פתיחת התפריט הראשי

קָרִיאֵל גַרדוֹש (15 באפריל 192128 בפברואר 2000), שנודע בכינויו האמנותי דוֹש, היה קריקטוריסט ומאייר ישראלי יליד הונגריה. יוצר הדמות "שְׂרוּלִיק", האנשה של מדינת ישראל כנער.

דוש
קריאל גרדוש בצעירותו
קריאל גרדוש בצעירותו
לידה 15 באפריל 1921
בודפשט, ממלכת הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 בפברואר 2000 (בגיל 78)
תל־אביב–יפו, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
srulik.co.il
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
קריאל גרדוש ורעייתו הראשונה שושנה בסוף שנות ה־40
לוחית זיכרון על ביתו של גרדוש

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

נולד בשם קרל גרדוש (שם המשפחה במקור: גולדברגר) בבודפשט לאלכסנדר ולמרגרט לבית שנירמאכר, במשפחה יהודית מתבוללת. הוא סיים את בית הספר התיכון בבודפשט והחל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת סגד. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלח לעבודת כפייה. בשובו לבודפשט בתחילת 1945 נודע לו שהוריו ומרבית בני משפחתו נספו בשואה. הוא שב לעיר סגד. שם החל בלימודי צרפתית וספרות השוואתית באוניברסיטה ועבד במקביל כעיתונאי. במהלך לימודיו הכיר את סוזן (שושנה) רומן, ילידת טרניסלבניה, והשניים נישאו. בתחילת 1946 עזבו השניים את הונגריה ועברו דרך מחנה עקורים בגרמניה לפריז, שם נרשם דוש ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון. בהיותם בפריז הצטרפו בני הזוג למחתרת הלח"י ועברו קורסים לשימוש בנשק ובשיטות חבלה. פריז הייתה אז המרכז הגדול ביותר של פעילות לח"י באירופה. השניים עסקו בהסברה, בפעילות מבצעית-מדינית ובגיוס משאבים. בנוסף, קרל שלח משם, לבקשת מרכז הלח"י, קריקטורות עבור ביטאונה "המעש", חתומות בשם העט "שיר", ואילו שושנה (שכינויה היה "ליליאן") שימשה גם כקשרית לדר' יעקב ירדאור, נציג האגף המדיני של לח"י.

במרץ 1948 עלו השניים לארץ ישראל באמצעות אשרות מעבר לארגנטינה דרך פלסטינה, ודוש עִברת את שמו הפרטי לקריאל. בתחילה התגוררו אצל פעיל הלח"י יעקב מרידור ומאוחר יותר סידר להם הלח"י דירת שני חדרים, שאותה חלקו עם משפחה נוספת. עקב חוסר שליטתו בשפה העברית בחר להשתלב בעיתונות העברית כקריקטוריסט.

לאחר רצח הרוזן ברנאדוט בספטמבר 1948 נעצר ונשלח למעצר על אף שלא היה בצוות שביצע את ההתנקשות. הוא צייר את סמל הלח"י על קירות בית המעצר ביפו (ליד השעון המפורסם).[1]

לאחר שחרורו שימש כעורכו הגרפי של השבועון "העולם הזה" ופרסם בו קריקטורות[2] ורצועת קומיקס שבועית בשם "רותי".[3] ב־1953 נפצע כאשר פצצה הושלכה אל מערכת השבועון.[4] באותה שנה הצטרף למערכת "מעריב", ופרסם בעיתון קריקטורה פוליטית יומית במשך שנים רבות. בהדרגה החל לעסוק גם בכתיבה של מאמרים, סיפורים ומערכונים. במקביל פרסם גם בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית "אוי קלט" (Új Kelet). בשנת 1956 אייר דוש לראשונה את הדמות "ישראליק", שזכתה לפופולריות רבה (מאוחר יותר נכתב השם: "שׂרוּליק").[5]

דוש ושלושת עמיתיו ל"מעריב": יוסף לפיד, אפרים קישון ויעקב פרקש ("זאב"), כונו בחיבה "המאפיה ההונגרית".

ב־19811983 כיהן כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון.

ב־1983–1984 אייר את ספרי "100 סיפורים ראשונים" בהוצאת כנרת. כמו כן אייר את ספרי "100 שירים ראשונים" של ההוצאה.

זכה בפרס הרצל ופרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.[6]

דוש היה נשוי פעמיים. משושנה נולדו לו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש־סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון. מאוחר יותר נפרדו השניים, ובשנת 1964 נישא לשחקנית טובה פרדו, שהייתה שותפתו לחיים עד מותו. דוש נפטר ב־28 בפברואר 2000 והוא בן 79. נקבר בבית העלמין ירקון.

הנצחהעריכה

בשנת 2003 נקרא של שמו רחוב בתל אביב.[7] החל משנת 2002 מוענק אחת לשנתיים, עם פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, גם פרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב–יפו.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית.[8]

עמדותיו הפוליטיותעריכה

 
קריקטורה פוליטית של דוש
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

כקריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי, נדרש דוש להביע את עמדתו הפוליטית בכל קריקטורה שפרסם. כחבר מחתרת הלח"י לשעבר, הוא אהד את המתנחלים ואת ההתנחלויות והתנגד לשמאל. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו היא "החלוצים", שבה חלוץ מראשית המאה העשרים מושיט יד לחלוץ מחומה ומגדל שמושיט ידו לחלוץ הבא וכן הלאה. בסוף השורה ניצב המתנחל, אך יד אוחזת במספריים שעליה כתוב "השמאל הקיצוני" מנסה לחתוך אותו מהתמונה.

דוש אמר ש"מדינת ישראל קמה כדי לרפא את העם מהמחלה היהודית של ביקורת עצמית כרונית, אך השמאלנים הישראלים סירבו להירפא".

מספריועריכה

  • 220 קריקאטורות: 220 Israel cartoons, תל אביב: קרני, 1956.[9]
  • הגדת סיני: 124 ימים היסטוריים ב־62 קריקאטורות, תל אביב: בית דפוס מעריב, תשי"ז.
  • דברי הימים 1956–1960: אוסף קריקטורות; פתח דבר מאת שלום רוזנפלד, תל אביב: קרני, תש"ך.
  • מה קרה---?: בשנות 1960–1963: קריקאטורות, רשומים, ביאורים, תל אביב: קרני; ספרית מעריב, תשכ"ד.[10]
  • עלילות שוא: שש מעשיות במלים ובציורים; הביא לדפוס: עמיקם גורביץ', תל אביב: עמיקם, תשכ"ז 1967.[11]
  • אפרים קישון – דוש (קריאל גרדוש), סליחה שנצחנו!, תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ז. (סאטירות של קישון וקריקטורות של דוש שפורסמו ברובן ב"מעריב" בסביבות מלחמת ששת הימים)
  • דודה זלדה וכובשים אחרים: 30 דמויות מההוי הישראלי בציור ובכתב, תל אביב: עקד, תש"ל.
  • תשובה חלקית: תעודות, עלילות, הרהורים, משחקים; ליקט והקדים מבוא: גרשון ויילר, תל אביב: פפירוס, תשמ"א 1981.[12]
  • ספר המדליק: על עישון ואנשים; כתב, צייר ועישן: דוש, רמת גן: כנרת, 1986.
  • ארבעים!: סיפור המדינה בקריקאטורות, תל אביב: ספרית מעריב, תשמ"ח 1988. ("50 קריקאטורות מובחרות מבין 10,000 שצייר דוש ב"מעריב"") (לכבוד יובל הארבעים למדינת ישראל)
  • To Israel with Love; foreword by Abba Eban, New York: T. Yoseloff, 1960.

תערוכותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דוש בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה זיו, שו"ת זיו: לח"י במעלה עקרבים וחיג'אב ברחוב הפלמ"ח, בבלוג "עונג שבת", 4 במאי 2016.
  2. ^ דוגמאות:
  3. ^ דוגמאות:
  4. ^ כתבה, חרות, 29 במאי 1955.
  5. ^ ההגייה לא השתנתה אלא רק הכתיב, הכתיב המאוחר משקף אף הוא את ההגייה המקורית: "ישראליק" בהגייה אשכנזית-פולנית נקרא כ"שׂרוּליק".
  6. ^ "פרס ז'בוטינסקי" יינתן לקישון ולגרדוש (דוש), מעריב, 17 בנובמבר 1970.
  7. ^ אסף גור, רחוב על שם הקריקטוריסט דוש, nrg מעריב, 3 באוגוסט 2003.
  8. ^ ארכיון דוש באתר הספרייה הלאומית
  9. ^ מידד, ספרא וסייפא | 220 הקריקטורות של דוש, מעריב, 2 בנובמבר 1956; אורי קיסרי, 220 מעשי-ידי דוש, מעריב, 1 במרץ 1957, המשך.
  10. ^ דן מרגלית, "מה קרה?" לדוש, חרות, 20 במרץ 1964.
  11. ^ בשולי ספרא וסייפא | "עלילות" דוש, מעריב, 14 באפריל 1967
  12. ^ משה שמיר, ביקורת | משעשע עד כדי להחריד, מעריב, 19 באוקטובר 1981
  13. ^ דב גולדשטיין, הקריקטורות של דוש – בתערוכה, מעריב, 14 ביולי 1961.