פתיחת התפריט הראשי

חברת העובדים

ארגון הגג של ההסתדרות הכללית

חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל היא ארגון הגג של ההסתדרות הכללית שהיה אחראי על הגופים הכלכליים שבבעלות ההסתדרות. הוקמה בשנת 1923. לפי הגדרתה היא "המסגרת המשפטית, הארגונית והכלכלית המאגדת את כל המפעלים המשקיים של ההסתדרות הכללית. נכללים בה כל המפעלים המנהליים, הקואופרטיביים, ההתיישבותיים והמשותפים של ההסתדרות הכללית."[1]

ההסתדרות שאפה ליצור חברה שתהיה מבוססת על רעיון הקואופרציה, כלומר שהמפעלים ואמצעי הייצור יהיו שייכים לפועלים ולא לבעלי הון. חברת העובדים ייצגה את בעלות חברי ההסתדרות על המפעלים ההסתדרותיים. בשיא כוחה הייתה חברת העובדים גורם מרכזי במשק הישראלי, שהעסיק עשרות אלפי עובדים בכל ענפי המשק והיוותה למעשה את הגורם המעסיק במודל ההסתדרות, בניגוד לאגף לאיגוד מקצועי שריכז את התאגדות הפועלים מול מעסיקיהם הן במפעלים ההסתדרותיים והן בכלל המשק.

בשנות השמונים, עברה חברת העובדים משבר קשה, חברת הביטוח "הסנה" התמוטטה ובנק הפועלים הולאם במסגרת משבר מניות הבנקים. בשנים 1996-1994 מכרה ההסתדרות את קונצרן כור ואת תאגיד סולל בונה למשקיעים פרטיים כדי לכסות חובות של ההסתדרות וקופת חולים וחברת העובדים חדלה מלהתקיים.

תוכן עניינים

עקרונות החברהעריכה

חברת העובדים העבריים השיתופית הכללית בארץ-ישראל (בע"מ) הוקמה ב-1923 בוועידה השנייה של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. מטרת חברת העובדים בהקמתה הייתה "לאחד על יסודות שיתופיים את הפועלים העבריים בארץ ישראל בכל מקצועות העבודה, בין גופנית ובין רוחנית, למען קדם את ענייניהם".

במגילת היסוד של החברה נקבעו העקרונות הבסיסיים לקיומה:

  • כל חברי ההסתדרות הם חברים בחברת העובדים כלומר לכל חבר הסתדרות המשלם את מיסיו יש מניה בחברה.
  • חברת העובדים היא בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית כלומר, המעסיק בארגונים ובחברות של ההסתדרות היא חברת העובדים, השייכת לפועלים עצמם.
  • היא יוצרת מוסדות, מקימה מפעלים וקרנות וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, המשביר ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מיסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (בהנחה ששיטת משכורת נהוגה שם) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. - היא, ולא כוחות כלכלת השוק החופשי
  • חברת העובדים מביאה להתאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים כלומר היא בעלת ראיה כוללת של הצרכים ההסתדרותיים ואמורה לתאם בין הגופים השונים שבשליטתה תוך התייחסות בראש ובראשונה לאינטרסים ההסתדרותיים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תוכניותיהם, מבקרת את הגשמתם ומכוונת את פעולתם לצורכי כלל הפועלים.
  • בא-כוחה (נציג) של חברת העובדים משתתף בהנהלתה של כל אחת מבנות החברה. בנות החברה מנהלות את עבודתן באורח אוטונומי, בגבולות התקנות וההחלטות של חברת העובדים על החברות היה לשמור על אוטנומיה ולא להיכנס לשותפות עם גורמים מחוץ למערכת ההסתדרותית שתפגע באוטונומיה שלהן. אסור היה לגופים לפעול בניגוד להנחיות החברה או באופן הסותר את עקרונות הקואופרציה ולחברת העובדים הייתה זכות וטו לגבי החלטות גופים אלה.

המבנה הארגוניעריכה

קיימת אחדות בין הצמרת הניהולית של ההסתדרות לזו של חברת העובדים. הגורם המנהל הרחב ביותר, הן של ההסתדרות והן של חברת העובדים היא הוועידה הכללית של ההסתדרות, הנבחרת באופן דמוקרטי על ידי חברי ההסתדרות. הוועידה בוחרת מועצה כללית, שהיא הגוף הניהולי הרחב ביותר הקיים באופן שוטף, בין התכנסויות ועידת ההסתדרות. המועצה בוחרת בוועד הפועל של ההסתדרות וזה ממנה את מזכירות חברת העובדים בת 61 חברים שבראשה יושב ראש ההסתדרות (בין השנים 1923 - 1994 נקרא התפקיד "מזכ"ל ההסתדרות"). למזכירות מונה משנת 1957 ואילך יושב ראש חברת העובדים שניהל את החברה והיה לפיכך אחד המנהלים החזקים ביותר במשק הישראלי (את התפקיד מילאו אישים כפנחס לבון, דני רוזוליו, אשר ידלין ויעקב לוינסון).

המזכירות פעלה מול מספר "משקים".

  • המשק המנהלי כלל את החברות המרכזיות שבבעלות חברת העובדים ובהן בנק הפועלים, הסנה, כור, סולל בונה ואחרים. מועצות המנהלים של חברות אלה מונו של ידי מזכירו חברת העובדים וכך הושגה שליטה מלאה של פעולתן.
  • המשק הקואופרטיבי או "המרכז לקואופרציה יצרנית-שירותית" איגד את הקואופרטיבים לתחבורה כגון אגד ודן, את המפעלים הקואופרטיבים כהארגז ו"נמליט" ואחרים. על משק זה נמנה גם המשביר המרכזי. לחברת העובדים נציג בעל זכויות מיוחדות במועצות המנהלים של הקואופרטיבים. הזכות המיוחדת העיקרית היא זכות וטו על החלטות החורגות מתקנון חברת העובדים או מכללי הקואופרציה.
  • המשק השיתופי העצמאי או "ניר" הכולל את כל הקיבוצים, מושבי העובדים, המושבים השיתופיים ומוסדות כלכליים שהוקמו על ידי גופים אלה של ההתיישבות העובדת ובראשם תנובה והמפעלים האזוריים והקיבוציים. במוסדות המנהלים של גופים אלה יש מניית שליטה ל"ניר שיתופי", גוף משפטי השייך לחברת העובדים. כך מובטחת שליטתה של חברת העובדים בהתיישבות העובדת ובמפעליה הכלכליים.
  • המשק המשותף חברות כגון צים ומקורות (ובתקופת טרום המדינה גם תעש) הוקמו בשיתוף של ההסתדרות והסוכנות היהודית. רמת השליטה של חברת העובדים בארגונים אלה (על ידי נציגים במועצת המנהלים) היא לפי אחוז האחזקה שלה בשותפות.
  • בריתות פיקוח מנגנוני פיקוח על הקואופרציה בתחומים שאינם נכללים בתחום הייצור והשירותים המתבטאים בהדרכה ובביקורת חשבונות, בין בריתות הפיקוח נמנו "ברית הקואופרציה הצרכנית בישראל", "מרכז קופות המלווה - ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת בע"מ", "ברית הפיקוח לאגודות השיכון" ועוד. כיום אגודת ברית פיקוח.

שינויים ורפורמותעריכה

רפורמת לבוןעריכה

 
פנחס לבון ממעצבי דמותה של חברת העובדים

בין 1949 ו-1961 שלט בהסתדרות פנחס לבון (מזכ"ל כל התקופה כמעט, למעט בין השנים 19511956). כוונתו הייתה לצמצם את הריכוזיות ולהגביר את השיקולים הכלכליים בפעילות החברות של חברת העובדים. הוא ביקש מחד לחזק את מזכירות חברת העובדים כגוף מפקח, לו היו מחויבות החברות להציג דו"ח שנתי של פעילותן ומאידך פעל לחיזוק המניעים הכלכליים העצמאיים של המפעלים על ידי ביטול העזרה ההדדית הבלתי-מותנית למפעלים כושלים וסגירת מפעלים בלתי כלכליים, העדפת שותפויות עם גורמים לא הסתדרותיים ובעיקר הממשלה וביזור וחלוקת סמכויות של מפעלים גדולים (כתנובה, סולל בונה והמשביר המרכזי). בנוסף ניסה לפעול ליתר דמוקרטיזציה במקומות העבודה.

הרפורמות של לבון לא מומשו עקב הקושי ליישמן בפועל ועקב שיקולים אידאולוגיים. פרופ' יצחק גרינברג טוען כי "כישלונו של לבון לחולל תמורה ביעדיה של חברת העובדים ולהשריש בה את המדיניות הכלכלית הזהירה והרציונלית ואת השיטה הארגונית הביזורית היה בעוכריה בשנים הבאות. אפשר להניח שיישום כהלכה של הרפורמות שהציע לבון היה מאפשר למשק העובדים להתמודד טוב יותר עם המיתון הכלכלי בשנות השישים, ועוצמתו של המשבר החמור שפקד אותו בשנות השמונים הייתה פחותה וייתכן שאפילו היה נמנע."[2]

שנות ה-70עריכה

בעוד שבאמצע שנות השישים היה המשק הישראלי שקוע במיתון, הרי שלאחר מלחמת ששת הימים הייתה בו צמיחה גדולה. חברות חברת העובדים היו מבין הנהנות מהצמיחה. היקף הפעילות של סולל בונה עלה ב-84% מ-1967 ל-1970. של כור, ב-128%, ושיעור הצמיחה השנתי הממוצע של בנק הפועלים בשנים 1967 - 1971 היה 39% לשנה.[3]

תופעות אלה, יחד עם כניסתם של מנהלים בני דור חדש, שהתחנכו לאורה של כלכלה קפיטליסטית לניהול החברות של חברת העובדים, גרמו להפרת האיזון בין הניהול המרכזי לבין הנהלת החברות. החברות המצליחות ביקשו לממש את הצלחתן ולהתנתק מהפיקוח הריכוזי ומהדרישה לערבות הדדית לסיוע למפעלים כושלים, משימות לאומיות והחלטות לא כלכליות שמניעיהן לעיתים סמויים. רק המעורבות והסמכות של אשר ידלין, יו"ר חברת העובדים באותה עת מנעו טלטלות עזות.

בנק הפועלים הפך לגורם מרכזי רב כוח והועברו אליו בין השאר מניות "ניר שיתופי" (היישות המשפטית ששלטה במשקי ומפעלי ההתיישבות העובדת) ומניות חברת ההשקעות אמפל.

בין השנים 19741977 כיהן כיו"ר חברת העובדים אפרים ריינר. לדברי פרופ' יצחק גרינברג, ריינר עצמו "החזיק בדעה שחברת העובדים צריכה לצמצם את מעורבותה במשק, ולא ראה בה מערכת מנהלת ומכוונת, המקיימת ביקורת שוטפת בתאגידים." ובכך הביא למעשה לפגיעה בריכוזיות של חברת העובדים, אך מבלי להציב תוכנית חליפית.

המטרות הנוספות של חברת העובדיםעריכה

בוועידות ההסתדרות השונות התווספו לחברת העובדים מטרות ויעדים. בוועידה ה-12 של ההסתדרות, שהתקיימה ב-1969 נקבעו לחברה מטרות-על שנגעו להיבטים חברתיים וכלכליים שיתאימו למדינה מודרנית ומתקדמת. על החברה לפעול "לקידום עצמאותה הכלכלית של המדינה ופיתוח ענפים כלכליים חלוציים, תוך סיוע לקליטת עליה; ישוב אזורי פיתוח וטיפוחם; חיזוק הקואופרציה העירונית; תיעוש מזורז המבוסס על טכנולוגיות מודרניות."

בנוסף, הודגש הצורך בגישור בין מטרות החברה כגוף מעסיק כלכלי לבין מחויבותה של ההסתדרות כאיגוד פועלים והוגדרו מטרות החברה "לקידום רווחתם וזיקתם של העובדים במפעליה למשק ולהעמקת תחושת השותפות והזהות בין העובד ומפעלו, בהבטחת שכר ותנאי עבודה הוגנים, בקידום העובדים ובשיפור יכולתם המקצועית."

קריסת חברת העובדיםעריכה

גורמים מרכזייםעריכה

ככל שחלפו השנים הוחרפו הבעיות שאפיינו את ההסתדרות ואת חברת העובדים מראשיתן והן
א. המודל ה"דו-ראשי" של איגוד מקצועי, שאמור להיות אמון על רווחת העובד ולהלחם על זכויותיו מול בעל ההון, שהוא בד-בבד מעסיק ענק ורב כוח.
ב. השליטה של חברת העובדים בגופים כלכליים האמורים להתחרות בתנאי שוק חופשי, שליטה שמכתיבה החלטות שאינן מונעות בהכרח משיקולים כלכליים (אלא משיקולי כלל חברת העובדים במקרה הטוב ומשיקולים מפלגתיים צרים במקרה הרע)

כל עוד המדינה הייתה קטנה וריכוזית והכלכלה הייתה מנוהלת המודלים התקיימו אולם משגדלה המדינה והתפתחה וביתר שאת, לאחר המהפך הכלכלי בשנת 1977, לא היו לחברת העובדים כלים נאותים להתמודדות עם המשימות, הרווחיות של המפעלים נפגעה באופן אנוש ורבים מהם התמוטטו או הופרטו.

האמונה בסוציאליזם כאידיאל נחלשה מאד בשנות השמונים ורוב הציבור לא ראה ערך בשימור חברת עובדים, אלא להפך, ראה בה גורם אנכרוניסטי, מיושן, מסורבל, מושחת ומעכב פיתוח.

גם הגודל העצום של המערכת הקשה מאד על ניהול יעיל ותקין של החברה, דבר שגרם להחלטות שגויות ולבזבוזים שנבעו מריבוי פונקציות המבצעות למעשה את אותה עבודה עצמה.

ב-1983, עקב משבר מניות הבנקים הועברו מרבית הבנקים בישראל, ובתוכם בנק הפועלים לידי הממשלה. כך ניטל מחברת העובדים אחד ממנועיה הכלכליים המרכזיים ובסיס הכוח העיקרי שלה. כדי לשמר את הנותר נאלצה החברה למכור נכסים רבים.

בשנת 1994 ניצחה בבחירות לוועידת ההסתדרות סיעת רם - חיים חדשים בראשות חיים רמון. מצע הסיעה היה לרכז את פעילות ההסתדרות כאיגוד מקצועי ולחסל את ה"דו ראשיות" שבהיותה מעסיק. הביטוי המעשי למימוש מצע זה היה הפיכת חברת העובדים לחברת אחזקות ואף הוחל בצעדים שנועדו להביא לחיסולה הגמור ולמימוש נכסיה לשם מימון גירעונות ההסתדרות.

השחיתותעריכה

הכוח הרב שהיה לפקידים בכירים בחברת העובדים בשנות השישים ושנות השבעים, הגודל העצום של נכסי החברה וחוסר השקיפות בהחלטות גרמו לתופעות של שחיתות. פרשת השחיתות הידועה, הגדולה והמפורסמת ביותר הייתה פרשת ידלין שהייתה אחד הגורמים שהביאו להפסד המערך בבחירות של 1977.

גורם נוסף להתמוטטות - פרשת לוינסוןעריכה

בשנות ה-60 שימש יעקב לוינסון כמנהל המחלקה הכלכלית של חברת העובדים, ובשליטתו הייתה גם "קרן השקעות של חברת העובדים". הקרן גייסה כספים מקרנות הפנסיה ההסתדרותיות והשקיעה אותם במפעלי ההסתדרות. הכספים גויסו מן הקרנות בעיקר באמצעות אגרות חוב צמותות (כאלה שלא נקבע להן מועד לפירעון הקרן), הנושאות ריבית נומינלית קבועה (ללא הצמדה למדד). אגרות חוב צמותות אלה היוו מכשיר לסבסוד מפעלי חברת העובדים על חשבון קרנות הפנסיה, ומאחר ולא היו צמודות איבדו מערכן ותרמו להגדלת הגרעון האקטוארי של הקרנות. הקרן איפשרה ללוינסון שליטה במפעלי חברת העובדים.

בשנת 1968 מונה לוינסון ליו"ר מועצת המנהלים של בנק הפועלים, אך השליטה בקרן ההשקעות של חברת העובדים הוצאה מידי המחלקה הכלכלית של חברת העובדים ונותרה בידי לוינסון.

ההלוואות הצמודות, שניתנו לחברות ההסתדרותיות מכספי קרנות הפנסיה והגמל, העיקו על מפעלי חברת העובדים, והם ביקשו להסיר מעליהן את עול ההצמדה. מיד לאחר מינויו כיו"ר מועצת המנהלים של הבנק, הצליח לוינסון, לאחר מאמצים רבים שהחלו עוד קודם לכן, להשיג מהממשלה הסדר "ביטוח הצמדה". באוגוסט 1968 אישר שר האוצר פנחס ספיר את ההסדר, לפיו תעניק הממשלה "ביטוח הצמדה" לבנק הפועלים ולחברת "גמול" על כספי הקרנות והקופות. כלומר, הבנק ישלם פרמיה נומינלית קבועה לממשלה ואילו הבנק (או חברת "גמול" שבשליטתו) יתנו הלוואות בלתי צמודות למפעלי ההסתדרות וישלמו לקרנות הפנסיה וקופות הגמל ריבית והצמדה מלאה על אגרות החוב שהן ירכשו מן הבנק. מאחר שסכומי ההצמדה ששילמה הממשלה עלו על הפרמיה שקבלה, היווה הדבר דרך לסבסוד המערכת ההסתדרותית. כספי קרנות הפנסיה וקופות הגמל (לרבות קופות שאינן הסתדרותיות) עברו דרך המערכת הזאת שהופעלה על ידי בנק הפועלים ושלוחותיו. באופן זה, קבלו מפעלי ההסתדרות (על פי "התוכנית הכספית של חברת העובדים") הלוואות מסובסדות בלתי צמודות. "ביטול ההצמדה הפחית את עלויות המימון ואִפשר לתאגידים לנקוט גישה כלכלית מרחיבה, שחרגה משיקולים עסקיים, בתחומי ההשקעות, התעסוקה והשכר" תיאר זאת פרופ' יצחק גרינברג[4].

חברת העובדים – מפעלים עיקריים ושנת הקמתםעריכה

משק הפועלים

מוסדות פיננסיים

מוסדות סוציאליים

  • 1913 ייסוד קופת חולים כארבע קופות: ביהודה (אזור רחובות), בגליל, בשומרון (אזור חדרה) ולחברי ארגון השומר
  • 1925 משען למתן סיוע לזקנים
  • 1930 "קרן נכות", מהאבות הקדומים של הביטוח הלאומי. מנהל "סנטוריום" לחולי ריאות, בית חולים למחלות עצבים ורוח, ו"בית פיינסטון" ברמות השבים לחולים חשוכי מרפא
  • 1932 קרן "חוסר עבודה", עוד מרכיב של ביטוח לאומי לקצבאות אבטלה
  • 1937 קרן "מציב" לסיוע למשפחת החבר לאחר מותו
  • 1939 "מבטחים" קרן פנסיה

עיתונות ומו"לות

ספורט

  • 1924 ייסוד סניף הפועל הראשון
  • 1926 הקמת הפועל כגוף ארצי
  • 1931 רוכבי האופניים של הפועל משתתפים לראשונה בתחרות בינ"ל באירופה
  • 1943 צליחת הכנרת הראשונה

חינוך

לקריאה נוספתעריכה

  • אהרון גבע, חברת העובדים, ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, הוועד הפועל, המרכז לתרבות ולחינוך - המחלקה להסברה, תל אביב, תשכ"ח
  • יצחק גרינברג, ‬מחברת עובדים למשק עובדים : התפתחות רעיון חברת העובדים בשנים 1920-1929, הוצאת פפירוס, 1987.
  • יצחק גרינברג (עורך), רעיון חברת העובדים: מדוד בן-גוריון עד פנחס לבון, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1989.
  • לב גרינברג, ההסתדרות מעל הכל, הוצאת נבו, ירושלים, 1993.
  • יוסף גורני ויצחק גרינברג (עורכים וכותבי המבואות), תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1997.
  • יוסף גורני, אבי בראלי, יצחק גרינברג (עורכים), מחברת עבודה לארגון עובדים : לקט מאמרים על הסתדרות העובדים בימי היישוב והמדינה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, 2000.
  • יצחק גרינברג, אנטומיה של משבר ידוע מראש – קריסת חברת העובדים בשנות השמונים, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004.[5]
  • יהודית קארפי, ביבליוגרפיה של חברת העובדים, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1989.
  • השל פרומקין, חברת העובדים: מהות, מבנה, בעיות, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, מרכז לתרבות והסברה, תל אביב, תשי"ב.
  • ‫"תפקיד חברת העובדים" (רב שיח), ימי עיון בפרשיות היסטוריות ובעיות יסוד, חוברת נ"ז, יד טבנקין, רמת אפעל,

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה