יחסי ליטא–רוסיה
| יחסי ליטא–רוסיה | |
|---|---|
|
|
| |
| ליטא | רוסיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 65,300 | 17,098,242 |
| אוכלוסייה | |
| 2,699,008 | 144,076,611 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 70,334 | 2,240,422 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 26,059 | 15,550 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
היחסים בין ליטא לרוסיה קיימים כבר מאות שנים, וחלק גדול מהתקופות שלטה רוסיה בליטא.
היסטוריה עריכה
נסיכות מוסקבה והדוכסות הגדולה של ליטא עריכה
במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16 התרחשו כמה מלחמות בין הדוכסות הגדולה של ליטא לנסיכות מוסקבה, וממלכת פולין סייעה לליטא, מה שקירב ביניהם והביא לאחר מכן ליצירת האיחוד הפולני-ליטאי. בתחילת המאה ה-17 פרצה מלחמת רוסיה–פולין (1605–1618), אשר בתחילתה הכוחות הפולנים נחלו מספר הצלחות ונסיך פולני אף הוכרז כצאר רוסי. אך לאור הרצון של זיגמונט השלישי, מלך פולין למשול ברוסיה בעצמו, התומכים הרוסים עזבו את הפולנים, הם גורשו ממוסקבה ובסופו של דבר המטרות של המלחמה מצד פולין לא הושגו. בשנת 1654 פרצה מלחמת רוסיה–פולין (1654–1667) על השליטה בשטחי אוקראינה ובלארוס. המלחמה החלה לאחר פניית האוקראינים להסתפח לרוסיה הצארית, והסתיימה בשנת 1667 עם חתימת הסכם אנדרוסובו. על אף שהאיחוד ניצח ברוב קרבות המלחמה, והשיב לעצמו שטחים שאבדו בתחילתה, הכלכלה הירודה שלו לא יכלה לתמוך במאבק ארוך וקשה, ולאור משבר פנימי ומלחמת אזרחים שפקדו את האיחוד, נאלץ האיחוד הפולני-ליטאי לחתום על הסכם הפסקת אש בתנאים קשים עם רוסיה. המלחמה נסתיימה עם כיבושים נרחבים של רוסיה בשטחי בלארוס ואוקראינה, ותחילת הפיכתה למעצמה באירופה.
האימפריה הרוסית עריכה
בשנת 1733 פרצה מלחמת הירושה הפולנית, בעקבות ניסיונו של סטניסלאב לשצ'ינסקי לתפוס את כתר המלוכה הפולנית לאחר מותו של אוגוסט השני, מלך פולין. סטניסלאב לשצ'ינסקי נתמך על ידי ממלכת צרפת בראשות חתנו לואי החמישה עשר, מלך צרפת, אולם מאידך יריבו פרידריך אוגוסט השני, הנסיך הבוחר מסקסוניה נתמך על ידי אוסטריה ורוסיה. המלחמה ניטשה בעיקר באיטליה ובחבל הריין, ולבסוף הסתיימה בחוזה וינה (1738) שבו הוכתר פרידריך אוגוסט מסקסוניה כמלך פולין, אך מאידך סטניסלאב לשצ'ינסקי קיבל את דוכסות לורן. כמו כן ספרד חזרה לשלוט בממלכת נאפולי ובסיציליה, בעוד דוכסות פארמה הועברה לשליטת בית הבסבורג.
בשנת 1768 פרצה מלחמת הקונפדרציה של באר, שבמהלכה ניסו חלק מאצילי פולין להגן על פולין מפני ההשפעה הרוסית. האצולה הפולנית נתמכה על ידי צרפת, אולם הם הובסו בשנת 1772, ובעקבות כך התרחשה חלוקת פולין הראשונה. בשנת 1792 ניסו הפולנים לחזק את המדינה, ולהשיב לידיהם את השטחים שנלקחו מהם, ובעקבות כך התרחשו החלוקה השנייה (1793) והשלישית (1795) של פולין, ורוסיה קיבלה את חלק הארי של החלוקות הללו.
לאחר החלוקה השלישית של האיחוד הפולני-ליטאי בשנת 1795, שלטה האימפריה הרוסית ברוב חלקי ליטא וכן בבירה וילנה. בשנת 1812 קיבלו הליטאים את כוחותיו של נפוליאון כמשחררים, אולם לאחר תבוסתו של הצבא הצרפתי ועזיבתו את האזור החל הצאר ניקולאי הראשון בתוכנית רוסיפיקציה אינטנסיבית.
האזור הדרום-מערבי של ליטא, שניתן לפרוסיה בשנת 1795 והיה לחלק מדוכסות ורשה קצרת הימים בשנת 1807, הפך בשנת 1815 לחלק מממלכת פולין החדשה – ממשלת בובות שנשלטה לגמרי על ידי הרוסים.
הליטאים והפולנים ניסו פעמיים למרוד באימפריה הרוסית, בשנת 1831 ובשנת 1863, אולם ללא הצלחה. ניסיון המרד ב-1863, שלו ניתן השם "מרד ינואר", החל כהתקוממות של פולנים צעירים כנגד גיוסם לצבא הרוסי, אליהם הצטרפו במהרה קצינים ופוליטיקאים ליטאים שביקשו להשיב את האיחוד הפולני-ליטאי. המורדים השתמשו בטקטיקות גרילה כנגד הצבא הקיסרי, אולם לא צלחו שום ניצחון חשוב. עונשים כבדים שניתנו למורדים, כמו הוצאות להורג וגלות בסיביר, גרמו לרבים לנטוש את רעיון המרד המזוין.
מרד ינואר שכנע פוליטיקאים רוסים רבים כי המכשול הגדול ביותר שעומד בפני רוסיפיקציה מלאה של ליטא הוא ההשפעה הפוליטית והתרבותית של פולין. הרוסים האמינו כי אם יצליחו להרחיק את האיכרים הליטאים מההשפעה של האצולה הפולנית ושל הכנסייה הקתולית, הם יושפעו יותר בקלות על ידי התרבות הרוסית ויתבוללו.
ב-13 במאי 1863 מינה הצאר הרוסי אלכסנדר השני את הפוליטיקאי מיכאיל ניקולאייביץ' מוראבנוב כמושל הכללי של גוברניית וילנה (רוב ליטא של היום), שתפקידו כלל את דיכוי המרד הליטאי-פולני ואת יישום תוכנית הרוסיפיקציה במחוז. מוראבנוב הכין תוכנית רוסיפיקציה ארוכת-טווח, שמטרותיה העיקריות היו: סילוק השפה הפולנית מחיי היום יום; מניעת העסקת קתולים במוסדות ממשלתיים; הגבלת הכנסייה הקתולית; הפצת הנצרות האורתודוקסית; החלפת בתי הספר הכפריים הליטאים בבתי ספר רוסיים; עידוד רוסים להתיישב בליטא; החלפת הכתב הלטיני בכתב הקרילי; איסור על הוצאת כתבים ליטאים בכתב לטיני.
ב-22 במאי 1864 אישר הצאר את התוכנית, ומספר ימים לאחר מכן פרסם מוראבנוב את הצו הרשמי שאסר על הוצאת עיתונים וספרים בכתב הלטיני. הוצאת כתבים בשפה הלטינית בכתב קרילי דווקא עודדה. האיסור, שנמשך כ-40 שנה, גרם להתעוררות תחושת הלאומיות הליטאית בקרב העם.
התעוררות לאומית עריכה
מאחר שהאצולה הליטאית הושפעה במשך מאות שנים על ידי התרבות הפולנית, ואפילו מעמדות הביניים והאיכרים הליטאים נטו לדבר בשפה הפולנית כמעין "סמל סטטוס", נחשבה השפה הליטאית ל"נחותה". במאה ה-19 החלו האזורים המזרחיים והדרומיים של ליטא להשתמש יותר ויותר ברוסית ובלארוסית, ורק באזורים המערביים, שנשלטו על ידי גרמניה, שמר המיעוט הליטאי על שפתו; אולם גם באזורים אלו איימו זרם המהגרים הגרמנים והשפעת הספרות הפרוסית איימו להכחיד לגמרי את הליטאית.
התעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19 לא פסחה על ליטא, והתנועה הלאומנית הליטאית המתהווה ביקשה להרחיק את עצמה מההשפעות הזרות על ידי שימוש בשפה הליטאית. התנועה החלה עם צעירים ליטאים שלמדו באוניברסיטאות ברחבי האימפריה הרוסית ובמדינות אחרות, שהחלו להבריח ספרים ועיתונים בליטאית לתוך ליטא. כתבים אלו נטו להאדיר את העבר של הדוכסות הגדולה של ליטא ולספר על גיבורי העבר של המדינה ועל כוחה. התעוררות השפה הליטאית החלה בשכבות הנמוכות של האוכלוסייה, אך התפשטה במהרה גם למעמדות הגבוהים.
ההתעוררות היוותה את חוד החנית של תנועת העצמאות הליטאית. לאחר אירועי יום ראשון העקוב מדם, שהובילו למהפכת 1905, הוכרז באימפריה הרוסית חופש דת, והאיסור על השימוש בשפה הליטאית הוסר. בדצמבר 1905 התכנסה לראשונה אספה לאומית בווילנה, שהחליטה לתבוע אוטונומיה פוליטית בתוך האימפריה. לאחר האספה הוחלפו פוליטיקאים רוסים ברחבי ליטא על ידי פוליטיקאים ליטאים, שהחזירו את הליטאית לבתי הספר והורו על הפסקת תשלומי המיסים לאימפריה. בכלליות התהליך עבר בשקט יחסי, אולם מספר מנהיגים ליטאים נעצרו והוגלו לסיביר.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
במהלך מלחמת העולם הראשונה הובילו הכיבוש הגרמני של ליטא וקריסתה של האימפריה הרוסית להכרזת העצמאות של ליטא ב-16 בפברואר 1918. ב-11 ביולי באותה השנה בחרה האספה הלאומית בנסיך הגרמני וילהלם קרל, דוכס אוראך לתפקיד מלך ליטא תחת השם מינדאוגאס השני, אולם ארבעה חודשים לאחר מכן החליטה האספה להפוך את המדינה הליטאית החדשה לרפובליקה.
בין שתי מלחמות העולם עריכה
לאחר הכרזת העצמאות, תקפו הבולשביקים את ליטא ממזרח בניסיון למנוע ממנה את עצמאותה. גם מדינות אחרות בתוך ברית המועצות – גאורגיה, בלארוס ואוקראינה – הכריזו על עצמאותן באותה תקופה, אך הצבא הרוסי הצליח להשתלט עליהן מחדש לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה. אולם המצב בליטא היה שונה, שכן בעזרת מתנדבים סקסונים הצליחו הליטאים להגן על גבולותיהם ולהרחיק מהם את הרוסים.
הברמונטיאנים היו חיילים רוסים שנלקחו בשבי על ידי גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה ושוחררו תחת הבטחה שיעזרו להילחם בקומוניסטים במלחמת האזרחים הרוסית. אולם במקום זאת הם החליטו, תחת הנהגתו של פאבל ברמונט-אבלוב, לתקוף את המדינות החדשות שגרמניה העניקה להן עצמאות – ליטא ולטביה. הברמונטיאנים הצליחו להשתלט על שטחים נרחבים במערב ליטא וכן על בירת לטביה, ריגה. אף על פי שהליטאים נאלצו ללחום הן בברמונטיאנים והן בבולשביקים בו זמנית, עלה בידם לכבוש מחדש את השטחים במערב. לבסוף הובסו הברמונטיאנים, ונשלחו בחזרה לרוסיה ברכבות.
העצמאות החדשה של ליטא ופולין הובילה לסכסוכי גבול ארוכים, במיוחד באזור העיר וילנה, שנחשבה לבירה ההיסטורית של ליטא אולם רוב האוכלוסייה בה הייתה ממוצא פולני. סכסוכים אלו הובילו בשנת 1920 למלחמת פולין-ליטא, שנמשכה מספר חודשים. באותו זמן ביקשו גם הסובייטים לכבוש שטחים אלו, אולם הם הובסו על ידי הפולנים במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית. באוקטובר 1920, לאחר שהחלו הסובייטים לסגת מהאזור, כבשו כוחות מורדים של הצבא הפולני את וילנה וסביבתה והקימו את רפובליקת מרכז ליטא. הרפובליקה התקיימה במשך 18 חודשים, שלאחריהם סופח האזור לפולין לאחר בחירות כלליות.
בשנת 1926 נחתם הסכם אי-תוקפנות ליטאי–סובייטי.
במשך שנים רבות האמינו רבים בצבא הליטאי כי מכיוון שלליטא ולפולין היה אויב משותף (ברית המועצות), צריכות שתי המדינות לסיים את החרם הדיפלומטי ביניהן. בשנת 1938, לאחר תקרית בגבול שבין שתי המדינות שבה נהרג חייל פולני, הציבה פולין אולטימטום לליטא, לפיו אם היא לא תחדש את השיחות הדיפלומטיות תוכרז עליה מלחמה. הליטאים, שידעו כי במצב של מלחמה עם פולין לא תהיה להם שום עזרה מבחוץ, הסכימו לשוב ולהידבר, ושני הצדדים חתמו על הסכם בטאלין שבאסטוניה. אף על פי שליטא עדיין טענה לבעלות על אזור וילנה, השתפרו מאוד היחסים בין שני העמים והרוחות שככו.
במאי 1939, לנוכח האגרסיביות הגרמנית הגוברת והחשש ממלחמה, הציעה ליטא לפולין לחתום על ברית צבאית בין שתי המדינות, אולם הפולנים סירבו להצעה.
מלחמת העולם השנייה עריכה
באוגוסט 1939 נחתם הסכם ריבנטרופ–מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, שקבע בין השאר את חלוקת המדינות הבלטיות בין שני הצדדים. למרות שלפי ההסכם ליטא הייתה אמורה להיות מסופחת לגרמניה, סירובה לתמוך בהתקפה הגרמנית על פולין גרם לכך שהיא סופחה לבסוף לברית המועצות. הצבא האדום, שכבש את וילנה מידי הפולנים, העביר את העיר לשליטת הליטאים. באוקטובר 1939 הוצבו במדינה 20,000 חיילים סובייטים. לפני הסיפוח נשא הנשיא סמטונה נאום רדיו בשפה הלטינית, כמחאה.
על אף שליטא וברית המועצות היו חתומות על הסכם אי-התקפה, הסובייטים הציבו בשנת 1940 אולטימטום, שלפיו אם מספר פוליטיקאים ליטאים בכירים לא יודחו וייעצרו – הם יתקפו את המדינה. הנשיא סמטונה התנגד לאולטימטום, וטען כי ליטא צריכה להילחם, אולם רוב חברי הממשלה תמכו בקבלת האולטימטום, שכן האמינו כי ליטא תפסיד במלחמה נגד ברית המועצות. לבסוף נכנעה ליטא לאולטימטום, וב-15 ביוני 1940, בעוד הנשיא עוזב את המדינה, נכנסו אליה 150,000 חיילים סובייטים ללא התנגדות.
לאחר קבלת האולטימטום הוקמה בליטא ממשלה חדשה, שהייתה נאמנה לסובייטים. שרי הממשלה וכן ראש הממשלה נבחרו לא בבחירות כלליות אלא לפי הוראותיו של ולדימיר דקנוזוב, השגריר הסובייטי בליטא, שבחר אותם מתוך המפלגה הקומוניסטית הליטאית. ב-21 ביולי 1940 הוחלט בפרלמנט הליטאי על הצטרפות לברית המועצות, והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית הוקמה באופן רשמי.
בליטא פעלה מחתרת אנטי-סובייטית בכינוי "הפרטיזנים הליטאים". במקביל הוקמה בברלין, בחסות גרמניה הנאצית ובתמיכתה, חזית הפעילים הליטאית. היה זה גוף על-מפלגתי של גולים שתמך במחתרת וסייע לה בתעמולה, בציוד ושימש גם כסוכן מודיעין צבאי של האבווהר. באפריל 1941 הוקמה בברלין ממשלה זמנית בראשות מנהיג החזית, קאזיס שקריפה, שתכננה להקים מדינה עצמאית מיד לאחר שהגרמנים יסיגו את הרוסים מאדמת ליטא.
ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות. הליטאים, שהאמינו כי המתקפה תחליש את הסובייטים קיבלו את הבא הגרמני כמשחרר והכריזו על עצמאותם. הכוחות הסובייטים שנסוגו מליטא טבחו בדרכם מזרחה בעשרות אסירים פוליטיים ליטאים, במה שנקרא כיום טבח ראיניאי.
בקיץ שנת 1944 נכנס הצבא האדום למזרח ליטא, בעוד המחתרת הפולנית כובשת את אזור וילנה. עד ינואר 1945 הגיעו הרוסים עד לים הבלטי, וסיפחו את ליטא כולה לתוך ברית המועצות, כרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, עם הסכמתן של ארצות הברית ובריטניה.
ליטא הקומוניסטית עריכה
בין השנים 1941 ל-1952 הוגלו בין 120,000 ל-300,000 תושבים ליטאים לסיביר ולאזורים נידחים אחרים של ברית המועצות. כתוצאה מהגירושים המסיביים הללו השתתפו עשרות אלפי לוחמי מחתרת בפעולות פרטיזניות כנגד הסובייטים משנת 1944 ועד שנת 1965, אך ללא הצלחה. לוחמי גרילה אלו, שהתאחדו גם עם פרטיזנים אסטונים ולטבים, נקראו בשם "אחי היער". באותה התקופה הרשויות הרוסיות עודדו הגירה של רוסים לתוך ליטא כדרך לשלב את ליטא בתוך ברית המועצות. עד אמצע שנת 1988 נשלטו כל החיים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים על ידי המפלגה הקומוניסטית של ליטא. הליטאים, כמו שכניהם הבלטים, לא סמכו על המשטר הסובייטי, ותמכו באופן ברור ואקטיבי בתוכנית הרפורמה של גורבצ'וב. באותה השנה הוקמה תנועת הרפורמה הליטאית, הסאיודיס, שהונהגה על ידי אינטלקטואלים והצהירה על תוכנית של זכויות דמוקרטיות לאומיות. בהשראת הסאיודיס העביר הסובייט העליון הליטאי תיקונים חוקתיים שמטרותיהם היו להביא לעליונות של החוקים הליטאים על אלו הסובייטים, לבטל את ההחלטות משנות ה-40 שהפכו את ליטא לחלק מברית המועצות, לאפשר שיטה פוליטית רב-מפלגתית ולהחזיר לשימוש את הדגל וההמנון הליטאים הישנים. גם רוב חברי המפלגה הקומוניסטית הליטאית תמכו ברפורמות, ובתמיכת הסאיודיס בחרו בשנת 1988 באלגירדס ברזאוסקאס, לעתיד נשיא וראש ממשלת ליטא, כיו"ר המפלגה.
ב-23 באוגוסט 1989, בדיוק 50 שנים אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, במטרה להפנות את תשומת הלב העולמית למצוקת המדינות הבלטיות, שילבו ידיים לטבים, ליטאים ואסטונים בשרשרת אנושית שאורכה 600 ק"מ ושהשתרעה מטאלין, דרך ריגה ועד לווילנה (ר' הדרך הבלטית). בדצמבר 1989 הכריזה המפלגה הקומוניסטית, תחת הנהגתו של ברזאוסקאס, על עצמאותה מהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ושנה לאחר מכן שינתה את שמה למפלגת העבודה הדמוקרטית הליטאית.
ליטא העצמאית עריכה
ב-11 במרץ 1990 הכריז הסובייט העליון הליטאי על השבת העצמאות של ליטא, ובכך הפכה ליטא לרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאותה. בראשות הממשלה הליטאית הראשונה עמדה קזימירה פרונסקיינה. ארבעה ימים לאחר ההכרזה הליטאית תבעה ברית המועצות את ביטול הכרזת העצמאות, והחלה בהטלת סנקציות כלכליות ופוליטיות נגד ליטא. הצבא הסובייטי הכניס טנקים לתוך וילנה, ותפס מספר בניינים ציבוריים. הליטאים, בהשראת ממשלתם, מחו כנגד הצעדים הללו באופן שקט ולא אלים.
ב-10 בינואר 1991 תפסו הכוחות הסובייטים את בית הדפוס המרכזי של וילנה וכן משרדים חשובים אחרים בניסיון להפיל את הממשלה הליטאית. שלושה ימים לאחר מכן תפסו הרוסים את מגדל הטלוויזיה של וילנה, לאחר שהרגו 14 אזרחים לא חמושים ופצעו כ-700. הרוסים טענו כי הממשלה הופלה, אך הם למעשה לעולם לא תפסו את הפרלמנט את מעון הממשלה. למרות הצעדים החריפים מצד ברית המועצות לא ויתרה התנועה לעצמאות ליטא, והממשלה הליטאית המשיכה לעבוד כרגיל. הרוסים לא השתמשו בצעדים צבאיים נוספים, בשל חוסר תמיכה מבית וביקורת עולמית קשה.
ב-9 בפברואר באותה השנה נערך משאל עם בקרב האוכלוסייה הליטאית. 76% מציבור הבוחרים הליטאי הצביע במשאל העם, ומתוכם 90% הצביעו בעד עצמאות ומדינה דמוקרטית, אולם הרוסים פקפקו בתקפות המשאל והמשיכו להחזיק את הצבא בתוך ליטא. לאחר מספר חודשים הוציאה הממשלה הליטאית אל מחוץ לחוק את המפלגה הקומוניסטית, ובספטמבר 1991 הכירה ברית המועצות לבסוף בעצמאותה של ליטא. שתי המדינות כוננו מחדש את היחסים הדיפלומטיים ב-9 באוקטובר 1991.
כמו במדינות סובייטיות לשעבר רבות, הפופולריות של התנועה המשחררת, הסאיודיס במקרה של ליטא, החלה לדעוך זמן קצר אחרי ההכרה בעצמאות, בשל אכזבתם של התושבים מכך שהמדינה נשארה במצב קשה כלכלית. בשל המעבר לכלכלת שוק אחוז האבטלה עלה באופן חד והייתה אינפלציה קשה. בבחירות של שנת 1992 סאיודיס הפסידה בעוד שמפלגת העבודה הדמוקרטית, לשעבר המפלגה הקומוניסטית, זכתה ברוב. אולם מפלגת העבודה לא לקחה צעדים דרסטיים אחורה לכיוון הקומוניזם והמשיכה לפעול לכיוון בניית המדינה העצמאית. בשנת 1996 חזר הימין לשלטון תחת הנהגתו של ויטאוטאס לנדברגיס, המנהיג לשעבר של סאיודיס, שעדיין קיימת כיום כארגון ציבורי אך לא פועלת בחיים הפוליטיים.
לאחר ההיפרדות מברית המועצות החלה הממשלה הליטאית בתהליך הפרטה מסיבי, אולם בניגוד לרוסיה, תהליך זה לא גרם ליצירת שכבת אוליגרכים מצומצמת, בעיקר משום שההפרטה בליטא החלה עם ארגונים קטנים ולא עם חברות ענק כמו חברות תקשורת או חברות תעופה.
למרות הצלחתה של ליטא בהשגת עצמאותה, עדיין נשאר בגבולותיה כוח רוסי גדול. ב-8 בספטמבר 1992 חתמו שתי המדינות על הסכם שלפיו ייסוג הצבא הרוסי לגמרי משטחה של ליטא עד 31 באוגוסט 1993. הצבא הליטאי באותו הזמן כלל רק מספר מתנדבים נאמנים לממשלה הדמוקרטית אך לא היה להם מספיק כסף, נשק ואפילו מדים. מתנדבים אלו מרדו בשנת 1993, אולם המצב שכך במהרה והמדינה החלה לבנות צבא שכולל כיום צבא יבשה, חיל אוויר וצי.
בעקבות הסכסוך האוקראיני-רוסי, החששות מהסביבה הגאופוליטית הביאו את ליטא להתחיל בהיערכות לסכסוך צבאי אפשרי עם רוסיה.[1] בשנת 2015, הודיע ראש ההגנה הליטאי ג'ונאס ויטאוטאס ז'וקאס על תוכניות להחזיר את גיוס החובה, שהסתיים ב-2008, כדי לחזק את שורות הכוחות המזוינים של ליטא. משרד ההגנה הלאומי פרסם גם מדריך בן 98 עמודים לאזרחים כדי להכין אותם לסכסוך מזוין ולכיבוש.[2]
לאחר תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, הכריזה ליטא על מצב חירום ב-24 בפברואר 2022. באותו יום ביקשה ליטא גם מנאט"ו להפעיל את סעיף 4 בנושא התייעצות משותפת.[3] כאחת ממדינות האיחוד האירופי, ליטא הטילה סנקציות על רוסיה, ורוסיה, בתורה, הוסיפה את כל מדינות האיחוד האירופי לרשימת " המדינות הלא ידידותיות ".[4] במרץ 2022, גירשה ליטא את שגריר רוסיה משטחה.[5] בין הסנקציות, החליטה ליטא לאסור על העברת חלק מהסחורות ממנה לקלינינגרד, מובלעת רוסית בין פולין לליטא. צעד זה גרר זעם ברוסיה.[6][7]
יחסים דיפלומטיים עריכה
ליטא מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה ו-4 קונסוליות באירקוטסק, סובטסק, קלינינגרד וסנקט פטרבורג. מאידך, רוסיה מחזיקה בליטא שגרירות בווילנא ו-2 קונסוליות בקלייפדה ומריאמפולה.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "Worried over Russia, Lithuania plans military conscription". Reuters (באנגלית). 2015-02-24. נבדק ב-2022-04-04.
- ^ Lithuania prepares for a feared Russian invasion, web.archive.org, 2015-03-16
- ^ https://dx.doi.org/10.5771/9783845266466-522
- ^ Here are the nations on Russia's 'unfriendly countries' list, CTVNews, 2022-03-08 (באנגלית)
- ^ ליטא גירשה את שגריר רוסיה משטחה, באתר זמן ישראל, 4 באפריל 2022
- ^ חרם על המובלעת הרוסית בליטא; פוטין מעלה הילוך לפני הכרעת האיחוד האירופי, באתר ynet, 20 ביוני 2022
- ^ רוסיה מאיימת על ליטא: "הפסיקו את המצור על קלינינגרד או שאו בתוצאות", באתר כאן-תאגיד השידור הישראלי
- ^ אתר על יחסי מדינות