הוצאת אש ביום טוב

איסור הוצאת אש ביום טוב הוא איסור ליצור אש חדשה ביום טוב. אף על פי שככלל מלאכת מבעיר מותרת ביום טוב, אסור להדליק אש חדשה, ומותר רק להבעיר מתוך אש קיימת. בגדר האיסור וטעמו נחלקו הראשונים.

מקור הדין

עריכה

ביום טוב התירה התורה להבעיר כל אש לצורך יום טוב. אף על פי כן, במשנה במסכת ביצה נאמר שאסור ליצור אש חדשה בדרכים שונות:

אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים

טעם האיסור

עריכה

בתלמוד הבבלי נזכר הטעם: ”משום דקא מוליד ביום טוב” (תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ג, עמוד ב'), דהיינו שטעם האיסור הוא משום מוליד ביום טוב.

אולם, מהתלמוד הירושלמי משמע שאיסור הוצאת האש היא משום מכשירי אוכל נפש: ”אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד מה ביניהון... ר' חנינה בריה דר' אבהו אמר להוציא אש מן העצים ביניהון (תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק א', הלכה ו'). הירושלמי מחפש נפקא מינה בין שיטת רבי יהודה המתיר ביום טוב גם מלאכות שאינן לצורך אוכל נפש ישירות, אלא רק בגדר "מכשירים" לאוכל נפש, ובין שיטת חכמים שאסרו מלאכות אלה. נפקא מינה אחת שהוא מציע היא הוצאת אש חדשה מן האבנים, שלדעת רבי יהודה מותרת ולדעת חכמים אסורה. עולה מכאן, שלפי הירושלמי הוצאת אש חדשה ביום טוב נחשבת כ"מכשירי אוכל נפש".

שיטת רש"י – מוליד ובורא יש מאין

עריכה

בעקבות הטעם הנזכר בתלמוד הבבלי, הסבירו רש"י[1] ועוד ראשונים[2] שאיסור הוצאת האש החדשה ביום טוב הוא איסור דרבנן כחלק מאיסור מוליד. על פי רש"י, באיסור מוליד אסרו חכמים ליצור דברים חדשים גם שלא באמצעות מלאכה, משום שיצירת יש מאין דומה למלאכה. בשל כך, יצירת אש חדשה שלא הייתה קיימת נחשבת כיצירת דבר חדש, האסורה משום מוליד, בשונה מהדלקה מאש קיימת.

שיטת הרמב"ם – מכשירי אוכל נפש

עריכה

לעומתם, הרמב"ם לא התייחס לדברי התלמוד שהוצאת האש אסורה משום מוליד, ונימק את האיסור באופן אחר: ”אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות... כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב (משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ד', הלכה א')". העולה בפשיטות מדבריו, שטעם האיסור הוא משום שהיה אפשר להמציא את האש מערב יום טוב. והאיסור הוא כשאר מכשירי אוכל נפש[דרושה הבהרה] שאסור לעשות ביום טוב כשאפשר לעשות מערב יום טוב.

יש אומרים שהרמב"ם סובר שאיסור הוצאת האש מדאורייתא,[3] ורבים דחו דבריהם,[4]

יצוין שהרשב"א[5] שילב את שיטת רש"י ואת שיטת הרמב"ם. ויש שדייקו ממנו שסובר שרש"י והרמב"ם לא חולקים ואיסור מוליד תלוי בכך שלא היה יכול להוציא מערב יום טוב, אך אם לא יכול היה להוציא מערב יום טוב, גם רש"י וסייעתו מודים שלא גזרו חכמים איסור מוליד בנידון שכזה. יש הסבורים שהרמב"ם גם הוא מסכים לטעם מוליד, אלא שביאר מדוע חכמים ראו לנכון לגזור בזה, ואת זה הוא מנמק, מכיוון שהיה יכול להוציא את האש מבערב.[6]

דעת רבי יוסף קארו כדעת הרמב"ם,[7] וכן פסקו רוב הפוסקים.[8] אולם בשולחן ערוך[9] לא נימק את טעם האיסור.

שיטת הראב"ד

עריכה

בדברי הרמב"ם הנ"ל, לא נזכר מאומה אודות איסור מוליד הנזכר בתלמוד הבבלי, על כך השיג הראב"ד: ”ויאמר מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והא הטעם שמפרש בגמרא”. היוצא מדברי הראב"ד שטעם האיסור בגמרא הוא משום חסרון הכנה, דהיינו שהאש לא הייתה מוכנה, ועכשיו שמוליד את האש, עובר על איסור נולד.[10]

הרב המגיד יצא להגן על דברי הרמב"ם כאשר הוא מחלק בין איסור מוליד לאיסור נולד. איסור מוליד הוא איסור על האדם להוציא אש חדשה ביום טוב. אך איסור נולד עניינו לאסור את החפץ שנולד. התלמוד הבבלי הטעים את האיסור משום מוליד ולא משום נולד, כדי להבהיר שאין איסור ליהנות מהאש הנולדת אלא שיש איסור עצמי להוליד אש חדשה. ואכן מסיים הרב המגיד, שאם הוציא אש בדיעבד מותר ליהנות ממנו, כי אין איסור נולד האוסר בהנאה.

העולה מדברי הרב המגיד, שגם הרמב"ם מסכים לטעם מוליד, אך הרמב"ם כתב את הטעם מדוע אסרו חכמים להוליד, שהוא משום מכשירי אוכל נפש שהיה אפשר לעשותם קודם יום טוב.[11] ברם יש חולקים וסוברים שמכיוון שהרמב"ם לא הזכיר את טעם מוליד הוא לא סובר כטעם התלמוד הבבלי, אלא הולך בשיטת הירושלמי, שטעם האיסור הוא משום מכשירי אוכל נפש.[12]

ויש שלא הבחינו בין מוליד לנולד ולדעתם הראב"ד סובר כרש"י.[13]

הנאה מאש שהוציאוה באיסור

עריכה

לדעת רוב הפוסקים מותר ליהנות מהאש שהוציאו באיסור ביום טוב, משום שהאיסור הוא להוציא את האש בפועל, אך לא נאסרה ההנאה מהאש. ואין לאש החדשה דין של נולד מכיוון שהעצים והאבנים מהם יוצאת האש, היו מוכנים מערב יום טוב.[14] ולדעת חלק מהפוסקים יש איסור ליהנות מהאש שיצאה באיסור בהתאם לשיטתם שבהוצאת אש חדשה כרוך איסור נולד.[15]

האם מותר להוציא אש כשלא היה יכול להכין מערב יום טוב

עריכה

יש שדייקו מהרמב"ם שמכיוון שטעם האיסור הוא משום שהיה אפשר לעשותו מערב יום טוב, במקרה שלא היה יכול להכין מערב יום טוב, כגון שהיה במאסר, יכול להוציא אש חדשה ביום טוב לכתחילה.[16] ויש אומרים שאף בכגון זה אסור לו להוציא את האש.[17] מפני שדין יצירת אש כדין יצירת כלי שלם, שגם אם היה אנוס בערב יום טוב אסור לעשותו ביום טוב.[18] ועוד, שגם במכשירי אוכל נפש שלא היה יכול להכין בערב יום טוב אין מורים היתר לרבים. יש המפשרים בין הדעות, שבשעת הדחק כשאינו יכול להביא אש משכניו, אפשר לסמוך על המקילים, בהדלקה בשינוי, שבאופן זה גם המחמירים יכולים להקל.[19]

גפרורים ביום טוב

עריכה
 
גפרורים

החל משלהי המאה התשע עשרה דנו הפוסקים אם אם מותר להוציא אש מהגפרורים ביום טוב.

דעת המתירים

עריכה

בראש עמדת המתירים עמדו השואל ומשיב[20] הרב רפאל אהרן בן שמעון[6] והרב אברהם אנקווה[21] עליהם הסתמכו פוסקים מאוחרים יותר. טענות המתירים מתבססות על שני חלקים:

  • על בסיס דעת הרמב"ם לפיה האיסור משום שהיה אפשר להוציא אש מבערב.
  • גם לדעת החולקים על הרמב"ם, בגפרורים אין איסור מוליד.

טענות על בסיס שיטת הרמב"ם

עריכה

הרמב"ם שאסר את הוצאת האש משום שהיה אפשר לעשותה מבערב לא חולק על הבבלי. הרמב"ם מסביר מדוע גזרו חכמים גזרו 'מוליד' במקרה של הוצאת האש. וטעם זה כתב הרמב"ם שהוא משום שהיה אפשר לעשותו מבערב, כלומר שהוא טורח ללא צורך להוציא אש ביום טוב. אך אם אין טרחה אין לאסור את הוצאת האש.[22] המתירים מבחינים בדוגמאות המצוינות במשנה, ומחלקים ביניהם לגפרורים:

  • משך הזמן הכרוך בהוצאת אש מעצים ואבנים (המנויים במשנה) ארוך לאין ערוך מהוצאת האש בגפרור שנדלק בן רגע.[23] ואם כן דווקא בעצים ואבנים ישנה טרחה ולכן אסור להוציא מהם, מה שאין כן בגפרורים.
  • הטעם שהוצאת האש מהחומרים המנויים במשנה נחשבת כ'מכשירי אוכל נפש', הוא משום שאי אפשר ליהנות באופן ישיר מהאש היוצאת מאותם חומרים, שהרי יוצא משם רק ניצוץ, וכדי להאחיז את האש צריך להניח תחת הניצוץ חומר דליק שרק באמצעותו יוכלו ליהנות ממנו להארה וחימום. אך האש היוצאת מהגפרור היא אש ממשית שכבר על ידה ניתן ליהנות להארה, ואם כן הוצאת האש נחשבת אוכל נפש, המותרת גם ביום טוב עצמו לכל השיטות.[24]

טענות שאין מוליד בגפרורים

עריכה
  • בעצים והאבנים המנויים במשנה, צריך תחבולה וטרחה גדולה להכין את המצרכים בכדי הוציא מהם משום שאי אפשר להוציא אש מכל עץ ואבן, וכן רק על ידי חיכוכים עם חומרים מסוימים ניתן ליצור אש. אולם בגפרורים המציאות שונה; שהרי גם ללא חיכוך אם ישימו אותם במקום חם יידלקו[25] ואם כן הגפרורים נחשבים כאש זמינה שמכוסה. וגם אם בפועל מחככים את הגפרורים הרי בכל חיכוך קל יוצאת אש, והאש זמינה מאד, מה שאין כן בחומרים המנויים במשנה.[26] וכיוון שעל ידי חיכוך קל יוצא האש, הרי זה נחשב כאילו האש חבויה בגפרור – ומדליק מאש מצויה שמותר להדליק בה ביום טוב.
  • אבנים שבאו במגע עם מים, לאחר שיתייבשו עדיין אפשר לחככם ולהוציא מהם אש. מה שאין כן גפרורים שאם יושרו במים כבר לא יוכלו להידלק וזה מוכיח כי בגפרור יש מעין אש המכוסה באופן שאם ישרו אותה במים תכבה ככל אש.[27]

לכן לדעתם מותר להדליק גפרורים ביום טוב, ובתנאי שלא יכבה את הגפרור בידיים, אלא יניחנו שייכבה מאליו.[28] סברת המתירים התפשטה בעבר בארצות הספרדים ועדות המזרח,[29] ובמקצת ארצות אשכנז[30] מלבד בארץ ישראל ששם התעוררה מחלוקת בדבר ההיתר.[31]

דעת האוסרים

עריכה

האוסרים את הגפרורים סוברים שיש איסור מוליד בהדלקת הגפרורים; לשתי הטענות הראשונות של המתירים סוברים הם:

  • איסור הולדת אש חדשה, אינה קשורה לטרחה, שהרי ישנם איסורי מוליד גם ללא טרחה כדוגמת מוליד ריח בבגדים האסורה ביום טוב.[32] והרמב"ם מסכים לאיסור מוליד וזהו שכתב: "אין מוציאין את האש", דהיינו שיש איסור להוליד אש, והטעם שאסרו הוא מכיוון שאי אפשר להכין מבערב. אך איסור מוליד עומד מצד עצמו ללא קשר טרחה.[33]
  • לא חילקו חכמים בין אש היוצאת מהעצים והאבנים לבין אש היוצאת מגפרורים ושניהם בכלל מכשירי אוכל נפש לדעת הרמב"ם.

ולשתי הטענות שאין איסור מוליד:

  • בגפרור עצמו ישנו רק חומר בעירה אך לא אש ממשית.[34]

סברת האוסרים פשטה בעבר במרבית ארצות אשכנז.[35]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עיינו בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ג.
  2. ^ מאירי, רבנו יהונתן, רא"ה, ר"ן על הרי"ף, רע"ב, ועוד.
  3. ^ ט"ז סי' תק"ב סק"א. וכן דעת הכתב סופר.
  4. ^ ומצור דבש או"ח סי' ט', ציץ אליעזר סימן כ' פ"א, חמדה גנוזה או"ח ה', ועוד.
  5. ^ בית מועד שער ב' פ"ו סי' ז'
  6. ^ 1 2 שו"ת ומצור דבש או"ח י'.
  7. ^ עיינו בית יוסף, אורח חיים, סימן תק"ב.
  8. ^ ומהם: הרשב"א והרדב"ז (לשונות סימן ק"ן) שציין לו. מהריק"ש, יש"ש, לבוש, ב"ח וכתב שכך דעת הטור ומרן הב"י, מגן אברהם, אליה רבה, מחצית השקל, יד אהרן מאמר מרדכי, ערך השלחן (עיינו בנושאי הכלים על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ב, סעיף א').
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ב, סעיף א'.
  10. ^ עיינו במאירי (על הגמ' שם) שתמה גם הוא על הרמב"ם, אך לא הזכיר את חסרון ההכנה.
  11. ^ וכן כתבו אחרונים רבים, ומהם פרי חדש סימן תק"ב סק"א, ערוך השלחן סימן תק"ב סעיפים ב, ג, ומצור דבש סי' ט'. ישכיל עבדי ח"ד סימן כ"ז.
  12. ^ כך עולה מהפני יהושע ביצה דף לד עמוד א. וכן עולה מציוני מהר"נ, וכן כתב בציץ אליעזר חלק א' סימן כ' פ"א. וכן הבין בפשטות ביביע אומר חלק ג' ריש סימן כ"א שאין טעמו משום מוליד. [אך לא ציין לירושלמי] (ולבסוף השאיר בצ"ע).
  13. ^ שואל ומשיב מהדורא שתיתאה או"ח סב, ערוך השלחן או"ח סי' תקב סעיפים ב, ג.
  14. ^ וכן דעת הרב המגיד, הרדב"ז וכתב שכן דעת הרשב"א, מהריק"ש, בית יוסף, ב"ח וכתב שכן דעת הטור והסמ"ג והסמ"ק, מחצית השקל, אליה רבה, משנה ברורה, מים חיים, ישכיל עבדי, חזון עובדיה.
  15. ^ ט"ז סי' תק"ב סק"א, וכן נטו הפרי חדש והשואל ומשיב (ראו הערות קודמות לציונים המדויקים) ושש"כ.
  16. ^ כך עולה מדברי הרשב"א מעבודת הקדש הארוך (נדפס בריש ספר מעשה רקח). וכן הביא הרב אברהם אזולאי משם הרב בית מועד, הובאו דבריו בברכ"י ריש סימן תק"ב (ובציץ אליעזר ח"א סימן כ' פ"א כתב שכן דעת החיד"א בעצמו). וכן הביא בומצור דבש סימן ט', ובמים חיים או"ח סימן צ"ד, וכן הסכים לדייק בחמדה גנוזה חלק א' סי' ה', חזון עובדיה עמוד מט.
  17. ^ כך פקפק בכרם שלמה הובאו דבריו בכף החיים סימן תק"ב. וכן דעת רשז"א במאורי אש. וכן פסק במנחת יום טוב צח, קיג; מנחת יצחק ד, צט.
  18. ^ כמבואר בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ט, סעיף ב'; שער הציון יא
  19. ^ פניני הלכה מועדים פרק ה, הלכה א.
  20. ^ מהדורא שתיתאה סימן סב'
  21. ^ כרם חמר חלק ב' סימן צ"ו.
  22. ^ יסוד זה בנוי גם על הרמב"ם עצמו שכתב בפ"א ה"ה: "כל מלאכה שאפשר להיעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול". וא"כ מכשירי אוכל נפש אסורים משום טרחה, שיטרח האדם וישקיע הרבה זמן עד שלבסוף לא יהיה לו פנאי לאכול.
  23. ^ ומצור דבש או"ח י', וכ"כ הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים או"ח צ"ד.
  24. ^ ומצור דבש או"ח י', סברא זו כתב גם הרב ציץ אליעזר ח"א סמן כ'. עיינו עוד בר"ן על הרי"ף מסכת ביצה דף יז ע"ב.
  25. ^ הגפרורים בעבר היו יותר דליקים מהיום, והנחתם במקום חם הייתה גורמת להדלקתם.
  26. ^ ומצור דבש או"ח י'.
  27. ^ שו"ת כרם חמר ח"ב סימן צ"ו, שו"ת מקוה המים ח"ו סימן כ"ט.
  28. ^ שו"ת ומצור דבש או"ח י', שמ"ש ומגן ח"ג סימן נ"ז אות י"ב.
  29. ^ בארצות צפון אפריקה, כך כתבו: הרב רפאל אהרן בן שמעון, הרב יוסף משאש, הרב משה מלכה, הרב דוד הכהן סקאלי, הרב מסעוד הכהן, הרב שמעון דיין, הרב יצחק אבן דנאן, רבי שלמה הכהן מדבדו, הרב משה עטיה. וכן נהגו למעשה יהודי עיראק ובראשם הרב שאול והרב יהודה פתיה (ע"פ עדות הרב עזרא בצרי), וכן העידו שכך היה המנהג בחלב. וכן משמע מהרב עוזיאל שהסכים עם הרב רפאל אהרן בן שמעון (שו"ת משפטי עזיאל ח"א או"ח י"ט).
  30. ^ כך מעיד על המנהג בשו"ת שואל ומשיב מהדורא שתיתאה סי' ס"ב.
  31. ^ עיינו שו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן כ"ז.
  32. ^ מאורי אש פ"א ענף ז'. אולם המתירים סוברים שמכיוון שהולדת הריח אורכת זמן היא עצמה נחשבת טרחה, ולכן חכמים גזרו בו מוליד (עיינו שו"ת מים חיים או"ח צ"ד, מקוה המים ח"ו סימן כ"ט).
  33. ^ ישכיל עבדי ח"ד סימן כ"ז.
  34. ^ יביע אומר חלק ב' או"ח סימן כ"ז. אולם המתירים סוברים שאין לדקדק אם יש אש ממשית או לא, והעיקר שהא זמינה בפועל, וזה כבר לא נקרא מוליד, משום שמוליד תלוי בטרחה, וכיוון שאין בו טרחה, אין בו מוליד.
  35. ^ עיינו בשו"ת יביע אומר ח"ב סימן כ"ז.