חוף לידו (ים המלח)
חוף לידו (או חוף קליה) הוא חוף שהשתרע לאורך המקום בו הייתה בעבר הגדה הצפון־מערבית של ים המלח, סמוך לצומת לידו. במקום מסעדה נטושה והריסות בית מלון, וכן שרידי מתקנים של חברת אשלג ארץ-ישראלית, מפגש דרכים ותחנת דלק, משרדיה של המועצה האזורית מגילות ושני מפעלים להפקת מלח. נכון לשנת 2020, "חוף לידו" מרוחק כשלושה קילומטרים מפני ים המלח בעקבות ירידת המפלס.
 | |
| החוף בשנת 1938 עם המבנים של חברת האשלג הארץ-ישראלית ובריכות האידוי | |
| מידע | |
|---|---|
| שם נוסף | חוף קליה |
| קואורדינטות | 31°46′24″N 35°30′28″E / 31.773333°N 35.507778°E |
|
(למפת הרי ירושלים רגילה)   חוף לידו  | |
  | |
היסטוריה עריכה
בתקופת המנדט עריכה
בשנת 1929 הוקם במקום מחנה עבודה ששימש את פועלי כריית המלח, שחיו במקום ועבדו במפעל חברת האשלג הארץ-ישראלית. בשנת 1932 החלה בסמוך הקמתו של בית מרחץ על חוף ים המלח, על ידי חברה שהייתה חברת בת של חברת האשלג בשם חברת ""קליה" שפת–ים ומבראה בע"מ" (באנגלית: "Kallia" Seaside and Health resort Limited), בשותפות עם האחים מייג'ר תומאס גרגורי טולוק וסטפאן טולוק, אנשי עסקים יהודים ואסמאעיל בק אל חוסייני, בנו של ראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני ואחיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני[1][2]. חברת קליה, על בסיס הסכם חכירה מהממשלה המנדטורית, קיבלה זיכיון על 966 דונם מצפון-מערב לים המלח, ליד מפעל האשלג הראשון. החברה הוסמכה להקים בתי מלון והבראה, מסעדות, מתקני רחצה, מעגנים ושיט. מייג'ר טולוק היה נשיא החברה. ב-30 באפריל 1933, חנכו את המבנה הראשון במקום, "בית רחצה" (מבנה של מלתחות לרוחצים בים המלח) ומסעדה[3][4][5]. כמו כן רכשו ספינה בשם "קלירו" והפעילו סיורים בין קליה לואדי זרקא-מעין ונחל ארנון בעבר הירדן המזרחי ועין גדי[6]. בשנת 1934 הוקמה במקום שכונת קבע ששימשה את פועלי חברת האשלג, בה 24 דירות ב-4 מבנים בני שלוש קומות[7]. ב-1935 עלתה ה"קלירו" על שרטון בסערה אך המשיכה בדרכה לואדי זרקא[8].
ב-16 בפברואר 1938 נפתח במקום מלון "קליה" בו 40 חדרים, בתכננו של האדריכל זאב רכטר[9][10]. ביוני 1938 נפטר מייג'ר טולוק, מנהל החברה בביתו ביריחו[11][12]. במלון "קליה" התארחו בין השאר הנציב העליון הרולד מקמייקל, דוד בן-גוריון, ארטורו טוסקניני, עבדאללה הראשון, מלך ירדן וראש ממשלת ירדן תאופיק אבו אל-הודא[13][14][15].
בתחילת מלחמת העולם השנייה הוקם במקום נמל התעופה הימי קליה כנמל תעופה רזרבי במטרה למנוע ריכוז גדול מדי של מטוסים במקום אחד. ב-1947 חברת British Overseas Airways Corporation הפעילה טיסות להודו ולמזרח הרחוק שעצרו לחניית ביניים בקליה[16].
בשלטון ירדן עריכה
לאחר שהתקבלה תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 היה אזור צפון ים המלח חלק מהמדינה הערבית המוצעת. עם תחילת מלחמת העצמאות, בדצמבר 1947, הוחלט לסגור את המלון[17]. 70 עובדי מלון עברו לעבוד במלון בסמוך לשדה התעופה לוד, שהיה בבעלות משותפת עם מלון קליה[18]. באפריל 1949 דווח כי המלון ומפעלי חברת האשלג נבזזו וניזוקו על ידי הערבים תושבי האזור[19]. שנתיים אחרי שננטש, בדצמבר 1949, לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות החכירה ממשלת ירדן את המלון ושכונת המגורים לאחים נזל, שהיו בעלי מלון ארמון החורף ביריחו ומלון פילדלפיה ברבת עמון, במטרה להקים מלון בעבור הצליינים שמגיעים לאתר הטבילה הסמוך קאסר אל-יהוד[20]. הם הקימו במקום מתחם תיירות ומלון חדש, שנקרא מונטאזת אל לידו. המלון נבנה במיקום שונה מהמבנה המקורי. המקום פעל שוב כאתר תיירות שכלל מלבד המלון, מסעדה, בריכת שחיה וחוף רחצה מוסדר. האתר בהמשך עבר לבעלות ממשלת ירדן. ממערב לו הוקם מחנה צבא ירדני והיפודרום בו נערכו מרוצי סוסים[21].
בשנת 1964 קיבל מהנדס כימי, ג'ורג עותמאן חלאק, זיכיון מממשלת ירדן להפיק מלח מבריכות על חוף לידו. המפעל ממשיך לפעול מאז. לאחר 1967 הוא מעביר את התמלוגים לממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, שירש את נכסי ממשלת ירדן בגדה[22].
לאחר 1967 עריכה
לאחר מלחמת ששת הימים עבר האזור לשליטת מדינת ישראלי, ואת האחריות לאתר קיבלה יחידת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון. כבר באוגוסט 1967 דיווח עיתון "דבר" שיש כוונה להפעיל את המלון שוב[23]. בינואר 1968 דיווח עיתון "הצופה" שחברה ישראלית קיבלה את הזיכיון להפעיל את המלון[24]. ביוני 1969 נפצעו בחוף שני בני אדם מפגזים שנורו משטח ירדן[25]. התוכנית להפעלת המלון בוטלה[דרוש מקור], ובתקופת המרדפים עבר המלון לחזקת צה"ל והפך לבסיס צבאי שקיבל את הכינוי "הילטון"[21]. במקום היו מגורי חיילים, מפקדה וצוות שהפעיל מכ"ם קשת, שנועד לגלות ניסיונות חדירה מכיוון ירדן בשעות הלילה.
בשנת 1971, קיבלה חברת תעשיות מלח לישראל מהממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש את הזיכיון להפעיל את בריכות האידוי שהקימה במקור חברת האשלג הארץ-ישראלית. תעשיות מלח לישראל מתפעלת אותם כבריכות אידוי להפקת מלח (במקור הם שימשו להפקת אשלג).
בשנת 1973 קיבלה חברה בשם "לידו יהודה" את הזיכיון להפעלת המסעדה במקום[26]. הצייר גרשון כוכבי, צייר ירושלמי שעבד בעסקיו של משה כרמל מבעלי המקום, ציור פנורמה של ארץ ישראל על-פי מפה צלבנית עתיקה[27]. המסעדה נסגרה לאחר שנים ספורות.
בתחילת שנות ה-80 יזמו אנשי העסקים מיכאל אלבין ומנחם עצמון את הקמתו של פרויקט תיירות ונופש במקום, באמצעות חברת "קיסריה מקרקעין ונופש", חברה ציבורית שהייתה חלק מקבוצת חברות בבעלות איש העסקים שאול אייזנברג שאלבין ניהל[28]. במרץ 1981, רכשה 60% מהבעלות בחברת "לידו יהודה". לחברה היה הסכם עם המנהל האזרחי המתיר לה להחזיק בשטח של 17 דונם על חוף הלידו, אזור המסעדה וסביבתו, בו תיכנו להקים מתחם מלונות. החברה ביקשה להפוך את הסכם ההרשאה שבידה להסכם חכירה ל-98 שנה, ולחכור שטח נוסף של 50 דונם בסמוך. שר התיירות אברהם שריר, היה מקורב לאלבין והמנכ"ל שמינה למשרדו, רפי פרבר, עבד קודם בחברה שבבעלות אלבין. בינואר 1982 שלח פרבר מכתב למנהל המקרקעין, בו המליץ להחכיר לחברה את השטח שהיא מחזיקה בהסכם הרשאה וכן עוד 50 דונם והמליץ על הקצאת הקרקע ללא מכרז. על בסיס התוכנית ביצעה חברת "קיסריה מקרקעין" גיוס הון בבורסה[29], אך ב-1982 קבע ועדה משותפת של משרדי התיירות והאוצר שאין לפתח מרכזי תיירות חדשים בים המלח, לפני שמתחמי המלונות הקיימים בעין בוקק וחמי זוהר יהיו מבוססים, ולא נתנה אישור לתוכנית[30]. ב-1984 נחקרו שריר ופרבר במשטרה, בחשד שקיבלו טובות הנאה כדי לאשר את התוכנית[31][32].
במשך השנים התדרדר מצבו של מבנה המלון עקב נסיגת מפלס המים באזור, הוא הוכרז כמבנה מסוכן וצה"ל עזב את הבניין[33]. ב-16 בינואר 2015 קרס מבנה המלון לחלוטין[34].
חוף קליה החדש עריכה
.jpg)
בשנת 1985 קיבלו שלושת קיבוצי צפון ים המלח אלמוג, בית הערבה וקליה הרשאה לפיתוח חוף רחצה ואתר נופש על חוף הים, סמוך למיקום שבו עמד מלון קליה המקורי ובשטח המחנה הירדני הנטוש. הם הקימו במקום פארק מים בשם "אטרקציה" ומסלול קרטינג. בשנים הראשונות להקמתו זכה הפארק והחוף להצלחה רבה, והוא שווק "חוף הים של ירושלים". בעקבות האינתיפאדה השנייה, נסגר פארק המים ב-2001[35]. חוף הרחצה במקום המשיך לפעול, אך עם נסיגת קו המים, התברר כי יש צורך להזיז את המתקנים במקום ולהכשיר מחדש את הגישה לים מדי כמה שנים[36]. חוף זה הוא היחיד בים המלח שישראל מתירה לפלסטינים תושבי הגדה המערבית להיכנס אליו[37]. במקום פועלים שלושה חופים צמודים בתשלום. הצפוני שביניהם נקרא "חוף קליה" ומפועל על ידי קיבוץ קליה[38]. החוף הדרומי נקרא "חוף נווה מדבר" ויש בו גם חניון לילה ובריכת שחיה, ובין השניים נמצא "חוף ביאנקיני", שהוקם על ידי דינה דגן, שהייתה בעלת פאב הנושא אותו שם במרכז ירושלים. במקום גם כפר נופש ומסעדה מרוקאית[39].
בשנת 2019, הושלם בחוף פרויקט סביבתי-אומנותי, גלריה פתוחה של ציורי קיר וגרפיטי, על קירות של מבני הבטון הנטושים של מחנה הצבא הירדני. כמה מתושבי האזור הגו את הרעיון להפוך את המבנים לגלריית אמנות פתוחה, פרויקט שקיבל את השם "גלריה מינוס 430". היוזמים הצליחו לגייס בהתנדבות אמני גרפיטי וציירי קירות מישראל ומהעולם לצייר על הקירות, ציורים שמחלקם הגדול עולה מחאה גדולה על מצבו הנוכחי של ים המלח[40].
תמונות עריכה
-
תצלום אוויר של חוף קליה בשנות ה-30, לפני הקמת המלון -
מלון קליה, מראה כללי, 1939 -
מלון קליה, מבואה, זמן קצר לאחר פתיחתו של המלון בפברואר 1938 -
מלון קליה, מבואה, זמן קצר לאחר פתיחתו של המלון בפברואר 1938 -
תצלום אוויר, של המזח של חברת האשלג ומגורי העובדים -
נוסע שעצר בנמל התעופה הימי בקליה בשנת 1946, עומד ליד שלט עם כיתוב באנגלית - Kallia Marine Airport -
אחד המבנים המצוירים במסגרת פרויקט "גלריה מינוס 430" -
חוף קליה בשנת 2019
.jpg)
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של חוף לידו (בעברית ובאנגלית)
- אייל ארליך, מלון טבע בים־המלח, כותרת ראשית, 26 באפריל 1984
- מים חיים - פארק המים בים המלח ננטש ב-2001, אבל אחרי כמעט שני עשורים, הוא קם לתחייה בדרך מיוחדת, באתר מאקו, 23 במאי 2018
הערות שוליים עריכה
- ^ הפוליטיקה המצרית והוה"פ הערבי, דבר, 6 בדצמבר 1932
- ^ קאליה נבנת בחרם, דבר, 28 בספטמבר 1932
- ^ פתיחת המוסד למרפא "קליה" בים המלח, דואר היום, 1 במאי 1933
- ^ "קליה" - ים המלח - ב-12 באוגוסט עוד יאיר הירח - בא לנשף ריקודים ותלבושות, דואר היום, 8 באוגוסט 1933
- ^ חברת "קליה", דבר, 9 בינואר 1934
- ^ ימי שמש ודרור על שפת ים המלח-טיולים מיוחדים בסירת מוטור "קלירו", דבר, 22 בדצמבר 1933
- ^ נקודת יישוב על חוף ים המלח, דבר, 25 באפריל 1934
- ^ סירת קיטור עלתה על שרטון בסערה בים המלח, הארץ, 1 באפריל 1935
- ^ חנוכת בית המלון "קליה" החדש על חוף ים המלח, הַבֹּקֶר, 17 בפברואר 1938
- ^ מלון "קליה" נפתח, דבר, 17 בפברואר 1938
- ^ מייג'ור טולוק מת, הַבֹּקֶר, 10 ביוני 1938
- ^ יהודה צוקרמן, המיור תומס גריגורי טולוק, דבר, 28 ביוני 1938
- ^ ביקורי ה. מ. הנציב, הַבֹּקֶר, 29 בינואר 1940
- ^ האמיר עבדאללה ב"קליה", הצופה, 11 במרץ 1941
- ^ ישעיהו אביעם, מנהלו לשעבר של מלון "קליה", הארי לוי", מעלה זכרונות, מעריב, 3 ביולי 1967
- ^ נחנר קו טיסה ישיר לוד-פאריס, המשקיף, 9 בנובמבר 1947
- ^ מלון "קליה" נסגר, המשקיף, 18 בדצמבר 1947
- ^ עובדי מלון קליה ללוד, קול העם, 18 בדצמבר 1947
- ^ הערבים השמידו או שדדו רכוש מפעל אשלג ומלון קליה, חרות, 3 באפריל 1949
- ^ מלון קליה שנחרב - לאיכסון צליינים, מעריב, 14 בדצמבר 1949
- ^ 1 2 מנחם תלמי, כך חלפה תהחלת המקום, מעריב, 7 בספטמבר 1990
- ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: נציב המלח של שטח C, באתר כלכליסט, 15 באוקטובר 2013
- ^ בוטלו כל חוקי החרם נגד ישראל שהיו קיימים באזור הגדה המערבית, דבר, 11 באוגוסט 1967
- ^ מלון "קליה" יופעל מחדש על־ידי חברה ישראלית, הצופה, 5 בינואר 1968
- ^ דליה שחורי, מה שקרה לא ימנע ממני לשוב לישראל, על המשמר, 18 ביוני 1969
- ^ לבקשת ראש הממשלה, דבר, 9 באפריל 1973
- ^ נופי הארץ בהשראת מפה צלבנית, הבלוג של ישראל נגלית לעין, 4 במרץ 2019
- ^ עמירם פליישר, קבוצת אייזנברג רכשה 60% מחברת נופש, מעריב, 5 בדצמבר 1982
- ^ הודעות בורסה, מעריב, 26 באוקטובר 1981
- ^ אייל ארליך, מלון טבע בים־המלח, כותרת ראשית, 26 באפריל 1984
- ^ אייל ארליך, זיגל חוקר תלונות נגד מנכ"ל התיירות, כותרת ראשית, 4 באפריל 1984
- ^ נחום ברנע, שריר למטה מכל חשד, כותרת ראשית, 25 בדצמבר 1985
- ^
ניר חסון, שקיעתו של המקום הנמוך בעולם, באתר הארץ, 9 באפריל 2015
- ^ היסטוריה שקרסה: התמוטט מלון "הילטון" הירדני בים המלח, באתר מאקו, 16 בינואר 2015
- ^ אלמוג בן זכרי, נעה שפיגל, ניר חסון, המקומות בהם הקיץ אפילו לא התחיל, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2016
- ^ דרור פויר, ים המלח - חופים נטושים, פאבים אופנתיים וזמן שנעצר, באתר גלובס, 3 באוקטובר 2009
- ^ גדעון לוי ואלכס ליבק, רק הכבשים עצובות: בילוי משותף עם פלסטינים, ישראלים ותיירים בים המלח, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2019
- ^ יותם יעקבסון, והלב יהרהר ויחמוד, באתר גלובס, 25 בנובמבר 2007
- ^ גילי מצא, מרוקו זה כאן, באתר גלובס, 12 במרץ 2015
- ^ יותם יעקבסון, בטון, גרפיטי וים המלח: ביקרתם כבר בגלריה הנמוכה בעולם?, באתר גלובס, 9 במרץ 2019
