ויקיפדיה

היסטוריה צבאית של קנדה

ההיסטוריה הצבאית של קנדה מתמשכת על פני מאות שנים של פעילות צבאית בשטחים, שמהווים את קנדה ומעורבויות של כוחות צבאיים קנדים בעימותים מזוינים ובמשימות שמירת שלום ברחבי העולם. במשך אלפי שנים האזור שמהווה כיום את שטחה של קנדה היה שדה לעימותים בין-שבטיים ספורדיים של תושביה המקוריים של קנדה. החל מהמאות ה-17 וה-18, התנהלו בקנדה ארבע מלחמות קולוניאליות ושתי מלחמות נוספות בנובה סקוטיה ובאקדיה בין צרפת החדשה לבין ניו אינגלנד. העימותים התמשכו כמעט שבעים שנה.

הכוחות המזוינים של קנדה
זרועות
צבא קנדה
הצי המלכותי הקנדי
חיל האוויר המלכותי הקנדי
עיטורים ומבנה פיקודי
עיטורי כוחות ההגנה של קנדה
דרגות כוחות ההגנה של קנדה
היסטוריה צבאית
היסטוריה צבאית של קנדה
היסטוריה של קנדה
"לניצחון" ("To Victory") - כרזה מימי מלחמת העולם השנייה

ב-1763, במלחמה הקולוניאלית האחרונה, מלחמת שבע השנים, ניצחו הבריטים, והתושבים הצרפתים, אותם קיוו הבריטים להטמיע, הוכרזו כ"נתינים בריטיים". לאחר חקיקתו של "חוק קויבק" (Quebec Act) ב-1774, שנתן לקנדים את הצהרת הזכויות הראשונה שלהם תחת הממשל החדש, סירבו המושבות הבריטיות הצפוניות להצטרף למהפכה האמריקאית ונותרו נאמנים לכתר הבריטי. האמריקנים ביצעו פלישות ב-1775 וב-1812 ובשתי ההזדמנויות הם נהדפו על ידי הכוחות הקנדיים. עם זאת, איום זה מדרום ימשיך להתקיים במהלך המאה ה-19 ויהיה אחד הגורמים לאיחוד קנדה ב-1867.

לאחר האיחוד הוקם כוח צבאי קנדי. עם זאת, קנדה נשארה מושבה בריטית וחיילים קנדים הצטרפו לעמיתיהם הבריטים במלחמת הבורים השנייה ובמלחמת העולם הראשונה. למרות העצמאות שהוענקה לקנדה במסגרת חוק וסטמינסטר, קשריה של קנדה עם בריטניה נותרו חזקים ובריטניה קיבלה שוב את עזרתה של קנדה במלחמת העולם השנייה. מאז לקנדה יש מחויבות עולמית והיא השתתפה במספר קואליציות בינלאומיות בכמה עימותים כמו מלחמת קוריאה, מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת קוסובו ובמלחמת אפגניסטן. כמו כן לוקחת קנדה חלק חשוב ומשמעותי במשימות שמירת השלום של האו"ם ברחבי העולם ובמצטבר השתתפו חיילים קנדים במשימות אלה יותר מכל מדינה בעולם.

לפני ההתיישבות האירופאית

עריכה

פעולות מלחמתיות התקיימו בכל האזורים שמהווים כיום את שטחה של קנדה, ובהדרגה גדלה עוצמתן, תדירותן ונחישותן. עימותים מזוינים התקיימו אף באזורי האקלים התת-ארקטי שבהם צפיפות האוכלוסין נמוכה יחסית.[1] עם זאת, קבוצות אוכלוסייה של אינואיטים באזור הארקטי הצפוני נמנעו באופן טבעי מלוחמה ישירה בשל אוכלוסיותיהן הקטנות, והסתמכו על המשפט המסורתי כדי לפתור סכסוכים.[2] עימותים פרצו מסיבות כלכליות ופוליטיות, כמו תביעת עצמאות שבטית, הבטחת משאבים ושטחים, ושליטה על נתיבי סחר. בנוסף, פרצו סכסוכים על רקע של כבוד אישי ושבטי, מתוך רצון לנקום על עוולות.[3][4]

בקנדה של התקופה הפרה-קולומביאנית, לוחמי העמים הילידים הסתמכו בעיקר על חץ וקשת, שאת מיומנות השימוש בהם הם רכשו בעיקר בפעילות הציד שלהם. בסכינים, טומהוקים ואלות נעשה השימוש בקרב פנים אל פנים. חלק מהעימותים התרחשו על פני שטחים נרחבים, והיו כמה משלחות צבאיות שעברו מרחקים של 1,200 עד 1,600 קילומטרים.[4]

הלחימה נטתה להיות רשמית ופולחנית, עם מעט מאוד אבדות בנפש.[4] עם זאת, התרחשו גם עימותים אלימים במיוחד, כולל מקרים של רצח עם מוחלט של האומות הראשונות אלו על ידי אלו, כדוגמת החלפת תרבות הדורסט (Dorset) בתרבות הבאותוק (Beothuk) בניופאונדלנד.[5] האירוקוי של עמק הנהר סנט לורנס נעקרו כמעט לחלוטין ממקומות מושבם, ככל הנראה בשל לוחמה עם שכניהם האלגונקווין (Algonquin).[6] איום המלחמה השפיע על צורת המחייה של כמה קבוצות אוכלוסייה, כשבשנת 1000 האלגונגווין והאירוקוי כבר התגוררו בכפרים מבוצרים עם שכבות הגנה של משוכות עץ בגובה של לפחות 10 מטרים.[4]

שבויים שנלקחו בקרבות לא הוצאו להורג בהכרח. לעיתים קרובות אימצו אותם השבטים כמחליפים ללוחמים שנהרגו בקרבות או עשו בהם פשוט שימוש לחילופי שבויים. עבדות הייתה שכיחה בקרב השבטים של אזור הפסיפיק נורת' וסט, כמו הטלינגיט וההיידה (Haida), כשבערך רבע מאוכלוסיית האזור הייתה מורכבת מעבדים. בחברות מסוימות, העבדות הייתה לדורות, כשהעבדים וצאצאיהם היו שבויי מלחמה במקור.[7][8]

חלק מהאומות הראשונות כרתו בריתות אלו עם אלו, כדוגמת ליגת האירוקוי. בריתות צבאיות הפכו לבעלות חשיבות עבור המעצמות הקולוניאליות במאבק על השליטה על אמריקה הצפונית במאות ה-17 וה-18.

הגעת האירופאים

עריכה

ההתנגשות הראשונה בין האירופאים לבין העמים הילידים התרחשה ככל הנראה בערך בראשית המאה ה-11, במהלך ניסיונות ההתיישבות הוויקינגית דוגמת ל'אנס או מדוז.[9] אף על פי שבתחילה היחסים היו שלווים, צצו עימותים בין הוויקינגים לבין אנשי האומות הראשונות, ככל הנראה בשל סירובם של הנורדים למכור להם כלי נשק. הקשתות והחיצים והאלות של הילידים הוכחו כיעילים אל מול כלי הנשק של הוויקינגים, וסירות הקאנו שלהם אפשרו כושר תמרון רב יותר בסביבה שהייתה מוכרת להם. בשל נחיתות מספרית, נטשו הוויקינגים את ההתיישבות.[10][11]

ההתנגשויות הראשונות בין האירופאים לבין הילידים בקנדה בעידן התגליות התרחשו במהלך המסע השלישי של ז'אק קרטייה בשנים 1541–1542. בין השנים 1577–1578 התנגשו האינואיטים עם החוקרים האנגלים בהנהגתו של מרטין פרובישר (אנ') ליד האי באפין.[11]

המאה ה-17

עריכה

שנתיים לאחר שייסדו הצרפתים את אנאפוליס רויאל (Annapolis Royal) ב-1605, הקימו האנגלים את היישוב הראשון שלהם בג'יימסטאון שבווירג'יניה.[12] עד שנת 1706 האוכלוסייה הצרפתית הגיעה לכ-16,000 איש וקצב הגידול שלה היה איטי עקב גורמים רבים.[13][14][15] קצב הגירה איטי זה גרם לכך שבאמצע המאה ה-18, אוכלוסייתה של צרפת החדשה הייתה בגודל של כעשירית מאוכלוסייתן של שלוש עשרה המושבות הבריטיות שמדרום לה.[16]

מסעותיו של לה-סאל נתנו לצרפת אפשרות לתביעת השטחים שבעמק נהר המיסיסיפי, שם הקימו ציידי פרוות יישובים מפוזרים.[17] המושבות באקדיה ובקנדה (צרפת החדשה), בעמק הנהר סנט לורנס היו מבוססות בעיקר על המסחר בפרוות והתמיכה שהם קיבלו מבית המלוכה הצרפתי הייתה פושרת[18] והם התפתחו בקצב איטי בהתאם לקשיים הגאוגרפיים והאקלימיים.[19] החל משנת 1670, באמצעות חברת מפרץ הדסון, החלו האנגלים לתבוע את עמק נהר ההדסון ואת אגן הניקוז שלו והקימו יישובי דייגים בניופאונדלנד.[20]

מלחמות הצרפתים והאירוקוים

עריכה

"מלחמות הבונה" (The Beaver Wars) שידועות גם "כמלחמות הצרפתים והאירוקוים", נמשכו לסירוגין כמעט מאה שנה והסתיימו ב"הסכם השלום הגדול של מונטריאול" (Great Peace of Montreal) ב-1701. הצרפתים בהנהגתו של סמואל דה שמפלן ייסדו יישובים באנאפוליס רויאל ושלוש שנים מאוחר יותר בקויבק סיטי. עד מהרה הם הצטרפו לברית שהייתה קיימת קודם לכן בין שבטי ילידים כנגד שבטים אחרים.[21] שמפלן הצטרף לברית שהייתה קיימת בין שבטי ההורון והאלגונקווין (Huron-Algonquin) כנגד הקונפדרציה האירוקוית (5–6 שבטים).[22] בקרב הראשון, העליונות של הצרפתים בכוח האש גרמה במהירות לפיזור המוני של קבוצות ילידים. האירוקוים שינו את הטקטיקה על ידי שילוב של מיומנויות הצייד שלהם וההיכרות הקרובה שלהם עם השטח, ועם השימוש בנשק החם שקיבלו מההולנדים.[23] הם פיתחו לוחמת גרילה ברמה גבוהה מאוד ועד מהרה הפכו לאיום משמעותי מאוד שהאמצעי ההגנה היחידי מפניהם היו הערים המבוצרות. יותר מכך, הצרפתים נתנו כמה רובים לבעלי בריתם מקרב הילידים.[24]

במאה הראשונה לקיומה של המושבה, האיום המרכזי על שלומה של צרפת החדשה היה מצידה של הקונפדרציה האירוקוית ובמיוחד משבטי המוהוק (Mohawk).[25] בעוד שרוב השבטים באזור היו בעלי ברית של הצרפתים, השבטים של הקונפדרציה האירוקוית היו בעלי ברית של המתיישבים ההולנדים ולאחר מכן של המתיישבים הבריטים.[26] כתגובה לאיום האירוקוי שיגרה ממשלת צרפת רגימנט (Carignan-Salières Regiment) שהיה הכוח הצבאי של חיילים מקצועיים לובשי מדים הראשון שנחת על אדמת קנדה.[27] לאחר שהושג שלום, פורק הרגימנט הזה וחייליו התיישבו בעמק הנהר סנט לורנס ובסוף המאה ה-17 הקימו את המיליציה המקומית (Compagnies Franches de la Marine).

מלחמת האזרחים באקדיה

עריכה

באמצע המאה ה-17 אקדיה הייתה שקועה במה שכמה היסטוריונים מגדירים מלחמת אזרחים.[28] המלחמה התנהלה בין פורט רויאל, מקום מושבו של מושל אקדיה, דה-אולניי (Charles de Menou d'Aulnay), לבין מה שהיום הוא סנט ג'והן (Saint John) שהייתה מקום מושבו של המושל דה-לה-טור (Charles de Saint-Étienne de la Tour). במהלכו של העימות התנהלו ארבעה קרבות עיקריים. לה-טור תקף את דה-אולניי בפורט רויאל ב-1640. בתגובה הפליג דה אולניי מפורט רויאל כדי להטיל מצור של חמישה חודשים על מבצרו של לה-טור בסנט ג'והן, מצור שלה-טור הצליח לפרוץ ב-1643.[29] לה טור תקף את דה-אולניי בפורט רויאל שוב ב-1643.[29] דה-אולניי ואנשי פורט רויאל ניצחו באופן מוחלט במלחמה כנגד לה-טור כאשר הטילו מצור על סנט ג'והן ב-1645.[30] לאחר שדה-אולניי מת ב-1650 לה-טור החזיר לעצמו את תפקיד מושל אקדיה.[29]

מלחמת המלך ויליאם

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת המלך ויליאם
 
מלחמת המלך ויליאם 1679–1697
 
מפת אזורי השליטה של מדינות אירופה בצפון אמריקה בראשית המאה ה-18

האיום הרציני הבא על קויבק במאה ה-17 התרחש במהלך מלחמת המלך ויליאם שהתנהלה בין השנים 1689–1697. היה זה ב-1690 כאשר המושבות האנגליות שלחו כוחות חמושים צפונה בפיקודו של סר ויליאם פיפס (William Phips) במטרה לכבוש את קויבק.[31] חיל המשלוח היה מאורגן בצורה גרועה ולא ניתן לו זמן רב להשיג את מטרותיו, מאחר שהוא הגיע ליעדו באמצע אוקטובר זמן קצר לפני שנהר סנט לורנס קופא.[31] שיגורו של כוח זה היה הרקע לאחת ההכרזות המפורסמות ביותר בהיסטוריה הצבאית של קנדה. כאשר הציע לו פיפס להיכנע, השיב לו המושל הזקן פרונטנק (Louis de Buade de Frontenac), "המענה שלי יצא רק מלועו של התותח שלי ומהקנים של רובי המוסקט שלי"[32] לאחר נחיתה כושלת אחת נסוגו הבריטים.[33] במהלך המלחמה, התנהלו באקדיה חמישה קרבות ולצידם של הצרפתים עמדו אנשי המליסיט (Maliseet) שביצעו פשיטות וקרבות רבים כנגד המושבות הבריטיות.[34] ב-1695 התבקש פייר לה מואן ד'איברוויל לתקוף תחנות סחר אנגליות על חופה האטלנטי של ניו פאונדלנד במסגרת המערכה על חצי האי אבלון (Avalon)[35] איברוויל הפליג עם שלוש הספינות שלו לפלסנטיה (Placentia), בירתה הצרפתית של ניו פאונדלנד. מטרתו הייתה לגרש את האנגלים מניו פאונדלנד.[36] לאחר שהעלו באש את סנט ג'והן, הרסו אנשיו של איברוויל כמעט לחלוטין את מושבות הדייג של האנגלים בחופה המזרחי של ניו פאונדלנד.[37] יחידות פשיטה קטנות תקפו את הכפרים הקטנים ששכנו במפרצים המבודדים, העלו אותם באש, בזזו ולקחו שבויים.[37] בסופו של חודש מרץ 1697 רק שני כפרים נשארו בידיים אנגליות. בארבעה חודשים של פשיטות, איברוויל היה אחראי להריסתם של 36 יישובים.[38] בסיומה של המלחמה אנגליה החזירה את הטריטוריה לידיה של צרפת בהסכם רייסווייק.[39]

המאה ה-18

עריכה

במהלך המאה ה-18 היריבות הבריטית-צרפתית בקנדה התגברה כתוצאה מהחמרת המאבק באירופה.[40] ממשלת צרפת הוציאה יותר ויותר כספים על פעילות צבאית במושבותיה בצפון אמריקה. חילות מצב בעלות גבוהה הוחזקו בתחנות סחר פרוות מרוחקות, הביצורים של קויבק סיטי שופרו וחוזקו ועיר מבוצרת חדשה נבנתה על חופו המזרחי של האי קייפ ברטון, מצודת לואיסבורג שכונתה "ג'יברלטר של הצפון" או "דנקירק של אמריקה".[41]

צרפת החדשה וניו אינגלנד היו במצב מלחמה זו עם זו שלוש פעמים במהלך המאה ה-18.[40] המלחמה הראשונה הייתה מלחמת המלכה אן, שהייתה מלחמת משנה של מלחמת הירושה הספרדית שהתנהלה באירופה בשנים 1702–1713, המלחמה השנייה הייתה מלחמת המלך ג'ורג' שהייתה מלחמת משנה של מלחמת הירושה האוסטרית שהתנהלה באירופה בין השנים 1744–1748, והמלחמה השלישית הייתה המלחמה בין הצרפתים לאינדיאנים (מלחמת שבע השנים) החלה בעמק אויו. "המלחמה הקטנה" (petite guerre) של הקנדים הרסה את הכפרים והעיירות הצפוניות של ניו אינגלנד, ובזמנים מסוימים הגיעה דרומה עד לווירג'יניה.[42] המלחמה הגיעה גם למבצרים שלאורך עמק נהר ההדסון.[43]

מלחמת המלכה אן

עריכה

במהלך מלחמת המלכה אן, כבשו הבריטים את אקדיה וכוח בריטי הצליח לכבוש את פורט רויאל, בירתה של אקדיה ב-1710.[44] כתוצאה מכך נאלצה צרפת לוותר לבריטניה על השליטה בחלק היבשתי של נובה סקוטיה במסגרת הסכם אוטרכט ב-1713. השטחים שמהווים כיום את ניו ברנזוויק נותרו שטחי מחלוקת ואי הנסיך אדוארד והאי קייפ ברטון נשארו בידיהם של הצרפתים. בעלותה של בריטניה על עמק הנהר הדסון הובטחה גם היא באותו הסכם.[45] במהלך המלחמה, עימותים צבאיים בנובה סקוטיה כללו פעולות מצור רבות ופשיטות.[46]

מלחמת האב רייל

עריכה

במהלך ההסלמה שהובילה לפרוץ מלחמת האב רייל (Father Rale's War) פלשו אנשי עם המיקמאק (Mi'kmaq) למבצר החדש בקנסו (Canso). עקב החשש ממצור, שבה סגן המושל ג'והן דוקט (John Doucett) במאי 1722, 22 בני מיקמאק באנאפוליס רויאל כדי למנוע תקיפה של עיר הבירה.[47] ביולי 1722 הטילו המיקמאק והאבנאקי (Abenaki) מצור על אנאפוליס רויאל במטרה להרעיב את תושבי העיר.[48] המיקמאק לכדו 18 סירות דיג ושבויים.[49]

כתוצאה מהסלמת העימות, הכריז מושל מסצ'וסטס סמואל שיוט (Samuel Shute) באופן רשמי מלחמה על עם האבנאקי ב-22 ביולי 1722. פעולות ראשונות במלחמה התקיימו בחזית של נובה סקוטיה.[50] ביולי 1724 קבוצה של שישים אנשי מיקמאק פלשו לאנאפוליס רויאל. הסכם השלום ששם קץ למלחמה סימן שינוי משמעותי ביחסי המתיישבים האירופאים עם המיקמאק, תושביו המקוריים של האזור. ההסכם היה בתוקף עד 1999[51]

מלחמת המלך ג'ורג'

עריכה

במהלך מלחמת המלך ג'ורג', הידועה יותר בתור מלחמת הירושה האוסטרית, ושהתנהלה בין השנים 1744–1748, כוח של המיליציה של ניו אינגלנד תחת פיקודם של ויליאם פפרל (William Pepperrell) ושל קומודור פיטר וורן (Peter Warren) מהצי המלכותי, הצליח ללכוד את לואיסבורג (Louisbourg) ב-1745.[52] על פי חוזה אייס לה-שאפל (Treaty of Aix-la-Chapelle) שסיים את המלחמה ב-1748, צרפת המשיכה להחזיק בלואיסבורג בתמורה לשטחים שכבשה במלחמה בהולנד ובהודו ועל פי חוזה השלום החזירה אותם. אנשי ניו אינגלנד זעמו וכמשקל נגד לכוחם המתמשך של הצרפתים בלואיסבורג, הקימו הבריטים את ההתיישבות הצבאית בהליפקס ב-1749.[53] במהלך מלחמת המלך ג'ורג', העימותים צבאיים בנובה סקוטיה כללו פלישה על קסנו, מצור על אנאפוליס רויאל, מצור על לואיסבורג, משלחת לדוק דה-אנוויל והקרב על גרנד פרה.[54]

מלחמת האב לה-לוטרה

עריכה
 
מפת אזורי השליטה בצפון אמריקה בין חוזה אוטרכט (1713) לבין חוזה פריז (1763)

מלחמת האב לה-לוטרה (Father Le Loutre’s War) שהתנהלה בין השנים 1749–1755 בארקדיה ובנובה סקוטיה בין הבריטים ותושבי ניו אינגלנד, מצד אחד ובין עם המיקמאק ותושבי אקדיה מצד שני.[55] הבריטים גם הקימו באופן חד צדדי קהילות בלוננבורג (Lunenburg) ובלורנסטאון (Lawrencetown). לבסוף הבריטים הקימו מבצרים בקהילות האקדיות בווינדזור, בגרנד פרה ובציגנקטו (Chignecto).[56]

במשך כל המלחמה המיקמאק והאקדים תקפו את הביצורים הבריטים בנובה סקוטיה ואת היישובים הפרוטסטנטים החדשים שהוקמו. מטרתם הייתה לעקב את ההתיישבות הבריטית ושצרפת תרוויח זמן ותוכל ליישב מחדש את יישוביה באקדיה. המלחמה הסתיימה לאחר שש שנים בתבוסתם של המיקמאק, של האקדים ושל הצרפתים בקרב פורט בסז'ור (Battle of Fort Beauséjour).[56] במהלך המלחמה, היה האזור האטלנטי של קנדה עד לנדידת אוכלוסין רבה יותר, הקמת ביצורים נרחבת יותר ולתנועת כוחות צבאיים רבה יותר מאשר אי פעם.[57] האקדים והמיקמאק עזבו את נובה סקוטיה אל המושבות הצרפתיות של האי סנט ז'אן (כיום אי הנסיך אדוארד) ולאי רויאל (כיום האי קייפ ברטון).[58]

מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

עריכה
 
מלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754-1763)
  ערך מורחב – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים

המלחמה הקולוניאלית הרביעית והאחרונה במאה ה-18 הייתה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים שהתנהלה בין השנים 1754–1763. שאיפתם של הבריטים הייתה לנטרל כל איום צבאי ולשבש את קווי האספקה החיוניים ללואיסבורג ולגרש את האקדים. הבריטים החלו את גירוש האקדים עם המערכה על מפרץ פאנדי (Bay of Fundy Campaign) ב-1755. במשך תשע השנים הבאות מעל 12,000 אקדים גורשו מנובה סקוטיה.[59] במקביל התנהלה סדרה של תשעה קרבות ימיים.[60]

בחזיתות בסנט לורנס ובמוהאוק, הצרפתים החלו לעמוד בפני האתגר של תביעות הקרקע של סוחרי הפרוות וסוחרי הקרקעות האנגלו-אמריקנים לעליונות בטריטוריית אוהיו שממערב להרי האפלצ'ים. ב-1753 החלו הצרפתים את הכיבוש הצבאי של טריטוריית אוהיו על ידי בניית שורה של מבצרים. ב-1755 שלחו הבריטים שני רגימנטים לצפון אמריקה כדי לגרש את הצרפתים ממבצרים אלה, אך המבצרים נהרסו על ידי הקנדים הצרפתים ועל ידי בעלי בריתם מהאומות הראשונות בהתקרב הכוחות הבריטים. המלחמה הוכרזה באופן רשמי ב-1756 ושישה רגימנטים צרפתים היו תחת פיקודו של הגנרל דה מונקלם (Louis-Joseph de Montcalm).

תחת מפקדם החדש השיגו הצרפתים לראשונה שורה של ניצחונות על הבריטים, שהראשון בהם היה במבצר ויליאם הנרי (Fort William Henry) מדרום לאגם שאמפליין (Lake Champlain).[61] בשנה שלאחר מכן הושג ניצחון אף גדול יותר של הצרפתים כאשר הצבא הבריטי, שמנה כ-15,000 איש, הובס בהתקפה צרפתית על הביצורים של קרילון (Carillon).[62] ביוני 1758 כוח בריטי של 13,000 חיילים סדירים נחת במבצר לואיסבורג וכבש אותו לצמיתות.[63] בשנה שלאחר מכן הוחלט לכבוש את קויבק סיטי. לאחר כמה ניסיונות נחיתה כושלים, כולל שני קרבות עקובים מדם, הצליחו הבריטים לכנס את הצבא על החוף ולהחזיק בשטח. מונקלם, בניגוד לחוות דעתם של קציניו, יצא עם כוח שסבל מנחיתות מספרית כדי להתנגש בבריטים. בקרב שהתנהל מיד לאחר מכן, נהרג המפקד הבריטי, מונטקלם נפצע אנושות ו-658 בריטים ו-644 צרפתים נהרגו.[64] עם זאת, באביב 1760, הגנרל הצרפתי האחרון, פרנסואה גאסטון דה לוי צעד ממונטריאול לקויבק סיטי והביס את הבריטים בקרב סיינט פוי (Battle of Sainte-Foy). כעת התהפך הגלגל והצרפתים צרו על הבריטים שהתבצרו בתוך הביצורים של קויבק סיטי.[65] בסופו של דבר אולצו הצרפתים לוותר על רוב נחלותיהם בצפון אמריקה כאשר חתמו על חוזה פריס ב 1763.[66]

מלחמת העצמאות של ארצות הברית

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית

עם הסרתו של האיום הצרפתי, המושבות האמריקניות-הבריטיות נעשו חסרות סבלנות. הם סירבו לשלם מיסים כדי לקיים כוח צבאי גדול כאשר היה כבר ברור שאין שום אויב נראה לעין. תרעומת זו התחזקה על רקע אי הסכמתם של הבריטים לספח למושבות את עמק האוהיו ושטחים נוספים במערב שבעבר נתבעו על ידי הצרפתים. רגשות אלה היו חזקים במיוחד בפנסילבניה ובווירג'יניה שהיו להן תביעות חזקות על שטחים אלה. במקום זאת הוחלט ששטחים אלה יוקצו לטובת האומות הראשונות. מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שהתנהלה בין השנים 1775–1783, עמדה בסימן רצונם של אנשי המושבות להתנתק מהשלטון הבריטי ולקבל את השטחים הללו.[67] הכוחות האמריקנים כבשו את מונטריאול ושורה של מבצרים בעמק רישלייה, אך ניסיונם לכבוש את קויבק סיטי נכשל.[68] באותה תקופה נשארו רוב הקנדים הצרפתים בעמדה נייטרלית.

במשך כל המלחמה, שודדי הים האמריקנים הרסו את הכלכלה הימית על ידי פלישות ליישובי החוף.[69] התקיימו התקפות חוזרות ונשנות של שודדי ים אמריקנים וצרפתים כמו הפשיטה על לוננבורג ב-1782, פשיטות רבות על ליברפול שבנובה סקוטיה בין השנים 1776–1780 ופשיטה על אנאפוליס רויאל ב-1781.[70] שודדי הים פשטו גם על קנסו ב-1775 ושוב ב-1779 וגרמו שם נזק רב לענף הדייג.[71] כדי להגן מפני פשיטות אלה, הוצב הרגימנט ה-84 במבצרים לאורך החוף האטלנטי של קנדה. פורט אדוארד בנובה סקוטיה הפך למפקדת הכוחות שתפקידם היה למנוע פלישה אמריקנית להליפקס.

במהלך המלחמה תפסו שודדי הים האמריקנים 225 ספינות שהיו בדרך אל או מנמלי נובה סקוטיה. ב-1781, כתוצאה מברית אמריקנית-צרפתית כנגד בריטניה, הייתה התנגשות עם הצי הצרפתי. הבריטים לכדו הרבה שודדי ים אמריקנים, במיוחד בקרב בהליפקס. הצי המלכותי השתמש בהליפקס כבסיס שממנו שיגרו את התקפותיהם על ניו אינגלנד.

כישלונם של המהפכנים האמריקנים לבסס עצמם בשטחים שמהווים היום את קנדה והמשך התמיכה בבריטניה של חלק מאנשי המושבות, גרמה לפיצול בשטחי האימפריה הבריטית בצפון אמריקה.[72] רבים מהאמריקנים שנותרו נאמנים לכתר הבריטי, עברו צפונה והרחיבו את גודלה של האוכלוסייה הדוברת אנגלית בצפון אמריקה הבריטית.[73][74] ארצות הברית העצמאית שלטה בשטחים בדרום.[73]

המאה ה-19

עריכה
 
מלחמת 1812
 
מותו של אייזק ברוק בקרב קווינסטסאון 13 באוקטובר 1812

מלחמת 1812

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת 1812

גם לאחר סיום מלחמת העצמאות של ארצות הברית שררו עוינות וחשד הדדי בין ארצות הברית לבריטניה.[75] על רקע זה הכריזו האמריקנים מלחמה על הבריטים ב-1812. בין הסיבות לפרוץ המלחמה היו ההטרדות הבריטיות של הספינות האמריקניות, כולל גיוס כפוי של מלחים אמריקנים לצי המלכותי הבריטי, שנדרשו למעורבות הבריטית במלחמות הנפוליאוניות. לאמריקנים לא היה צי ראוי לשמו שהיה מסוגל להתמודד עם הצי הבריטי וכך פלישה לקנדה הייתה האמצעי המעשי היחיד לתקיפת האימפריה הבריטית.[75] האמריקנים שישבו במחוזות הספר המערביים קיוו שהפלישה לא רק תשים קץ לתמיכה הבריטית להתנגדות האינדיאנית להתרחבות מערבה, אלא גם תסדיר אחת ולתמיד את התביעות שלהם על הטריטוריות המערביות.[75]

לאחר שהאמריקנים החלו את הפלישה ביולי 1812, החזית נעה הלוך ושוב מעבר לגבול עם קנדה העילית, הן ביבשה והן בזירה הימית על פני הימות הגדולות. הבריטים הצליחו ללכוד את דטרויט ביולי ושוב באוקטובר. ב-12 ביולי הגנרל האמריקני ויליאם האל (William Hull) פלש לקנדה באזור וינדזור.[76] הפלישה נעצרה במהירות והאל נסוג, בנותנו לגנרל הבריטי אייזק ברוק את התירוץ שהוא היה זקוק לו כדי להתקדם לדטרויט.[77] בנקודת זמן זו, למרות בני בריתו מקרב האינדיאנים, היה ברוק בנחיתות מספרית של אחד לשניים. עם זאת הוא התייחס אל האל כאל אדם הססני ובמיוחד הבין שהאל חושש מהברית של ברוק עם האינדיאנים. כך הוא הצליח לכפות על האל כניעה.[78] התבוסה בדטרויט הייתה גמורה ומוחלטת.[79] התקפה אמריקנית גדולה מעבר לגזרת הניאגרה נבלמה בקרב קווינסטון הייטס (Battle of Queenston Heights), שם איבד ברוק את חייו.

ב-1813 כבשו האמריקנים מחדש את דטרויט וזכו בהצלחות בשטחים שממערב לימת אירי,[80] מזרחה יותר הצליחו האמריקנים לכבוש ולשרוף את יורק (כיום טורונטו) ולכבוש את מבצר ג'ורג' על הניאגרה שבו החזיקו עד לסוף השנה. עם זאת באותה שנה שתי תקיפות אמריקניות של מונטריאול נבלמו בשני קרבות שבהם לחמו מול האמריקנים גם חיילים סדירים בריטים וגם כוחות מיליציה צרפתים.[81]

לאחר שנכבשה וושינגטון בספטמבר[82] העלו הבריטים את הבית הלבן ובנייני ממשל נוספים באש ולאחר מכן נהדפו בקרב בולטימור בעוד שהכוחות שתקפו את ניו אורלינס נסוגו בסובלם אבדות כבדות.[83]

במהלך מלחמת 1812 תרומתה של נובה סקוטיה למאמץ המלחמתי התרכזה בקהילות שרכשו או בנו ספינות שיטילו מצור על הצי האמריקני וכך נלכדו ספינות אמריקניות לא מעטות. בדצמבר 1814 חתמו שני הצדדים על הסכם שלום שנכנס לתוקף בפברואר 1815. ההסכם החזיר את הגבולות למצבם לפני פרוץ המלחמה. סר אייזק ברוק הפך לגיבור לאומי קנדי למרות שורשיו הבריטים. ההגנה המוצלחת על קנדה התבססה על כוחות צבאיים קנדים, על כוחות הצבא הבריטי, על ספינות הצי המלכותי ועל בעלי הברית האינדיאנים.[84] אף אחד מהצדדים הלוחמים לא יכול היה לטעון לניצחון מוחלט.[85] ההיסטוריונים מסכימים שהילידים האמריקנים היו המפסידים העיקריים במלחמה. לבריטים הייתה תוכנית ליצור טריטוריה נייטרלית אינדיאנית במערב התיכון ומותו בקרב של טקומסה מנהיג הקואליציה האינדיאנית, בקרב ב-1813 גרמה להתפוררותה. מעתה לא היוו יותר האינדיאנים איום רציני על ההתפשטות האמריקנית מערבה.[86]

הנסיגה הבריטית

עריכה

הפחד מפני ניסיון נוסף של האמריקנים לכבוש את קנדה נשאר בתוקף לפחות במחצית המאה הבאה והיה הסיבה העיקרית להחזקתו של חיל מצב בריטי גדול במושבה.[87] בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה ה-19, התבצעה בנייה מסיבית של ביצורים ובכך ניסו הבריטים ליצור הגנה היקפית כנגד פלישה אמריקנית. בנייה זו כללה את המצודות בקויבק סיטי ובהליפקס ואת בנייתו של מבצר הנרי בקינגסטון (Kingston).[87] תעלת רידו נבנתה כדי לאפשר לספינות בזמן מלחמה להפליג בנתיב צפוני יותר ממונטריאול לקינגסטון.[88] נתיב השייט הרגיל בזמן שלום היה נהר סנט לורנס, שהיה למעשה הגבול עם ארצות הברית ולפיכך חשוף למתקפה אפשרית.[88] אחת הפעולות החשובות ביותר של הכוחות הבריטים באותה תקופה הייתה דיכוין של המרידות של 1837.[89]

בשנות החמישים של המאה ה-19 החשש מפלישה אמריקנית החל להצטמצם והבריטים הרגישו שהם יכולים להתחיל בתהליך של הקטנת חילות המצב שלהם. ההסכם בין ארצות הברית לקנדה (Reciprocity Treaty) משנת 1854 סייע בהמשך להקל על החששות.[90] עם זאת הורגש שוב מתח כאשר פרצה מלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861–1865, מתח שהגיע לשיאו בתקרית טרנט (Trent Affair) בסוף 1861 ובתחילת 1862 שארעה כאשר קברניט ספינת תותחים אמריקנית עצר את הספינה "טרנט" כדי להוריד ממנה שני פקידים של הקונפדרציה שהיו בדרכם לבריטניה. הממשלה הבריטית זעמה ועקב החשש ממלחמה, נקטה בצעדים לתגבור חילות המצב שלה בצפון אמריקה בהגדילה אותם מ-4,000 איש ל-18,000 איש.[91] כך או אחרת, המלחמה נמנעה והמשבר הסתיים. תקרית זו הוכיחה שהסכסוך האנגלו-אמריקני כבר נמצא בסיומו מאחר שהאינטרס של שני הצדדים היה לשמור על יחסים ידידותיים. באותה תקופה קנדים רבים נדדו דרומה כדי להילחם במלחמת האזרחים, כשרובם הצטרפו למדינות הצפון, וחלק מהם אהד את מדינות הקונפדרציה.[92]

בריטניה הייתה אז מוטרדת יותר מהאיומים הצבאיים באזורים הקרובים יותר לאיים הבריטים והייתה לה תחושת חוסר רצון מההרגשה שעליה לממן את החזקתם של חילות מצב במושבות וכך, בשנת 1867 איחדה אותם תחת הממשל של הדומיניון של קנדה.[93] כתוצאה מכך, ב-1871 כוחות חיל המצב הבריטים נסוגו לחלוטין מקנדה, להוציא את הבסיסים בהליפקס ובאסקוימאלט (Esquimalt) שבהם נותרו חילות מצב מסיבות אסטרטגיות.[94]

מלחמת קרים

עריכה

כוחות מנובה סקוטיה השתתפו במלחמת קרים. אנדרטת וולספורד-פרקר שבהליפקס מנציחה את הלוחמים במלחמה זו ובעיקר את המצור על סבסטופול (1854-1855). הקנדי הראשון שעוטר בצלב ויקטוריה השתתף במלחמה זו.[95][96]

המרד ההודי הגדול

עריכה

במהלך המרד ההודי הגדול של שנת 1857 עוטר ויליאם נלסון האל (William Hall), צאצא של עבדים ממרילנד, בצלב ויקטוריה והיה הקנדי השחור הראשון לזכות בעיטור זה. הוא קיבל את העיטור על פעולותיו במצור על לנקנאו.[97][98]

הפלישות הפניאניות

עריכה
 
הפלישות הפניאניות, קרב רידג'ווי - 2 ביוני 1866

הפלישות הפניאניות אירעו בתקופה בה נבחנו מחדש הנוכחות הצבאית הבריטית בקנדה והנסיגה המוחלטת שלהם לאחר הפלישה האחרונה לקנדה. הפלישות לא בוצעו על ידי כוח צבאי רשמי של ממשלת ארצות הברית אלא על ידי ארגון שנקרא הפניאנים (Fenians).[99] הפלישות הפניאניות שאירעו בין השנים 1866–1871 בוצעו על ידי קבוצה של אירים-אמריקנים, מרביתם יוצאי צבא האיחוד שנלחמו במלחמת האזרחים, שהאמינו שעל ידי כיבושה של קנדה יצליחו לסחוט את הממשלה הבריטית את שינוי מדיניותה באירלנד.[99] הפניאנים גם סברו בטעות שהאירים-הקנדים, שהיוו מרכיב כלל לא מבוטל באוכלוסייתה של קנדה, יתמכו בצעדיהם הן מבחינה פוליטית והן מבחינה צבאית. בהקשר זה יצוין, שרוב תושבי קנדה ממוצא בריטי היו באותה תקופה פרוטסטנטים ובמידה זו או אחרת היו ברובם נאמנים לכתר הבריטי.[99]

בארצות הברית שלאחר מלחמת האזרחים היו רגשות אנטי-בריטים.[100] בזמן המלחמה, ספינות בשירות הקונפדרציה שנבנו בבריטניה גרמו צרות מרובות לצי הסוחר האמריקני. אירים אמריקנים היוו ציבור גדול ומשפיע בארצות הברית במיוחד במדינות הצפון ויחידות צבאיות גדולות שחייליהן היו ממוצא אירי השתתפו במלחמה. כך שאף על פי שממשלת ארצות הברית הייתה מאוד מודאגת מפעילותם של הפניאנים, מזכיר המדינה ויליאם סיוארד, התעלם בדרך כלל מפעילותם.[101] לפניאנים הותר להתארגן ולהתחמש ככל שיחפצו ואף הייתה להם רשות לגייס אנשים לשורותיהם בתוך מחנות הצבא.[102] האמריקנים לא היו מוכנים להסתכן במלחמה עם בריטניה והתערבו כאשר הפניאנים איימו לסכן את הנייטרליות האמריקנית. הפניאנים היוו איום רציני על קנדה בהיותם יוצאי צבא האיחוד ומחומשים היטב.[103] אף על פי שהיוו כישלון, לפלישות הייתה השפעה על פוליטיקאים קנדים שהיו אז בעיצומם של הדיונים לקראת ההסכם לאיחוד קנדה ב-1867.[104]

המיליציה הקנדית

עריכה
 
המיליציה הקנדית - 1898

כאשר הושלם תהליך האיחוד והעצמאות של קנדה ועם יציאתם של חילות המצב, הייתה קנדה צריכה לקחת על עצמה את האחריות על ביטחונה. בשנת 1868 עבר חוק המיליציה (Militia Act) שלפיו בריטניה התחייבה לשלוח צבא במקרה של מצב חירום והצי המלכותי המשיך לספק הגנה ימית.[105] סוללות תותחים קטנות ומקצועיות הוצבו בקויבק ובקינגסטון.[106] ב-1883 נוספה סוללה נוספת ונפתחו בסיסי הדרכה לפרשים ולחיל רגלים.[106] אלה היו אמורים להיות הבסיס המקצועי למיליציה הקבועה הפעילה (Permanent Active Militia) שתהווה את עמוד התווך של מאמצי ההגנה של קנדה. בתאוריה, כל גבר כשיר גופנית בין הגילים 18 עד 60 היה חייב להתגייס לשירות במיליציה, אך בפועל, ההגנה על קנדה הייתה מסורה בידיהם של מתנדבים שאיישו את המיליציות ה"בלתי-קבועות" (Non-Permanent Active Militia).

אחד המבחנים הראשונים של המיליציה היו המשלחות ששוגרו כנגד כוחות המורדים של לואי ריאל במערב קנדה. משלחת שכללה כוחות בריטים ואנשי מיליציה השיבה את הסדר על תקנו לאחר מרד הנהר האדום (Red River Rebellion) ב-1870. המרד הצפון-מערבי (North-West Rebellion) ב-1885 הצריך את השימוש בכוח הצבאי הגדול ביותר שהיה על אדמת קנדה מאז מלחמת 1812.[107] הייתה זו סדרה של קרבות בין המטיסים ובעלי בריתם מקרב האומות הראשונות כנגד המיליציה והמשטרה הרכובה הצפון מערבית.[107] כוחות הממשלה השיגו ניצחון אף על פי שסבלו בהתחלה כמה תבוסות.[108] המורדים הובסו עקב מחסור בכוח אדם ובנשק והייתה זו הפעולה המלחמתית האחרונה שהתקיימה על אדמת קנדה. אבדותיהם של כוחות הממשלה הסתכמו ב-58 הרוגים וב-93 פצועים.[109]

ב-1884 ביקשה בריטניה בפעם הראשונה את עזרתה של קנדה במשימת ההגנה על האימפריה. הבקשה הייתה לשלוח ספנים מנוסים שיסייעו להציל את המייג'ור גנרל צ'ארלס גורדון במלחמה המהדית בסודאן.[110] אך הממשלה לא הסכימה להיענות לבקשה והמושל הכללי גייס כוח צבאי פרטי של 386 "נוסעים" (Voyageurs) שהוצבו תחת פיקוד של קציני מיליציה. כוח זה שהיה ידוע כ"נוסעי הנילוס" (Nile Voyageurs) שירת בסודאן ואנשיו היו הקנדים הראשונים ששירתו שירות צבאי מעבר לים. 16 מהם נהרגו במהלך המערכה.[111]

המחצית הראשונה של המאה ה-20

עריכה

מלחמת הבורים

עריכה
 
חנוכת האנדרטה לזכר מלחמת הבורים - טורונטו 1908
  ערך מורחב – מלחמת הבורים

נושא הסיוע הצבאי של קנדה לטובת בריטניה צץ שוב במהלך מלחמת הבורים השנייה שהתנהלה בשנים 1899–1902 בדרום אפריקה. הקנדים התבקשו על ידי הבריטים לסייע בעימות והמפלגה השמרנית של קנדה הייתה בעד גיוס 8,000 חיילים לשירות בדרום אפריקה.[112] דעתו של הציבור האנגלי-קנדי הייתה בעד השתתפות קנדית במלחמה.[113] עם זאת, הקנדים-הצרפתים התנגדו באופן גורף להשתתפות במלחמה, כמו דעתם של קבוצות אוכלוסייה אחרות.[113] חילוקי דעות אלה פילגו את הממשלה בראשות המפלגה הליברלית, שסמכה הן על הציבור האנגלו-קנדי הפרו-בריטי והן על הציבור הצרפתי-קנדי האנטי-בריטי, שיתמכו בעמדתה לצאת למלחמה. ראש הממשלה וילפריד לורייה שלח לבסוף 1,000 חיילים מהגדוד השני של רגימנט חיל הרגלים המלכותי הקנדי.[114] חילות משלוח נוספים נשלחו בהמשך, כולל כוח פרשים שגויס באופן פרטי.[115]

הכוחות הקנדים הגיעו לדרום אפריקה רק בשלבים המתקדמים יותר של הלחימה, לאחר התבוסות שנחלו הבריטים בראשית המלחמה. הקנדים בדרום אפריקה זכו לתשבחות על השתתפותם בתקיפה בקרב פארדברג (Battle of Paardeberg), אחד הניצחונות המכריעים הראשונים במלחמה.[116] אחרי הקרב בלליפונטיין ב-7 בנובמבר 1900, שלושה קנדים עוטרו בצלב ויקטוריה על אבטחת הכוח הנסוג.[117] בסיכומו של דבר התנדבו כ-7,400 קנדים להילחם בדרום אפריקה בנוסף ל-12 אחיות. מתוכם 224 נהרגו בקרבות ו-252 נפצעו.[118]

הקמת צבא קנדה

עריכה
 
הספינה "ריינבוו" (HMCS Rainbow), אחת משתי הספינות הראשונות של הצי המלכותי הקנדי
  ערך מורחב – צבא קנדה

החל משנת 1763 ועד לאיחוד קנדה ב-1867 הצבא הבריטי סיפק את צורכי ההגנה של קנדה, אף על פי שקנדים רבים נלחמו יחד עם הבריטים בעימותים שונים.[119] כשהחלו הכוחות הצבאיים הבריטים לעזוב את קנדה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, חשיבותה של המיליציה (שכללה יחידות פרשים, ארטילריה, הנדסה וחיל רגלים שונות) נעשתה ניכרת יותר ויותר. זמן קצר לאחר שקנדה הצטרפה למלחמת הבורים, התנהל ויכוח על השאלה האם צריך להיות לקנדה צבא משלה. כתוצאה מכך, המפקד הבריטי האחרון של הכוחות הקנדים הנהיג כמה רפורמות כדי שלקנדה יהיו את היכולות הטכניות והלוגיסטיות הדרושות לצבא. ב-1904 מונה המפקד הקנדי הראשון של הכוחות הקנדים והיה לראש המטה הכללי. בשלב זה הוקמו הגיסות החדשים של ההנדסה הקרבית, הקשר, הסיוע, התחזוקה, ההדרכה, הרפואה, המנהלה והתשלומים.[120]

הקמת הצי המלכותי הקנדי

עריכה
  ערך מורחב – הצי המלכותי הקנדי

לקנדה היה זה מכבר כוח ימי קטן שהגן על צי הדיג שלה, אך היא הסתמכה על בריטניה שתגן על חופיה. בריטניה הייתה מעורבת בהדרגה במרוץ החימוש מול גרמניה וב-1908 החליטה לפנות למושבותיה בעזרה בנושא הצי.[121] המפלגה השמרנית טענה שקנדה צריכה לתרום כסף לטובת ציודו של הצי המלכותי הבריטי.[121] כמה קנדים-צרפתים לאומנים חשבו ששום עזרה לא צריכה להינתן. אחרים טענו שעדיף שלקנדה יהיה צי עצמאי משל עצמה שיוכל גם לסייע לבריטניה בעת הצורך.[121]

לבסוף, ראש הממשלה לורייה החליט לפעול על פי הצעת פשרה זו ו"השירות הימי הקנדי" (Canadian Naval Service) הוקם ב-1910 ובאוגוסט 1911 הוענקה לו הקידומת "המלכותית" והוא הוכר בתור הצי המלכותי הקנדי (Royal Canadian Navy).[122] כדי לרצות את החוגים האימפריאליסטים, הותנה בחוק השירות הימי (Naval Service Act) שבשעת חירום הצי הקנדי יוכל להיות מסופח לצי הבריטי.[123] לסעיף זה היו מתנגדים מקרב הצרפתים הקנדים. החוק הציב יעד של בניית צי שיכלול חמש סיירות ושש משחתות.[124] שתי הספינות הראשונות היו ספינות ישנות שנרכשו מאת הצי הבריטי.[125] עם עלייתם של השמרנים לשלטון בבחירות של שנת 1911 צומצם התקציב של הצי, אך הוא הורחב בשנות מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה

עריכה
 
תותחנים קנדים בקרב על הסום - נובמבר 1916
  ערך מורחב – קנדה במלחמת העולם הראשונה

ב-4 באוגוסט 1914 נכנסה בריטניה למלחמת העולם הראשונה בהכריזה מלחמה על גרמניה. הכרזת המלחמה הבריטית הביאה באופן אוטומטי גם את קנדה למצב מלחמה עקב היותה חלק מהאימפריה.[126] עם זאת, לממשלת קנדה הייתה את החירות להגדיר את רמת מעורבותה של המדינה במלחמה.[126] לצורך כך לא גויסה המיליציה ובמקום זאת הוקם חיל המשלוח הקנדי העצמאי.[127] נקודות השיא של המעורבות הקנדית במלחמה היו הקרב על הסום, קרב רכס וימי, קרב פשנדל ומתקפת מאה הימים.[128]

הגיס הקנדי הוקם במסגרת חיל המשלוח הקנדי בספטמבר 1915 לאחר הגעת הדיוויזיה הקנדית השנייה (2nd Canadian Division) לצרפת.[129] הגיס הורחב על ידי סיפוחה של הדיוויזיה הקנדית השלישית (3rd Canadian Division) בדצמבר 1915 ושל הדיוויזיה הקנדית הרביעית (4th Canadian Division) באוגוסט 1916.[129] גיבושה של הדיוויזיה הקנדית החמישית (5th Canadian Division) החל בפברואר 1917, אך לא הסתיים באופן מלא עד שהיא פורקה בפברואר 1918 ואנשיה סופחו כתגבורת לארבע הדיוויזיות האחרות.[129] אף על פי שהגיס הקנדי היה תחת פיקודו של הצבא הבריטי, היה לחץ חזק מטעם חוגים בממשלת קנדה, בעיקר לאחר הקרב על הסום, שהגיס ילחם כיחידה נפרדת מאוחדת במקום שהדיוויזיות שלו יפוזרו.[129] תוכניות להקמת גיס קנדי שני ועוד שתי דיוויזיות בוטלו והחלה מחלוקת ברמה לאומית על נושא גיוס החובה לשירות מעבר לים.

רוב התומכים בעד גיוס חובה הציגו אותו כאמצעי לתגבור השורות במקום החיילים הרבים שנפלו בקרבות. סר רוברט בורדן ראש ממשלת קנדה בזמן המלחמה, שהוביל את הגישה הזאת, שאף לשמור על המשכיות התרומה הצבאית של קנדה וכשהפעיל לחץ כבד על אישור גיוס החובה, חוקק חוק השירות הצבאי (Military Service Act). אף על פי שהתגובה לגיוס החובה הייתה חיובית בציבור עקב תמיכתו בבריטניה, בקויבק הוא לא היה פופולרי. משבר הגיוס של 1917 תרם רבות לפילוג בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית בקנדה.[130]

בשלבים המאוחרים יותר של המלחמה, הגיס הקנדי נחשב לאחת היחידות המשפיעות והמכובדות ביותר מבין אלה שנלחמו בחזית המערבית. כאומה של שמונה מיליון תושבים היה המאמץ הלאומי המלחמתי שלה יוצא דופן. סך של 619,636 גברים ונשים שירתו בכוחות הקנדים במלחמת העולם הראשונה, שמתוכם 59,544 נפלו בקרבות ו-154,361 נפצעו. ההקרבה הקנדית מונצחת בשמונה אתרי זיכרון בצרפת ובבלגיה.[131] 70 קנדים עוטרו במהלך המלחמה בצלב ויקטוריה.[132]

ב-1919 שלחה קנדה חיל משלוח למלחמת האזרחים ברוסיה לסיוע לצבא הלבן.[133] הרוב הגורף של כוחות אלה התמקם בוולדיווסטוק והשתתף במעט מאוד קרבות לפני שנסוג משם יחד עם כוחות זרים אחרים.[134]

הקמת חיל האוויר המלכותי הקנדי

עריכה
 
חיל האוויר הקנדי - 1918
  ערך מורחב – חיל האוויר המלכותי הקנדי

מלחמת העולם הראשונה הייתה הזרז להקמת חיל האוויר של קנדה. עם פרוץ המלחמה לא היה לקנדה חיל אוויר עצמאי משלה, אף על פי שקנדים רבים שירתו כטייסים בגיס התעופה המלכותי ובשירות האוויר הימי המלכותי של בריטניה.[135] ב-1914 אפשרה ממשלת קנדה את הקמתו של הגיס האווירי הקנדי (Canadian Aviation Corps)[136] הגיס ליווה את חיל המשלוח הקנדי לאירופה והיה ברשותו מטוס אחד שמעולם לא היה בשימוש.[137] הגיס האווירי הקנדי פורק ב-1915.[138] ניסיון שני להקים חיל אוויר נעשה ב-1918 כאשר שתי טייסות קנדיות (טייסת קרב וטייסת הפצצה) הוקמו על ידי משרד האווירייה הבריטי באירופה. ממשלת קנדה קיבלה את השליטה על שתי הטייסות כאשר הקימה את חיל האוויר הקנדי (Canadian Air Force). חיל אוויר זה לא ביצע פעולות קרביות של ממש ופורק ב-1921.[139]

במהלך שנות העשרים ממשלת בריטניה עודדה את קנדה להקים חיל אוויר למשימות שמתאימות לעתות שלום וסיפקה לה כמה מטוסים מעודפי המלחמה שלה (המתנה האימפריאלית). ב-1920 הוקם מחדש "חיל האוויר הקנדי" (CAF) כחלק מהמיליציה ונועד לביצוע אימוני ריענון.[140] לאחר ארגון מחדש נעשה החיל אחראי לכל הפעילות האווירית בקנדה, כולל תעופה אזרחית. סמכויות אלה הועברו לחיל האוויר המלכותי הקנדי (RACF) לאחר הקמתו באפריל 1924.[136] במלחמת העולם השנייה יתפקד חיל האוויר המלכותי הקנדי ככוח צבאי לכל דבר.[136]

מלחמת האזרחים בספרד

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד

פלוגת מקנזי-פפינו, כוח של מתנדבים קנדים שנקרא על שם מנהיגי המרד נגד הבריטים ב-1837, שהייתה חלק מהבריגדות הבינלאומיות נלחמה לצדם של הרפובליקנים במלחמת האזרחים בספרד.[141] הקנדים הראשונים שהשתתפו במלחמה סופחו לכוח האמריקני שלחם שם ומאוחר יותר הוקם כוח צפון אמריקני שכלל בתוכו כ-40 קנדים. עד לקיץ 1937 כ-1200 קנדים היו מעורבים במלחמה.[142] מבין כל 1,546 הקנדים שידוע שהשתתפו במלחמה, נהרגו בקרבות 721 איש.[143]

מלחמת העולם השנייה

עריכה
 
אבא חכה לי, ילד מלווה את אביו בדרכו לחזית, ניו ווסטמיניסטר (New Westminster) קולומביה הבריטית, 1 באוקטובר 1940 - תמונה שזכתה להדים בציבוריות הקנדית במלחמת העולם השנייה
  ערך מורחב – מלחמת העולם השנייה

מלחמת העולם השנייה פרצה בעקבות פלישתה של גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939. הפרלמנט הקנדי אישר את החלטת הממשלה להכריז מלחמה על גרמניה ב-10 בספטמבר, שבוע לאחר שעשו כן בריטניה וצרפת.[144] טייסים קנדים לקחו חלק קטן אך משמעותי בקרב על בריטניה[145] והצי המלכותי הקנדי וצי הסוחר הקנדי שיחקו תפקיד מכריע במערכה באוקיינוס האטלנטי. כוח C, שכלל שני גדודי חיל רגלים קנדים, היה מעורב בקרב הונג קונג הכושל.[146] כוחות של דיוויזיית חיל הרגלים הקנדית השנייה (2nd Canadian Infantry Division) הובילו את הפשיטה על דייפ הכושלת באוגוסט 1942.[147] דיוויזיית חיל הרגלים הקנדית הראשונה (1st Canadian Infantry Division) והטנקים של הבריגדה המשוריינת הקנדית הראשונה (1st Canadian Armoured Brigade) נחתו בסיציליה ביולי 1943 ולאחר 38 ימי לחימה לקחו חלק בפלישה המוצלחת לאיטליה.[148] הכוחות הקנדים לקחו חלק חשוב במסע המלחמה שהתקדם לצפון איטליה ובסופו של דבר הוכפפו למפקדת הגיס שלהם בראשית 1944 לאחר קרבות עקובים מדם בקרב נהר מורו (Moro) ובארטונה (Ortona).[149]

ב-6 ביוני 1944 הדיוויזיה הקנדית השלישית (3rd Canadian Division), בסיוע טנקים של הבריגדה המשוריינת הקנדית השנייה, נחתו בחוף ג'ונו במסגרת הפלישה לנורמנדי. כוחות מוטסים קנדים נחתו גם הם מוקדם יותר באותו יום מעבר לחופים.[150] עד לסוף היום הקנדים ביצעו את החדירה העמוקה ביותר לתוך פנים הארץ מבין כל חמשת כוחות הנחיתה שהשתתפו בפלישה. לקנדה היה תפקיד חשוב בקרבות שהתנהלו בהמשך בנורמנדי. הגיס הקנדי השני הפך בהמשך, לראשונה בתולדות קנדה, למפקדת ארמייה. בקרב שפך הסכלדה הביסה הארמייה הקנדית הראשונה כוח גרמני מחופר במחיר דמים גבוה ואיפשרה את עגינתם של בעלות הברית באנטוורפן.[151] הארמייה נלחמה בשתי מערכות גדולות נוספות: בחבל הריין בפברואר-מרץ 1945 ובקרבות מעבר לריין בשבועות האחרונים למלחמה.[152] הגיס הקנדי הראשון שב לצפון-מערב אירופה מאיטליה בראשית 1945, התאחד עם הארמייה הקנדית הראשונה וסייע בשחרור הולנד, כולל הצלתם של הולנדים רבים ממוות ברעב. כמו כן הוא השתתף בפלישה לגרמניה.

אנשי חיל האוויר המלכותי הקנדי שירתו יחד עם טייסות ההפצצה והקרב של חיל האוויר המלכותי הבריטי. ולקחו חלק חשוב בקרב על בריטניה, בלוחמה נגד צוללות במהלך מערכה באוקיינוס האטלנטי ובמשימות הפצצה בגרמניה. אף על פי שטייסים רבים של חיל האוויר המלכותי הקנדי שירתו בחיל האוויר המלכותי הבריטי, "קבוצה מס' 6 של חיל האוויר המלכותי" (No. 6 Group RAF Bomber Command) הייתה מורכבת באופן מוחלט מטייסות של חיל האוויר המלכותי הקנדי. כוח האדם של החיל נתן סיוע קרוב לכוחות בעלות הברית במהלך הפלישה לנורמנדי ובקרבות שהתנהלו לאחר מכן בתוך אירופה. כדי לשחרר לחזית טייסים למשימות קרביות ולמשימות אימונים, הוקמה ב-1941 "דיוויזיית הנשים של חיל האוויר המלכותי הקנדי" (Royal Canadian Air Force Women's Division). עד לסוף המלחמה החיל הפך לחיל האוויר הרביעי בגודלו מבין חילות האוויר של בעלות הברית.[153]

מתוך אוכלוסייה של כ-11.5 מיליון תושבים, 1.1 מיליון קנדים שירתו בכוחות הצבאיים במהלך מלחמת העולם השנייה. בסך הכל נפלו בקרבות יותר מ-45,000 חיילים וכ-55,000 נוספים נפצעו.[154] 16 קנדים עוטרו במהלך המלחמה בצלב ויקטוריה.[132] בשנת 1944 שוב התחולל בקנדה משבר ציבורי על גיוס החובה, שהשפיע עמוקות על היחסים בין דוברי האנגלית לדוברי הצרפתית, אך לא כמו המשבר שקדם לו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.[155]

תקופת המלחמה הקרה

עריכה
  ערך מורחב – המלחמה הקרה

זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה החלה המלחמה הקרה. תחילתה הרשמית של המלחמה הקרה מיוחסת לעריקתו של פקיד הצופן בשגרירות ברית המועצות באוטווה, איגור גוזנקו בשנת 1945.[156] אירוע זה היה הראשון שהוביל להקמתו של פרויקט PROFUNC, פרויקט סודי ביותר של ממשלת קנדה, שמטרתו הייתה זיהוי ומעצר של אוהדי הקומוניזם בתקופות השיא של המלחמה הקרה.[157] כחברה מייסדת של ברית נאט"ו וכחתומה על ברית פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה (NORAD), הייתה קנדה מחויבת לבריתות כנגד הגוש הקומוניסטי.[158] כוחות צבאיים קנדים היו מוצבים בגרמניה במשך כל שנות המלחמה הקרה וקנדה הייתה שותפה לאמריקנים בהקמת מערכות הגנה כנגד מתקפה סובייטית אפשרית כמו "קו ההגנה המוקדמת מרחוק" (Distant Early Warning Line – DEW-Line). כמייצגי מעצמת ביניים, מכתיבי המדיניות הקנדית יכלו לבצע מעט מאוד פעולות צבאיות עצמאיות וכך אומצה מדיניות רב-צדדית ככל שיכלו כוחותיה הצבאיים של קנדה לתרום במסגרת פעילות קואליציה רחבה יותר. מדיניות זו הובילה את קנדה להימנע מהשתתפות בכמה מלחמות שבהן לקחו חלק בעלות ברית קרובות שלה, הבולטות שבהן הן מלחמת וייטנאם ומלחמת עיראק, אף על פי שקנדה הושיטה סיוע עקיף ואזרחים קנדים שירתו בצבאות זרים בשתי מלחמות אלה.[159][160]

הכוחות הקנדיים באירופה

עריכה

קנדה החזיקה בריגדת חיל רגלים ממוכנת בגרמניה המערבית החל משנות החמישים ועד לסוף שנות השמונים כחלק ממחויבותייה לנאט"ו.[161] בריגדה זו הייתה בסדר כוחות מלא רוב הזמן וצוידה בכלי הרכב ובכלי הנשק החדישים ביותר של הכוחות הקנדיים מתוך כוונה שהיא אמורה להיות בכוננות מלאה למעבר למצב חירום במקרה של פלישת צבאות ברית ורשה למערב. חיל האוויר המלכותי הקנדי הקים את "דיוויזיית האוויר הראשונה" (No. 1 Air Division) בראשית שנות החמישים כדי למלא אחר התחייבויותיה של קנדה להגנת אירופה.[162]

מלחמת קוריאה

עריכה
 
העברת תחמושת מספינת הצי האמריקני לספינת הצי המלכותי הקנדי - מלחמת קוריאה, 9 ביוני 1953
  ערך מורחב – מלחמת קוריאה

לאחר מלחמת העולם השנייה שוחררו רוב רובם של החיילים הקנדים.[163] עם פרוץ מלחמת קוריאה הייתה קנדה זקוקה לכמה חודשים כדי להגיע לסדר הכוחות הדרוש לה כדי להשתלב ב"כוחות חבר העמים הבריטי בקוריאה" (British Commonwealth Forces Korea). עקב כך כוחות היבשה של קנדה החמיצו את רוב הקרבות החשובים של תחילת המלחמה והם הגיעו לקוריאה רק ב-1951, כאשר החל שלב ההתשה במלחמה.[164] הכוחות הקנדים נלחמו כחלק מ"דיוויזיית חבר העמים הראשונה" (1st Commonwealth Division) והם הצטיינו במיוחד בקרב קפיונג (Battle of Kapyong) ובקרבות קרקעיים נוספים. ספינת הצי "היידה" (HMCS Haida) וספינות נוספות של הצי המלכותי הקנדי היו פעילות במהלך מלחמת קוריאה. אף על פי שחיל האוויר המלכותי הקנדי לא מילא תפקידים קרביים במלחמה, 22 טייסי החיל השתתפו בקרבות במסגרת חיל האוויר האמריקני.[165] חיל האוויר גם היה מעורב במשימות הובלת כוחות ואספקה במהלך המלחמה.[166]

קנדה שלחה 26,791 חיילים למלחמה בקוריאה.[167] מתוכם נהרגו 516 חיילים ו-1042 נפצעו.[168] מלחמת קוריאה מכונה לעיתים בקנדה "המלחמה הנשכחת" ("The Forgotten War") וזאת בשל העובדה שתרומתה של קנדה בשתי מלחמות העולם מאפילה על תרומתה במלחמת קוריאה. קנדה היא אחת המדינות החתומות על הסכם שביתת הנשק המקורי של 1953, אך היא לא החזיקה בקוריאה חילות מצב לאחר 1955.[169]

איחוד כוחות ההגנה

עריכה

ב-1964 החליטה ממשלת קנדה למזג את צבא קנדה, את הצי המלכותי הקנדי ואת חיל האוויר המלכותי הקנדי לפיקוד מאוחד שנקרא הכוחות הקנדיים. המטרה באיחוד זה הייתה חיסכון בעלויות והגדלת היעילות המבצעית.[170] שר ההגנה פול הלייר (Paul Hellyer) טען ב-1966 ש"המיזוג... ייצור גמישות שתאפשר לקנדה לאפשר בצורה האפקטיבית ביותר את קיומן של הדרישות הצבאיות בעתיד. כמו כן המיזוג ייצב את קנדה כמנהיגה לא מוטלת בספק בשדה הארגון הצבאי. ב-1 בפברואר 1968 הושלם האיחוד.[170]

משבר אוקטובר

עריכה

משבר אוקטובר היה סדרה של אירועים שאירעו כתוצאה מחטיפתם של פקידי ממשלה על ידי חברי החזית לשחרור קוויבק (FLQ) במהלך חודש אוקטובר 1970 במחוז קוויבק, בעיקר באזור המטרופולין של מונטריאול. במהלך משבר הטרור ראש ממשלת קנדה פייר טרודו נשאל כיצד הוא מתכוון לפתור את המשבר והוא השיב "רק תראו אותי" ("Just watch me"). היה זה משפט שנחקק עמוקות באתוס הקנדי.[171] שלושה ימים מאוחר יותר, ב-16 באוקטובר, הגיעו האירועים לשיא, כאשר הוצא צו לנקיטת צעדי חירום צבאיים בעתות שלום בפעם היחידה בהיסטוריה של קנדה.[172] על פי הצו הוצבו 12,500 חיילים בכל רחבי קוויבק שמתוכם 7,500 הוצבו באזור מונטריאול.[173]

מלחמת וייטנאם

עריכה

קנדה לא השתתפה בקרבות במלחמת וייטנאם ובאופן רשמי הייתה במצב של אי-לוחמה. מעורבותם של כוחות קנדים הוגבלה לכוח קטן שב-1973 סייע לאכוף את ההבנות שהושגו בהסכם השלום של פריז שסיים את המלחמה. עם זאת הייתה למלחמה השפעה על הציבור הקנדי. כתנועת נגד למשתמטים מגיוס שהגיעו לקנדה מארצות הברית, התנדבו כ-30,000 קנדים להילחם בחזית בדרום-מזרח אסיה.[174] בין המתנדבים היו חמישים בני מוהוק. 110 קנדים נהרגו במלחמה ו-7 נותרו נעדרים.[175]

לאחר המלחמה הקרה

עריכה

משבר אוקה

עריכה

משבר אוקה היה סכסוך קרקעות בין שבט המוהוק ובין עיריית אוקה (Oka) שבדרום קוויבק שהחל ב-11 ביולי והתמשך עד 26 בספטמבר 1990. ב-8 באוגוסט ראש ממשלת קוויבק, רוברט בוראסה (Robert Bourassa), הכריז במסיבת עיתונאים שהוא יפעיל את סעיף 275 בחוק ההגנה הלאומי שמאפשר הפעלת סיוע צבאי למטרות אזרחיות.[176] הזכות המוקנית בסעיף זה לממשלות המחוזות, הופעלה לאחר ששוטר אחד ושניים מבני המוהוק נהרגו.[177]

כ-4,000 אנשי כוחות סדירים ומילואים בקוויבק גויסו לסיוע לרשויות הפרובינציה. כוחות וציוד הועברו לאזוריה ההתרחשות סביב לקנסטאקה (Kanesatake) וקהנוואקה (Kahnawake), בעוד שמטוסי סיור קיימו טיסות מעל שטחי טריטוריית המוהוק כדי לאסוף מידע. חודש לאחר האירוע, הסתיים המשבר ביציאתם של הכוחות מהשטחים שבמחלוקת.[178]

מלחמת המפרץ

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת המפרץ

קנדה הייתה אחת המדינות הראשונות לגנות את הפלישה העיראקית לכווית והיא הסכימה במהירות להצטרף לקואליציה הבינלאומית בהנהגת ארצות הברית. באוגוסט 1990 התחייב ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני שהכוחות הקנדיים ישלחו כוח משימה ימי.[179] שתי משחתות וספינת אספקה של הצי המלכותי הקנדי הצטרפו לכוח האמנעה הימי. כוח המשימה הקנדי הוביל את כוח הלוגיסטיקה הימי במפרץ הפרסי. ספינה רביעית הגיעו לזירה לאחר שהסתיימו פעולות האיבה והייתה הספינה הראשונה מכוחות הקואליציה שביקרה בכווית.[180]

בעקבות הסכמת האו"ם לשימוש בכוח כנגד עיראק, שלחו הכוחות הקנדים טייסת של מטוסי הורנט CF-18 ומסוקי סיקורסקי CH-124 סי-קינג עם צוות קרקע, יחד עם בית חולים שדה כדי שיטפל בנפגעים מקרב כוחות הקרקע.[181] כאשר החלה המערכה באוויר, מטוסי ההורנט הקנדים השתלבו בכוחות הקואליציה וביצעו משימות לכיסוי אווירי ותקיפת מטרות קרקעיות. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת קוריאה שכוחות צבאיים קנדים השתתפו בפעולות קרביות התקפיות.[182]

מלחמות יוגוסלביה

עריכה
  ערך מורחב – מלחמות יוגוסלביה

מאז 1991, כ-40,000 אנשי חיל האוויר הקנדי ומשטרה אזרחית, כולל המשטרה הרכובה המלכותית של קנדה, השתתפו במשימות שמירת השלום בחבל הבלקן, החל ממשלחת המעקב של האיחוד האירופי ביוגוסלביה (European Union Monitoring Mission in the former Yugoslavia). מעורבות זו הקיפה את משימות האו"ם כמו UNCRO בקרואטיה, UNMIBH בבוסניה והרצגובינה, UNMIK בקוסובו ו-UNPREDEP במקדוניה הצפונית. בנוסף, השתתפו הקנדים במשימות של נאט"ו כמו כוח האכיפה וכוח הייצוב בבוסניה והרצגובינה, כוח קוסובו, וכוחות המשימה "קציר חיוני" (Operation Essential Harvest) ו"פוקס" (Operation Amber Fox) במקדוניה הצפונית, לצד משימות של האיחוד האירופי כמו EUFOR במקדוניה הצפונית ו"אלתיאה" בבוסניה והרצגובינה.[183]

בספטמבר 1993 התרחש הקרב הגדול ביותר במעורבות של הכוחות הקנדיים מאז מלחמת קוריאה, כאשר כוחות שמירת שלום קנדים וצרפתים במסגרת "כוחות הגנה של האומות המאוחדות (UNPROFOR) לחמו בכוחות קרואטים במשך 15 שעות. על הכוח הקנדי-צרפתי הוטל לאבטח את כיס מדק, טריז אסטרטגי בין כוחות קרואטים וסרבים כאשר הכוחות הקרואטים פתחו ב"מבצע כיס מדק" (Operation Medak Pocket). כשבתחילה מטרתם הייתה העמדות הסרביות, ב-15 בספטמבר צרו הכוחות הקרואטים על הקנדים והצרפתים בכיס מדק, וגרמו להם להגיב. ממשלת קנדה דיווחה על 27 חיילים קרואטים הרוגים ועל 4 קנדים פצועים במהלך חילופי האש.[184]

הכוחות הקנדים גם שלחו ספינת מלחמה למצור הימי של נאט"ו על האזור ו-18 מטוסי מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט לסיוע בהפגזת יוגוסלביה במבצע כוח מאוחד ב-1999.[183] במהלך ההפגזה, ביצעו הקנדים 678 טיסות, כ-10 אחוזים מכלל המשימות של נאט"ו.[185]

מלחמת האזרחים בסומליה

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים בסומליה

במהלך מלחמת האזרחים בסומליה התחייב ראש ממשלת קנדה בריאן מלרוני שארצו תשלח כוחות לכוחות האו"ם בסומליה (United Nations Operation in Somalia I – UNOSOM I) לאחר החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס 751.[186] כוח או"ם זה היה החלק הראשון במאמציו של הארגון לספק סיוע ביטחוני והומניטארי בסומליה ולשמור על הפסקות האש שהושגו בתיווכו.[187] כוחות קנדים השתתפו יחד עם כוחות אמריקנים במבצע "השבת התקווה" ( Operation Restore Hope). במאי 1993 המבצע עבר להיות תחת פיקוד האו"ם ששמו שונה ל־UNOSOM II.[188] בשלביו האחרונים הפך המבצע לאסון פוליטי מבחינתם של הכוחות הקנדיים.[189] במהלך המבצע אירע מקרה בו עינו חיילים קנדים נער סומלי עד למותו, מה שכונה "פרשת סומליה" ( Somalia Affair).[190] בעקבות התקרית יחידת העילית, הרגימנט הקנדי המוטס ( Canadian Airborne Regiment), פורקה ונגרם נזק רב לשמם הטוב של הכוחות הקנדיים בדעת הקהל בקנדה.[191]

השיטפון בנהר האדום

עריכה

השיטפון בנהר האדום בשנת 1997 היה הקשה ביותר מאז 1826 והשפיע על דקוטה הצפונית ועל מניטובה. מצב חירום הוכרז באזורי ההצפה. במהלך מה שכונה "ההצפה של המאה", מעל 8500 חיילים נשלחו למניטובה לסייע בפעולות פינוי, בניית סכרים ובמאמצים אחרים כנגד השיטפון.[192]

סופת השלגים בצפון אמריקה

עריכה

בשנת 1998 התקיים מבצע נרחב לסיוע אזרחי בעקבות סופת שלג שהייתה למעשה רצף של סופות שנעו על רצועה צרה יחסית שהשתרעה בין מזרח אונטריו, המשך בצפון קוויבק ובנובה סקוטיה ועד לאזורים שמצפון לניו יורק ומרכז מיין שבארצות הברית. התנועה בכבישים הייתה בלתי אפשרית עקב שלגים או עצים שקרסו, קווי חשמל נותקו וכוסו בשכבה עבה של קרח ורכבי חירום בקושי הצליחו להגיע ממקום למקום. ב-7 בינואר, מחוזות ניו ברנזוויק, אונטריו וקוויבק ביקשו את סיועם של הכוחות הקנדיים ומבצע הסיוע החל ב-8 בינואר כש-16,000 חיילים הועסקו בו.[193] הייתה זו משימת הסיוע בעקבות אסון טבע הגדולה ביותר שבוצעה על אדמת קנדה מבחינת כמות כוח האדם שלה והגדולה בכלל מאז מלחמת קוריאה.[194]

המאה ה-21

עריכה

במהלך המאה ה-21 השתתפה קנדה במגוון משימות לסיוע במלחמה העולמית בטרור, כולל מבצע חירות מתמשכת בהובלת ארצות הברית. אלו כללו מבצעים שנוהלו במימי הים הערבי ומפרץ עומאן בין השנים 2001–2012. חיל משלוח זה היה הגדול ביותר של הצי הקנדי מאז מלחמת העולם השנייה, ובו לקחו חלק 15 ספינות מלחמה. בשיא הפעילות בינואר 2002, שהו באזור שש ספינות מלחמה ו-1,500 איש, שביצעו סיורים וסיכלו פעולות טרור ומשלוחי סמים בלתי חוקיים.[195]

בעוד שקנדה השתתפה בכמה כוחות משימה רב-לאומיים בראשית המאה, היא נמנעה מלהצטרף לקואליציה הרב-לאומית בהובלת ארצות הברית במהלך מלחמת עיראק.[196] אף על פי שקנדה לא הייתה מעורבת ישירות במלחמת עיראק, כוחותיה סייעו בהקלה על כוחות הצי של ארצות הברית במהלך העימות כאשר הם הרחיבו את חלקו של חיל האוויר הקנדי בכוח המשימה המשולב 151, שנאבק בשוד הימי לחופי סומליה.[197] כמה קנדים, ששירתו כקצינים מחליפים ביחידות בריטיות ואמריקאיות, השתתפו גם הם בפלישה לעיראק ב-2003.[198]

מלחמת אפגניסטן

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת אפגניסטן (2001–2021)

שבועות ספורים לאחר פיגועי 11 בספטמבר התחייבה קנדה להצטרף למלחמת אפגניסטן. הכוחות המיוחדים של קנדה השתתפו בפלישת ארצות הברית לאפגניסטן ב-2001, בנוסף לכוח רגלים של 1,200 חיילים שנשלח לקנדהאר בפברואר 2002 כדי להילחם בכוחות של אל-קאעדה ושל הטליבאן ולסייע בפעילות הומניטרית.[195]

לאחר הפלישה, פעלו יחידות קנדיות במסגרת כוח הסיוע הביטחוני הבין-לאומי של נאט"ו. הכוחות המזוינים של קנדה שלחו קבוצת קרב של 2,000 איש, לצד סיוע שריון, ארטילריה ואוויר, לטובת כוח הסיוע. הכוח הוצב בקאבול בשנים 2003–2005, והוטלה עליו המשימה לספק ביטחון ולפרק את המיליציות האפגניות מנשקן.[195] בנובמבר 2005 פתחו הקנדים ב"מבצע ארצ'ר" (Operation Archer) והסיטו את התמקדותם מקאבול לקנדהאר.[199] לאחר העברתה לקנדהאר, ביצעה קבוצת הקרב פעולות נגד מורדים ופיקחה על צוות השיקום המחוזי. בקנדהאר קבוצת הקרב נחלה סדרה של ניצחונות, דוגמת "מבצע מדוזה" (Operation Medusa).[200] על כל פנים, לא עלה בידם לחסל את כל כוחות האויב באזור, שמצאו מקלט בצד הפקיסטני של גבול אפגניסטן-פקיסטן.[195]

התמיכה הציבורית הקנדית במלחמה דעכה כאשר בסוף 2006 עלה מספר האבדות.[195]מצב זה גרם לבחירת "החייל הקנדי" כאיש השנה בעיתונות הקנדית באותה שנה.[201] התמיכה במלחמה צנחה עוד יותר לאחר שאנשי כוח המשימה המשולב 2 צולמו מעבירים עצורים לידי כוחות הביטחון האפגנים שבסופו של דבר עינו אותם.[202] על אף העלייה בהתנגדות הציבורית למלחמה, נותרה ממשלת קנדה מחויבת אליה עד 2011, בין השאר בשל התיאור שלה כהצלחה על ידי הכוחות הקנדיים. ב-2011 סיימה קנדה את פעילויותיה הקרביות באפגניסטן.[195] אף על פי כן, מעט חיילים קנדים נותרו באפגניסטן עד מרץ 2014 כדי לאמן את הצבא הלאומי של אפגניסטן ואת המשטרה הלאומית במסגרת משימת האימון של נאט"ו.[203] סגל פיקוד כוחות המבצעים המיוחדים נשלח מחדש לזמן קצר לאפגניסטן במהלך השתלטות הטליבאן מחדש על אפגניסטן ב-2021 כדי לפנות אזרחים קנדים, לסגור את השגרירות שם ולסייע בארגון הרכבת האווירית שיצאה מקאבול.[204]

יותר מ-40,000 חיילים קנדים שירתו באפגניסטן. 12 שנות הפעילות שם היו המערכה הצבאית הארוכה ביותר של קנדה, ובה נהרגו 165 איש, כולל 158 חיילים ושבעה אזרחים.[195] בעימות זה הייתה הפעם הראשונה בה נהרגה בקרב חיילת אישה, קפטן ניקולה גודארד (אנ') מארטילריית הפרשים הקנדית המלכותית.[205]

מלחמת האזרחים בלוב

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים הראשונה בלוב

ב-19 במרץ 2011 הקואליציה הבינלאומית החלה את התקיפה הצבאית הבינלאומית בלוב כדי ליישם את החלטה 1973 של מועצת הביטחון של האו"ם[206] בתגובה למלחמת האזרחים הראשונה בלוב.[207] תרומתה של קנדה לפלישה כלל סיוע ימי ואווירי. פיקוד נאט"ו לקח את האחריות על המבצע בפיקודו של לוטננט גנרל צ'ארלס בוצ'רד (Charles Bouchard) מחיל האוויר המלכותי הקנדי.[208] במהלך מלחמת האזרחים הוכרז בלוב אזור אסור לטיסה כדי למנוע מכוחות הממשלה הנאמנים למועמר קדאפי לבצע תקיפות אוויריות על כוחות צבא השחרור הלאומי ועל אזרחים.[207] המעורבות הצבאית בוצעה במסגרת נאט"ו וכללה אמברגו על נשק, הכרזה על אזור אסור לטיסה ומנדט לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי להגן על אזרחי לוב.[206][209] ב-28 באוקטובר 2011 הודיע ראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר כי המשימה הוכתרה בהצלחה.[210]

מלחמת האזרחים במאלי

עריכה
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים במאלי
 
האיטי - 2010

החל מראשית שנת 2012 החלו כמה קבוצות מורדים במאלי להשתלט על המדינה. בינואר 2013 ביקשה ממשלת מאלי את עזרתה של צרפת במיגור ההתקוממות. בדצמבר התיר האו"ם התערבות של מדינות אפריקה בכפוף לאישור הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. צרפת המשיכה אז וביקשה מבעלות בריתה בנאט"ו להיות מעורבים. קנדה סייעה בהובלת הכוחות באמצעות מטוסי הC-17 גלובמאסטר שלה.[211] בהמשך נשלח כוח של 22 חיילים קנדים שהגיעו לאבטח את שגרירות קנדה במאלי.[212] בשנים 2015 -2022 העניקו הכוחות הקנדים תמיכה למבצע ברקאן,[213][214] כולל שליחת יותר מ-1,250 איש לטובת פינויים רפואיים במסוקים בשנים 2018–2019.[215]

ב-2019 החלו הכוחות הקנדים את שלב הנסיגה ממאלי, כאשר הכוחות המזוינים של רומניה לקחו על עצמם את האחריות על פינויים רפואיים במסוקים במסגרת המבצע.[216] החייל הקנדי האחרון יצא ממאלי בנובמבר 2023.[217]

המלחמה נגד המדינה האסלאמית

עריכה

בספטמבר 2014 הצטרפה קנדה לקואליציה העולמית נגד המדינה האסלאמית.[218] מנובמבר 2014 ועד פברואר 2016 ביצעו מטוסי מקדונל דאגלס F/A-18 הורנט קנדים 246 תקיפות בעיראק ו-5 תקיפות בסוריה.[219] בפברואר 2016 הגדירו הכוחות הקנדים מחדש את משימתם מפעולות קרביות לאימונים,[220][221] וצמצם את היקף המשימה. כוחות המשימה ממוקמים במרכזים לוגיסטיים בכווית וכוללים משימות אימון בעיראק, ירדן ולבנון.[222]

הכוחות המיוחדים הקנדים נשלחו לסייע במשימות האימון.[221] ב-2021 הם השתתפו בשני מבצעים של הכוחות המזוינים של עיראק בתפקידים בלתי-קרביים.[223] יחידה נוספת של הכוחות המיוחדים הייתה מעורבת בפעילות מיוחדת של חיל האוויר של ארצות הברית שנמתחה עליה ביקורת על עקיפת כללית שנועדו להגן על אזרחים, וגרמה למאות מקרי מוות של בלתי מעורבים.[224] הרחבת השימוש של חיל האוויר הקנדי בכוחות המיוחדים שיקפה שינוי בחשיבה הצבאית, כאשר בהדרגה הוא הסתמך על יחידות עלו במקום על כוחו קונבנציונליים כדי לטפל בלוחמה אסימטרית במבצעים שנמצאים ב"אזור האפור". סקירה ביטחונית מ-2017 הודתה בשימוש בגישה זו וצפתה שהיא תמשיך להיות מיושמת בעתיד הנראה לעין.[223]

משימות שמירת השלום

עריכה

קנדה השתתפה ביותר מ-50 משימות שמירה על השלום, כולל כל הפעולות מסוג זה של האומות המאוחדות מאז 1989.[225] יותר מ-125,000 קנדים שירתו בכוחות שמירת השלום, כאשר כ-130 קנדים מתו במהלך משימות אלו.[226] הסיוע של קנדה למולטימילטריזם והאינטרנציונליזם קשורים קשר הדוק למאמצי שמירת השלום.[227]

תפקידה של קנדה בפיתוח פעילויות שמירת השלום במהלך המאה ה-20 והשתתפותה בהן עיצבו את המוניטין שלה כמעצמת ביניים חיובית.[228] התיווך המוצלח של קנדה במשבר סואץ ב-1956 יצר עבורה אמינות כמדינה המחויבת לטובת הכלל.[229] הציבור הקנדי זיהה בהדרגה את משימות שמירת השלום כתרומה החשובה ביותר ליחסים הבינלאומיים.[230]

קנדה התמודדה עם מחלקות בנוגע למעורבותה בכמה ממשימות שמירת השלום, שהובילו להערכה צבאית מחודשת בסוף שנות ה-90. בפרוש המאה ה-21, מעורבותה של קנדה במשימות שמירת השלום הצטמצמה באופן משמעותי, כאשר משימותיה הועברו למשימות באמצעות נאט"ו. שינוי זה הוביל למשימות שמירת שלום בעלות גוון יותר צבאי על פני תפקידי שמירת שלום מסורתיים יותר.[231]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמות קנדה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Richard J. Chacon; Rubén G. Mendoza (2007). North American Indigenous Warfare and Ritual Violence. University of Arizona Press. p. 55.
  2. ^ Roberto J. González (2010). Militarizing Culture: Essays on the Warfare State. Left Coast Press. p. 25.
  3. ^ Walter Echo-Hawk (2011). In the Courts of the Conqueror. Fulcrum. pp. 220.
  4. ^ 1 2 3 4 "Warfare In Pre-Columbian North America". www.canada.ca. Government of Canada. March 15, 2023. Archived from the original on March 24, 2022.
  5. ^ Christian F. Feest (1999). Indians and Europe: an interdisciplinary collection of essays. University of Nebraska Press. p. 64.
  6. ^ Daniel P. Barr (2006). Unconquered: the Iroquois League at War in Colonial America. Greenwood Publishing Group. p. 24.
  7. ^ Dorothy Schneider; Carl J. Schneider (2006). Slavery in America. Infobase Publishing. p. 216.
  8. ^ Robert James Muckle (2007). The First Nations of British Columbia: An Anthropological Survey. UBC Press. p. 60.
  9. ^ Alvin M. Josephy (1991). The Indian heritage of America Houghton Mifflin Harcourt. p. 295.
  10. ^ Wendy S. Wilson; Lloyd M. Thompson (1997). Native Americans: A Thematic Unit on Converging Cultures. Walch Publishing. p. 14.
  11. ^ 1 2 "The Arrival of the Europeans: 17th Century Wars". www.canada.ca. Government of Canada. April 19, 2018. Archived from the original on January 30, 2023
  12. ^ Kevin Schultz (2009). America Unbound: A U.S. History Primer. Cengage Learning. p. 31.
  13. ^ "Estimated population of Canada, 1605 to present". Statistics Canada. 2009.
  14. ^ Ronald J. Dale (2004). The Fall of New France: How the French Lost a North American Empire 1754-1763. James Lorimer & Company. p. 2
  15. ^ John E. Findling; Frank W. Thackeray (2011). What Happened?: An Encyclopedia of Events that Changed America Forever. ABC-CLIO. p. 38.
  16. ^ Adam Hart-Davis (2012). History: From the Dawn of Civilization to the Present Day. DK Publishing. p. 483.
  17. ^ "Our History: People". Hudson's Bay Company
  18. ^ William John Eccles (1983). ^ The Canadian frontier, 1534–1760. UNM Press. p. 217.
  19. ^ Paul S. Boyer; Clifford E. Clark, Jr.; Joseph F. Kett; Neal Salisbury, Harvard Sitkoff (2008). The enduring vision: a history of the American people. Cengage Learning. p. 84.
  20. ^ Andrew Neil Porter (1994). Atlas of British overseas expansion. Routledge. p. 60.
  21. ^ Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 82.
  22. ^ Spencer C. Tucker; James Arnold; Roberta Wiener (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 12.
  23. ^ Bruce Alden Cox (1987). Native people, native lands: Canadian Indians, Inuit and Métis. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 7.
  24. ^ José António Brandão (2000). Your Fyre Shall Burn No More: Iroquois Policy Toward New France and Its Native Allies to 1701. University of Nebraska Press. p. 100.
  25. ^ Michael Johnson; Jonathan Smith (2003). Tribes of the Iroquois Confederacy. Osprey Publishing. pp. 3–17.
  26. ^ George T. Hunt (1967). The wars of the Iroquois: a study in intertribal trade relations. University of Wisconsin Press. p. 69.
  27. ^ John M. Murrin; Paul E. Johnson; James M. McPherson; Alice Fahs, Gary Gerstle (2011). Liberty, Equality, Power: A History of the American People, Volume 1: To 1877. Cengage Learning. p. 85.
  28. ^ J. M. S. Careless (2011). Canada: A Story of Challenge. Cambridge University Press. p. 57.
  29. ^ 1 2 3 Derek Hayes (2008). Canada: an illustrated history. Douglas & McIntyre. p. 29.
  30. ^ Dean Jobb (2005). The Acadians: a people's story of exile and triumph. John Wiley & Sons. p. 33.
  31. ^ 1 2 Steven Eames (2011). Rustic Warriors: Warfare and the Provincial Soldier on the New England Frontier, 1689–1748. NYU Press. p. 3.
  32. ^ Desmond Morton (2007). A Military History of Canada. Random House Digital. p. 27.
  33. ^ Spencer C. Tucker; James Arnold; Roberta Wiener (2011). The Encyclopedia of North American Indian Wars, 1607–1890: A Political, Social, and Military History. ABC-CLIO. p. 41.
  34. ^ Wilson D. Wallis; Ruth Sawtell Wallis (1955). The Micmac Indians of Eastern Canada. University of Minnesota Press. p. 203.
  35. ^ Bill Marshall (2005). France and the Americas: culture, politics, and history: a multidisciplinary encyclopedia. ABC-CLIO. p. 593.
  36. ^ John Frost (1852). Indian wars of the United States, from the discovery to the present time: With accounts of the origin, manners, superstitions, &c., of the aborigines. From the best authorities. W. A. Leary. p. 151.
  37. ^ 1 2 Stephen Schneider (2009). Iced: The Story of Organized Crime in Canada. John Wiley & Sons. p. 17.
  38. ^ Jennifer Crump (2010). Canada Under Attack. Dundurn Press. p. 23.
  39. ^ Serge Courville; Richard Howard (2009). Quebec: A Historical Geography. UBC Press. p. 9.
  40. ^ 1 2 Geoffrey J. Matthews; Byron Moldofsky (1998). Concise historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 74.
  41. ^ Fred Anderson (2000). Crucible of war: the Seven Years' War and the fate of empire in British North America, 1754–1766. Random House Digital. p. 250.
  42. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. pp. 28–52.
  43. ^ Rene Chartrand (2012). Tomahawk and Musket – French and Indian Raids in the Ohio Valley 1758. Osprey Publishing. p. 10.
  44. ^ John G. Reid (2004). The "conquest" of Acadia, 1710: imperial, colonial, and aboriginal constructions. University of Toronto Press. p. 22.
  45. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 81.
  46. ^ Howard H. Peckham (1965). The colonial wars, 1689–1762. University of Chicago Press. p. 57.
  47. ^ John Grenier (2008). The far reaches of empire: war in Nova Scotia, 1710–1760. University of Oklahoma Press. p. 56.
  48. ^ Beamish Murdoch (1865). A history of Nova-Scotia, or Acadie. J. Barnes. p. 339
  49. ^ James Rodger Miller (1991). Sweet promises: a reader on Indian-white relations in Canada. University of Toronto Press. p. 55.
  50. ^ John Grenier (2008). The far reaches of empire: war in Nova Scotia, 1710–1760. University of Oklahoma Press. p. 75, 62.
  51. ^ William Wicken (2002). Mi'kmaq treaties on trial: history, land and Donald Marshall Junior. University of Toronto Press. p. 21.
  52. ^ William R. Nester (2000). The first global war: Britain, France, and the fate of North America, 1756–1775. Greenwood Publishing Group. p. 48.
  53. ^ Richard e Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 76.
  54. ^ David Lea; Colette Milward; Annamarie Rowe (2001). A political chronology of the Americas. Psychology Press. p. 49.
  55. ^ Lance Q. Zedric; Michael F. Dilley (1996). Elite Warriors: 300 Years of America's Best Fighting Troops. Pathfinder Publishing. p. 31.
  56. ^ 1 2 Jean-Denis G.G. Lepage (2009). French Fortifications, 1715–1815: An Illustrated History. McFarland. p. 101.
  57. ^ Geoffrey Plank (2003). An Unsettled Conquest: The British Campaign Against the Peoples of Acadia. University of Pennsylvania Press. p. 99.
  58. ^ Andrew John Bayly Johnston (2008). Endgame 1758: the promise, the glory, and the despair of Louisbourg's last decade. University of Nebraska Press. p. 39.
  59. ^ Bill Marshall (2005). France and the Americas: culture, politics, and history : a multidisciplinary encyclopedia. ABC-CLIO. p. 51.
  60. ^ David Marley 1998). Wars of the Americas: a chronology of armed conflict in the New World, 1492 to the present. ABC-CLIO. pp. 275–278.
  61. ^ John Stewart Bowman (2003). Chronology of Wars. Infobase Publishing. p. 27.
  62. ^ Roger E. Riendeau (2007). A brief history of Canada. Infobase Publishing. p. 77.
  63. ^ Jeremy Black (1999). Britain as a military power, 1688–1815.Psychology Press. p. 140.
  64. ^ Spencer Tucker (2010). Battles That Changed History: An Encyclopedia of World Conflict. ABC-CLIO. p. 240.
  65. ^ Spencer Tucker (2009). A global chronology of conflict: from the ancient world to the modern Middle East. ABC-CLIO. p. 786.
  66. ^ Daniel Marston (2002). The French-Indian War, 1754–1760. Osprey Publishing. p. 84.
  67. ^ Houman A. Sadri; Madelyn Flammia (2011). Intercultural Communication: A New Approach to International Relations and Global Challenges. Continuum International Publishing Group. p. 19.
  68. ^ Theodore P. Savas; J. David Dameron (2010). A Guide to the Battles of the American Revolution. Casemate Publishers. p. 36.
  69. ^ James S. Leamon (1995). Revolution Downeast: The War for American Independence in Maine. University of Massachusetts Press. p. 102.
  70. ^ Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 51.
  71. ^ Harold Horwood; Ed Butts (1988). Bandits and Privateers: Canada in the Age of Gunpowder. Formac Publishing Company. p. 39.
  72. ^ Andrew Jackson O'Shaughnessy (2000). An empire divided: the American Revolution and the British Caribbean. University of Pennsylvania Press. p. 12.
  73. ^ 1 2 Richard Cole Harris; Geoffrey J. Matthews (1993). Historical atlas of Canada. University of Toronto Press. p. 171.
  74. ^ Donald Lee Fixico (2008). Treaties with American Indians: an encyclopedia of rights, conflicts, and sovereignty. ABC-CLIO. p. 212.
  75. ^ 1 2 3 Ronald J. Dale (2001). The invasion of Canada: battles of the War of 1812. James Lorimer & Company. pp. 12–17.
  76. ^ Patrick Richard Carstens; Timothy L Sanford (2011). Searching for the Forgotten War – 1812 Canada. Xlibris Corporation. p. 24.
  77. ^ J. E. Kaufmann; H. W. Kaufmann (2004). Fortress America: the forts that defended America, 1600 to the present. Da Capo Press. p. 157.
  78. ^ Liberty, Equality, Power: A History of the American People. Cengage Learning. p. 211.
  79. ^ David Stephen Heidler; Jeanne T. Heidler (2004). Encyclopedia of the War of 1812. Naval Institute Press. p. 534.
  80. ^ James C. Bradford (2003). Atlas of American military history. Oxford University Press. p. 44.
  81. ^ Derek Hayes (2006). Historical atlas of the United States, with original maps. Douglas & McIntyre. p. 132.
  82. ^ Anthony S. Pitch (2000). The burning of Washington: the British invasion of 1814. Naval Institute Press. p. 71.
  83. ^ Robert Vincent Remini (1999). The Battle of New Orleans. Penguin. p. 147.
  84. ^ Barry M. Gough (2006). Through water, ice & fire: schooner Nancy of the War of 1812. Dundurn Press. p. 43.
  85. ^ Wesley B. Turner (2000). The War of 1812: the war that both sides won. Dundurn Press. p. 9.
  86. ^ Robert S. Allen (1992). His Majesty's Indian Allies: British Indian Policy in the Defence of Canada, 1774–1815. Dundurn Press. p. 146.
  87. ^ 1 2 Shannon Ricketts; Leslie Maitland; Jacqueline Hucker (2004). A guide to Canadian architectural styles. University of Toronto Press. p. 22.
  88. ^ 1 2 Peter Conroy (2002). Our canal: the Rideau Canal in Ottawa. General Store Publishing House. pp. 1–2.
  89. ^ Frank Murray Greenwood; Barry Wright; Osgoode Society for Canadian Legal History (2003). Canadian State Trials: Rebellion and invasion in the Canadas, 1837–1839. University of Toronto Press. p. 33.
  90. ^ Anne-Marie Mooney Cotter (2008). Just a number: an international legal analysis on age discrimination. Ashgate Publishing. p. 194.
  91. ^ Kenneth Bourne (1967). Britain and the Balance of Power in North America, 1815–1908. University of California Press. pp. 206, 259.
  92. ^ Jason Andrew Kaufman (2009). The origins of Canadian and American political differences. Harvard University Press. p. 182.
  93. ^ Steven Kendall Holloway (2006). Canadian foreign policy: defining the national interest. University of Toronto Press. p. 120.
  94. ^ Robert Laird Borden (2005). Canadian constitutional studies: the Marfleet lectures, University of Toronto, October 1921. The Lawbook Exchange. p. 97.
  95. ^ James Cornall (1998). Halifax: South End. Arcadia Publishing. p. 53.
  96. ^ Dave Birrell (2000). 50 Roadside Panoramas in the Canadian Rockies. Rocky Mountain Books. p. 27.
  97. ^ Paul R. Magocsi; Multicultural History Society of Ontario (1999). Encyclopedia of Canada's Peoples. University of Toronto Press. p. 165.
  98. ^ The London Gazette: no. 22225. p. 414. 1 February 1859.
  99. ^ 1 2 3 Hereward Senior (1991). The last invasion of Canada: the Fenian raids, 1866–1870. Dundurn Press. pp. 131–134.
  100. ^ Cole Harris (2009). The Reluctant Land: Society, Space, and Environment in Canada Before Confederation. UBC Press. p. 450.
  101. ^ Jackie G. Smith; Jackie Smith; Hank Johnston (2002). Globalization and resistance: transnational dimensions of social movements. Rowman & Littlefield. p. 62.
  102. ^ Mitchell Snay (2007). Fenians, freedmen, and southern Whites: race and nationality in the era of Reconstruction. LSU Press. p. 65.
  103. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 21.
  104. ^ Christopher Moore (2011). 1867: How the Fathers Made a Deal. Random House Digital. p. 161.
  105. ^ Eugene R. Fidell; Dwight Hall Sullivan (2002). Evolving military justice. Naval Institute Press. p. 234.
  106. ^ 1 2 J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 26.
  107. ^ 1 2 David J. Wishart (2004). Encyclopedia of the Great Plains. University of Nebraska Press. p. 557.
  108. ^ Alan Daniel McMillan; Eldon Yellowhorn (2004). First peoples in Canada. Douglas & McIntyre. p. 309.
  109. ^ Joseph Kinsey Howard (1994). Strange empire: a narrative of the Northwest. Minnesota Historical Society Press. p. 500.
  110. ^ Roy MacLaren (1978). Canadians on the Nile, 1882–1898: being the adventures of the voyageurs on the Khartoum Relief Expedition and other exploits. UBC Press. p. 62.
  111. ^ Roy MacLaren (1978). Canadians on the Nile, 1882–1898: being the adventures of the voyageurs on the Khartoum Relief Expedition and other exploits. UBC Press. p. 125.
  112. ^ Bernd Horn (2006). The Canadian way of war: serving the national interest. Dundurn Press. p. 137.
  113. ^ 1 2 Carman Miller (1998). Painting the map red: Canada and the South African War, 1899–1902. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 27
  114. ^ James Laxer; Robert M. Laxer (1977). The Liberal idea of Canada: Pierre Trudeau and the question of Canada's survival. James Lorimer & Company. p. 158.
  115. ^ Stephen Badsey (2008). Doctrine and reform in the British cavalry 1880–1918. Ashgate Publishing. p. 96.
  116. ^ Phillip Alfred Buckner (2008). Canada and the British Empire. Oxford University Press. p. 85.
  117. ^ Doug Lennox (2009). Now You Know Canada's Heroes. Dundurn Press. p. 20.
  118. ^ Canadian War Museum (2008). "Canada and The South African War, 1899–1902". Canadian War Museum.
  119. ^ Martin Brook Taylor; Doug Owram (1994). Canadian History: Beginnings to Confederation. University of Toronto Press. p. 399.
  120. ^ Richard Arthur Preston (1991). To serve Canada: a history of the Royal Military College since the Second World War. University of Ottawa Press. p. 19.
  121. ^ 1 2 3 Marc Milner (2010). Canada's Navy: The First Century. University of Toronto Press. pp. 14–16.
  122. ^ Ken Cox (2011). A Call to the Colours: Tracing Your Canadian Military Ancestors. Dundurn Press. p. 286.
  123. ^ Marc Milner (2010). Canada's Navy: The First Century. University of Toronto Press. p. 22.
  124. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 320.
  125. ^ Phillip Alfred Buckner (2005). Canada and the end of empire. UBC Press. p. 273.
  126. ^ 1 2 James Ciment; Thaddeus Russell (2007). The home front encyclopedia: United States, Britain, and Canada in World Wars I and II. ABC-CLIO. p. 423.
  127. ^ Russell Hart (2001). Clash of arms: how the allies won in Normandy. Lynne Rienner Publishers. p. 39.
  128. ^ Tim Cook (1999). "'A Proper Slaughter': The March 1917 Gas Raid at Vimy". Canadian Military History 8 (2): 7–24.
  129. ^ 1 2 3 4 G. W. L. Nicholson (1964). Canadian Expeditionary Force 1914–1919: Official History of the Canadian Army in the First World War. Queen’s Printer. pp. 101–111, 165, 207–210.
  130. ^ Elizabeth Armstrong (1974). The Crisis of Quebec, 1914–1918. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 152.
  131. ^ Geoffrey Hayes; Michael Bechthold; Laurier Centre for Military, Strategic and Disarmament Studies (2007). Vimy Ridge: a Canadian reassessment. Wilfrid Laurier University Press. p. 280.
  132. ^ 1 2 Orders and Decorations - Canadian Victoria Cross Recipients, Veterans Affairs Canada
  133. ^ Clifford Kinvig (2007). Churchill's Crusade: The British Invasion of Russia, 1918–1920. Continuum International Publishing Group. p. 63.
  134. ^ Benjamin Isitt (2010). "From Victoria to Vladivostok: Canada’s Siberian Expedition, 1917–19". UBC Press.
  135. ^ Jeffrey Grey (2008). A military history of Australia. Cambridge University Press. p. 118
  136. ^ 1 2 3 Walter J. Boyne (2002). Air Warfare: an International Encyclopedia: M–Z. ABC-CLIO. p. 116.
  137. ^ Dan McCaffery (2000). Canada's Warplanes: Unique Aircraft in Canada's Aviation Museums. James Lorimer & Company. p. 7.
  138. ^ Larry Gray (2000). We are the Dead. General Store Publishing House. p. 198.
  139. ^ World War I: A–D. ABC-CLIO. 2005. p. 255.
  140. ^ William Alexander Binny Douglas; Brereton Greenhous (1995). Out of the shadows: Canada in the Second World War. Dundurn Press. p. 34.
  141. ^ Michael Petrou (2008). Renegades: Canadians in the Spanish Civil War. UBC Press. p. 12.
  142. ^ John Virtue (2008). Fred Taylor: brother in the shadows. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 70.
  143. ^ Barry M. Gough (2010). Historical Dictionary of Canada. Scarecrow Press. p. 261.
  144. ^ Charles D. Kipp (2005). Because We Are Canadians: A Battlefield Memoir. Douglas & McIntyre. p. 9.
  145. ^ Edmund Cosgrove; Brick Billing (2003). Canada's Fighting Pilots. Dundurn Press. p. 21.
  146. ^ David Jay Bercuson; Sydney F. Wise (1994). The Valour and the horror revisited. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 110.
  147. ^ John Alan English (1991). The Canadian Army and the Normandy campaign: a study of failure in high command. Greenwood Publishing Group. p. 75.
  148. ^ Lance Goddard (2007). Hell & high water: Canada and the Italian campaign. Dundurn Press. p. 61.
  149. ^ Mark Zuehlke (2004). Ortona: Canada's Epic World War II Battle. Douglas & McIntyre. p. 4.
  150. ^ Anthony Hall; Tony Hall (2004). D-Day: Operation Overlord Day by Day. Zenith Imprint. p. 126.
  151. ^ Lance Goddard (2005). Canada and the liberation of the Netherlands, May 1945. Dundurn Press. p. 105.
  152. ^ Douglas E. Delaney (2012). Corps Commanders: Five British and Canadian Generals at War, 1939–45. UBC Press. p. 167
  153. ^ Christopher McCreery (2007). The Maple Leaf and the White Cross: A History of St. John Ambulance and the Most Venerable Order of the Hospital of St. John of Jerusalem in Canada. Dundurn Press. p. 109.
  154. ^ Canada and the Second Wold War, Veterans Affairs Canada
  155. ^ R. D. Francis; Donald B. Smith; Richard Jones; Donald B. Smith (2009). Journeys: A History of Canada. Cengage Learning. p. 428.
  156. ^ Amy Knight (2007). How the Cold War Began. Basic Books. p. 15.
  157. ^ Franca Iacovetta; Roberto Perin; Angelo Principe (2000). Enemies within: Italian and other internees in Canada and abroad. University of Toronto Press. p. 142.
  158. ^ Robert Bothwell (2007). Alliance and illusion: Canada and the world, 1945–1984. UBC Press. p. 214.
  159. ^ Fred Gaffen (1995). Cross-border warriors: Canadians in American forces, Americans in Canadian forces: from the Civil War to the Gulf. Dundurn Press. p. 8.
  160. ^ Rodney P. Carlisle (2007). Iraq War. Infobase Publishing. p. 74.
  161. ^ Bernd Horn; Tony Balasevicius (2007). Casting light on the shadows: Canadian perspectives on special operations forces. Dundurn Press. p. 190.
  162. ^ Peter Pigott (2002). Wings across Canada: an illustrated history of Canadian aviation. Dundurn Press. p. 126.
  163. ^ Stanley Sandler (2002). Ground warfare: an international encyclopedia. ABC-CLIO. p. 149.
  164. ^ John E. Jessup (1998). An encyclopedic dictionary of conflict and conflict resolution, 1945–1996. Greenwood Publishing Group. p. 405.
  165. ^ John Melady (2012). Korea: Canada's Forgotten War. Dundurn Press. p. 178.
  166. ^ Maurice Isserman; John Stewart Bowman (2003).Korean War. Infobase Publishing. p. 52.
  167. ^ Gordon L. Rottman (2002). Korean War order of battle: United States, United Nations, and Communist Ground, Naval, and Air Forces, 1950–1953. Greenwood Publishing Group. p. 126.
  168. ^ 10 Facts on The Korean War, Veterans Affairs Canada
  169. ^ David J. Bercuson (2002). Blood on the Hills: The Canadian Army in the Korean War. University of Toronto Press. p. 221.
  170. ^ 1 2 Douglas J. Murray; Paul R. Viotti (1994). The defense policies of nations: a comparative study. JHU Press. p. 84.
  171. ^ ראיון טלוויזיה עם טרודו ברשת CBC ב-13 באוקטובר 1970
  172. ^ Reingard M. Nischik (2008). History of literature in Canada: English-Canadian and French-Canadian. Camden House. p. 287.
  173. ^ J. L. Granatstein (2011). Canada's Army: Waging War and Keeping the Peace. University of Toronto Press. p. 366.
  174. ^ "Canada's Secret War: Vietnam". CBC.
  175. ^ Kathleen Malley-Morrison (2009). State Violence and the Right to Peace: Western Europe and North America. ABC-CLIO. p. 167.
  176. ^ Barry Scott Zellen (2009). On thin ice: the Inuit, the state, and the challenge of Arctic sovereignty. Rowman & Littlefield. p. 197.
  177. ^ Michael Riordon (2005). An unauthorized biography of the world: oral history on the front lines. Between The Lines. p. 10.
  178. ^ de Bruin, Tabitha (November 10, 2023). "Kanesatake Resistance (Oka Crisis)". www.thecanadianencyclopedia.ca. Historica Canada.
  179. ^ Michael L. Hadley; Robert Neil Huebert; Fred W. Crickard (1996). A nation's navy: in quest of Canadian naval identity. McGill-Queen's Press (MQUP). p. 13.
  180. ^ Jean H. Morin; Richard Howard Gimblett (1997). Operation Friction, 1990–1991: the Canadian forces in the Persian Gulf. Dundurn Press. p. 253.
  181. ^ "Canada and Multilateral Operations in Support of Peace and Stability". National Defence. 2010.
  182. ^ Jean H. Morin; Richard Howard Gimblett (1997). Operation Friction, 1990–1991: the Canadian forces in the Persian Gulf. Dundurn Press. pp. 168–170.
  183. ^ 1 2 Boileau, John (August 9, 2019). "Canadian Peacekeepers in the Balkans". www.thecanadianencyclopedia.ca. Historica Canada.
  184. ^ [ Wood, James (January 12, 2017). "Battle of Medak Pocket". www.thecanadianencyclopedia.ca. Historica Canada.
  185. ^ "Canadian planes heavily involved in Yugoslav campaign". www.cbc.ca. Canadian Broadcasting Corporation. June 16, 1999.
  186. ^ Kim Richard Nossal (2002). Diplomatic Departures: Conservative Era in Canadian Foreign Policy. UBC Press. p. 120.
  187. ^ Nina M. Serafino (2005). Peacekeeping and related stability operations. Nova Publishers. p. 68.
  188. ^ Ken Rutherford (2008). Humanitarianism under fire: the US and UN intervention in Somalia. Kumarian Press. p. 109.
  189. ^ Grant Dawson (2007)."Here is hell": Canada's engagement in Somalia. UBC Press. p. 170.
  190. ^ Sherene Razack (2004). Dark threats and white knights: the Somalia Affair, peacekeeping, and the new imperialism. University of Toronto Press. p. 4.
  191. ^ Howard Coombs (2008). The Insubordinate and the Noncompliant: Case Studies of Canadian Mutiny and Disobedience, 1920 to Present. Dundurn Press. p. 397.
  192. ^ "Canadian military rush to Manitoba flood zone". CBC.
  193. ^ Penny Draper (2011). Ice Storm. Coteau Books. p. 192.
  194. ^ James F. Miskel (2008). Disaster Response and Homeland Security: What Works, What Doesn't. Stanford University Press. p. 39.
  195. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Azzi, Stephen; Foot, Richard (February 5, 2021). "Canada and the War in Afghanistan". www.thecanadianencyclopedia.ca. Historica Canada.
  196. ^ Patrick Lennox (2009). At home and abroad: the Canada-US relationship and Canada's place in the world. UBC Press. p. 108.
  197. ^ Frank P. Harvey (2004). Smoke and mirrors: globalized terrorism and the illusion of multilateral security. University of Toronto Press. p. 235.
  198. ^ Rodney P. Carlisle (2007). Iraq War. Infobase Publishing. p. 74.
  199. ^ Centre for International Governance Innovation (2007). Exporting good governance: temptations and challenges in Canada's aid program. Wilfrid Laurier University Press. p. 152.
  200. ^ [Bernd Horn; R. J. Hillier (2010). No Lack of Courage: Operation Medusa, Afghanistan. Dundurn Press. p. 11.
  201. ^ The Canadian Press Newsmaker of the Year: from 1946 to 2023, Toronto Star, Dec. 19, 2023.
  202. ^ "MP says U.S. treatment of Afghan prisoners coming back to haunt it". CBC. March 24, 2003. Archived from the original on November 23, 2007.
  203. ^ "Canada announces new role in Afghanistan". Canadian Forces. 2009. Archived from the original on September 5, 2012.
  204. ^ "Canada to send special forces to Afghanistan to close embassy in Kabul, official says". www.cnbc.com. CNBC. August 12, 2021.
  205. ^ Saskatoon Women's Calendar Collective. Her story: the Canadian women's calendar. Coteau Books. p. 41.
  206. ^ 1 2 Resolution 1973 (2011)". United Nations Security Council Resolution. 1973.
  207. ^ 1 2 Kenneth M. Pollack; Akram Al-Turk; Michael S. Doran; Daniel L. Byman; Pavel Baev (2011). The Arab Awakening: America and the Transformation of the Middle East. Brookings Institution Press. p. 121.
  208. ^ "NATO's Libya mission to be led by Canadian". CBCNews (CBC). March 25, 2011.
  209. ^ "NATO No-Fly Zone over Libya Operation UNIFIED PROTECTOR". NATO. March 25, 2011.
  210. ^ "Statement by the Prime Minister of Canada On the End of NATO-led Libyan Mission". Canada News Centre (Government of Canada). October 28, 2011.
  211. ^ "Canada sending C-17 transport plane to help allies in Mali". www.cbcnews.ca. 14 January 2013.
  212. ^ "Canadian special forces on the ground in Mali". National Post. 28 January 2013.
  213. ^ "Operation FREQUENCE". www.canada,ca. Government of Canada. February 14, 2023.
  214. ^ "Support to French operations in West Africa". www.canada,ca. Government of Canada. February 14, 2023.
  215. ^ Cox, Brian (September 6, 2019). "Was Canada's Mali mission worth it? Absolutely". www.cbc.ca. Canadian Broadcasting Corporation.
  216. ^ Fergus Kelly, Romania to replace Canada peacekeepers in UN’s Mali mission, The Defense Post, February 1, 2019.
  217. ^ "Operation PRESENCE". www.canada.ca. Government of Canada. August 1, 2024.
  218. ^ Defence, National (August 19, 2014). "Operation IMPACT". www.canada.ca.
  219. ^ "Operation IMPACT – Airstrike History". www.canada.ca. Government of Canada. July 21, 2017.
  220. ^ Barton, Rosemary (November 26, 2015). "Justin Trudeau to pull fighter jets, keep other military planes in ISIS fight". CBC News.
  221. ^ 1 2 "ISIS airstrikes by Canada to end by Feb. 22, training forces to triple". www.cbc.ca. Canadian Broadcasting Corporation. February 8, 2016.
  222. ^ Berthiaume, Lee (January 19, 2023). "Canadian military shrinking footprint in Middle East to free up troops for other missions". www.ctvnews.ca. Bell Media.
  223. ^ 1 2 Khan, Adnan R. (May 11, 2021)."Why Canada's special forces 'shadow army' is still fighting ISIS". macleans.ca. St. Joseph Communications Media.
  224. ^ Pugliese, David (January 3, 2023). "Canadian special forces involved in U.S. military team accused of killing scores of innocent people in Iraq, Syria". ottawacitizen.com. Postmedia Network.
  225. ^ Rudderham, M. A. (2008). Rudderham, M. A. (2008). "Canada and United Nations Peace Operations: Challenges, Opportunities, and Canada's Response". International Journal. 63 (2). (Sage Publications, Ltd., Canadian International Council): 359–384.
  226. ^ "Canada and Peacekeeping". The Canadian Encyclopedia. June 30, 2023. Archived from the original on February 26, 2024.
  227. ^ Munton, Don; Keating, Tom (2001). "Internationalism and the Canadian Public". Canadian Journal of Political Science / Revue canadienne de science politique. 34 (3). Canadian Political Science Association: 517–549.
  228. ^ Chapnick, Adam (2011). The Middle Power Project: Canada and the Founding of the United Nations. UBC Press. pp. 2–5. Archived from the original on November 30, 2023.
  229. ^ Donaghy, Greg (2016). "The politics of accommodation: Canada, the Middle East, and the Suez Crisis, 1950–1956". International Journal: Canada's Journal of Global Policy Analysis. 71 (2): 313–327.
  230. ^ Anker, Lane (June 20, 2005). "Peacekeeping and Public Opinion". Government of Canada, National Defence, Canadian Defence Academy. Archived from the original on February 10, 2024.
  231. ^ James, P.; Michaud, N.; O'Reilly, M. (2006). Handbook of Canadian Foreign Policy Lexington Books. p. 177.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=היסטוריה_צבאית_של_קנדה&oldid=40327008"