החרמת ישראל בספורט

החרמת ישראל בספורט מתייחסת להחרמת ספורטאים ישראלים ומועדוני ספורט בישראל, בפרט על-ידי מדינות מוסלמיות וערביות , וספורטאים מטעמן.

רקעעריכה

החרמת ישראל, ספורטאים ישראלים, ומועדוני ספורט ישראלים נהוגה בפרט על-ידי מדינות מוסלמיות וערביות במזרח התיכון (שבאסיה) ובצפון אפריקה, וספורטאים מטעמן. אולם גם צפון-קוריאה הצטרפה אליהן נגד נבחרת ישראל בכדורגל בשנות ה-70. בין המדינות המוסלמיות המובילות בהחרמה נמצאות איראן וכוויית. מדינות ערביות נוספות בהן החרימו ספורטאיהן את הספורטאים הישראלים הן סודאן, אלג'יר ותוניסיה. עם זאת אירעו מקרים חרם בודדים גם מצד ספורטאים סינים[1][2]. החרמה זו כוללת הימנעות ופסילה טכנית שלהן מהשתתפות בתחרות ספורט כאשר המתחרה הישיר הוא מישראל, או לעתים (כמו בשנות ה-70 במסגרות אסייאתיות בכדורגל של AFC) הצבעתן נגד השתתפותה של נבחרת ישראל.

ההתאחדות לכדורגל בישראל הייתה חברה בקונפדרציית הכדורגל של אסיה בשנים 1954–1974. בעקבות החרם הערבי על ישראל, מדינות ערביות ומוסלמיות סירבו להתחרות נגד ישראל. במוקדמות מונדיאל 1958 שולבה ישראל בבית עם מתחרות מאפריקה ומאסיה. ישראל העפילה אוטומטית לסיבות השני עקב פרישתה של טורקיה מהתמודדות מולה. אינדונזיה פרשה לאחר שפיפ"א דחתה את בקשתה לשחק מול ישראל במיקום נייטרלי. ישראל העפילה לסיבוב האחרון אוטומטית, ובעקבות פרישת מצרים גם סודאן העפילה אוטומטית. סודאן סירבה לשחק נגד ישראל, כך שמבחינה טכנית ישראל הייתה אמורה להעפיל אוטומטית. אולם, לפני תחילת טורניר המוקדמות קבעה פיפ"א שנבחרת לא תוכל להעפיל אם לא שיחקה לכל הפחות משחק אחד (למעט האלופה המכהנת והמארחת), ולפיכך ישראל הייתה צריכה להשתתף במשחק אחד לפחות. בשל כך הוגרלה ישראל מול ויילס, הפסידה ולא העפילה למונדיאל. בשנת 1974 הורחקה ישראל מקונפדרציית הכדורגל של אסיה (ה-AFC), בלחץ מדינות ערביות ומוסלמיות ובראשן כוויית (אולם גם צפון-קוריאה הצטרפה אליהן בהצבעה נגד ישראל)[3]. ישראל שהייתה ללא התאחדות יבשתית שיחקה באופן זמני במוקדמות המונדיאל נגד קבוצות מאירופה, ולאחר מכן הועברה זמנית לשחק בבית האוקיאני הכולל את נבחרות אוסטרליה ניו זילנד ופיג'י[4].

ישראל התקבלה בשנת 1992 כחברה נלווית לאיגוד התאחדויות הכדורגל האירופיות (UEFA), ולבסוף,בשנת 1994 כחברה מלאה באופ"א. ניסיונות של הפלסטינים ובראשם יושב ראש התאחדות הכדורגל הפלסטינית ג'יבריל רג'וב להרחיק את ישראל מכל פעילות בפיפ"א (FIFA, הפדרציה הבין־לאומית לכדורגל) לא-צלחו[5]. בשנת 2018 הטילה פיפ"א עונש השעייה לשנה וקנס כספי על רג'וב, שקרא לשרוף חולצות של ליונל מסי בעקבות כוונתה של נבחרת ארגנטינה בכדורגל להגיע למשחק ידידות בישראל[6].

החרמת ספורטאים ישראלים גוררת פעמים רבות ענישה כלפי המחרימים הערבים והמוסלמים, מצד הגורם המארגן של תחרות עולמית או יבשתית כזו או אחרת – אך זה מעולם לא-עצר בעד המחרימים[7].

במקרים מסוימים עמדו ספורטאים ממדינות ערב והאסלאם בפני לחץ שלא להשתתף בתחרות בה משתתף גם נציג ישראלי, בעודם מייצגים מועדונים בינלאומיים וקבוצות ממדינות זרות אף מחוץ לשטח מולדתם ובפרט החרמה של הגעתם לישראל[8].

דוגמאות להחרמת ספורטאים ישראליםעריכה

בשנת 2007 רץ הקנייתי שהתחרה תחת דגל בחריין התחרה בישראל במרתון טבריה וזכה במקום הראשון. הוא איבד בשל כך את אזרחותו הבחריינית, חזר למולדתו, ולאחר מכן התחרה במרתון בישראל[9].

בשנת 2009

בשנת 2012 סרבה הנבחרת המצרית בהוקי גלגיליות לעלות לשחק מול נבחרת ישראל[10].

הג'ודאי סעיד מולאי, אולץ על ידי השלטונות האיראנים להפסיד בחצי גמר אליפות העולם 2019, במטרה להימנע ממפגש בגמר עם הישראלי שגיא מוקי. מולאי נאלץ להפסיד בקרב בכוונה. בעקבות כך הוא עזב את מדינתו ועבר למונגוליה. בשנת 2021 ביקר מולאי בישראל לצורך השתתפות בתחרות גראנד סלאם תל אביב[11].

הטניסאית הישראלית שחר פאר סורבה מקבלת אשרת כניסה לדובאי (בירת איחוד האמירויות הערביות) לצורך השתתפות בטורניר[12].

ג'ודוקאים מצריים התחרו נגד ישראלים, אך סירבו ללחוץ את ידם בתום הקרב, כמקובל[13][14]

לוחמי הטאקוונדו, אבישג סמברג ודניאל גויכמן, העפילו לאולימפיאדת הנוער בואנוס איירס (2018) באמצעות כרטיס חופשי לאחר שתוניסיה, בניגוד לחוקת הוועד האולימפי הבינלאומי, מנעה את כניסתם של הספורטאים הישראלים לאליפות העולם לנוער בטאקוונדו לשנת 2018.[15]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ברוך שיינברג, ספורטאי סיני סירב להתמודד עם ישראלי; הוצא מהמשך התחרויות, דבר, 5 בספטמבר 1974
  2. ^ טניסאי שולחן סיני סירב לשחק נגד הישראלי מנדלסון - ונפסל, דבר, 4 באפריל 1977
  3. ^ aust-asia bid fails, באתר סידני מורנינג הראלד, פורסם במקור 16 בספטמבר 1974
  4. ^ יאיר צוקר, צור רוזנצוויג וליאור ברטל, ‏מיוחד: המנצחים והמפסידים בשבעת העשורים הראשונים של ישראל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל
  5. ^ ברק רביד, ישראל עולה להתקפה נגד הדרישה להשעותה מזירת הכדורגל הבינלאומית, באתר הארץ, 13 במאי 2015
  6. ^ רג'וב הושעה בשל הקריאה לשרוף חולצות של מסי, באתר ONE
  7. ^ נרי וייס, החרים את ישראל והושעה במיידי, באתר ערוץ 7, 24 ביולי 2021
  8. ^ סערה ענקית באיראן סביב סאגת שוג'אי וחאג'ספי, באתר ONE
  9. ^ מושיר ג'אוור יחזור למרתון טבריה, כקנייתי, באתר וואלה!‏, 25 בדצמבר 2007
  10. ^ שר הספורט המצרי: לא מכיר בישראל כמדינה, באתר ONE
  11. ^ שירי אלג'ם, ‏סעיד מולאי האירני נחת בישראל: "שמח להיות פה", באתר ערוץ הספורט, ‏14 בפברואר 2021
  12. ^ אלמוג שריד, שחר פאר קיבלה ויזה לדובאי, באתר nrg‏, 6 בינואר 2010
  13. ^ אורן אהרוני, המצרי שלא לחץ יד לזאבי: ידעתי שזה יעשה רעש, באתר ynet, 25 בפברואר 2012
  14. ^ המצרי שלא לחץ את ידו של ששון נשלח הביתה ע"י הוועד האולימפי, באתר וואלה!‏, 15 באוגוסט 2016
  15. ^ אורן אהרוני, סמברג ופסקוביצקי קיבלו כרטיס חופשי לאולימפיאדת הנוער, באתר ynet, 17 ביוני 2018