. אחד העיתונאים ציין שביום הראשון לחברותו בוועדה כלשהי הוא זוהה כאחד הטירונים המבטיחים. "פשוט אדם מעשי", כתב העיתונאי. "גבר בעל עור כהה, עיניים כהות, שיער כהה, בעל כתפיים רזות, ערני, בלתי תלוי באף אחד ושקט. הוא נתן את הרושם של אדם נמרץ. נאום מפיו רצוף מארג מתוכנן של עובדות ודמויות, נישא בשטף ממגנט שזורם אל עצביו של כל אדם בקהל, ללא קשר לגודלו, וחודר אל כולו. בלתי אפשרי לברוח מהרושם שנוצר מוויכוח שבאוטוול מנהל. כבר פלוגתא הוא יהיה הרה אסון לכל מטרה בלתי ראויה, ואדיר לכל מטרה ראויה. כבעל ברית הוא מגדל עוז".[23]

זכויות האדם לאפרו-אמריקאיםעריכה

ביולי 1862, כשהסלידה של הצפוניים כלפי סיכויי ההגירה של העבדים המשוחררים צפונה הייתה בשיאה, נשא באוטוול נאום בקפיטול שבו הוא תמך בחופש לעבדים האפרו-אמריקאים, מתוך מטרה להרחיקם מהצפון. הוא גם האיץ בנשיא לינקולן לייחד את המדינות קרוליינה הדרומית ופלורידה עבור השחורים:

"שמעתי שבעיר ברוקלין... התחוללו מהומות בין פועלים לבנים ושחורים... מהו הפתרון לקושי זה" ... חירות לשחורים. הם יעברו מהצפון אל הטריטוריות החופשיות בדרום, שאליהן הם שייכים באופן טבעי. [לינקולן] צריך להפוך את קרוליינה הדרומית ואת פלורידה לחופשיות... אודה לאל... אם אוכל לשמוע הלילה, על פי הכרזת הנשיא, שקרוליינה הדרומית ופלורידה שוחררו ויוחדו לאוכלוסייה השחורה של הארץ. התחרות עם הפועלים הלבנים של הצפון תופסק".[24]

ב-4 ביולי 1865, לאחר סיום המלחמה, נשא באוטוול נאום שדחף למתן זכות בחירה לשחורים, כשהוא מתייחס לעקרון של תומאס ג'פרסון שנכתב בהכרזת העצמאות של ארצות הברית "שכל בני האדם נבראו שווים". בחזונו הוא ראה את ארצות הברית כאומה שוויונית בה הן לבנים והן שחורים יוכלו להצביע זה לצד זה, והאמין שזכות הבחירה של השחורים תבטיח את שלומה של האומה וכן תגן עליהם.[25]

באוטוול שימש כחבר בוועדה המשותפת של הקונגרס לשיקום, שיצרה את המסגרת לתיקון ה-14 לחוקה, שהעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. הוא דחף לחקיקתו של התיקון ה-15 שנתן זכות הצבעה מלאה לגברים האפרו-אמריקאים. "מר באוטוול הוא אחרון הפוריטנים של העידן שחלף", יידע העיתונאי הצרפתי ז'ורז' קלמנסו (לימים ראש ממשלת צרפת) את קוראיו, "אדם שליבו הולך אחר דעותיו של ג'ון בניאן (אנ'), פנאטי מדי כדי למשוך את תשומת הלב של הסנאט, אך ישר וכנה מדי כדי שמפלגתו תתעלם מדעותיו".[26]

משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסוןעריכה

 
ועדת ההדחה של אנדרו ג'ונסון. באוטוול במרכז, עומד.
  ערך מורחב – משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון

באוטוול התנגד למדינות השיקום של הנשיא אנדרו ג'ונסון כבר בשבועות הראשונים של תחילת נשיאותו. בטענה שכל שינוי שיתבצע בממשלת הקונפדרציה לשעבר חייב להתחיל בצעדים לפתיחת זכות הבחירה לשחורים וללבנים כאחד, הוא הזהיר שזכויות השחורים וביטחונם של תומכי האיחוד הנאמנים צריכים לזכות להגנה בדרך זו בלבד. כאשר החל משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון הוא היה לאחר האישים הבולטים שדחפו להדחתו של הנשיא. שלא כמו עמיתיו, כתב משקיף שלא חיבב את באוטוול, הוא גייס לטובת המטרה "את היתרון של דעה תרבותית, קריאה נרחבת, והיכרות מלומדת עם כל ההיסטוריה שניתן היה לגייס לצורך כך". בדצמבר 1867 הוא הגיש את בקשת ההדחה מבלי לתבוע את הנשיא על ביצוע פשע כלשהו, ובכך טען שתהליך ההדחה היה פוליטי ולא תהליך משפטי. הוא לא ציפה שההדחה תעבור ולא חזה שהסנאט ירשיע את ג'ונסון. תחת זאת הוא קיווה שהבית יוציא הכרזה שהנשיא ביצע פשעים חמורים ומעשי עוולה, למעשה הודעת גינוי. בית הנבחרים לא אישר זאת, אך חודשיים לאחר מכן, בינואר 1868, פיטוריו של מזכיר המלחמה אדווין סטנטון על ידי ג'ונסון, בניגוד ל"חוק הקביעות במשרה" שנוסח על ידי סטנטון ובאוטוול, שעל פיו נדרש הסנאט לאשר צעדים כאלו, הובילו לחזית מאוחדת של רפובליקנים להחלטה על הדחה. באוטוול ישב בראש הוועדה שניסחה את סעיפי ההדחה, והגיש אותם לבית הנבחרים לדיון. הוא נבחר לאחד מחברי הבית שניהלו את תהליך הדחה.

רובו של משפט ההדחה נוהל על ידי בנג'מין באטלר, אף על פי שכל שבעת חברי הבית שהתמנו לנהל את התהליך היו מעורבים בבניית ההליך נגד ג'ונסון. על באוטוול הוטל לשאת את נאום הסיכום הראשון (כל שבעת מנהלי ההליך וחמשת פרקליטי ההגנה נשאו נאומי סיכום). נאומו לא בלט במיוחד בשל הרטוריקה שלו, אך פרקליט ההגנה, ויליאם אברטס, ניצל את האנלוגיה המאולצת של באוטוול שבה עשה שימוש בנאומו וזכה לרעמי צחוק ומחיאות כפיים. ההחלטה על ההדחה נפלה על חודו של קול אחד.

מזכיר האוצרעריכה

 
תחריט של באוטוול כמזכיר האוצר

באוטוול היה מועמד רציני לתפקיד בקבינט של הנשיא הנבחר יוליסס סימפסון גרנט, ודווח שהוא דחה הצעה לכהן כמזכיר הפנים. שבוע לאחר השבעתו של גרנט במרץ 1869, בחירתו הראשונה לתפקיד מזכיר האוצר, אלכסנדר ט. סטיוארט, התבררה כלא מתאימה והנשיא חיפש מחליף. הרפובליקנים בקונגרס, מתוך תחושה שבקבינט בכללו לא היה שילוב של חברים בעלי ניסיון בעבודה בממשל עם בעלי עבר עשיר במפלגה, דחקו בגרנט לקבל את האפשרות למנות את באוטוול, וכשהוצע לו תיק האוצר, הוא הסכים. בחירתו של באוטוול גרמה למבוכה לתובע הכללי, אבנעזר רוקווד הואר, גם הוא ממסצ'וסטס. על פי המקובל, לא אוישו שני תיקים בקבינט על ידי שני אישים מאותה מדינה, והואר הציע לפרוש. גרנט דחה את ההצעה, אך שנה לאחר מכן, ללא אזהרה מוקדמת או הסבר, ביקש ממנו להתפטר.[27] הקהילה העסקית שיבחה את בחירתו של באוטוול. החדשות על מינויו גרמו לעליית שערי איגרות החוב הממשלתיות בשוקי ההון. "אין זה פלא", העיר העיתון Commercial and Financial Chronicle, "שכן מר באוטוול ידוע היטב כתומך הרציני ביותר של הרפורמה הפיננסית השמרנית. הוא פקיד ממשל כשיר שסיפק הוכחות בולטות לעין כאשר ב-1862 הופקד בידיו הארגון של שירות הכנסות הפנים".[28] מינויו של באוטוול, שזכה אז לאהדה ציבורית בשל חלקו במשפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון, אושר בקלות על ידי הסנאט שנשלט על ידי הרפובליקנים. כמזכיר האוצר הוא פעל לעיתים באופן עצמאי מהנשיא גרנט ונקט בגישה שחצנית כלפי שאר חברי הקבינט. מזכיר המדינה המילטון פיש ציין שבאוטוול היה לעיתים קרובות חמקני ובלתי מחויב, ו"לא נימק את צעדי מדיניותו".

רפורמותעריכה

לאחר התוהו ובוהו שחוללה מלחמת האזרחים סבלה מחלקת האוצר מחוסר ארגון והיא הייתה זקוקה לרפורמות. המחלוקת עם הנשיא ג'ונסון על השיקום ומשפט ההדחה בסנאט מנעו את ביצוען של רפורמות כלשהן במחלקה. כמזכיר האוצר, ההישגים העיקריים של באוטווול היו רפורמות וארגון מחדש של המחלקה, שיפור מערכת ניהול הספרים של המכס, מיזוג מטבעת ארצות הברית אל מחלקת האוצר והפחתת החוב הציבורי.

פאניקת הזהבעריכה

בקנה אחד עם מצע המפלגה הרפובליקנית של 1868, דחף באוטוול לצמצום החוב הציבורי ולהחזרת הכלכלה הלאומית לכזו המבוססת על תקן הזהב. באוטוול האמין שייצוב המטבע והפחתת החוב הציבורי היו חשובים יותר מהסתכנות במיתון בעקבות הוצאתם של שטרות הכסף מהמחזור. ללא אישורם או ידיעתם של הנשיא גרנט או חברי הקבינט האחרים, הוא החל לשחרר זהב מהאוצר ומכר איגרות חוב ממשלתיות כדי להפחית את אספקת שטרות הכסף אל הכלכלה. תוצאות מדיניות זו היו ששערי הזהב זינקו והחוב הציבורי הצטמצם. עם זאת, צעדים אלו גם יצרו כלכלה דפלציונית, שבה לחוואים הייתה בעיה להשיג מזומנים כדי לשלם על פעולותיהם החקלאיות.

בקיץ 1869 זממו שני ספסרי זהב, ג'יי גולד וג'יימס פיסק להשתלט על שוק הזהב, באמצעות קנייתו והשפעה על הנשיא גרנט לעצור את שחרור הזהב של באוטוול. גולד ופיסק אמרו בתחילה לנשיא ששער גבוה של הזהב יסייע לחוואים לייצא יותר תוצרת, אך הנשיא לא שוכנע. בכל אופן, כאשר דווח על יבולים טובים, שינה גרנט את טעמו, ובספטמבר אותה שנה הורה לבאוטוול להפסיק את הפצת הזהב. גולד תמרן בהצלחה את מינויו של איש מטעמו, דניאל בטרפילד, כעוזרו של באוטוול, והחל לרכוש זהב בהיקף רב, וכך זינק שער הזהב כלפי מעלה. גרנט הוזהר על הניסיון להשתלט על שוק הזהב במכתב שהגיע אליו באמצעות שליח מגיסו, אייבל קורבין, שהיה מצוי בנושא, והאיץ בו שהממשלה תמנע ממכירת זהב. ב-22 בספטמבר, יום חמישי, נפגש גרנט עם באוטוול, והם החליטו שהממשלה תיכנס לעובי הקורה. למחרת, ה-23 בספטמבר, יום שישי השחור (אנ') הגיעה פאניקת הזהב לשיאה. באוטוול הורה לשחרר 4 מיליון דולר מהזהב של האוצר, אך לא לפני שג'יי גולד, שהוזהר על ידי הגברת הראשונה ג'וליה גרנט וקורבין, הצליח למכור כמה מהחזקותיו. עד מהרה ירד שער הזהב מ-160 דולר ל-135 דולר, וכך נוצרה פאניקה בקרב ספסרי הזהב. פירמות הברוקראז' נכנסו לפשיטת רגל והון אישי הלך לאבדון. שוק המניות סבל מתנודות קשות במשך שנה לאחר מכן. חקירה של הקונגרס בהובלתו של חבר בית הנבחרים ג'יימס גרפילד (לימים נשיא ארצות הברית) טיהרה ב-1870 הן את גרנט והן את באוטוול. עוזרו של באוטוול, דניאל בטרפילד, פוטר על ידי הנשיא גרנט על חשיפת מידע פנימי לגולד הנוגע לפעולות של מחלקת האוצר.

החוב הלאומיעריכה

באוטוול התנגד להפחתה מהירה של המיסים והעדיף שימוש בעודפי ההכנסות לצמצום החוב הציבורי. בהמלצתו, העביר הקונגרס ב-1870 חוק שאפשר את מימון החוב הציבורי והתיר את מכירתן של איגרות חוב מסוימות, אך לא אישר את הגדלת החוב. כדי ליישם את החוק המגביל, הקים באוטוול התאגדות בנקאית שתרכוש את איגרות החוב החדשות בריבית של 4% או 5% כדי לשלם את איגרות החוב של מלחמת האזרחים שמלכתחילה נמכרו בריבית של 6%, כדי להקל על החוב הציבורי. כדי לאפשר את הפעלתה של ההתאגדות הבנקאית, היה על באוטווול להעלות באופן זמני את החוב הציבורי ביותר מ-1.5%, ובשל כך הוא הואשם בהפרת החוק. לאחר מכן פטרה ועדת המיסוי והתקצוב של בית הנבחרים את באוטוול מאשמה.[2]

באוטווול שאף לממן את צמצום החוב באמצעות הלוואות מאירופה. הרעיון הסתרבל בשל התביעות נגד הממלכה המאוחדת על רקע מלחמת האזרחים (שנקראו תביעות אלבמה שנבעו בשל הסיוע הבריטי לספינה "אלבמה" וספינות פריבטירים נוספות של הקונפדרציה), ולאחר מכן בשל פריצתה של מלחמת צרפת–פרוסיה, זמן קצר לאחר אישור חוק המימון. מלחמת צרפת-פרוסיה מנעה השגת הלוואות בשווקים הפנינסיים במרכז אירופה ותביעת אלבמה הבלתי פתורה מנעה את השגת ההלוואות בלונדון. לחץ פוליטי משני צדי האוקיינוס האטלנטי הוביל ב-1871 לחתימת הסכם וושינגטון, זאת לאחר שבאוטוול השיג הלוואה בלונדון. הצעת ההלוואה הראשונה לא יצאה אל הפועל בשל העובדה שבאוטוול הגיש אותה ליותר מדי בנקים, אך ההצעה השנייה, שהייתה ניסיון מאורגן מחדש בהובלתו של בעל ההון ג'יי קוק, עלתה יפה ובאמצעותה גויסו יותר מ-100 מיליון דולר. הייתה זו הפעם הראשונה בה בנק אמריקאי היה מעורב בהצלחה בהעברה בינלאומית בסדר גודל כזה.

חוק קו קלוקס קלאןעריכה

באוטוול לא שכח את מצבם של האפרו-אמריקאים בדרום שהיו נתונים לאלימות מצדם של שכניהם הלבנים, במיוחד ארגון הקו קלוקס קלאן. אפרו-אמריקאים ולבנים נאמני המפלגה הרפובליקנית היו נתונים להתקפות של הקו קלוקס קלאן בכמה מדינות שבהן התקיים משטר השיקום. הקונגרס הגיב, ובהנהגתו של בנג'מין באטלר בבית הנבחרים, הועבר ב-1871 חוק שנודע כחוק הקו קלוקס קלאן (אנ'). הנשיא גרנט כבר חתם על שני חוקים דומים קודם לכן כדי להגן על האפרו-אמריקאים וכאשר נמצא שהאלימות בדרום המשיכה להשתולל, הוחלט להעביר חוק שלישי שהעניק לנשיא סמכויות להשעות את חוק הביאס קורפוס. בתחילה היסס גרנט אם לחתום על החוק, מתוך חשש שהוא יזכה בדרום לתדמית של רודן צבאי. בכל אופן, באוטוול, כאשר נסע עם גרנט אל הקפיטול, עודד אותו לחתום על החוק. לאחר מכן הוא עשה שימוש בחוק כדי להשעות את חוק הביאס קורפוס בתשעה מחוזות של קרוליינה הדרומית, והורה על מעצרם והעמדתם לדין של חברי הקו קלוקס קלאן.

סנאטורעריכה

ב-1873, כאשר נבחר הסנאטור ממסצ'וסטס הנרי וילסון כסגן נשיא ארצות הברית, הודיע באוטוול על כוונתו להתפטר מתפקידו כמזכיר האוצר והציג את מועמדותו למושב בסנאט שהתפנה בעקבות בחירתו של וילסון. בתמיכתם של בנג'מין באטלר והמנגנון שסביבו, הביס באוטוול את המועמד ממערב המדינה, חבר בית הנבחרים הנרי דוז. הנושאים העיקריים בהתמודדות בין השניים היו שערוריית קרדיט מובילייר (אנ'), שבה הואשמו הן באוטוול והן דוז בקבלת מניות בהערכת חסר מחבר הקונגרס ואיל ההון אוקס איימס.[29] שני האישים אכן קיבלו מניות, אך דוז השיב אותן יחד עם רוב הרווחים שהן הפיקו. הממסד הרפובליקני במסצ'וסטס סלד מהתמיכה של באטלר בבאוטוול, שכן הם בזו לטקטיקות ולמדיניות של באטלר. בסופו של דבר נבחר באוטוול לסנאט.

באטלר, שקיווה להתמודד על משרת המושל בסתיו אותה שנה, הניח שהוא יכול לסמוך על תמיכתו של באוטוול. עם זאת באוטוול סירב להיות מעורב בבחירות למשרת המושל ולאחר מערכת בחירות קשה לא עלה בידו של באטלר לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית. בחורף הבא מינה הנשיא גרנט את בעל בריתו של באטלר, ויליאם סימונס, לתפקיד גובה המיסים של נמל בוסטון, המשרה הפדרלית רבת הסמכויות ביותר במסצ'וסטס. בתחילה הבטיח באוטוול להיאבק בכך, אך לבסוף נכנע ללחץ מממשל גרנט ושיתף פעולה עם המינוי. עסקה זו גרמה לרפובליקנים של מסצ'וסטס שהתנגדו לבאטלר ולמה שהם כינו "באטלריזם", למנוע מבאוטוול להיבחר פעם נוספת ב-1877.

בסנאט כיהן באוטוול כיושב ראש הוועדה לבחינת החוקים בשנים 18751877. הוא נקט בעמדה תקיפה לטובת המטבע שלא נופח באופן אינפלציוני על ידי הדפסת שטרות והצביע נגד חוק האינפלציה של 1874. הוא גם נותר תומך איתן של ההגנה של הממשל הפדרלי על המצביעים השחורים בדרום וגיבה את חוק זכויות האזרח של 1875, שאסר על אפליה בתחבורה הציבורית ובמוסדות ציבור.

ב-1876 מונה באוטוול כיושב ראש הוועדה המיוחדת של הסנאט לחקירת הבחירות במיסיסיפי ב-1875. בחירות אלו לוו במעשי אלימות שכמעט ומנעו מאפרו-אמריקאים מלהצביע, וכתוצאה מכך שבו הדמוקרטים לשלטון שם. הוועדה בראשות באוטוול תיעדה את מעשי האלימות והזוועה שהתרחשו, אך לא ננקטו שום צעדים פדרליים כדי למנוע מאירועים אלו להתרחש שוב בבחירות של 1876.

קריירה מאוחרתעריכה

לאחר תום כהונתו בסנאט מונה באוטוול על ידי הנשיא רתרפורד הייז להכין מהדורה מעודכנת של "ספר החוקים המתוקן של ארצות הברית" (אנ'). עבודה זו הצריכה עדכון ספר החוקים כך שישתקפו בו השינויים שחלו מאז 1873. באוטוול גם שיקף שינויים בחוקים כפי שהתבקש מהפסיקות המעודכנות של בית המשפט העליון של ארצות הברית. עבודתו הושלמה ב-1878.

במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 עסק באוטוול בעריכת דין בתחומי החוק הבינלאומי וחוקי הפטנטים במשרדים בבוסטון ובוושינגטון. עסקיו כללו עבודה עם ממשלת ארצות הברית ועם ממשלות של ארצות אחרות כיועץ לכמה ועדות דיפלומטיות דו-צדדיות. במשימתו הראשונה, בשנים 18801884, הוא ייצג את ארצות הברית בתביעות מול צרפת שברובן נבעו ממלחמת האזרחים. משימתו הבאה הייתה כיועץ לממשלת האיטי בשנת 1885 ושוב כיועץ לממשלת ארצות הברית בוועדה משותפת עם צ'ילה בשנים 18931894, שטיפלה בתביעות נגד הממשלות, רובן נבעו ממלחמת האוקיינוס השקט או ממלחמת האזרחים הצ'יליאנית של 1891. ב-1881 דחה באוטוול הצעה מהנשיא צ'סטר ארתור להתמנות שוב כמזכיר האוצר. לזמן מה הוא שימש כיועץ משפטי של ממלכת הוואי, שלסיפוחה על ידי ארצות הברית הוא התנגד.

בסוף שנות ה-90 התאכזב באוטוול בהדרגה ממדיניות החוץ האימפריאליסטית של הנשיא ויליאם מקינלי, ועזב את המפלגה הרפובליקנית לאחר סיפוח הפיליפינים בעקבות מלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898. הוא היה המייסד והנשיא הראשון של "הליגה האנטי-אימפריליסטית האמריקאית" (אנ'), ארגון שהתנגד להתפשטותה של ארצות הברית. בבחירות לנשיאות של 1900 הוא הוביל את המערכה נגד מקינלי, ושימש כאלקטור עבור מועמד המפלגה הדמוקרטית ויליאם ג'נינגס ברייאן.[30] עד ליומו האחרון קידם באוטוול את עצמאותה של הפיליפינים.

מותו והנצחתועריכה

 
ביתו של באוטוול בגורטון

ג'ורג' סיואל באוטוול נפטר בגורטון ב-27 בפברואר 1905 ונטמן בבית הקברות המקומי. ביתו שבמרכז גורטון נבנה ב-1851 כאשר כיהן כמושל, והוענק על ידי בתו ג'ורג'ינה לאגודה ההיסטורית של גורטון. כיום הבית משמש כמטה האגודה ובחודשי הקיץ הוא פתוח כמוזיאון.[31] הבית רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[32]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., Volume 1, p. 1.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Wilson, J. G.; Fiske, J., eds. (1900). "Boutwell, George Sewall" . Appletons' Cyclopædia of American Biography. New York: D. Appleton.
  3. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, pp. 2, 7, 19
  4. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., , vol. 1, p. 7.
  5. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, pp. 18-19
  6. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. 20.
  7. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, pp. 31-32
  8. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, pp. 24-32
  9. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. 33.
  10. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. 40
  11. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., Boutwell (1902), vol 1., p. 47.
  12. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. 48.
  13. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol 1., pp. 50-54.
  14. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. xxiii.
  15. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol 1., pp. 55-56.
  16. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol 1., pp. 66-67.
  17. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co, vol. 1, p. 69.
  18. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol 1., pp. 94-101.
  19. ^ Pearson, Henry (1904). The Life of John Albion Andrew. Boston: Houghton Mifflin. p. 202.
  20. ^ Boutwell, George S (1867). Speeches and Papers relating to the Rebellion and the Overthrow of Slavery. Boston: Little, Brown. p. 90.
  21. ^ Potter, Jerry (1992). The Sultana Tragedy: America's Greatest Maritime Disaster. Gretna, LA: Pelican Publishing., pp. 32-37.
  22. ^ Boutwell, George S (1902). Reminiscences of Sixty Years in Public Affairs. New York: McLure, Phillips & Co., vol. 1, p. 293.
  23. ^ New York Tribune,July 8, 1864ת פ. 5.
  24. ^ Boutwell, George S (1867). Speeches and Papers relating to the Rebellion and the Overthrow of Slavery. Boston: Little, BrownBoutwell (1867), pp. 176-177.
  25. ^ Boutwell, George S (1867). Speeches and Papers relating to the Rebellion and the Overthrow of Slavery. Boston: Little, Brown, pp. 372-407.
  26. ^ David O. Stewart, Impeached: The Trial of President Andrew Johnson and the Fight for Lincoln's Legacy, Simon and Schuster, 2010, p. 109.
  27. ^ McFeely, William S (1981). Grant: A Biography. New York: W W Norton & Company, p. 365.
  28. ^ New York Commercial and Financial Chronicle, March 13, 1869, p. 208.
  29. ^ Josephson, Matthew (October 27, 2015). The Robber Barons. New York: Harcourt Brace, pp. 92-93.
  30. ^ s:en:1911 Encyclopædia Britannica/Boutwell, George Sewall Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Boutwell, George Sewall" . Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press.
  31. ^ Groton History Center - Boutwell House
  32. ^ "NRHP nomination for Gov. George S. Boutwell House". Commonwealth of Massachusetts.