יבול נוכרי

יבול שצמח בשדותיהם של חקלאים לא יהודיים בארץ ישראל. המושג נזכר בעיקר בקשר להלכות שנת השמיטה
(הופנה מהדף יבול נכרי)

יבול נכרי הוא יבול שצמח בשדותיהם של חקלאים לא יהודיים בארץ ישראל. המושג נזכר בעיקר בקשר להלכות שנת השמיטה. לפי התורה, בשנת השמיטה אסור לעבד את האדמה - אסור לחרוש, לזרוע, לקצור ולמכור את הפירות. אולם לפי רוב הדעות, המצווה חלה רק על יהודים ולא על נכרים. כיוון שלנכרים מותר לגדל פירות בשביעית, מותר גם לקנות מהם פירות.

היישוב הפלסטיני חוסאן. ברקע נראים שדות חקליים.

בציבור החרדי מקובל לקנות בשנת השמיטה פירות וירקות מנכרים: מערביי ישראל, מרצועת עזה,[1] ממצרים,[2] ועוד. אולם בציבור הדתי לאומי קיימת התנגדות לכך מסיבות הלכתיות ולאומיות.

דיונים הלכתייםעריכה

שביתת הארץ לעומת חיזוק ידי נכריםעריכה

ביום השבת מותר ואף מקובל להיעזר בגוי של שבת לביצוע מלאכות האסורות לישראל, כיוון שמצוות השבת ניתנה לישראל בלבד. אולם מצוות שמיטת הקרקעות היא שונה, שכן ישנם הטוענים כי היא מוטלת לא רק על בני ישראל אלא גם על הארץ, "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ב') חובתו של עם ישראל לוודא שהארץ שובתת.

אמנם, בתקופת המשנה והתלמוד, כשחלק גדול מארץ ישראל היה ביד נכרים, לא הייתה אפשרות מעשית לוודא שהארץ שובתת, ולכן כדי לשמור על השלום התירו לשתף פעולה עם נכרים המעבדים את שדותיהם בשביעית: "חוכרין נירין מן הנכרים בשביעית, אבל לא מישראל. ומחזיקין ידי נכרים בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום." (משנה, מסכת שביעית, פרק ד', משנה ג') כלומר, מותר לחכור מנכרים שדה חרוש, אף על פי שהדבר עלול לגרום להם בעקיפין לחרוש קרקעות נוספות.

בתלמוד הירושלמי נחלקו בפירוש "מחזיקים ידי נכרים": לפי דעה אחת הביטוי מתייחס לאמירה הכללית "יישר כוחך" מתוך נימוס ושמירה על יחסי שלום. דעה נוספת היא שמותר אף ללהתייחס במישרין לעבודת הקרקע, תוך סיכום על קניית הקרקע במוצאי השמיטה. הרמב"ם פסק כדעה הראשונה: "מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע אומר לו 'תתחזק' או 'תצליח' וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ." (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח', הלכה ח')

מכאן ניתן להסיק גם לגבי קניית יבול שביעית מנכרים בארץ ישראל: אם נכרי מגדל יבול מעצמו, מותר לקנות ממנו, ומותר גם לברך אותו שיצליח במעשיו. אולם אסור לסכם מראש עם נכרי שיגדל יותר יבול כדי שנוכל לקנות ממנו.[3]

איסור ספיחין וקדושת הפירותעריכה

תבואה וירקות חד-שנתיים שגדלו בשנה השביעית אסורים מדרבנן באכילה, בין אם נזרעו בשביעית באיסור ובין אם גדלו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין, ומטרתו למנוע תמריץ לזריעה אסורה בסתר. אולם האיסור אינו חל על נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל: "עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית - פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם." (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט) זהו מקור מפורש לכך שיבול נכרי מותר בשביעית.

נחלקו הראשונים האם דיני "קדושת שביעית" חלים על יבול נכרי:[3]

  • לפי המבי"ט, כיוון שהפירות גדלו בקרקע של ארץ ישראל, ויש בה קדושה - חלה קדושת שביעית על הפירות. וכך פסק החזון איש.
  • לפי הבית יוסף, כיוון שהפירות והקרקע שייכים לנכרי, אין בהם קדושת שביעית. וכן המנהג המקובל בארץ ישראל.

אמנם, המקורות מתייחסים רק לנכרי שקנה קרקע בארץ ישראל באופן חוקי. אולם אם הקרקע הגיעה לידיו שלא בדרך קניין אלא בדרך גזל וכיבוש, הקרקע עדיין בחזקת ישראל: "גויים שהחזיקו בארץ ישראל - אין להם חזקה, דקיימא לן: קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם. וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם."[4] בימינו, רוב הקרקעות בארץ ישראל שייכות רשמית למדינת ישראל, והנכרים המחזיקים בהן באופן חוקי (ולא כגזלנים) עושים זאת כחוכרים מהמדינה. לכן לכאורה דיני שביעית עדיין חלים עליהם.[3]

פיקוח הלכתיעריכה

צריכת יבול נכרי נפוצה במיוחד במגזר החרדי. כדי לפקח על העניין מוקמות ועדות שמיטה, המורכבות מרבנים ופוסקי-הלכה.

הפיקוח מתחיל עוד לפני השמיטה: כל סוחר המעוניין בקבלת תעודת כשרות מבד"ץ חרדי, צריך להכין רשימה של החקלאים שמהם הוא מקבל פירות וירקות. ועדת השמיטה בודקת את הרשימה ומוודאת שכל המגדלים אכן "נכרים למהדרין". כמו כן היא מבצעת "אימות קושאנים" כדי לוודא שהבעלות על הקרקע היא אכן של המגדלים הנכרים. משגיחי בד"ץ שארית ישראל מעידים כי "בשמיטה הקודמת [ה'תשנ"ד] גילו כי מטעי הדרים, שגדלים בהם פירות של "ערבים", שייכים בעצם ליהודים, והערבים רק מטפלים בהם באריסות, ועל כן נאסר כל פרי ההדר שהגיע מאזור זה".[5]

לפי הנחיית הרב יוסף שלום אלישיב, הסוחרים חותמים עם החקלאים הנכרים על הסכמים כתובים (ולא רק בעל פה) לאספקת סחורה בכמות מסוימת וקבועה מראש. זאת על מנת שלא ייווצרו מחסני סחורה הפוגעים בקדושת השביעית.

בעבר היו ירקות נדירים, כגון חזרת, שהחקלאים היחידים שידעו לגדלם היו יהודים. כדי להתכונן לשמיטה, חקלאי יהודי מדריך חקלאי ערבי מהכפר הסמוך באופן הגידול, על מנת שיוכל לגדל בשדותיו כ"יבול נכרי".[5]

הפיקוח נמשך גם בשנת השמיטה, כדי למנוע הונאות. בין ההונאות שדווחו בעבר: חקלאים ערבים, שהתבואה בשדותיהם הייתה נמוכה, קנו תבואה מעמיתיהם היהודים, ופיזרו אותה בשדה במהלך הלילה, כדי שיוכלו ללקט אותה בבוקר ולמכרה כ"יבול נכרי".[5] בשנת ה'תשנ"ד הוצב במעבר ארז משגיח כשרות, שתפקידו היה לבדוק את הסחורה החקלאית הנכנסת לרצועת עזה והיוצאת ממנה, ולמנוע מכירת תוצרת יהודית במסוה של יבול נכרי מהרצועה. מערכת הכשרות אף דרשה להסריט את מהלך הקטיף, האריזה וההובלה עד למחסום.

ביקורתעריכה

רבנים רבים, בעיקר בציבור הדתי-לאומי, מתנגדים לשימוש ביבול נכרי מכמה סיבות:

  1. רוב השדות המוחזקים בידי נכרים למעשה שייכים לעם ישראל ולמדינת ישראל, ולא נקנו כדין.
  2. אמירה לנכרים שיזרעו עבורנו היא אסורה ופוגעת בשביתת הארץ (ראו מקורות למעלה).
  3. קניה מוגברת של ירקות ופירות מערביי ישראל מחזקת את אחיזתם בארץ ישראל. הם רוכשים שדות נוספים, וזה איסור של "לא תחנם" ושל "לא ישבו בארצך" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ל"ג).[6][7] מעבר לכך, "כל מי שקונה מאויבינו, עליו לדעת שהוא שותף לשפיכות דמים של חיילים ואזרחים ר"ל... הבעיה איננה אכילת יבול נכרי, אלא אכילה מיבול אויבינו. אפשר לקנות מאירופה, מדרום אמריקה, מאפריקה ועוד".[8]
  4. קנייה מנכרים פוגעת בחקלאים יהודים הזקוקים לצורך פרנסתם להשתמש עדיין בהיתר מכירה. דרך זו מנוגדת להעדפת הקניה מיהודים דווקא כדי לקיים את הציווי "וחי אחיך עמך" (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק ל"ו).[9]
  5. בעבר היו מקרים רבים בהם סוחרים שאינם יהודים סיפקו תוצרת יהודית במסווה של תוצרת ערבית.[10] כמו כן, "רבים ממיני הירקות אינם נזרעים אלא נשתלים, השתילים מוכנים בדרך-כלל במשתלות של יהודים, המכינים אותם גם בשנת השמיטה."[3]

טליה שניידר מציגה את שני צדדי המחלוקת בנושא זה: "מקור שפע זה [יבול נכרי] עשוי להישמע כמו דרך להתחמק מכל הרעיון של שנת השמיטה. האם האדמה שלהם לא צריכה שמיטה?!... אבל דווקא כאן יש גדלות והכרה ב'תושב' שחי כאן, וזה ביתו, אך אינו מחויב במצוות... הרי זה ממש לא מעשי לתבוע מהערבים בארץ לשמור שמיטה... ברור שהיינו רוצים שכל חבל הארץ יהיה במנוחה למשך השנה הזאת, אבל שמיטה היא מצווה מהתורה שאפילו ליהודים קשה מאוד לקיים אותה. אז זה בכל זאת מקור שפע אפשרי... הפתרון של קניית תוצרת חקלאית מערבים לא מתקבל על לפחות מחצית משומרי המצוות בארץ (אבל על החצי השני הוא כן מקובל, כלומר הדעות חלוקות וטוב שכך, טוב שיש מגוון). אישית, אני מסתייגת מן הפתרון הזה לעניות הבנתי, מפני שעדיין הוא גורם לעיבוד האדמה, וגם מפני שקשה לדעת אם תומכים באוהב או באויב... ובכל זאת, זוהי אפשרות שהתורה מציעה לנו. לכן הייתי רוצה לקחת גם אותה כאופציה למקרה של חוסר גדול... להשתמש באפשרות הזאת כדי לייצר הזדמנות לקשרים עם חקלאים ערביים שוחרי שלום."[11]

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אתר סרוגים, אדר ה'תשע"ה
  2. ^ אתר ביזזנעס, ה'תשפ"א
  3. ^ 1 2 3 4 הרב יהודה הלוי עמיחי, "קטיף שביעית", בהוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון (כפר דרום) ה'תשס"ז. עמ' 358--364.
  4. ^ רש"י, ספר האורה, בשם תשובות הגאונים. וכן בשו"ת מהר"מ ברוך סימן תקלו. וכן בספר כפתור ופרח פרק ד. וכן בספר תורת הארץ חלק ב פרק ג.
  5. ^ 1 2 3 גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס. עמ' 189--220
  6. ^ הרב זלמן מלמד, אוצר בית דין, אתר ישיבת בית אל, ה'תשנ"ג
  7. ^ הרב יעקב אריאל, מאמר באתר סרוגים
  8. ^ הרב אליהו רחמים זייני, שו"ת באתר ישיבת אור וישועה
  9. ^ מכון כושרות (בנשיאות הרב אליקים לבנון), מהיכן לקנות ירקות בשמיטה?, אתר סרוגים, ה'תשע"ה
  10. ^ הרב זאב וייטמן, "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", שבט ה'תש"ס, עמ' 316
  11. ^ טליה שניידר, "אומנות השמיטה", הוצאת בית יער, ניסן ה'תש"ף. עמ' 278