חז"ל

מנהיגים דתיים יהודים מתקופת בית שני ועד לחתימת התלמוד הבבלי
(הופנה מהדף חזל)

חָזָ"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרונם לברכה) או רז"ל (ראשי תיבות: רבותינו זיכרונם לברכה) היו המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא, מימי אנשי כנסת הגדולה, ובעיקר מתקופת בית שני במאה ה-3 לפנה"ס[1] עד לחתימת התלמוד הבבלי בתחילת המאה ה-6 לספירה. ספרות חז"ל הניחה את היסודות לכל הספרות התורנית של היהדות, והיא מהווה תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל, במיוחד בדורות הרבים שבהם לא הייתה לעם ישראל הנהגה מדינית אחרת.

תקופות חז"ל

עריכה
 
מתחם קבר רבי עקיבא בבית מעון שבטבריה. נחשב לגדול התנאים.

חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:

זוגות

עריכה
  ערך מורחב – תקופת הזוגות

תקופת הזוגות נפתחה עם שני החכמים שמעון הצדיק ואנטיגונוס איש סוכו, והמשיכה עם חמישה זוגות של חכמים מימי בית שני, אחד שימש כנשיא הסנהדרין והאחר כאב בית דין. הידועים שבהם הם הלל ושמאי.

תנאים

עריכה
  ערך מורחב – תנאים

התנאים היו חכמי המשנה. הם חיו בארץ ישראל עד שנת 220 לספירה, ובנוסף למשנה נשמרו דבריהם בברייתות המפוזרות ברחבי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בתוספתא ובמדרשי ההלכה. עם התנאים הבולטים נמנים רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא (רבי), עורך המשנה.

אמוראים

עריכה
  ערך מורחב – אמוראים

האמוראים היו חכמי התלמוד. הם פעלו בתקופה שמתום חתימת המשנה ועד לסיום כתיבת התלמוד (משנת 220 עד שנת 500). האמוראים פעלו בשני מרכזים: בארץ ישראלטבריה ובציפורי), ובבבל. בנוסף לתלמודים (בבלי וירושלמי) נשמרו דבריהם במדרשי אגדה, שהמרכזיים שבהם הם מדרש רבה ומדרש תנחומא.

סבוראים

עריכה
  ערך מורחב – סבוראים

הסבוראים היו חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתחילת תקופת הגאונים (סוף המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). הסבוראים ערכו את התלמוד ופעלו להטמעת תכניו בקרב עם ישראל.

תקנות חז"ל

עריכה
 
קבר רבי יהושע דסכנין, האמורא המצוטט ביותר במדרשי האגדה, בסכנין.
  ערכים מורחבים – שבע מצוות דרבנן, תקנת חכמים

עד סוף תקופת התנאים, בזמן שהייתה סנהדרין, היה כוח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.

ספרות חז"ל

עריכה
 
בית הכנסת בברעם. כמאה בתי כנסת מתקופת חז"ל נתגלו בארץ, בעיקר בגליל, בגולן ובדרום הר חברון.
  ערך מורחב – ספרות חז"ל

לשון חז"ל

עריכה
 
פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, בו מצוטטת ברייתא הלכתית במלואה.
  ערך מורחב – לשון חז"ל

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא ניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה"[2].

בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 5070 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות מדבר יהודה וספר בן סירא.

בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:

  • "משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. מתארכים את המשניות האלה לזמן שבו בית המקדש השני היה קיים, כלומר, לפני שנת 70 לספירה. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות).
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. מניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
העברית שמופיעה בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו העברית כבר לא הייתה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי).

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ מקובל במחקר המודרני להפריד בין תקופת הזוגות לבין "חז"ל", ולראות בהם שתי תקופות נפרדות.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח, עמוד ב'.