פתיחת התפריט הראשי

הפארק הלאומי מסה ורדה

הפארק הלאומי מסה ורדהאנגלית: Mesa Verde National Park) הוא פארק לאומי ואתר מורשת עולמית של אונסק"ו במחוז מונטזומה בדרום-מערב מדינת קולורדו בארצות הברית. הפארק מגן על כמה מהאתרים הארכאולוגיים של תושבי הפואבלו הקדמונים שנשמרו בצורה הטובה ביותר בארצות הברית.

הפארק הלאומי מסה ורדה
Mesa Verde National Park
מסה ורדה מצפון-מזרח, מאי 2007
מסה ורדה מצפון-מזרח, מאי 2007
מדינה קולורדו בארצות הברית
שנת הכרזה 29 ביוני 1906
שטח הפארק 212.4[1] קמ"ר
מבקרים בשנה 613,788[2] (נכון ל־2017)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
קואורדינטות 37°11′02″N 108°29′19″W / 37.183784°N 108.488687°W / 37.183784; -108.488687
Mesa verde National Park
הפארק הלאומי מסה ורדה
Mesa Verde National Park
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Mesa verde cliff palace close.jpg
ארמון הצוק
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1978, לפי קריטריונים 3

הפארק הוקם בחוק שעבר בקונגרס של ארצות הברית ונחתם על ידי נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט ב-1906. הוא משתרע על שטח בן 212 קילומטרים רבועים בסמוך לאזור ארבע הפינות של דרום-מערב ארצות הברית, כ-420 קילומטרים דרומית-מערבית לדנוור. בפארק יש יותר מ-5,000 אתרים ארכאולוגיים, כולל 600 מגורי צוקים.[3] מסה ורדה (מספרדית: "שולחן ירוק") ידוע בעיקר בשל מבנים כדוגמת ארמון הצוק, הנחשב למגורי הצוק הגדולים ביותר באמריקה הצפונית.

האזור יושב החל מ-7500 לפנה"ס על ידי קבוצה של פלאו-אינדיאנים נוודים המכונים "מכלול מרגלות ההרים" (Foothills Mountain Complex). המגוון של חודי הקליעים שנמצאו באזור מעידים כי הם הושפעו מהאזורים הסובבים, כולל האגן הגדול, אגן סן חואן ועמק ריו גראנדה. מאוחר יותר הקימו בני התקופה הארכאית מחסות סלע קבועים למחצה בהר השולחן וסביבו. סביב שנת 1000 לפנה"ס צצה תרבות קולעי הסלים (Basketmaker culture) מתוך האוכלוסייה הארכאית המקומית, וסביב שנת 750 לספירה קמה תרבות בני הפואבלו הקדמונים מתוך תרבות קולעי הסלים.

תושבי מסה ורדה התקיימו משילוב בין ציד, ליקוט מזון וחקלאות זעירה של יבולים כדוגמת תירס, שעועית ודלעת. הם בנו את הפואבלו הראשונים סביב שנת 750, ובשלהי המאה ה-12 הם החלו לבנות את מגורי הצוק הגדולים שהפארק ידוע בעיקר תודות להם. בהגיע 1285, לאחר תקופה של חוסר יציבות חברתי וסביבתי שנגרמו עקב סדרה של בצורות חמורות וממושכות הם נטשו את האזור ונעו דרומה למקומות באריזונה וניו מקסיקו.

תושביםעריכה

פלאו-אינדיאניםעריכה

 
פלאו-אינדיאנים צדים גליפטודון, ציור של היינריך הרדר (סביב 1920)

התושבים הראשונים של אזור מסה ורדה, המשתרע מדרום-מזרח יוטה לצפון-מערב ניו מקסיקו היו פלאו-אינדיאנים נוודים שהגיעו לאזור סביב שנות 9500 לפנה"ס. הם עקבו אחרי עדרי חיות הציד הגדולות וחנו ליד נהרות ונחלים, שרבים מהם התייבשו כאשר הקרחונים שפעם כיסו חלקים של הרי סן חואן נסוגו. הפלאו-אינדיאנים הקדומים ביותר היו בני תרבות קלוביס ותרבות פולסם, המוגדרים בעיקר על ידי האופן שבו הם עיצבו חודי קליעים. אף שהם השאירו עדות על נוכחותם ברחבי האזור, יש עדות מועטה לכך שהם חיו במרכז מסה ורדה במהלך תקופה זו.

אחרי 9600 לפנה"ס האקלים באזור הפך חמים וצחיח יותר, שינוי שגרם שהביא למרכז מסה ורדה יערות אורן וחיות ששגשגו בהם. פלאו-אינדיאנים החלו לחיות במסה במספרים הולכים וגדלים סביב שנת 7500 לפנה"ס אם כי לא ברור האם היו דיירים תקופתיים או שישבו במקום כל השנה. פיתוח מטיל חנית[א] במהלך תקופה זו הקל עליהם לצוד חיות קטנות, שיפור גורלי בתקופה שבה רוב חיות הציד הגדולות של האזור נעלמו מהנוף.

בני התקופה הארכאיתעריכה

 
פיקטוגרפים ארכאים סביב שנת 2500 לפנה"ס, קניון סגו ביוטה

שנת 6000 לפנה"ס מסמלת את תחילת התקופה הארכאית באמריקה הצפונית. הארכאולוגים חלוקים בשאלת מקורם של בני התקופה הארכאית במסה ורדה. חלקם מאמינים כי התפתחו ישירות מהפלאו-אינדיאנים המכונים "מכלול מרגלות ההרים" (Foothills Mountain Complex), אבל אחרים סוברים שמגוון חודי הקליעים שנמצאו במסה ורדה מעידים על השפעה מהאזורים הסובבים, כולל האגן הגדול, אגן סן חואן ועמק ריו גראנדה. בני התקופה הארכאית התפתחו כנראה מקומית, אבל גם היו מושפעים מהאזורים הסובבים תודות למגע, מסחר ונישואי תערובת עם המהגרים מאזורים אלו.

בני התקופה הארכאית המוקדמת שחיו סמוך למסה ורדה השתמשו במטיל החנית, ליקטו מגוון נרחב של צמחים וצדו סוגים רבים יותר של בעלי חיים מאשר הפלאו-אינדיאנים, בעודם משמרים את אורח החיים שהיה בעיקר נוודי. הם התיישבו בשולי אזור מסה ורדה, אבל גם בהרים בפסגות הרי השולחן, ובקניונים שבהם הם הקימו מחסות סלע ויצרו אמנות סלע, והותירו עדות על עיבוד של חיות ושיברור של צור. יציבות של האקלים במהלך התקופה הובילה להתרחבות האוכלוסייה ולהגירה. נראה שהתחממות האקלים וצמצום בכמות המשקעים מ-5000 ועד 2500 לפנה"ס הובילו את בני התקופה הארכאית לחפש את האקלים הקריר יותר של מסה ורדה, שבשל הגובה הרם שלה ירדה בה כמות גדולה יותר של שלגים ויחד עם גשמי האביב היו בה שפע יחסי של מים.

בשלהי התקופה הארכאית חיו אנשים רבים יותר במחסות סלע קבועים למחצה ששימרו חפצים מתכלים כדוגמת סלים, סנדלים ומחצלות. הם החלו להכין מגוון של צלמיות מזרדים שבדרך כלל דמו לכבש או לאייל. שלהי התקופה הארכאית מתאפיינת במסחר גובר בחומרים אקזוטיים כדוגמת אובסידיאן וטורקיז. צדפים ימיים מחוף האוקיינוס השקט עשו את דרכם למסה ורדה מאריזונה, ובני התקופה עיבדו אותם למחרוזות ותליונים. אמנות הסלע שגשגה, והאנשים החלו לחיות בבתים מבוץ ועץ. הניסיונות הראשונים לביות של צמחים התפתחו בסופו של דבר לחקלאות שהתמידה שסימנה את סופה של התקופה הארכאית.

תרבות קולעי הסליםעריכה

 
סל מתקופת Basketmaker II (בין שנת 1ל שנת 500)

עם הופעת התירס באזור מסה ורדה סביב שנת אלף לפנה"ס התחזקה המגמה להתרחק מנוודות ולעבור להתיישבות קבע בהתיישבויות של בתים חפורים.[ב] בני התקופה הארכאית של מסה ורדה עברו שינוי תרבותי שהארכאולוגים מכנים תרבות קולעי הסלים (Basketmaker culture). בני התקופה המכונה "תקופת קולעי הסלים II‏" (Basketmaker II Era) מאופיינים בשילוב של חיפוש מזון וכישורי חקלאות, שימוש במטיל חנית ויצירה של סלים קלועים היטב ששימשו בתפקיד כלי חרס שבני תרבות זו לא הכירו. בהגיע שנת 300 לספירה היה תירס המצרך העיקרי בתזונה של התושבים, שהסתמכו פחות ופחות על מקורות מזון מהבר ויותר על יבולים שגידלו בעצמם.

בנוסף לקליעת הסלים שבה הצטיינו וששימשה מקור לכינויים, יצרו אנשי "תקופת קולעי הסלים II" מגוון של כלי בית מצמחים ומחומרים מהחי, כולל סנדלים, גלימות, שקיקים, מחצלות ושמיכות. הם גם יצרו מקטרות מחרס וכלי משחק. הגברים של תקופה זו היו יחסית נמוכים ושריריים, וגובהם היה פחות מ-1.70 מטרים. שרידי השלדים שלהם מגלים סימנים לעבודה קשה והליכה מרובה כולל מחלות ניוון של המפרקים, שברים שהתאחו, ואנמיה הקשורה למחסור בברזל בתזונה. הם קברו את מתיהם סמוך למקום מגוריהם או גם בתוכם, ולעיתים קרובות כללו בקברים חפצי ערך כמתנות, שעשויים לציין הבדלים במעמד החברתי היחסי. בני "תקופת קולעי הסלים II" ידועים גם בשל אמנות הסלע הייחודית, שאותה ניתן לגלות בכל רחבי מסה ורדה. הם איירו בעלי חיים ואנשים, הן בצורה מופשטת והן בצורה ריאלית, בציור בודד או ברצף מפורט יותר של ציורים. נושא נפוץ היה נגן החליל הגיבן שההופי מכנים קוקופלי.

 
סל מתקופת קולעי הסלים II

סביב שנת 500 הוחלפו מטילי החניתות בחץ וקשת והסלים בכלי חרס, וכך הסתיימה קץ תקופת קולעי הסלים II והחלה "תקופת קולעי הסלים III". כלי קדרות היו שיפור משמעותי על הסלים שנאטמו בשרף, כלי הקיבול מדלעת ונאדות עור, שהיו כלי אחסון העיקריים למים באזור. כלי חרס גם הגנו על זרעים מעובש, חרקים ומכרסמים. בהגיע שנת 600 השתמשו תושבי מסה ורדה בסירי חרס לבשל מרקים ונזידים. התיישבויות שבהם שהו כל השנה הופיעו לראשונה סביב תקופה זו. האוכלוסייה של אגן סן חואן גדלה בצורה ניכרת אחרי שנת 575, כאשר היו מעט מאוד אתרים של בני "תקופת הסלים 3". בתחילת המאה ה-7 היו אתרים רבים כאלו במסה. במשך 150 השנים הבאות כללו הכפרים באופן טיפוסי קבוצות קטנות של בין 1 ל-3 מבני מגורים. האוכלוסייה של מסה ורדה סביב 675 לספירה הייתה בערך בין 1,000 ל-1,500 תושבים.

שעועית וזנים חדשים של תירס הגיעו לאזור סביב שנת 700. בהגיע שנת 775 גדלו חלק מהיישובים וכללו יותר מ-100 תושבים. בניית מבני אחסון גדולים מעל לקרקע החלה סביב תקופה זו. בני התקופה השתדלו לאגור מספיק מזון למשפחתם למשך שנה אחת, אבל שמרו על היכולת לשנות את מקום המגורים כך שיוכלו לעבור למקום אחר במקרה של מחסור במשאבים או יבולים דלים לאורך תקופה. בסוף המאה ה-8 הכפרים הקטנים, שבהם התגוררו במשך עשר עד 40 שנים, התחלפו ביישובים גדולים יותר שבהם התגוררו לפחות שני דורות. בני "תקופת קולעי הסלים III" ייסדו מסורת של מפגשים טקסיים גדולים סמוך למבני הקהילה החפורים.

תושבי הפואבלו הקדמונייםעריכה

פואבלו 1: 750 עד 900עריכה

יישובי הפואבלו הקדמונים העיקריים באגן סן חואן
פרוטוקיווה של פואבלו 1 בצ'פין מסה, הפארק הלאומי מסה ורדה

שנת 750 מסמלת את סוף "תקופת קולעי הסלים III" והתחלת "תקופת פואבלו I‏" (Pueblo I period). המעבר מאופיין בשינויים רבים בעיצוב ובבנייה של בניינים ובארגון פעילות משק הבית. בני תקופת פואבלו I הכפילו את יכולתם לאחסן מזון משנה לשנתיים ובנו בתי מגורים לכל השנה המחוברים זה לזה המכונים פואבלו. מרבית פעילויות משק הבית שבעבר נעשו בבתים החפורים התת-קרקעיים הועברו למגורים אלו שמעל לקרקע. תהליך זה שינה את התפקיד של הבתים החפורים ממבנים ששימשו לכל המטרות למבנים שנועדו בעיקר לטקסים חברתיים, אם כי המשיכו לאכלס משפחות מורחבות גדולות, במיוחד בחודשי החורף. במהלך שלהי המאה ה-8 החלו תושבי מסה ורדה לבנות מבנים חפורים מרובעים שהארכאולוגים מכנים פרוטוקיווה (protokiva). עומקם היה בדרך כלל בין 90 ל-120 סנטימטרים ורוחבם בין 4 ל-6 מטרים.

הפואבלו הראשונים הופיעו במסה ורדה זמן מה אחרי שנת 650. בהגיע שנת 850 יותר ממחצית האוכלוסייה של מסה ורדה חיה בהם. ככל שהאוכלוסייה המקומית גדלה התחוור לתושבי הפואבלו שקשה להתקיים על ציד, ליקוט מזון וגננות בלבד והפך אותם יותר ויותר תלויים בגידול התירס. מעבר זה מנוודות למחצה ל"דרך חיים ישיבה וקהילתית שינה את חברת הפואבלו הקדמונית לעד". בתוך דור המספר הממוצע של משקי בית ביישובים אלו גדל מאחד עד שלושה לחמישה עשר עד עשרים, כשהאוכלוסייה הממוצעת הייתה בת 200 נפשות. צפיפות האוכלוסין גדלה דרמטית, כשתריסר משפחות התגוררו בשטח שבעבר גרו בו שתי משפחות. עובדה זו חיזקה את הביטחון כנגד פשיטות ועודדה שיתוף פעולה גדול יותר בין הדיירים. היא גם אפשרה מסחר ונישואים בין חמולות, ובסוף המאה ה-8 כאשר לאוכלוסייה במסה ורדה נוספו מתיישבים מהדרום, היו ארבע קבוצות תרבותיות נבדלות באותם כפרים.

יישובים גדולים של פואבלו 1 תבעו זכויות למשאבים שנמצאו בתחומי 40 עד 80 קילומטרים רבועים. הם אורגנו בדרך כלל בקבוצות של לפחות שלושה במרחק של כקילומטר וחצי האחד מהשני. בהגיע שנת 860 התגוררו בערך 8,000 תושבים במסה ורדה. בתוך הכיכרות של הכפרים הגדולים יותר חפרו בני פואבלו 1 מבנים חפורים גדולים בשטח של 75 מטרים רבועים שהפכו למקומות מפגש מרכזיים. מבנים אלו מייצגים את הביטויים האדריכליים של מה שיתפתח בסופו של דבר ל"בתים הגדולים" מ"תקופת פואבלו II‏" (Pueblo II Era) של קניון צ'אקו. למרות הצמיחה האיתנה במהלך ראשית המאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-9, משטר הגשמים הבלתי צפוי והבצורות התקופתיות הביאו להיפוך דרמטי במגמות ההתנחלויות באזור. בסוף תקופת פואבלו I ננטשו כפרים רבים לאחר פחות מארבעים שנות קיום, ובהגיע שנת 880 הייתה האוכלוסייה של מסה ורדה בהידרדרות מתמדת. בתחילת המאה ה-10 התרחשה הצטמצמות נרחבת של האוכלוסייה באזור, כשהתושבים היגרו דרומית לנהר סן חואן לקניון צ'אקו בחיפוש אחר מקומות שבהם אפשר לסמוך על הגשם שירד בזמן. עקב ההגירה דרומה של תושבי מסה ורדה לאן שאבות אבותיהם הגיעו ממנו מאתים שנים קודם לכן למסה ורדה עלתה חשיבות קניון צ'אקו, ובהגיע 950 לספירה החליף קניון צ'אקו את מסה ורדה כמרכז התרבותי של האזור.

פואבלו 2: 900 עד 1150עריכה

 
בית המגדל המרובע (Square Tower House)

תקופת פואבלו II‏ (Pueblo II Period) מאופיינת בצמיחה ושגשוג של הקהילות המרוכזות סביב הבתים הגדולים של קניון צ'אקו. למרות השתתפותם במערכת צ'אקו הנרחבת שמרו תושבי מסה ורדה על זהות תרבותית ייחודית, תוך שילוב בין חדשנות אזורית למסורת עתיקה. מבני הפואבלו של בני מסה ורדה של המאה ה-9 היוו השראה להתפתחות אדריכלית והשפיעו על בניית הבתים הגדולים של קניון צ'אקו למשך מאתיים השנים הבאות. בצורות בשלהי המאה ה-9 גרמה לחקלאות הבעל שהייתה נהוגה במסה ורדה להיות בלתי אמינה, מה שהוביל לכך שגידלו יבולים רק סמוך לנחלים במשך 150 השנים הבאות. היבולים חזרו לרמות בריאות בתחילת המאה ה-11. בהגיע שנת 1050 החלה האוכלוסייה של האזור להתאושש, וכתוצאה מהשגשוג החקלאי החל אנשים להגר למסה ורדה מדרום.

בתקופת פואבלו II הסתמכו החקלאים של מסה ורדה יותר ויותר על מאגרי מים בנויים. במהלך המאה ה-11 הם בנו סכרים וטרסות סמוך לשפך של ואדיות ובמורדות ההרים במאמץ לשמור על הקרקע מסחיפה ולאצור את מי הנגר העילי. חלקות שדה אלו צמצמו את הסיכון של חקלאות בעל בשדות הנרחבים. מאמצע המאה ה-10 ותחילת המאה ה-11 התפתחה הפרוטוקיווה למבנים עגולים קטנים המכונים קיווה, שהיו בקוטר בין 4 ל-4.5 מטרים. הקיווה בסגנון מסה ורדה כללה מאפיין מתקופה קדומה הקרוי סיפאפו (sipapu), שהיה בור שנחפר בצפון קרקעית המבנה וסימל את המקום שממנו צצו בני הפואבלו הקדמונים משאול תחתיות. באותה תקופה חדלו תושבי מסה ורדה מהקמת הבניינים בסגנון הבוץ והעמודים שאפיינו את תקופת פואבלו I לטובת מבני אבן, אשר היו בשימוש באזור כבר ב-700, אך לא היו נפוצים עד למאות ה-11 וה-12.

ההתפשטות של השפעת תרבות קניון צ'אקו באזור מסה ורדה הותירה את חותמה הבולט ביותר בדמות הבתים הגדולים מאבן בסגנון צ'אקו שהפכו למוקד של כפרים רבים במסה ורדה לאחר 1075. "בית הנוף הנרחב" (Far View House), שהיה הגדול בהם, נחשב כשלוחה קלאסית של סגנון צ'אקו ונבנה קרוב לוודאי בין 1075 ו-1125, אף שכמה מהארכאולוגים טוענים כי בנייתו החלה מוקדם יותר ב-1020.[4] ביחידות הפואבלו של התקופה העשויות גזעי עצים ועפר התגוררו במשך כ-20 שנים במהלך תחילת המאה ה-12 השתנה מוקד השליטה האזורי מצ'אקו אל אצטק בניו מקסיקו בדרום אזור מסה ורדה.[5] בהגיע 1150 שוב פגעה בצורת באזור וגרמה להפסקה זמנית בבניית הבתים הגדולים במסה ורדה.

פואבלו 3: 1150 עד 1300עריכה

 
ארמון הצוק הוא מגורי הצוק הגדולים ביותר בפארק הלאומי מסה ורדה

בצורת חמורה מ-1130 עד 1180 הובילה להצטמצמות מהירה של האוכלוסייה בחלקים רבים של אגן סן חואן, בייחוד בקניון צ'אקו. ככל שהמערכת הנרחבת של קניון צ'אקו הלכה והתמוטטה היגרו התושבים ממנה למסה ורדה במספרים הולכים וגדלים וגרמו לגידול אוכלוסייה ניכר במסה. גידול זה באוכלוסייה הוביל להקמת יישובים שבהם התגוררו בין שש מאות לשמונה מאות תושבים, גדולים בהרבה מהיישובים הקודמים במסה. יישובים בגודל כזה הגבילו את יכולת הניידות של תושבי מסה ורדה, שכחלק מהאסטרטגיה החקלאית שלהם נהגו קודם לכן להעתיק את מקום מגוריהם ושדותיהם לעיתים קרובות. במטרה לקיים אוכלוסיות גדולות אלו הם הקדישו יותר ויותר מזמנם לחקלאות. גידול באוכלוסייה הוביל גם לכריתת עצים נרחבת שצמצמה את בית הגידול של מיני צמחים ובעלי חיים רבים שתושבי מסה ורדה הסתמכו עליהם לקיומם, ובכך הגבירו את התלות ביבולים החקלאיים שהיו פגיעים במיוחד לכישלון עקב בצורת.

במהלך שלהי המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12 הגיעו למסה ורדה כמויות גדולות של סחורות מיובאות במסגרת המערכת הכלכלית של קניון צ'אקו, שכללו כלי חרס, צדפים וטורקיז, אבל בשלהי המאה ה-12, ככל שהמערכת הלכה והתמוטטה כמות הסחורות המיובאות למסה הצטמצמה במהירות. במשך כשש מאות שנים לערך חיו מרבית החקלאים בבתי חווה קטנים על רמת המסה שבהם התגוררו בני משפחה אחת או שתיים. בתי המגורים שכנו בקרבת שדותיהם ובמרחק הליכה ממקורות מים. נוהג זה נמשך מאמצע המאה ה-12 עד סופה, אבל בהגיעה תחילת המאה ה-13 החלו תושבים לחיות במקומות בקניון שהיו קרובים למקורות מים ובתחומי מרחק הליכה משדותיהם.

הכפרים במסה ורדה שגשגו במהלך אמצע תקופת פואבלו III, כאשר האדריכלים בנו בניינים מסיביים רבי קומות, ואמנים קישטו כלי חרס בעיצובים מתוחכמים יותר ויותר. מבנים שנבנו במהלך תקופה זו תוארו כ"בין האוצרות הארכאולוגיים הגדולים ביותר בעולם". מבני האבן של פואבלו 3 היו בשימוש בדרך כלל במשך כמעט חמישים שנה, יותר מכפול מאורך החיים של המבנים של פואבלו 2. מבנים אחדים היו מיושבים אפילו במשך מאתיים שנה או יותר. חידושים אדריכליים כמו מגדלים ומבנים מרובי קומות הופיעו גם הם במהלך פואבלו 3. האוכלוסייה של מסה ורדה נשארה יציבה במהלך הבצורת של המאה ה-12. בתחילת המאה ה-13 חיו שם בערך כ-22,000. האזור חווה גידול מתון באוכלוסייה בעשורים הבאים ודרמטי מ-1225 עד 1260. מרבית התושבים באזור חיו במישורים מערבית למסה במקומות כמו "פואבלו המעיל הצהוב" (Yellow Jacket Pueblo), סמוך לקורטז (Cortez) בקולורדו. אחרים התיישבו בשולי הקניונים והמדרונות במבנים מרובי קומות שגדלו לממדים חסרי תקדים ככל שהאוכלוסייה התרחבה. בהגיע 1260 מרבית תושבי מסה ורדה חיו ביישובי פואבלו גדולים שבהם התגוררו כמה משפחות ויותר ממאה תושבים.

במאה ה-13 היו 69 שנים שבהם ירדו גשמים מתחת לממוצע באזור מסה ורדה, ולאחר 1270 האזור חווה טמפרטורות קרות במיוחד. תיארוך באמצעות טבעות עצים מצא שהעץ האחרון ששימש לשם מבנה כלשהו במסה נכרת ב-1281. הייתה הידרדרות גדולה ביבוא כלי חרס לאזור במהלך תקופה זו, אבל הייצור המקומי נשאר יציב. למרות תנאים מאתגרים המשיכו בני הפואבלו לעבד את השדות באזור עד שתקופה צחיחה במיוחד מ-1276 עד 1299 שמה קץ לשבע מאות שנים של התיישבות אנושית רצופה במסה ורדה. הארכאולוגים מתייחסים לתקופה זו כ"הבצורת הגדולה" (Great Drought). התושבים האחרונים של המסה עזבו את האזור סביב 1285.

לחימהעריכה

 
"בית עץ האלון"

במהלך תקופת פואבלו III‏ (1150 עד 1300) בנו בני תושבי מסה ורדה מגדלי אבן רבים שכנראה שימשו כמבני הגנה. לעיתים קרובות הם שילבו מנהרות חבויות שחיברו בין המגדלים למבני הקיווה. הלחימה נערכה תוך שימוש באותם הכלים שבני מסה ורדה השתמשו לציד בעלי חיים, כולל קשתות וחצים, קרדומי אבן, אלות עץ וחניתות. הם גם עיצבו מגנים מעור או מסלים שבהם השתמשו בקרבות בלבד. מלחמות תקופתיות התרחשו על המסה במהלך המאה ה-13. מנהיגים אזרחיים באזור השיגו ככל הנראה כוח ויוקרה על ידי חלוקת מזון בעתות בצורת. מערכת זו התמוטטה כנראה במהלך "הבצורת הגדולה", מה שהוביל ללחימה עזה בין חמולות יריבות. חוסר ודאות כלכלית וחברתית גוברת במהלך השנים האחרונות של המאה הוביל לעימותים נרחבים. עדויות לכפרים שנשרפו בחלקם ונחשפה טראומה שלאחר המוות, ונראה שתושבי כפר אחד היו קורבנות של טבח נרחב.

תועדו עדויות על אלימות וקניבליזם במרכז אזור מסה ורדה.[6] אף שמרבית האלימות, ששיאה היה בין 1275 ו-1285, מיוחסת ללחימה פנימית בין תושבי מסה ורדה, ממצאים ארכאולוגיים שנתגלו בפואבלו סנד קניון (Sand Canyon Pueblo) במונומנט הלאומי קניונס אוף דה אנשנטס (Canyons of the Ancients National Monument), מעידים שאלימות התרחשה בין תושבי מסה ורדה ואנשים מחוץ לאזור. עדות על התקפות נתגלו על ידי חברים במרכז הארכאולוגי של קניון קרואו (Crow Canyon Archaeological Center) במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20. ההתקפות, שהתרחשו גם בפואבלו קאסל רוק (Castle Rock Pueblo), תוארכו סביב 1280, ומשערים כי הן שמו קץ לכמה מאות של יישובי פואבלו באתרים אלו. רבים מהקורבנות הראו סימנים של שברים בגולגולת, ומהאחידות בפציעות ניתן להסיק כי מרביתן נגרמו מגרזני אבן קטנים. אחרים קורקפו, בותרו ונאכלו. ייתכן שהקניבליות הייתה אסטרטגיה להישרדות בזמנים של גוויעה ברעב. העדויות הארכאולוגיות מוכיחות שהעימותים האלימים לא היו מוגבלים לאזור מסה ורדה והיו נפוצים באמריקה הצפונית בשלהי המאה ה-13מאה ה-14, ומן הסתם החריפו בעקבות השינויים האקלימיים בעולם שהשפיעו לרעה על אספקת המזון ברחבי היבשת.

הגירהעריכה

בתחילת המאה ה-13 התפתח באזור מסה ורדה אקלים קר ויבש במיוחד. ייתכן שתנאים אלו דחפו להגירה אל מסה ורדה ממקומות פחות מסבירי פנים. האוכלוסייה הנוספת הפעילה לחץ על הסביבה של המסה תוך שהיא מערימה עוד לחצים על החברה החקלאית שסבלה מבצורת. דפוס המשקעים הדו-מצבי, שבו היה יורד גשם במהלך האביב והקיץ ושלג בסתיו ובחורף, החל להיכשל אחרי 1250. אחרי 1260, החלה הצטמצמות מהירה של האוכלוסייה במסה ורדה כאשר "עשרות אלפי אנשים" היגרו או גוועו ברעב. קהילות קטנות רבות באזור ארבע הפינות ננטשו במהלך תקופה זו. לתושבי הפואבלו הקדמונים הייתה מסורת ארוכה של הגירה לנוכח חוסר יציבות סביבתי, אבל התרוקנות האוכלוסייה במסה ורדה בשלהי המאה ה-13 הייתה שונה בכך שהאזור התרוקן כמעט לחלוטין מיושביו ואף צאצא לא שב כדי לבנות התיישבות קבע. אף שבצורת, הידלדלות משאבים, ואכלוס יתר תרמו לחוסר יציבות במהלך שתי המאות האחרונות של ההתיישבות של תושבי הפואבלו הקדמונים תלות היתר שלהם בגידולי התירס נחשבת ל"שגיאה הקטלנית" באסטרטגיית הקיום שלהם.

בני מסה ורדה שהתפנו מיישוביהם כמעט שלא הותירו עדות ישירה להגירה שלהם, אבל הם השאירו מאחוריהם כלי בית, כולל כלי בישול, כלי עבודה ובגדים, מה שהוביל את הארכאולוגים לשער שההגירה הייתה אקראית או בוצעה בחיפזון. משערים שבמהלך המאה ה-13 חיו באזור כ-20,000 תושבים, אבל בתחילת המאה ה-14 האזור היה כמעט בלתי מיושב. מהגרים רבים שמו פעמיהם לדרום אריזונה ולדרום ניו מקסיקו. אף שקצב ההתיישבות אינו מוחוור, הגידול באזורים מיושבים בדלילות כגון בריו צ'אמה (Rio Chama), רמת פאחריטו (Pajarito Plateau) וסנטה פה, מקבילים ישירות לתקופה של ההגירה ממסה ורדה. הארכאולוגים מאמינים שבני מסה ורדה שהתיישבו באזורים סמוך לנהר ריו גראנדה, שבהם כלי החרס מטיפוס שחור על לבן, האופייניים למסה ורדה, החלו להיות נפוצים במהלך המאה ה-14, היו קשורים למשקי הבית אליהם הצטרפו ולא מפולשים בלתי רצויים. הארכאולוגים מפרשים הגירה זו כהמשכיות ולא כהתפרקות החברה והתרבות של בני הפואבלו הקדמונים. מהגרים רבים אחרים עברו לגדותיו של נהר הקולורדו הקטן במערב ניו מקסיקו ומזרח אריזונה. אף שהארכאולוגים נוטים להתמקד בגורמים לדחיפה של בני מסה ורדה מהאזור, היו גם כמה "גורמי משיכה" סביבתיים, כדוגמת טמפרטורות חמימות יותר, תנאי חקלאות טובים יותר, שפע עצים ועדרי ביזונים, שהיו תמריץ להגירה לאזור סמוך לריו גראנדה. בנוסף ליישובים הרבים לאורך הריו גראנדה חיים צאצאים בני זמננו ביישובי פואבלו באקומה, זוני, המז (Jemez Pueblo) ולגונה.

ארגוןעריכה

אף שייתכן שלקניון צ'אקו הייתה שליטה אזורית על מסה ורדה בשלהי המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12, רואים מרבית הארכאולוגים את אזור מסה ורדה כאסופה של קהילות קטנטנות המבוססות על אתרים מרכזיים ויישובים שהם שלוחות שלהם שמעולם לא השתלבו לחלוטין לכדי מבנה אזרחי רחב יותר. כמה דרכים קדמוניות, שרוחבן בממוצע בין 5 ל-15 מטרים ושבשוליהן סוללות עפר זוהו באזור. נראה שרובן חיברו בין קהילות ומקדשים. אחרות הקיפו אתרים של בתים גדולים. היקף רשת הדרכים אינו ברור, אך לא התגלו דרכים המובילות אל הדרך הצפונית הגדולה (Great North Road) של בני קניון צ'אקו, או המחברת ישירות בין מסה ורדה ואתרים של קניון צ'אקו.

מקדשים של בני הפואבלו הקדמונים המכונים "אראדורה" (Herradura, בספרדית "פרסת סוס") זוהו בקרבת קטעי דרכים באזור. מטרתם אינה ברורה, אבל כמה מבני אראדורה בצורת האות C נחפרו ומשערים כי הם "מקדשי כיוון" שנועדו לציין את המיקום של הבתים הגדולים.[7]

אדריכלותעריכה

 
קטע מקיווה A במקדש האש במסה ורדה שבוצע בסריקת לייזר
 
מקדש השמש

מסה ורדה ידועה בעיקר תודות למספר הגדול של מגורי הצוק שנשמרו היטב, בתים שנבנו בקירות הקניון בגומחות, או מתחת לגוש סלע תלוי. מבנים הכלולים בתוך הגומחות הללו בנויים בעיקר מגושים של אבן גיר, המחוברים יחד בטיט (adobe) ומטויחים באותו חומר. היה דמיון רב בין מבנים ספציפיים, אבל בדרך כלל צורתם הייתה ייחודית בשל הטופוגרפיה הייחודית לגומחות השונות לאורך קירות הקניון. בניגוד בולט למבנים ולכפרים הקודמים על גבי המסה, משקפים מגורי הצוק של מסה ורדה מגמה אזורית רחבה לקראת הצטברות של אוכלוסיות אזוריות הולכות וגדלות למגורים צפופים, בני-הגנה במיוחד, במהלך המאה ה-13.

מבני הפואבלו נבנו באבן כשהחלונות פונים דרומה וצורתם כדמות האותיות, "U"‏, "E"‏ ו-"L". הבתים נבנו כשהם צמודים ושיקפו אמונה דתית הולכת ומעמיקה. מגדלים נבנו בסמוך לקיווה וכנראה שימשו לתצפיות. קדרות הפכה תכליתית יותר וכללה כדים, מצקות, קערות, צנצנות וכלי אוכל עבור מזון ומשקאות. הופיעו כלי חרס לבנים שעליהם עיטורים בשחור, מקורם של הפיגמנטים בצמחים. גם טכניקות של שימור וניהול מים, כולל השימוש במאגרים וסכרים המשמרים טין הופיעו בתקופה זו. סגנונות למבני אבן גיר/טיט אלו, הן למגורים בפני השטח ומגורי הצוק, כללו חלונות ודלתות בצורת האות T. עובדה זו הובילה כמה ארכאולוגים ובהם סטיבן ה. לקסון (Stephen H. Lekson) לטעון כי זו הוכחה להשפעה המתמשכת של המערכת של קניון צ'אקו. חוקרים אחרים רואים באלמנטים עיצוביים אלו חלק מסגנון פואבלו כללי יותר או שיש להם משמעות רוחנית ולא עדות למערכת סוציואקונומית מתמשכת של אליטה ספציפית.[8]

בעוד שמרבית הבנייה באתרים אלו עולה בקנה אחד עם צורות פואבלו נפוצות, כולל מבני קיווה, מגדלים ובתים חפורים, מגבלות המרחב של הגומחות בקירות הקניון חייבו ריכוז צפוף הרבה יותר של האוכלוסיות שלהם. "בית הכד" (Mug House), מגורי צוק אופייניים, היה משכן לכ-100 תושבים שחלקו 94 חדרים קטנים ושמונה מבני קיווה שנבנו אחד כנגד השני וחלקו רבים מקירותיהם. הבנאים באזורים אלו ניצלו באופן מרבי את המרחב שעמד לרשותם בכל דרך שיכלו, ללא אזורים שנחשבו מחוץ לתחום הבנייה.

אסטרונומיהעריכה

בני מסה ורדה השתמשו בתצפיות אסטרונומיות לתכנון הטקסים החקלאיים והדתיים שלהם, הן על סמך מאפיינים טבעיים בנוף והן בבניינים שנבנו למטרה זו. כמה בתים גדולים באזור היו מכוונים לרוחות השמים, כאשר חלונות, דלתות וקירות מוקמו לאורך נתיב השמש, שקרניה מציינות את חילופי העונות. מקדש השמש (Sun Temple) נחשב כמצפה כוכבים אסטרונומי.

המקדש הוא בצורת האות D וכיוונו הוא בסטייה של 10.7 מעלות מהכיוון האמיתי של מזרח-מערב. מיקומו וכיוונו מעידים שבוניו הבינו את המחזורים הן של השמש והן של הירח. הוא מכוון לשקיעת השמש במהלך מפנה החורף, שאותה ניתן לראות שוקעת מעל למקדש בבימה בקצה הדרומי של ארמון הצוק, מעבר לקניון פיוקס (Fewkes Canyon). בתחתית הקניון נמצא בור האש של מקדש השמש, המואר בקרני השמש הראשונות של השמש הזורחת במפנה החורף. מקדש השמש הוא אחד המבנים הגדולים ביותר שנבנו למטרות טקסיות בלבד על ידי בני הפואבלו הקדמוניים. ג'סי ולטר פיוקס (Jesse Walter Fewkes) הוא שכינה את המבנה מקדש השמש אחרי שגילה אמנות סלע בפינה הדרום-מערבית של האתר המתארת את השמש.

חקלאות ומערכת בקרת מיםעריכה

 
מאגר פר ויו (Far View Reservoir)
 
כלי מרצע מאבן של בני הפואבלו הקדמונים

החל במאה השישית גידלו חקלאים שחיו במרכז מסה ורדה תירס, שעועית וסוגי דלעת. השילוב בין תירס לשעועית סיפק לתושבי מסה ורדה את כל תשע חומצות האמינו הנדרשות לתזונה אנושית. כשהתנאים היו טובים, היו 12 עד 16 דונם של אדמה מספקים מספיק מזון למשפחה בת שלוש או ארבע נפשות לשנה, בתנאי שהשלימו את תזונתם בחיות ציד וצמחי בר. ככל שתושבי מסה ורדה הסתמכו יותר ויותר על תירס כמצרך המזון הבסיסי, ההצלחה או הכישלון ביבול השפיעה בצורה משמעותית מאוד על חייהם. רמת המסה נוטה מעט כלפי דרום, משום כך הייתה חשיפה גדולה יותר לשמש. לפני שהוכנסו לשימוש כלי החרס נהגו לאפות, לצלות וליבש את המזון. סלעים לוהטים שהושלכו לכלי קיבול יכולים לגרום למים לרתוח לזמן קצר, אבל משום שיש להרתיח שעועית למשך שעה או יותר השימוש בה לא היה נפוץ עד שכלי החרס התפשטו באזור. עם הזמינות הגוברת של כלי חרס לאחר שנת 600 היה קל הרבה יותר להרתיח שעועית. מזון זה היה חלבון באיכות גבוהה שצמצם את התלות בציד. גידול השעועית סייע גם בגידול התירס, כיוון שקטניות מוסיפות חומרי מזון נדרשים לקרקע שבה הם גדלים, וכנראה גם הגדילו את יבולי התירס.

מרבית החקלאים של מסה ורדה עבדו בשיטת חקלאות בעל, שהסתמכה על גשם שישקה את שדותיהם, אבל אחרים ניצלו מי נגר עילי, מעיינות וגבי מים. החל במאה התשיעית, הם חפרו ותחזקו מאגרים שלכדו מי נגר מגשמי הקיץ והפשרת השלגים באביב. חלק מהיבולים הושקו ידנית. הארכאולוגים מאמינים שקודם למאה ה-13, נחשבו מעיינות ומקורות מים אחרים כמשאבים ציבוריים משותפים, אבל ככל שתושבי מסה ורדה עקרו לכפרי פואבלו שהלכו וגדלו, ושנבנו בסמוך או סביב מקורות מים, הפכו מים להיות רכושם של חברי הקהילה הסובבת את מקור המים.

בין 750 ל-800 החלו תושבי מסה ורדה לבנות שני מאגרי מים גדולים בתחתית קניונים המכונים מורפילד (Morefield) ובוקס אלדר (Box Elder). זמן קצר אחר-כך החלה עבודה על שני מאגרים נוספים: פאר ויו (Far View) וסייג'ברש (Sagebrush) שקוטרם היה כ-30 מטרים ונבנו על גבי המסה. המאגרים שוכנים בקו מזרח-מערב שאורכו קרוב לעשרה קילומטרים, מה שמעיד שלבנאים הייתה תוכנית מרכזית למערכת. ב-2004 הכריזה החברה האמריקאית של מהנדסים אזרחים (American Society of Civil Engineers) על ארבעת מבנים אלו כאתר היסטורי לאומי של הנדסה אזרחית. ניתוח גאומרחבי שנערך ב-2014 טוען שבמאגר פאר ויו לא ניתן היה לאסוף ולאגור מים. על פי הניתוח שימש המבנה למטרות טקסיות שאליו הובילו דרכי תהלוכה כסוג של אימוץ של התרבות של קניון צ'אקו.

ציד ושיחור אחר מזוןעריכה

בני מסה ורדה צדו בדרך כלל חיות קטנות, אבל לעיתים ארגנו חבורת ציד שנעו למרחקים גדולים. מקור החלבון מן החי העיקרי שלהם היה מאייל פרדי שחור-זנב וארנבות, אבל לעיתים הם צדו כבש גדול-קרניים ואייל קנדי. הם החלו לביית תרנגולי הודו החל משנת 1000, ובהגיע המאה ה-13 צריכת הבשר מהתרנגולים הגיעה לשיאה והחליפה את האייל הפרדי כמקור החלבון העיקרי באתרים רבים. תרנגולי הודו מבויתים אלו צרכו כמויות גדולות של תירס, מה שהעמיק את התלות במצרך בסיסי זה. בני הפואבלו ארגו שמיכות מנוצות תרנגול ההודו ופרוות הארנבות ויצרו כלים כדוגמת מרצעים ומחטים מעצמות תרנגולים ואיילים. למרות הזמינות של דגים בנהרות ובנחלים שבאזור מוכיחות העדויות הארכאולוגיות שכמעט שלא היה שימוש במקור מזון זה.

תושבי מסה ורדה השלימו את התזונה בליקוט זרעים ופירות מצמחי בר, תוך חיפוש בשטחים נרחבים אחרי מיני מזונות אלו. כתלות בעונה הם אספו צנוברים של אורן ופירות ערער, כף-אווז, ירבוז, רגלתיים, טומטילו (Physalis philadelphica), דקורניה מנוצה (Descurainia sophia), אחלמית (Sphaeralcea), זרעי חמניות ויוקה, כמו גם מינים שונים של עשב וקקטוסים. פירות הצבר סיפקו מקור נדיר של סוכר. זרעים של צמחי בר בושלו ונטחנו לדייסה. הם השתמשו בלענה ובצרקוקרפוס, יחד עם אורן וערער כעץ להסקה. הם גם עישנו טבק בר. משום שבני הפואבלו הקדמונים החשיבו כל חומר שנאכל ונזרק על ידי הקהילות שלהם כמקודשים, הם התייחסו לערימות הפסולת ביראת כבוד. החל מתקופת קולעי הסלים II, סביב 700 לספירה קברו תושבי מסה ורדה לעיתים קרובות את מתיהם בערימות אלו.

קדרותעריכה

כלי חרס שחור על לבן של מסה ורדה
כדים חרוצים מתקופת פואבלו II במסה ורדה

החוקרים חלוקים בשאלה האם הקדרות הומצאה באזור ארבע הפינות או שהגיעה מדרום. דוגמאות של קערות חרס נמוכות שלא נשרפו באש נתגלו בקניון דה שאיי (Canyon de Chelly) ומצביעות על כך שההמצאה עשויה לנבוע משימוש בקערות חרס לייבוש זרעים בחימום. שימוש חוזר ונשנה שנעשה בקערות אלה לייבוש הפך אותן לקשות ואטומות למים, ועשוי לייצג את הייצור הראשון באזור של כלי חרס שנשרפו באש. תאוריה חלופית משערת שמקורם של כלי חרס באזור שולי מגיון מדרום, שבו היה שימוש בקערות עיסה חומה (brown-paste bowls) במאות הראשונות לספירה. אחרים מאמינים שאומנות הקדרות הגיעה למסה ורדה ממקסיקו, סביב 300 לספירה. אין עדות לשווקים עתיקים של כלי חרס באזור, אבל הארכאולוגים מאמינים שקדרים מקומיים החליפו סחורות מקושטות בין המשפחות. סירי בישול שהוכנו מסלע יסוד מרוסק וחושלו ממקומות כגון הר יוט (Ute Mountain) היו עמידים יותר ולכן מבוקשים, ובני הפואבלו הקדמונים מכל רחבי האזור סחרו על מנת לרכוש אותם.

אנליזת שפעול נייטרונים (Neutron activation analysis) הוכיחה שמרבית כלי החרס מטיפוס שחור על לבן שנתגלו במסה ורדה יוצרו מקומית. חרסיות מהקרטיקון, הן מתצורת דקוטה (Dakota Formation) והן מתצורת מנפי (Menefee Formation), שימשו בהכנת כלי החרס מטיפוס שחור על לבן בעוד שחרסיות מתצורת מנקוס (Mancos Formation) שימשו להכנת כדים חרוצים. עדויות שכלי חרס משני הסוגים הועברו בין כמה מקומות באזור מוכיחות שהיו קשרי גומלין בין קבוצות של קדרים קדמונים, או שהם חלקו מקור משותף של חומרי הגלם. כלי החרס מטיפוס שחור על לבן של מסה ורדה יוצרו בשלושה מקומות: קניון סנד (Sand Canyon), קאסל רוק (Castle Rock) ומסה ורדה. עדויות ארכאולוגיות מעלות שכמעט בכל משק בית היה בן משפחה אחד שעבד כקדר. כבשני תעלה נבנו הרחק מכפרי הפואבלו וקרוב יותר למקורות של עצים להסקה. גודל הכבשנים לא היה קבוע והגדולים ביותר היו באורך 7.5 מטרים ומשערים כי היו כבשנים משותפים ששימשו כמה משפחות. עיטורים נוספו לכלי החרס באמצעות מברשת מעלי יוקה וצבעים שנוצרו מברזל, מנגן, באשן והצמח Descurainia pinnata (באנגלית Tansy mustard).

הגודל של מרבית כלי החרס שנתגלו בפואבלו מהמאה ה-9 התאימו לשימוש של אדם אחד או של משפחה קטנה, אבל ככל שהטקסים הקהילתיים הלכו והתרחבו במהלך המאה ה-13, החלו בני מסה ורדה לייצר כלים גדולים רבים המתאימים לחגיגות. עיטור של חריצים על הדופנות החיצוניות הופיעו בכלי החרס האפורים של מסה ורדה אחרי שנת 700, ובהגיע שנת 1000 כלים שלמים עוטרו כך. הטכניקה יצרה משטח חיצוני מחוספס שהיה קל יותר לאחוז בו מאשר בכלים אפורים רגילים שהיו חלקים. במאה ה-11 החליפו כלים חרוצים אלו, שפיזרו חום ביעילות רבה יותר מהכלים החלקים, כמעט לחלוטין את הכלים מהסגנון הקדום יותר, שהנטייה שלהם לשמור חום גרמה לתכולה הרותחת לגלוש. יצירת החריצים התפתחה כנראה כאשר הקדרים הקדמונים ניסו לחקות את הצורה החזותית של סלים קלועים. כלים חרוצים נעשו מחרסית שנלקחה מתצורות שונות מתצורת מנפי, מה שמעיד שהקדרים הקדומים בחרו בחרסיות שונות לסגנונות קדרות שונים. הקדרים גם בחרו חרסיות ושינו את שיטת החימום במטרה להשיג גוונים ספציפיים. תחת תנאים רגילים הפכו סירים שמקורם בפצלי מנקוס לאפור כשחוממו, ואלו שנעשו מחרסיות מתצורת מוריסון הפכו בחימום ללבן. חרסיות מדרום-מזרח יוטה הפכו אדומים כאשר חיממו אותן בסביבה עשירה בחמצן.

אמנות סלע וציורי קירעריכה

 
נקודת פטרוגליף במסה ורדה. האיורים מייצגים (למעלה מימין לשמאל) חמולות העיט, כבש ההרים, התוכי, הקרפדה המקורננת והפומה ותושבי הפואבלו הקדמונים (בתחתית)

אמנות סלע מצויה בכל רחבי אזור מסה ורדה, אבל הפיזור שלה בשטח אינו אחיד וקשור לתקופה מסוימת. בכמה מקומות יש דוגמאות רבות, במקומות אחרים אין בכלל, ובתקופות מסוימות היה פרץ של יצירה ובתקופות אחרות כמעט שלא יצרו אמנות סלע. הסגנונות השתנו לאורך זמן. דוגמאות נדירות יחסית במסה ורדה עצמה, אבל הן מצויות בשפע במרכז אזור הנהר סן חואן, דבר שיכול להעיד על חשיבות הנהר כנתיב נסיעה ומקור מרכזי של מים. המוטיבים הנפוצים באמנות הסלע של האזור כללו דמויות אנוש בתהלוכה, בהזדווגות ובלידה, טביעות ידיים, עקבות בעלי חיים ואנשים, קווים גלים, ספירלות, מעגלים קונצנטריים, בעלי חיים וסצנות ציד. ככל שהאוכלוסייה של האזור התמוטטה במהלך שלהי המאה ה-13, הנושאים של אמנות סלע השתנו לאיורים של מגנים, לוחמים וסצנות קרב. בני הופי מודרניים פרשו את הפטרוגליפים בנקודת פטרוגליף (Petroglyph Point) במסה ורדה כתיאורים של החמולות השונות של התושבים.

החל בשלהי תקופת פואבלו II‏ (1020) והלאה דרך תקופת פואבלו III‏ (1300), תושבי הפואבלו הקדמונים של אזור מסה ורדה יצרו ציורי קיר בבתים הגדולים שלהם, בייחוד במבני הקיווה שלהם. ציורי הקיר הכילו הן תמונות מצוירות והן תמונות חקוקות המתארות בעלי חיים, אנשים ועיצובים שהשתמשו בהם באריגת בדים וכלי חרס עוד מתקופת קולעי הסלים III (סביב 500 לספירה). ציורים אחרים תיארו משולשים ותלים שמשערים כי הם מייצגים הרים וגבעות בנוף סביב הפואבלו. ציורי הקיר ממוקמים על ספסל הקיווה ובדרך כלל הקיפו את החדר. תבניות גאומטריות המייצגות סמלים שבהם השתמשו בכלי חרס וזיגזג המייצג תפרים בשימוש בקליעת סלים הם מוטיבים נפוצים. ציורי הקיר הצבועים כוללים את הצבעים אדום, ירוק, צהוב, לבן, חום וכחול. העיצובים היו עדיין בשימוש על יד בני ההופי במהלך המאות ה-15 וה-16.

אקולוגיה אנתרופוגנית, גאוגרפיה ואקליםעריכה

אקולוגיה אנתרופוגנית מתייחסת להשפעה אנושית על בעלי חיים וצמחים במערכת אקולוגית. המעבר מחיות ציד גדולות ובינוניות כדוגמת איילים וכבשים גדולי-קרניים לחיות ציד קטנות יותר כמו ארנבות ותרנגולי הודו במהלך אמצע המאה ה-10 עד אמצע המאה ה-13 עשוי להעיד שהציד לשם קיום של תושבי מסה ורדה שינה דרמטית את אוכלוסיות בעלי החיים על המסה. ניתוח של ערימות פסולת של חולדה סוחרת מציינים שלמעט מינים פולשים כדוגמת מיני ה-Lechenaultia (באנגלית Tumbleweed) ותלתן, הצמחייה ובעלי החיים באזור לא השתנו במשך 4,000 השנים האחרונות.

הקניונים של מסה ורדה נוצרו על ידי נחלים שסחפו את אבן החול הקשה שמכסה את האזור. עקב כך הגבהים בפארק הלאומי מסה ורדה נעים מ-1,829 עד 2,613 מטרים, המקום הגבוה ביותר בפארק פוינט (Park Point). פני השטח בפארק הם כיום אזור מעבר בין הרמות המדבריות הנמוכות לבין הרי הרוקי.

דפוס המשקעים של האזור הוא דו-מצבי, שפירושו שהחקלאות מתקיימת על ירידת שלג במהלך החורף והסתיו וגשם במהלך האביב והקיץ. האקלים היה צחיח למחצה. מים לחקלאות ולצריכה ביתית התקבלו מגשמי הקיץ, מהפשרת השלגים בחורף, וממעיינות ומי תהום גלויים בסמוך לכפרים במסה ורדה. בגובה 2,100 במרכז המסה היו האזורים בדרך כלל קרים יותר ב-5.5°C מקצה המסה, מה שהפחית את כמות המים הנדרשת לחקלאות. מגורי הצוק נבנו על מנת לנצל את אנרגיית השמש. הזווית של השמש בחורף חיממה את האבנים של מגורי הצוק, רוחות חמימות נשבו מהעמק, והאוויר היה חם ב-5 עד 10 מעלות בגומחות בקניונים מאשר בקצה המסה. בקיץ, כשהשמש גבוה בשמים, היה מרבית הכפר מוגן משמש ישירה במגורי הצוקים הגבוהים.

גאולוגיהעריכה

אף שהחוקרים הספרדים קראו לאתר "מסה ורדה" (הר שולחן ירוק), המונח הוא מוטעה, שכן הרי שולחן אמיתיים הם כמעט שטוחים לחלוטין. מכיוון שמסה ורדה נוטה כלפי דרום, המונח הגאולוגי הנכון הוא רבדה[ג] ולא מסה. הפארק בנוי מכמה רבדות קטנות יותר השוכנות בין הקניונים. הנטייה של מסה ורדה תרמה ליצירת הגומחות ששימרו את מגורי הצוק של האזור.[9]

בשלהי הקרטיקון הושקעה תצורת פצלי מנקוס (Mancos Shale) על גבי תצורת אבן חול דקוטה, שהיא התצורה הגאולוגית המצויה מתחת למרבית מדינת קולורדו. השכבות של פצלי מנקוס הן "אבני חול הבנויים מגרגירים דקים, אבני בוץ ופצלים" שהצטברו במים עמוקים בים הפנימי המערבי, הים של תקופת הקרטיקון. יש בתצורה זו ריכוז חרסית גבוה שגורם לה להתרחב כאשר היא נרטבת מה שהוביל להחלקה של פני השטח. מעל תצורה זו יש שלוש תצורות בחבורת מסאוורדה (Mesaverde group) המשקפות את השינויים בסביבת ההשקעה באזור לאורך השנים. התצורה הראשונה היא אבן חול פוינט לוקאאוט (Point Lookout Sandstone), הקרויה על שם אתר פוינט לוקאאוט (תצפית הנקודה) בגובה 2,568 מטרים. תצורת אבן חול זו נוצרה בסביבה ימית של מים רדודים כאשר הים הפנימי המערבי היה בתהליך נסיגה. התצורה "מסיבית, בעלת גרגרים דקים, שכבות צולבות, ועמידה מאוד בפני סחיפה", שהשכבות שלה משקפות גלים וזרמים בים בזמן שתצורה זו נוצרה. המשקעים שלה הם בעובי של 120 מטרים בערך, ובשכבות העליונות יש מאובנים של חסרי חוליות.

מעליה שוכנת תצורת מנפי (Menefee Formation), התצורה האמצעית שבה יש שכבות משולבות של פצלים פחמתיים, אבני טין ואבני חול. תצורה זו הושקעה בסביבות ימיות למחצה של מים מלוחים במקצת, כדוגמת ביצות ולגונות. בשל סביבת ההשקעה שלה והחומר האורגני בהרכבה יש בתצורת מנפי עורקים דקים של פחם לאורך התצורה. בקצה העליון שלה חודרת לתוך תצורה זו תצורת אבן החול קליף האוז (Cliff House Sandstone).

תצורת אבן החול קליף האוז היא שכבת הסלע הצעירה ביותר באזור. היא נוצרה לאחר שהים הפנימי המערבי נסוג לחלוטין, וכתוצאה מכך יש בה תכולת חול גבוהה שמקורה בחופים, בדיונות וכו'. מריכוז זה מתקבל הגוון הצהבהב האופייני לתצורה בקירות הקניונים. עוביה, כמו עובי תצורת אבן חול פוינט לוקאאוט, הוא 120 מטרים. היא מכילה שכבות מאובנים רבות של מינים שונים של קונכיות, שיני דגים, ושרידים של חסרי חוליות מהים הנסוג. אזורי הפצלים בתצורה זו קבעו היכן ייווצרו הגומחות שבהן בנו תושבי פואבלו הקדמונים את מגוריהם.[10] החל בקרטיקון ועד לתחילת השלישון התרחשה התרוממות באזור של רמת קולורדו, הרי סן חואן, והרי לה פלאטה, שהובילה ליצירת אדן הסלע.[ד] של מסה ורדה בסיוע סחיפה. ערוצים קטנים של מים זרמו לאורך תצורה זו והשקיעו חצץ. מאוחר יותר, בשלישון, התקופה האחרונה של ההתרוממות, גרמה הנטייה של הסלע כלפי דרום לפלגים אלו להתחתר מהר לעומק לתוך הסלע תוך כדי סילוק משקעים רופפים וליצור את הקניונים הנרחבים שרואים כיום. דבר זה גרם להפרדה של אדן הסלע של מסה ורדה מהסלע הסובב. בימינו, מכיוון שהאקלים יותר צחיח, הואטו תהליכי סחיפה אלו.

גילויעריכה

 
בית עץ האשוחית (Spruce Tree House)

המיסיונרים וחוקרי הארצות הספרדיים פרנסיסקו אטנסיו דומינגס וסילבסטרה ולס דה אסקלנטה, שעמדו בראש משלחת שחיפשה נתיב מסנטה פה בניו מקסיקו לקליפורניה, תיעדו בדייקנות את מסעם ב-1776. הם הגיעו לאזור מסה ורדה (בספרדית "הר שולחן ירוק"), והם שנתנו לו כינוי זה בהיותו רמה גבוהה מכוסה בעצים, אבל הם לא התקרבו מספיק או שלא צפו בו בזווית הנכונה על מנת לראות את כפרי האבן העתיקים. הם היו האירופאים הראשונים לעבור דרך מרבית רמת קולורדו לתוך יוטה ובחזרה לניו מקסיקו דרך אריזונה.

אזור מסה ורדה היה בשליטת שבט היוט במשך זמן רב, והברית מ-1868 בינם לבין ממשלת ארצות הברית הכירה בבעלות של היוט על כל קולורדו מערבית לקו פרשת המים של אמריקה. לאחר שהחלה התעניינות באדמות במערב קולורדו נחתם ב-1873 הסכם חדש שצמצם מאוד את השטח בבעלות היוט לרצועת אדמה בדרום-מערב קולורדו מהגבול עם ניו מקסיקו ועד 22 קילומטרים צפונה. מרבית אזור מסה ורדה שוכן בתחומי רצועת אדמה זו. היוט נהגו לחרוף בקניונים העמוקים והחמימים ומצאו מחסה שם וברמות הגבוהות של מסה ורדה. משום שהאמינו שמגורי הצוק הם אתרי אבות קדמוניים הם לא התגוררו במגורים העתיקים.

ציידי פרוות מזדמנים ומחפשי זהב ביקרו במסה, כשאחד ממחפשי הזהב, ג'ון מוס (John Moss), פרסם את תצפיותיו ב-1873. שנה אחר-כך הוביל מוס את הצלם הידוע ויליאם הנרי ג'קסון (William Henry Jackson‏; 1843–1942) דרך קניון מנקוס (Mancos Canyon) בבסיסה של מסה ורדה. שם צילם ג'קסון מגורי צוקים אופייניים ופרסם בפומבי את קיומם. הגאולוג ויליאם הנרי הולמס (William Henry Holmes‏; 1846–1933) חזר על המסלול של ג'קסון ב-1875. הדוחות של ג'קסון והולמס נכללו בסקר של פרנדיננד ואנדוויר היידן (Ferdinand Vandeveer Hayden‏; 1829–1887), אחד מארבעת המיזמים שמומנו על ידי הממשל הפדרלי לחקור את המערב האמריקני. אלו ופרסומים נוספים הובילו להצעות לחקור באופן שיטתי את האתרים הארכאולוגיים של דרום-מערב ארצות הברית.

וירג'יניה מקקלארג (Virginia Donaghe McClurg‏; 1857–1931), עיתונאית מטעם היומון The Daily Graphic שיצא לאור בניו יורק, ביקרה במסה ורדה בשנים 1882 וב-1885 במסגרת חיפושיה אחר היישובים של בני הפואבלו הקדמונים. החבורה שלה גילתה מחדש את "בית הצוק הד" (Echo Cliff House), "בית שלושת השלבים" (Three Tier House) ו"בית המרפסת" (Balcony House) ב-1885. תגליות אלו עוררו בה את השאיפה להגן על המגורים והחפצים שבהם.

משפחת ותרילעריכה

משפחת ותריל (Wetherill), משפחה של מגדלי בקר, התיידדה עם חברים משבט יוט בסמוך לחווה שלהם דרומית-מערבית לעיירה מנקוס. משפחת ותריל קיבלה אישור משבט היוט לרעות את הבקר שלהם ברמות הנמוכות החמימות יותר של שמורת יוט במהלך החורף. אחד מבני היוט בשם אקוויץ (Acowitz) סיפר לבני משפחת ותריל על מגורי צוק מיוחדים במסה ורדה: "עמוק בקניון וסמוך לתחילתו יש בתים רבים של העם העתיק - "הקדמונים". אחד מבתים אלו גבוה, גבוה בין הסלעים גדול מכל האחרים. בני יוט אינם מבקרים שם לעולם, זהו מקום קדוש". ב-18 בדצמבר 1888 גילו ריצ'רד ותריל וצ'ארלי מייסון, אחד הבוקרים שלו, את ארמון הצוק לאחר שזיהו את החורבות מקצה מסה ורדה. ותריל הוא שנתן לחורבות את שמם הנוכחי. ריצ'רד ותריל, בני משפחתו וחברים חקרו את החורבות ואספו חפצים, שאת חלקם הם מכרו ל"אגודה ההיסטורית של קולורדו" (Historical Society of Colorado) ואת רובם הם שמרו. בין האנשים ששהו בחווה של משפחת ותריל וחקרו את מגורי הצוקים היה מטפס ההרים, הצלם והסופר פרדריק צ'פין (Frederick Hastings Chapin‏; 1852–1890), שביקר באזור בשנים 1889–1890. הוא תיאר את הנוף והחורבות במאמר ב-1890, ומאוחר יותר בספר שיצא לאור ב-1892, "ארצם של שוכני הצוקים" (The Land of the Cliff-Dwellers), שאויר במפות שצוירו ביד ותמונות שצילם בעצמו.

גוסטף נורדנשלדעריכה

ב-1891 התארח גוסטף נורדנשלד (Gustaf Nordenskiöld‏; 1868–1895), בנו של חוקר הקוטב הצפוני אדולף אריק נורדנשלד, בבית משפחת ותריל. נורדנשלד היה מינרלוג מיומן שהפעיל לראשונה שיטות מדעיות באיסוף חפצים, תיעד אתרים, צילם בצורה נרחבת, ערך שרטוטים של האתרים והשווה בין תצפיותיו לספרות הארכאולוגית של זמנו, כמו גם לידע שנצבר אצל בני משפחת ותריל. הוא אסף חפצים רבים ושלח אותם לשוודיה, ומשם הם הגיעו בסופו של דבר למוזיאון הלאומי של פינלנד. נורדנשלד פרסם ב-1893 את "שוכני הצוקים של מסה ורדה" (The Cliff Dwellers of the Mesa Verde). לאחר שנורדנשלד שלח את האוסף של החפצים שאסף במסה ורדה מחוץ לארצות הברית עורר האירוע חששות בדבר הצורך להגן על מסה ורדה ומשאביה.

פארק לאומיעריכה

 
מפת הפארק

ב-1889 הפך פואבלו גודמן פוינט (Goodman Point Pueblo) לאתר הארכאולוגי הפרה קולומביאני הראשון באזור מסה ורדה שקיבל הגנה פדרלית. היה זה האתר הראשון מסוג זה שקיבל הגנה בארצות הברית. וירג'יניה מקקלארג פעלה נמרצות בין 1887 ל-1906 על מנת ליידע את ארצות הברית ומדינות אירופה בדבר החשיבות של ההגנה על החומרים ההיסטוריים והמגורים במסה ורדה.[11] מאמציה כללו גיוס תמיכה מ-250,000 נשים דרך הפדרציה של מועדוני הנשים, כתיבה ופרסום שירים במגזינים פופולריים, מתן הרצאות בארצות הברית ומחוצה לה, והקמת אגודת שוכני הצוקים של קולורדו (Colorado Cliff Dwellers Association). מטרת אגודת שוכני הצוקים של קולורדו הייתה להגן על המשאבים של מגורי הצוקים בקולורדו, להשיב את מרבית החפצים המקוריים ככל הניתן ולחלוק מידע על התושבים שחיו שם. לוסי פיבודי (Lucy Evelyn Peabody‏; 1865–1934), פעילה עמיתה למען הגנה על מסה ורדה והאתרים הארכאולוגיים הפרהיסטוריים, שהתגוררה בבירה וושינגטון די. סי., נפגשה עם חברים מהקונגרס על מנת לקדם את המטרה.[12]

 
ג'סי וולטר פיוקס במגורי הצוק במסה ורדה, סביב 1910
 
הפארק הלאומי מסה ורדה, 1917
 
שומר של הפארק מוביל סיור בפארק הלאומי מסה ורדה

בסוף המאה ה-19 היה ברור שמסה ורדה זקוקה להגנה מאנשים שנהגו להגיע למסה ורדה ויצרו או מכרו את אוסף החפצים שלהם. בדו"ח למזכיר הפנים של ארצות הברית תיאר האתנולוג של מכון הסמית'סוניאן ג'סי וולטר פיוקס (Jesse Walter Fewkes‏; 1850–1930) את הוונדליזם בארמון הצוק במסה ורדה:

חבורות של "מחפשי חפצים מיוחדים" חנו על החורבות במשך כמה חורפים, ודווח שמאות ממצאים משם נלקחו מהמסה ונמכרו לאנשים פרטיים. חלק מחפצים אלו הם עכשיו במוזיאונים, אבל רבים אבדו למדע לנצח. במטרה להגיע אל חומרים ארכאולוגיים יקרים אלו הופלו קירות.. לעיתים קרובות רק על מנת להכניס אור לתוך החדרים החשוכים. רצפות נחפרו בלא אבחנה וקיוות קבורות הושחתו. על מנת לאפשר עבודה זו ולהיפטר מהאבק, נפתחו פתחים גדולים דרך חמשת הקירות המהווים את חזית החורבות. קורות תמיכה נוצלו כעצים להסקה במידה כה רבה שלא נותר אף גג עומד. לפעולת הרס זו נוספה הסחיפה מהגשמים והם הותירו את ארמון הצוק במצב רע.

חפצים רבים ממסה ורדה שוכנים כיום במוזיאונים ובאוספים פרטיים בארצות הברית וברחבי העולם. מבחר מייצג של כלי חרס וחפצים אחרים, למשל, נמצא כיום במוזיאון הבריטי בלונדון.[13] ב-1906 אישר נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט את הקמת הפארק הלאומי מסה ורדה ואת חוק העתיקות. הפארק היה מאמץ "לשמר את הפעילות האנושית" והיה הפארק הראשון שהוקם במטרה להגן על אתר בעל חשיבות תרבותית. הפארק קרוי תוך שימוש במונח הספרדי ל"הר שולחן ירוק" בשל יערות הערער ואורן הפיניון (Pinus subsection Cembroides).

חפירות והגנהעריכה

בין 1908 ל-1922 יוצבו החורבות של בית עץ האשוחית, ארמון הצוק ומקדש השמש. מרבית הפעילויות הראשוניות נעשו בהובלת ג'סי וולטר פיקס. במהלך שנות ה-30 וה40 של המאה ה-20, החל ב-1932 שיחקו עובדי חיל השימור האזרחי תפקיד חשוב במאמצי השימור, סלילת שבילים ודרכים, יצירת מוצגים למוזיאון ובניית מבנים במסה ורדה. מ-1958 עד 1965 כלל המיזם הארכאולוגי ותריל מסה (Wetherill Mesa Archaeological Project) חפירות ארכאולוגיות, ייצוב האתרים וסקרים. החפירה והמחקר של אחד עשר אתרים במסה נחשב כמאמץ הארכאולוגי הגדול ביותר בארצות הברית. המיזם כלל חפירות ב"בית הארוך" (Long House) וב"בית הכד" (Mug House).

ב-1966, כמו בכל האזורים ההיסטוריים בניהול של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, נרשם מסה ורדה במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים, וב-1987 נוסף למרשם "הנפה המנהלית של מסה ורדה" (Mesa Verde Administrative District).[14] הוא הוכרז אתר מורשת עולמית ב-1978.[15] במסגרת פרסי הטיולים לעונת 2015 בחר כתב העת Sunset בפארק הלאומי מסה ורדה כ"האטרקציה התרבותית הטובה היותר במערב ארצות הברית".[16]

עימותים עם השבטים המקומייםעריכה

עימותים בין שוחרי איכות הסביבה שאינם מקומיים לבין בני השבטים המקומיים סביב החורבות במסה ורדה החלו אפילו לפני ההקמה הרשמית של הפארק. סכסוכים על בעלות של הקרקע סביב ההריסות הגיעו לידי ביטוי בשנת 1911, כאשר ממשלת ארצות הברית רצתה להרחיב את שטח הפארק על חשבון קרקעות שהיו בבעלות האינדיאנים מבני היוט. בני שבט היוט לא נטו להסכים להחלפת הקרקעות שהוצעה על ידי הממשלה, וציינו כי הקרקע שהממשלה רוצה לקחת מהם היא הקרקע הטובה ביותר שבבעלות השבט. פרידריק אבוט (Frederick Abbott), שעבד עם איש הלשכה לענייני אינדיאנים ג'יימס מקלפלין (James McLaughlin), הכריז שהוא בעל ברית ליוט במשא ומתן. מאוחר יותר טען אבוט כי "הממשלה חזקה יותר מבני היוט", באומרו שכאשר הממשלה מוצאת "חורבות עתיקות על אדמה שהיא רוצה לקחת לצורכי ציבור, יש לה הזכות לקחת אותה ...". כשהבינו כי אין להם אפשרות אחרת הסכימו בני היוט למסור 40 קילומטרים רבועים בצ'פין מסה (Chapin Mesa) בתמורה לכמעט 80 קילומטרים רבועים בהר יוט.

בני היוט המשיכו להיאבק בלשכה לענייני אינדיאנים במטרה למנוע סיפוח של חלקים נוספים מאדמתם לפארק. ב-1935 ניסתה הלשכה להשיב חלק מהקרקעות שניתנו ליוט ב-1911 תמורת השטחים שסופחו לפארק. בנוסף הודה מאוחר יותר ג'סי נוסבאום (Jesse Nusbaum) שניהל את הפארק הלאומי מסה ורדה בשנים 1921–1931 שהקרקע בהר יוט שנמסרה לבני היוט תמורת צ'פין מסה ב-1911 הייתה שייכת לשבט בלאו הכי, כלומר הממשל מסר שטח שמעולם לא היה שייך לו.[17]

נושאים נוספים שאינם קשורים למחלוקות על הקרקע צצו כתוצאה מהפעילויות בפארק. בשנות ה-20 החל הפארק להציע הופעות של "טקס אינדיאני" שזכו לפופולריות בקרב התיירים המבקרים. עם זאת, הטקסים לא באמת שיקפו את הטקסים של בני הפואבלו הקדמונים שחיו במגורי הצוקים וגם לא את הטקסים של בני היוט המודרניים. מי שביצע את הטקסים היו עובדים יומיים מבני אומת הנאוואחו, כשהתוצאה הייתה "האינדיאנים הלא נכונים מבצעים ריקוד לא נכון על ...אדמה לא נכונה". בנוסף לחוסר האותנטיות בטקסים עלתה השאלה האם הרקדנים בני הנאוואחו מקבלים שכר נאות וממנה שאלות מדוע אין העסקה של אינדיאנים מקומיים במתקנים אחרים בפארק. טענות נוספות התייחסו לכך שהפארק הציע מעט מאוד יתרונות כספיים לבני היוט אף על פי שהקרקע שנלקחה מהם אפשרה את הקמת הפארק.

שירותיםעריכה

הכניסה לפארק הלאומי מסה ורדה היא בכביש 160, בערך כ-14 קילומטרים מזרחית ליישוב קורטז וכ-11 קילומטרים מערבית לעיירה מנקוס.[18] הפארק משתרע על שטח בן 212 קילומטרים רבועים.[1] בפארק מתועדים 4,372 אתרים ובהם למעלה מ-600 מגורי צוקים. זוהי השמורה הארכאולוגית הגדולה ביותר בארצות הברית, והיא מגינה על כמה מהאתרים הארכאולוגיים החשובים ביותר והשמורים ביותר במדינה.[19] הפארק יזם את "תוכנית השימור של האתר הארכאולוגי" (Archaeological Site Conservation Program) ב-1995. הוא מעבד מידע הקשור לבניית האתרים והשימוש בהם.

מרכז המבקרים והמחקר של מסה ורדה שוכן מרחק קצר מכביש 160 ולפני שער הכניסה לפארק. מרכז המבקרים והמחקר נפתח בדצמבר 2012. צ'פין מסה (האזור הפופולרי ביותר) שוכן כ-35 קילומטרים מעבר למרכז המבקרים.[20] הפארק הלאומי מסה ורדה הוא אזור שיפוט פדרלי. משום כך אחראים שוטרי הפארק לכל נושאי אכיפת החוק, שירותי חירום רפואיים וטיפול בשריפות. הגישה למתקני הפארק משתנה על פי העונה. לציבור יש גישה לשלושה מגורי צוקים בצ'פין מסה. המוזיאון הארכאולוגי צ'פין מסה (Chapin Mesa Archeological Museum) פתוח כל השנה. בית עץ האשוחית פתוח גם הוא כל השנה כתלות במזג האוויר. בית המרפסת, הבית הארוך וארמון הצוק מחייבים רכישת כרטיסים לסיורים בהנחיית שומרי הפארק. ניתן לראות מגורי צוקים רבים אחרים מהכביש, אך הם אינם פתוחים לתיירים. הפארק מציע מסלולי הליכה, אתר מחנאות, ובמהלך שיא העונה, מסעדות, תחנות דלק ואכסניה. אלו אינם זמינים בחורף.[21]

שריפותעריכה

 
נזק שנגרם משריפה בצ'פין מסה

בשנים 1996 עד 2003 נגרמו בפארק נזקים כתוצאה מכמה שריפות יער.[22] בשריפות, שרובן החלו מברקים בזמנים של בצורת, נשרפו 114 קילומטרים רבועים של יערות, למעלה ממחצית שטח הפארק. השריפות גם גרמו נזקים לאתרים ארכאולוגיים ולמבני הפארק. השריפות כונו צ'פין 5 (Chapin V‏; 1996), בירצ'ר (Bircher) ופוני (Pony‏; 2000), לונג מסה (Long Mesa‏; 2002) ובלקוני האוז קומפלקס (Balcony House Complex‏; 2003). השריפות צ'פין 5 ופוני הרסו שני אתרי אמנות סלע, ושריפת לונג מסה הרסה כמעט לחלוטין את המוזיאון הראשון שנבנה במערכת הפארקים לאומיים ואת בית עץ האשוחית, מגורי הצוק השלישיים בגודלם בפארק.

קודם לשריפות שהתחוללו בין 1996 ל-2003 סקרו הארכאולוגים כ-90% משטח הפארק. עצים וצמחייה עבותה הסתירו אתרים עתיקים רבים, אבל לאחר שריפות צ'פין 5, בירצ'ר ופוני נתגלו 593 אתרים חדשים נוספים, רובם מתוארכים לתקופת קולעי הסלים III ותקופת פואבלו I. כמו כן נתגלו במהלך השריפות מתקני אגירת מים נרחבים, כולל 1,189 סכרים קטנים, 344 טרסות וחמישה מאגרי מים המתוארכים לתקופות פואבלו 2 ו-3. בפברואר 2008 החליטה החברה ההיסטורית של קולורדו (Colorado Historical Society) להשקיע חלק מתקציבה השנתי בן 7 מיליון הדולרים במיזם "עצים שעברו שינוי מסיבות תרבותיות"[ה] בפארק הלאומי.

הפארק השבטי הר יוטעריכה

הפארק השבטי הר יוט (Ute Mountain Tribal Park), הצמוד לפארק הלאומי מסה ורדה ממזרח להרים משתרע על שטח בן 510 קילומטרים רבועים לאורך הנהר מנקוס. מאות אתרים ארכאולוגיים, מגורי צוקים, פטרוגליפים וציורי קיר של תרבויות בני הפואבלו הקדמונים והיוט נשמרים בפארק. מדריכי טיולים מבני שבט יוט מספקים מידע על התושבים, התרבות וההיסטוריה של אדמות הפארק.[23] הפארק נבחר על ידי כתב העת לענייני טיולים: National Geographic Traveler כאחד מ-"80 יעדים בעולם לטיולים במאה ה-21", אחד מתשעה בלבד שנבחרו בארצות הברית.[24]

אתרים עיקרייםעריכה

 
הבית הארוך
 
בית המגדל המרובע

בנוסף למגורי הצוקים מתהדרת מסה ורדה בכמה אתרי חורבות שעל גבי המסה. דוגמאות הפתוחות לציבור כוללות את מכלול פאר ויו (Far View Complex ) ומגדל סידר טרי (Cedar Tree Tower) על צ'פין מסה ובאדג'ר האוז קומיוניטי (Badger House Community) על ותריל מסה.

  • בית המרפסת (Balcony House) – שוכן על מדף סלע גבוה כשהוא פונה למזרח. 45 החדרים ושני הקיווה שבו היו ככל הנראה קרים בחורף. מבקרים בסיורים בהדרכת שומר הפארק נכנסים בעזרת טיפוס על סולם באורך קרוב ל-10 מטרים וזחילה במנהרה באורך 4 מטרים. היציאה, סדרה של שקעים בסדק בצוק היו ככל הנראה נתיבי הכניסה והיציאה היחידים לדיירי הצוק, והפכו את הכפר הקטן לקל להגנה ובטוח. אחד מקורות העץ תוארך לשנת 1278, כך שהכפר נבנה זמן קצר לפני שתושבי מסה ורדה היגרו מהאזור. האתר נחפר רשמית ב-1910 על ידי ג'סי נוסבאום, אחד מהמנהלים הראשונים של הפארק הלאומי מסה ורדה.[25] באתר אפשר לבקר אך ורק במסגרת סיור מודרך של שומרי הפארקים.[26]
  • ארמון הצוק (Cliff Palace) – אתר של חורבות מרובי קומות, מגורי הצוק הידועים ביותר במסה ורדה, שוכן בגומחה הגדולה ביותר במרכז המסה הגדולה. האתר פונה לדרום, דרום-מערב, מה שהעניק לו חמימות גדולה יותר מהשמש בחורף. האתר הוא בן למעלה מ-700 שנים ובנוי מאבן חול, קורות עץ וטיט.[27] בחדרים רבים יש ציורים על הקירות. ארמון הצוק היה משכן לכ-125 דיירים, אבל כנראה היה חלק חשוב בקהילה גדולה הרבה יותר של שישים כפרי פואבלו סמוכים, שביחד שכנו בהם שש מאות תושבים ויותר. בארמון הצוק יש 150 חדרים ו-23 קיווה, מגורי הצוק הגדולים ביותר בפארק הלאומי מסה ורדה.
  • הבית הארוך (Long House) – שוכן על ותריל מסה והוא הכפר השני בגודלו במסה ורדה. באתר התגוררו כ-150 תושבים. האתר נחפר מ-1959 עד 1961, כחלק מהמיזם הארכאולוגי ותריל מסה.[28] הבית הארוך נבנה סביב שנת 1200, והאתר היה מיושב עד 1280. במגורי הצוק יש 150 חדרים, קיווה, מגדל ורחבה מרכזית. חדריו אינם מקובצים כמו בתי צוקים טיפוסיים. האבנים ששימשו לבניית האתר לא סותתו ולא הותאמו להבטיח יציבות. שני מדפי סלע מעל לאתר מכילים מחסנים לתבואה. באחד ממדפי הסלע כלל עמדת תצפית שעבורה יש חורים קטנים בקיר על מנת לראות את יתרת הכפר למטה. מעיין זמין במרחק של כמה מאות מטרים, ומי התהום נחשפים בחלק האחורי של הכפר.
  • בתי הכד, עץ האלון, עץ האשוחית והמגדל המרובע – בית הכד (Mug House) שוכן על ותריל מסה. הוא מכיל 94 חדרים, קיווה גדולה ומאגר מים סמוך. האתר קיבל את שמו מארבעה כדים שצ'ארלי מייסון והאחים של משפחת ותריל מצאו מחוברים יחד באתר. את בית עץ האלון (Oak Tree House) ומקדש האש (Fire Temple) הסמוך אפשר לבקר במסגרת סיור מודרך של שומרי הפארק שאורך שעתיים.[29] בית עץ האשוחית (Spruce Tree House) הוא הכפר השלישי בגודלו, קרוב למעיין ויש בו 130 חדרים ושמונה קיווה. הוא נבנה בזמן כלשהו בין 1211 ו-1278. משערים שהתגוררו בו בין 60 ל-80 תושבים בזמן נתון.[30] האתר סגור לביקורים בשל סכנת התמוטטות מדף הסלע מעל לכפר, אבל ניתן לצפות בו מרחוק מנקודות תצפית סמוך למוזיאון הארכאולוגי צ'פין מסה.[31] בית המגדל המרובע (Square Tower House) הוא אחת מתחנות העצירה על כביש הלולאה שעל המסה (Mesa Top Loop Road). המגדל הוא המבנה הגבוה ביותר במסה ורדה.

לקריאה נוספתעריכה

  • Adams, Karen R. (2006), "Through the Looking Glass", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 1–7, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Bell, Julie (2006), "Fire and Archeology on Mesa Verde", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 118–21, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Benson, L.V.; Griffin, E.R.; Stein, J.R.; Friedman, R.A.; Andrae, S.W. (2014), "Mummy Lake: An Unroofed Ceremonial Structure Within a Large-scale Ritual Landscape", Journal of Archaeological Science 44: 164–79, doi:10.1016/j.jas.2014.01.021 
  • Cameron, Catherine M. (2006), "Leaving Mesa Verde", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 139–47, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Casey, Robert L. (1993) [1983], High Journey to the Southwest, The Globe Pequot Press, ISBN 978-1-56440-151-9 
  • Charles, Mona (2006), "The First Mesa Verdeans: Hunters, Foragers, and First Farmers", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 8–17, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Cole, Sally J. (2006), "Imagery and Tradition: Murals of the Mesa Verde Region", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 92–99, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Cordell, Linda S.; Van West, Carla R.; Dean, Jeffrey S.; Muenchrath, Deborah A. (2007), "Mesa Verde Settlement History and Relocation: Climate Change, Social Networks, and Ancestral Pueblo Migration", Kiva 72 (4): 379–405 
  • Fitzgerald, Michael (14 במרץ 2009), The Majesty of Mesa Verde: In Colorado, canyons and ancient dwellings still awe, The Wall Street Journal, עמ' W12 
  • Glowacki, Donna M.; Neff, Hector; Glascock, Michael D. (1998), "An Initial Assessment of the Production and Movement of Thirteenth Century Ceramic Vessels in the Mesa Verde Region", Kiva 63 (3): 217–41 
  • Harden, Mark (2015), Colorado landmark named West's best cultural attraction, Denver Business Journal 
  • Harris, Ann G.; Tuttle, Esther; Tuttle, Sherwood D. (2004), "Mesa Verde National Park", Geology of National Parks (מהדורה 6), Kendall Hunt Publishing, עמ' 91–102, ISBN 978-0-7872-9971-2 
  • Hurst, Winston; Till, Jonathan (2006), "Mesa Verdean Sacred Landscapes", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 74–83, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Kantner, John (2004), Ancient Puebloan Southwest, Cambridge University Press, ISBN 978-0-521-78880-9 
  • Kohler, Timothy A. (2006), "Simulation and Imagination: Fistfight in the Mesa Verde", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 66–73, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Kuckelman, Kristen A. (2006), "Ancient Violence in the Mesa Verde Region", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 127–35, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Lang, Richard W. (2006), "Craft Arts of the Mesa Verde", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 58–65, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Lekson, Stephen H. (2015) [1999], The Chaco Meridian: One Thousand Years of Political and Religious Power in the Ancient Southwest (מהדורה Second), Rowman and Littlefield, ISBN 978-1-4422-4645-4 
  • Lipe, Willian D. (2006), "The Mesa Verde Region during Chaco Times", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 28–37, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Malville, J. McKim (2006), "The Cosmic and the Sacred at Yellow Jacket Pueblo and Mesa Verde", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 84–91, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Naranjo, Tessie (2006), ""We Came from the South, We Came from the North": Some Tewa Origin Stories", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 49–57, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • National Park Service (1986), Petroglyph Trail Guide, Mesa Verde Museum Association and Mesa Verde National Park 
  • Nordby, Larry V. (2006), "Understanding Mesa Verde's Cliff Dwelling Architecture", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 110–17, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Ortman, Scott (2006), "Ancient Pottery of the Mesa Verde Country: How Ancestral Pueblo People Made It, Used It, and Thought About It", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 100–109, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • National Park Service (h), Mesa Verde: Geology, United States Department of the Interior, בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2015 
  • Noel, Thomas J. (2015), Colorado: A Historical Atlas, University of Oklahoma Press, ISBN 978-0-8061-5353-7 
  • Reynolds, Judith; Reynolds, David (2006), Nordenskiöld of Mesa Verde, Xlibris Corporation, ISBN 978-1-4257-0484-1 
  • Robertson, Janet (2003) [1990], The Magnificent Mountain Women: Adventures in the Colorado, University of Nebraska Press, ISBN 978-0-8032-3892-3 
  • Varien, Mark D. (2006), "Turbulent Times in the Mesa Verde World", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 39–47, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Watson, Don (1961), Indians of the Mesa Verde, Mesa Verde Museum Association 
  • Webb, Robert H.; Boyer, Diane E.; Turner, Raymond M. (2010), Repeat Photography: Methods and Applications in the Natural Sciences, Island Press, ISBN 978-1-59726-712-0 
  • Wenger, Gilbert R. (1991) [1980], Story of Mesa Verde National Park, Mesa Verde Museum Association, ISBN 978-0-937062-15-9 
  • Wilshusen, Richard H. (2006), "The Genesis of Pueblos: Innovations between 500 and 900 CE", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 18–27, ISBN 978-1-930618-75-6 
  • Wright, Kenneth R. (2006), "Water for the Mesa Verdeans", in Nobel, David Grant, The Mesa Verde World: Explorations in Ancestral Puebloan Archaeology, School of American Research Press, עמ' 122–25, ISBN 978-1-930618-75-6 

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ Spear-thrower או גם atlatl - מכשיר ששיפר את היעילות של הטלת חניתות
  2. ^ באנגלית pit-house, בית מקורה שחלקו חפור בקרקע
  3. ^ קווסטה - דרגש סלע הבנוי שכבות
  4. ^ באנגלית Pediment. פרופ' שלמה שובאל מגדיר מונח זה כ"משטח סחיפה סלעי, נרחב ומתון המתפתח לרגלי רכס הרים באזור מדברי. חלקו הגבוה מכוסה לעיתים במניפות סחף וחלקו התחתון בחולות ובחלוקים"
  5. ^ culturally modified trees, עצים חיים שהילידים המקומיים עשו בהם שינויים, כמו למשל לקלף את הקליפה, לשימוש כחומר להסקה, למזון או כתרופה. מהשינויים ניתן להסיק על תרבות האינדיאנים באותה תקופה.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 National Park Service Land Resources Division Listing of Acreage
  2. ^ Mesa verde NP
  3. ^ "Mesa Verde National Park | Mesa Verde Country Colorado". Mesa Verde Country Visitor Information Bureau. Mesa Verde Country Visitor Information Bureau. 
  4. ^ Lekson, Stephen. The Chaco Meridian: One Thousand Years of Political and Religious Power in the Ancient Southwest. Rowman & Littlefield, 2015
  5. ^ הארכאולוגית דונה גלווקי (Donna Glowacki) חולקת על הטענה זו, וטוענת שהתושבים של אצטק לא השיגו מעולם את ההשפעה הנרחבת שהייתה לקניון צ'אקו. היא מאמינה שהיחסים בין מסה ורדה ואצטק היו תחרותיים ולא של הגמוניה דתית וחברתית
  6. ^ Timothy A. Kohler, Mark D. Varien, Aaron M. Wright, Leaving Mesa Verde: Peril and Change in the Thirteenth-Century Southwest
  7. ^ בני הפואבלו המודרניים משתמשים במבנים דומים
  8. ^ Phillips, David A., Jr., 2000, "The Chaco Meridian: A skeptical analysis" paper presented to the 65th annual meeting of the Society of American Archaeology, Philadelphia.
  9. ^ Geologic Features of the Park
  10. ^ Geology of Mesa Verde
  11. ^ Extraordinary Women of the Rocky Mountain West
  12. ^ Mesa Verde National Park Timeline
  13. ^ "British Museum - Collection Mesa Verde". British Museum. 
  14. ^ "Montezuma County, Colorado", National Register of Historic Places 
  15. ^ Mesa Verde National Park
  16. ^ Colorado landmark named West's best cultural attraction
  17. ^ Keller, Robert; Turek, Michael (1998). American Indians & National Parks. Tucson: The University of Arizona Press. עמ' 30–42. ISBN 0816513724. 
  18. ^ Directions & Transportation
  19. ^ Preserving Pueblo Heritage
  20. ^ Getting Around
  21. ^ Eating & Sleeping
  22. ^ Mesa Verde Fire History. Mesa Verde National Park
  23. ^ Ute mountain tribal park: the real deal!
  24. ^ One of the World’s Top Destinations: Ute Mountain Tribal Park Is an Adventure
  25. ^ Balcony House
  26. ^ Visit a Cliff Dwelling
  27. ^ Cliff Palace
  28. ^ Long House
  29. ^ Special Hikes and Tours Offered in Mesa Verde National Park for 2016
  30. ^ Spruce Tree House
  31. ^ Spruce Tree House Closure


ארמון הצוק