וילי ברנדט
וילי ברנדט (בגרמנית: Willy Brandt; 18 בדצמבר 1913 – 8 באוקטובר 1992) היה מדינאי סוציאל-דמוקרטי גרמני שכיהן כקנצלר מערב גרמניה בשנים 1969–1974, לפני כן היה ראש ממשלת המדינה הפדרלית של ברלין בשנים 1957–1966, נשיא הבונדסראט בשנים 1957–1958, שר החוץ של גרמניה בשנים 1966–1969, ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה בשנים 1964–1987.
 | |||||
| לידה |
18 בדצמבר 1913 ליבק, העיר החופשית ליבק | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
8 באוקטובר 1992 (בגיל 78) אונקל (אנ'), ריינלנד-פפאלץ | ||||
| שם לידה |
Herbert Ernst Karl Frahm  | ||||
| מדינה |
גרמניה המערבית | ||||
| מקום קבורה | ברלין, גרמניה | ||||
| השכלה |
אוניברסיטת אוסלו | ||||
| מפלגה | המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה | ||||
| בת זוג | בריגיטה זבאכר | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
הוא נבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 1970. ב-10 בדצמבר 1971 הוענק לו פרס נובל לשלום על מדיניות החוץ שלו האוסטפוליטיק, שהביאה להרגעת המתיחות עם מדינות הגוש המזרחי.
קורות חייו עריכה
תחילת דרכו עריכה
ברנדט נולד בשם הרברט ארנסט קרל פראהם בליבק למרתה פראהם לבית אוורט. אביו של ברנדט, יון מלר, היה מורה, ועזב את העיר בחודש לידתו של ברנדט. זהות האב לא הופיעה בתעודת הלידה. ברנדט לא פגש מעולם באביו הביולוגי וגדל עם אמו, שעבדה כקופאית בחנות כלבו ועם סבו החורג, לודוויג פראהם, שאליו התייחס ברנדט כדמות אב.
בשנת 1929 הצטרף ברנדט לחטיבת הנוער של "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית" הגרמנית, ובשנה שלאחר מכן למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. בשנת 1929 הועמד לדין באשמת הכאת פעילים נאצים בהפגנה בה השתתף. בעקבות המשפט נוצר קשר בינו ובין יוליוס לבר, אשר קירב אליו את ברנדט והדריך אותו בעבודה העיתונאית[1].
בשנת 1931 עבר ל-SAP, פלג שמאלי שפרש מהמפלגה. הוא הושפע רבות מהיינריך מאן. בשנת 1932 השלים את לימודיו בגימנסיה בליבק. בתעודת הבגרות מופיע לודוויג פראהם כאביו של ברנדט. עם תום לימודיו החל לעבוד כעיתונאי בבטאון המפלגה שלו[2]. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, נאסרה פעילותה של מפלגת ה-SAP. המפלגה אימצה מדיניות של מאבק אופוזיציוני במחתרת. על ברנדט הוטל להקים תא של פעילים באוסלו, והוא יצא לנורווגיה דרך דנמרק. אליו הצטרפה חברתו מגרמניה גרטרוד מאייר.
החל משנת 1934 בחר לעצמו את שם המחתרת וילי ברנדט. בנורווגיה למד ברנדט נורווגית ועבד כעיתונאי[3]. במקביל הוא יצר קשרים קרובים עם חברי מפלגת העבודה שהגיעו לשלטון בשנת 1935. דרכם הוא פעל להביא להענקת פרס נובל לשלום לקרל פון אוסייצקי.[4]
בחודשים ספטמבר-דצמבר 1936 הגיע ברנדט תחת השם הבדוי גונאר גאסלנד כסטודנט לגרמניה[5]. רשמית הוא שימש ככתב צבאי נורווגי ובשנת 1937 סיקר בתפקיד זה עבור מספר עיתונים את מלחמת האזרחים בספרד. ברנדט היה מקורב אידאולוגית למפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי ובעקבות גל מעצרים נגד חברי המפלגה בברצלונה ביוני אותה שנה נמלט מספרד וחזר לנורווגיה.
בשנת 1938 נשללה אזרחותו בידי השלטונות הנאצים, וברנדט נמלט לפריז ופנה לקבלת אזרחות נורווגית. בזמן כיבושה של נורווגיה בידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה, נפל ברנדט בשבי הגרמני. מכיוון שהיה לבוש במדים נורווגים בזמן נפילתו בשבי, ומכיוון שזהותו לא נתגלתה, עלה בידו להימלט לשוודיה מיד לאחר שחרורו. באוגוסט 1940 הנפיקה לו השגרירות הנורווגית בסטוקהולם אזרחות. בעיר זו נשאר עד תום המלחמה. בשוודיה ייסד יחד עם פריץ באואר את כתב העת "הטריבונה הסוציאליסטית".
בשנים 1941–1948 היה ברנדט נשוי לקרלוטה תורקילדסן, ולזוג נולדה בת, נינייה. לאחר הגירושין, נישא ב-1948 לרוט ברגאוסט, ממנה נולדו לו שלושה בנים, פטר, לרס ומתיאס. בשנת 1980 התגרשו בני הזוג. בשנת 1983 נישא בשלישית, להיסטוריונית והפובליציסטית בריגיטה זבאכר.
בשנת 1945 שב לגרמניה ככתב של מספר עיתונים סקנדינביים, ובשנת 1948 הושבה לו האזרחות הגרמנית. בשנת 1949 שינה את שמו באופן רשמי לשמו המחתרתי "וילי ברנדט".
הקריירה הפוליטית עריכה
הקריירה הפוליטית של ברנדט החלה ב-1949 בתור חבר מטעם מפלגה הסוציאל-דמוקרטית בבונדסטאג. בשנת 1950 היה גם לחבר בבית הנבחרים של ברלין, ובינואר 1955 היה לנשיא בית הנבחרים של ברלין[2]. בשל פעילותו האנטי-פשיסטית המובהקת בגלות, זכה לא פעם להתנכלויות שונות, אפילו מקרב חוגי הפוליטיקאים בבונדסטאג. כך למשל הקפידו בחוגים שמרניים לכנותו רק בשמו המקורי "מר פראהם".
בשנת 1957 נבחר לראש עיריית ברלין, והתמיד במשרה זו עד שנת 1966. ברנדט זכה לפופולריות עצומה בתפקיד בשל פעילותו הנחושה בזמן האולטימטום של חרושצ'וב[6] ולאחר בניית חומת ברלין בידי מזרח גרמניה בשנת 1961.
בשנת 1958 כיהן שנה בתור נשיא הבונדסראט, בית הנבחרים העליון של גרמניה.
בשנים 1958–1963 שימש כיושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית במדינת ברלין, ובשנת 1964 נבחר ליושב ראש הארצי של המפלגה, וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 1987, משך 23 שנה.
בשנת 1961 התמודד לראשונה כמועמד לתפקיד הקנצלר מטעם מפלגתו, כנגד קונראד אדנאואר. המפלגה זכתה אמנם להישג יפה בבחירות, אבל ההצלחה לא הגיעה לכדי החלפת השלטון. ב-16 בפברואר 1964 נבחר ברנדט ליו"ר מפלגתו ולמועמדה לכהונת קנצלר[2], אך בבחירות של שנת 1965 הוא הפסיד לקנצלר המכהן לודוויג ארהארד. לאחר התפטרותו של זה בשנת 1966 מונה קורט גאורג קיזינגר מהמפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית לתפקיד הקנצלר, והקים ממשלת אחדות עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה היריבה, בה זכה ברנדט לכהן בתפקיד שר החוץ וסגן הקאנצלר.
כהונתו כקנצלר עריכה
_Willy_Brandt.jpg)
ב-1 בדצמבר 1966 התמנה לתפקיד שר החוץ במסגרת הקואליציה הגדולה של הנוצרים-דמוקרטים עם הסוציאל-דמוקרטים שברנדט נמנה עמה. עם התמנותו לתפקיד זה החל ברנדט לקדם את מדיניות האוסטפוליטיק שיזם. במסגרת מדיניות זו שאף ברנדט ליצור הפשרה עם מזרח אירופה כיוון שסבר שחלוקת היבשת לשני גושים היא מצב קבוע ולא ארעי וחולף כפי שסבר אדנאואר. בתפקידו כשר חוץ שבר ברנדט את דוקטרינת הלשטיין, וגרמניה המערבית כוננה יחסים דיפלומטיים עם רומניה ויוגוסלביה בשנים 1967 ו-1968, בהתאמה.
בוועידת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הצליח ברנדט להעביר החלטה שבה גרמניה מכירה בגבולות עם פולין שנוצרו לאחר 1945 ובכך לוותר באופן רשמי על התביעות לשטחים במערב פולין ובמזרחה (פרוסיה המזרחית) שהיו שייכים לגרמניה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות החלטה זו נפלה הקואליציה הגדולה, ונערכו בחירות בגרמניה המערבית. בבחירות אלו, שנערכו במרץ 1969, זכתה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לרוב בבודסטאג, לראשונה מאז סוף המלחמה.
ב-21 באוקטובר אותה שנה התמנה וילי ברנדט לתפקיד הקנצלר. מרגע זה ואילך החל ברנדט במסע לנרמול היחסים עם מדינות מזרח אירופה הנותרות. במרץ 1970 נערכה פגישת-פסגה ראשונה מסוגה בארפורט, במהלכה נפגש ברנדט עם נשיא גרמניה המזרחית וילי שטוף, בצעד שנחשב עד אז כלא-ייאמן. באוגוסט אותה שנה נרמלו ברית המועצות וגרמניה המערבית את היחסים ביניהן תוך הצהרתה של האחרונה כי היא לא מעוניינת לשנות בכוח את הגבולות שנוצרו לאחר 1945.
הצעד הבא היה כינון היחסים עם פולין תוך הכרה פורמלית מערב גרמנית כי סיפוח השטחים הגרמניים לשעבר לפולין, הוא חוקי. כינון היחסים עם פולין היה צעד קשה לגרמנים רבים, שראו בכך ויתור על שטחי המולדת. קודם לחתימת ההסכם עם פולין ערך ברנדט בדצמבר 1970 ביקור בפולין ובמהלכו, ב-7 בדצמבר, הניח זר וכרע על ברכיו בפני האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. כריעת הברך של ברנדט הפתיעה את המארחים ואת המשלחת הגרמנית וזכתה להדים חיוביים במדינות רבות. ברנדט נשאל פעמים רבות מה הניע אותו לצעד זה והוא ענה: "תחת נטל ההיסטוריה הקרובה, עשיתי מה שבני אדם עושים כשהמילים אינן מספיקות. בכך הוקרתי את זכרם של מיליוני נרצחים".[7] ב-1971 זכה ברנדט בפרס נובל לשלום על מאמציו להפשרת היחסים בין מזרח ומערב.
שיאו של האוסטפוליטיק היה בכינון היחסים עם גרמניה המזרחית. אמנם ההכרה של גרמניה המערבית באחותה הקומוניסטית לא הייתה מלאה (לא הוחלפו שגרירים לדוגמה) אך היה כאן שינוי דרסטי במדיניות המערב-גרמנית בעצם ההכרה בזכות קיומה של מזרח-גרמניה כמדינה ריבונית. החתימה על כינון היחסים (ההסכם בדבר יסודות היחסים) נעשתה ב-21 בדצמבר 1972 והובילה לקשרים מסוימים בין שתי המדינות אשר גם נכנסו לאו"ם רשמית כשתי מדינות נפרדות ב-1975. מדיניות האוסטפוליטיק שנויה במחלוקת: יש הרואים בה מדיניות מתוחכמת אשר מכירה נוכחה במצב הקיים ומנסה להשלים איתו. מאידך, יש הרואים במדיניות זו הכרה למעשה בחוקיותו של שלטון הקומוניסטי והסובייטי במזרח אירופה, הכרה אשר עיכבה את נפילתו. מצדדי האוסטפוליטיק טוענים כי דווקא הנרמול של יחסי גרמניה המערבית ומזרח אירופה, חשף את תושבי המזרח לשפע הקיים במערב ובכך האיץ את התמוטטות מסך הברזל.
כהונתו של ברנדט כקאנצלר הביאה גם לרפורמות במדיניות החברתית, בחינוך ובמשפט. ברנדט ביקש לנער את הסטגנציה במדיניות הפנים שהתקבעה בתקופה הבתר-מלחמתית. בשל משבר האנרגיה שבעקבות מלחמת יום הכיפורים, התממשו הרפורמות האלו רק באופן חלקי.
במהלך כהונתו של ברנדט חצו חברים רבים בסיעות המפלגה הדמוקרטית החופשית שבקואליציה את הקווים והצטרפו למפלגה הנוצרית-דמוקרטית, עד שבשנת 1972 איבדה הקואליציה למעשה את הרוב שלה בבונדסטאג. החוק הגרמני מאפשר להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית בלבד, ולראש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית ריינר ברצל חסרו שני קולות כדי להיבחר לתפקיד הקאנצלר. מאוחר יותר נודע, כי מזרח גרמניה שיחדה לפחות חבר אחד במפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשל איבוד הרוב בפרלמנט, ביקש ברדנט לפזר את הבונדסטאג. לשם כך נערכה "הצבעת אמון", בה הצביעו שרי הממשלה, בתיאום מראש, נגד ברנדט, כדי להביא להפלת הממשלה ולפיזור הבונדסטאג בידי נשיא גרמניה גוסטב היינמן.
בבחירות שנערכו בנובמבר 1972 זכה ברנדט להיבחר מחדש ברוב ברור ומוצק. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית זכתה ל-45.8% מהקולות והייתה בכך לסיעה החזקה ביותר בבונדסטאג. הבחירות נתפסו מחוץ לגרמניה כמשאל עם על ההסכמים שנחתמו עם מדינות הגוש המזרחי, והדרך הייתה פתוחה עתה לפני ממשלתו של ברנדט להביא לאשרור ההסכמים בפרלמנט.
לאחר שהקשרים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה כוננו ב-1965, היה ברנדט ב-7 ביוני 1973 לקנצלר הראשון שביקר בישראל; בעת ביקורו של ברנדט בישראל, כמעט אירעה תאונה אווירית, כשכלי הטיס בו נערך לו סיור בחברת השר יגאל אלון נסחף על ידי פרץ רוח פתאומי וכמעט התנגש בהר המצדה. על אירוע זה אמר ברנדט: "קנצלר גרמני ושר ישראלי, במטוס אמריקאי, כמעט רוסקו על ידי רוח ירדנית, אולם ניצלו על ידי אלוהים יהודי".[8][9]
כבר בשנת 1970 ביקר אבא אבן בגרמניה, ושר החוץ הגרמני ולטר של השיב לו בביקור גומלין באותה השנה.
ב-6 במאי 1974 התפטר ברנדט באופן מפתיע מתפקיד הקנצלר על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום. פרשנים פוליטיים מאוחדים בדעתם כי פרשיית הריגול הייתה רק אמתלה נוחה להתפטרות. הסיבה האמיתית להתפטרות היא לדעתם תחושת מיאוס של ברנדט מהתפקיד, שהביאה להצטברות ביקורת פנימית במפלגה נגד סגנון ההנהגה שלו.
הלמוט שמידט נבחר כמחליפו של ברנדט בתפקיד הקנצלר. ברנדט עצמו נותר בתפקיד יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
לאחר ההתפטרות עריכה
בשנים 1976–1992 כיהן ברנדט כנשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי, ובשנים 1979–1982 כחבר הפרלמנט האירופי. לאחר שספג ביקורת חריפה על המועמדת מטעמו לתפקיד החדש של דוברת המפלגה, פרש ברנדט בשנת 1987 מתפקיד יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית .
באספה שלא מן המניין של המפלגה ביוני 1987 נבחר ברנדט ליושב ראש של כבוד לכל חייו, והנס-יוכן פוגל נבחר לתפקיד יושב ראש המפלגה תחתיו.
ברנדט המשיך לכהן בבונדסטאג, ובשנת 1990 פתח את הישיבה הראשונה של הבונדסטאג בגרמניה המאוחדת בהיותו זקן הנבחרים. איחודה של גרמניה היה עבורו מימוש של חלום שליווה אותו כל חייו. בכך היה בעמדת מיעוט בולטת בקרב המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של אותה תקופה.
בשנת 1991 אובחן בגופו סרטן המעיים במצב מתקדם. הוא נפטר ב-8 באוקטובר 1992 באונקל על נהר ריין ונקבר בבית העלמין צלנדורף בברלין.
הנצחתו עריכה
- בליבק, עיר הולדתו, מוזיאון בשם בית וילי ברנדט (אנ'), המתעד את חייו ואת עבודתו. נפתח בשנת 2007.
- בית וילי ברנדט - מרכז המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשכונת קרויצברג בברלין, נחנך ב-1996.
- רחובות וככרות רבים ברחבי גרמניה, למשל רחוב בברלין, בו שוכן משרד הקאנצלר; שדרה בליבק; רחובות בהמבורג ובבון
- ככרות רבים ברחבי גרמניה, למשל בארפורט ובקאסל בחזית תחנות הרכבת, במקום בו נערכו פגישות הפסגה בין גרמניה המערבית והמזרחית בשנת 1970; כיכר בפרנקפורט.
- פסלים בדמותו מחוץ לגרמניה. למשל בפורטו שבפורטוגל, בליל (שדרה ופסל) שבצרפת ובשוודיה. בוורשה כיכר להנצחת ביקורו בעיר ב-1970 והוקרתו את נופלי מרד גטו ורשה.
- ממשלת גרמניה הקימה ב-2007 קרן ציבורית (Bundeskanzler-Willy-Brandt-Stiftung) להנצחת פועלו. מרכז הקרן בברלין. בנורווגיה הוקמה גם קרן (Norwegisch-Deutsche Willy-Brandt Stiftung) ולה סניפים באוסלו ובברלין.
- בשנת 2009 החליטה מועצת ההקמה של שדה התעופה ברלין לקרוא את שדה התעופה החדש של ברלין על שמו.
- דיוקנו על גב חלק מן המטבעות של 2 מארק גרמני.
- מרכז וילי ברנדט בירושלים נחנך באוקטובר 2003 בשכונת אבו תור. זהו ארגון גרמני שמטרתו לקדם סולידאריות בין מפלגות הנוער ולפעול למען דו-קיום בין שלושת העמים, המבוסס על צדק חברתי ופוליטי. הארגון פועל על בסיס הסכם שנחתם בשנת 1996 בין תנועת הנוער של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ה-JuSo, המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה והשאביבאת של הפת"ח.
- המחזה "דמוקרטיה" מאת מייקל פריין (Michael Frayn). המחזה עוקב אחר הקריירה של ברנדט כקנצלר גרמניה עד לפרישתו בשל פרשת גיום ובוחן את זהותו הכפולה של גיום כעוזר אישי נאמן לקנצלר גרמניה מחד וכמרגל של השטאזי מאידך, ומוצג הקונפליקט בין חובתו של גיום למזרח גרמניה אל מול אהבתו לקאנצלר. בישראל הועלה המחזה על ידי התיאטרון הקאמרי ובכיכובם של עודד תאומי כברנדט ויצחק חזקיה כגיום.
לקריאה נוספת עריכה
- פרדריק טיילור, חומת ברלין: 13 באוגוסט 1961 - 9 בנובמבר 1989 (מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש), הוצאת מטר, תשס"ט, 2008.
קישורים חיצוניים עריכה
- וילי ברנדט, באתר פרס נובל (באנגלית)
- תמונות מביקורו של ברנדט ב"יד ושם", באתר יד ושם
- וילי ברנדט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- וילי ברנדט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רועי גולדשלגר, כשגרמניה האחרת כרעה על ברכיה, באתר ynet, 8 בדצמבר 2020
וילי ברנדט (1913-1992), דף שער בספרייה הלאומית
וילי ברנדט, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים עריכה
- ^ ד. בן שלום, וילי בראנדט - קאנצלר גרמניה בעתיד, הצופה, 17 באוקטובר 1969
- ^ 1 2 3 וילי בראנדט - מועמד לכהונת הקנצלר בגרמניה, למרחב, 17 בפברואר 1964
- ^ וילי בראנדט, ראש עירית מערב ברלין, הארץ, 26 ביוני 1959
- ^ Irwin Abrams, MULTINATIONAL CAMPAIGN FOR CARL VON OSSIETZKY, A paper presented at the International Conference on Peace Movements in National Societies, 1919-1939, held in Stadtschlaining, Austria, September 25-29, 1991
- ^ גונאר גאסלנד היה חבר נורווגי אליו נישאה גרטרוד, חברתו של ברנדט, לצורך קבלת אזרחות נורווגית.
- ^ ב-27 בנובמבר 1958, העביר חרושצ'וב למערב אולטימטום לפיו על המערב לחתום על הסכם שלום עם גרמניה בתוך 6 חודשים ולהסכים להפיכת ברלין המערבית ל"עיר חופשית", נטולת "משטר כיבוש אימפריאליסטי" (מערבי), ואם לא יעשה כן, תחתום ברית המועצות על הסכם שלום חד-צדדי עם גרמניה המזרחית ותעביר לה את כל הסמכויות הנוגעות לדרכי הגישה לברלין המערבית ביבשה, באוויר ובים. מועד האולטימטום פג, ודבר לא קרה, אך בהמשך נבנתה חומת ברלין
- ^ במקור: "Unter der Last der jüngsten Geschichte tat ich, was Menschen tun, wenn die Worte versagen. So gedachte ich Millionen Ermordeter."
- ^ לתיאור הביקור ולניסיון הישראלי לגייס את ברנדט לתיווך בין ישראל למצרים ראו פרסום תעודות באתר ארכיון המדינה http://www.archives.gov.il/NR/exeres/32E49CC8-F084-40A9-925F-2EB1D5C19743,frameless.htm?NRMODE=Published(הקישור אינו פעיל, 11.9.2021)
- ^ תיעוד וידאו של התקרית על ידי ערוץ 1 הישראלי
| הקודם: קורט גאורג קיזינגר |
קנצלר גרמניה 1969–1974 |
הבא: הלמוט שמידט |