כפירותיו של הרמב"ם

כפירותיו של הרמב"ם
מידע כללי
מאת	ישראל נתנאל רובין
הוצאה
הוצאה	ידיעות ספרים
תאריך הוצאה	2023
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	997012286497605171

כפירותיו של הרמב"ם הוא ספר עיון פופולרי מאת ישראל נתנאל רובין, דוקטור למחשבת ישראל, שיצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2023.

רובין צועד בספרו בעקבות הפרשנים הרדיקלים ("אפיקורסיים", בלשון הספר) של מורה הנבוכים,^[1] ביניהם שמואל אבן תיבון (המתרגם הראשון של "מורה הנבוכים"), משה נרבוני,^[2] יוסף אבן כספי, האפודי ואחרים. לפי פרשנות זו הרמב"ם עצמו לא האמין בעיקרי האמונה היהודית במובנם הפשוט והמסורתי, אלא ראה בהם - ובדת בכלל - אמצעי לקיום חברה תקינה, אשר למען הישרדותה צריך שההמון יאמין בהם כפשוטם,^[3] בעוד הפילוסופים, שנותנים להם פרשנות פילוסופית או תועלתנית, לא יפיצו את האמת להמון.^[4] למעשה, רובין טוען שהרמב"ם פיזר רמזי כפירה בכל כתביו, כולל משנה תורה, פירוש המשנה ואיגרותיו, ולא רק ב"מורה הנבוכים", והוא מראה שכך הבינו אותו לא רק תומכיו "האפיקורסים", אלא גם כמה מגדולי הרבנים. עם זאת, רובין ממעט להסתמך על החוקרים המודרנים של הרמב"ם, למרות שגם הם ממשיכים בפרשנות הרדיקלית, מפני שלדבריו הוא מעדיף את הפרשנים מימי הביניים שהכירו את פילוסופיית ימי הביניים מכלי ראשון, בניגוד לחוקרים שלטענתו מעלים ספקולציות לא משכנעות. לפעמים מנסים החוקרים בני זמננו להציג את הרמב"ם כהוגה מודרני בהתאם להשקפותיהם האישיות, בעוד במקרים רבים - לפי רובין - הם "עמי הארץ" מבחינה תורנית, כך שאינם באמת מסוגלים להעריך את צדו התלמודי של הרמב"ם.^[5] מכל מקום, רובין לא מסתמך על הפרשנים בלבד אלא מביא את דברי הרמב"ם עצמו, במטרה להראות "היכן מסתתרת הכפירה". אף שבספר רובין מזדהה בבירור עם הפרשנים האפיקורסים,^[6] בריאיון שנערך עימו עם צאת הספר הוא אמר "הספר לא בא להכריע מה באמת חשב הרמב"ם בנוגע לעיקרי האמונה, אלא להציג צד מסוים בפרשנות. לדעתי האישית, התרוצצו בקרבו שתי גישות הפוכות, ונראה שהוא הכריע שלא להכריע ביניהן".^[7]

העולה מן הספר הוא כי בניגוד להצהרותיו הגלויות של הרמב"ם ולתדמיתו בציבור הרחב (אם כי לא בקרב החוקרים, כאמור) כאיש תורה ומדע, לאמיתו של דבר הרמב"ם לא הציע פתרון למאמין הנבוך בין האמונה היהודית לבין המדע והפילוסופיה של זמנו, אלא היה למעשה אריסטוטלי גמור אשר פירש את הדת היהודית בהתאם לתפיסת עולמו הרציונליסטית.

נושאי הספר

מבוא

סקירה היסטורית קצרה של התגובות לרמב"ם ולהגותו, מזמנו ועד ימינו.

חידוש העולם

בעיית חידוש העולם, כלומר השאלה האם העולם נברא או שהתקיים כמות שהוא מאז ומתמיד, העסיקה את הרמב"ם רבות.

רובין מסביר כי בעיה זו רלוונטית גם בימינו, וזאת בניגוד לטיעון נפוץ כי המדע המודרני אשר קיבל את תיאוריית המפץ הגדול שב למעשה לעמדה המסורתית שהאמינה בעולם מחודש. לפי רובין השאלה העיקרית אינה אם העולם התחיל בנקודת זמן כלשהי או לא, אלא האם העולם עשוי להסביר את עצמו כתוצאה של חוקי טבע הכרחיים, כאשר גם אם מקורם של חוקים אלו באלוהים הם מתחייבים ממנו באופן שאינו מותיר לו בחירה לגביהם, או שהעולם כשלעצמו הוא חסר פשר, והסדירויות שבני אדם מזהים בו הן גחמות שרירותיות של אלוהים אשר בה במידה יכול היה לקובען באופן שונה.

הרמב"ם מונה בבעיית חידוש העולם שלוש דעות הרווחות בין המאמינים בקיומו של אלוהים: דעת התורה לפיה העולם נברא יש מאין; דעת אפלטון לפיה העולם נברא יש מיש, היינו מחומר קדמון; ודעת אריסטו לפיה העולם קדמון ולא נברא, כלומר העולם הוא נצחי - תמיד היה ותמיד יהיה. קדימותו של אלוהים לפי אריסטו היא קדימות לוגית ולא זמנית (במובן שהעולם הוא תוצאה של קיומו של אלוהים), שכן העולם הוא קדמון בדיוק כמו אלוהים. הרמב"ם טוען שהוא מאמין שהעולם נברא יש מאין אך גם שהוא נצחי, כלומר שמעת שנברא הוא אינו צפוי עוד להשתנות לעד.

שאלת בריאת העולם אינה רק בעיה פרשנית של התמודדות עם פסוקי התורה שבפירוש מורים על בריאה (יש מאין, לדעת הרמב"ם). הרמב"ם כותב כי אילו הייתה הוכחה לקדמות העולם, הוא היה יכול לפרש את התורה גם לפי הנחת הקדמות,^[8] כשם שהוא פירש את התורה שלא כפשוטה בנושא שלילת הגשמות. הבעיה בקבלת קדמות העולם של אריסטו - בניגוד לזו של אפלטון - היא בהשלכותיה לגבי אמונות היסוד של הדת: אם העולם קדמון, לפי הרמב"ם לא ייתכנו ניסים, ואין תורה מן השמים ולא שכר ועונש. במילים אחרות, לא תיתכן דת. העולם, אם כן, פועל לפי חוקיות וסיבתיות.^[9] בנוסף, הנחת הקדמות היא בעלת השפעה על אופי האלוהות עצמה: אלוהי אריסטו הוא אל נטול רצון, הכפוף לחוקי הטבע בדיוק כשם שהוא כפוף לחוקי הלוגיקה והמתמטיקה,^[10] ולא היה יכול "לברוא" שום דבר אחרת או לשנות משהו ב"בריאה".

רובין מראה כי למרות הצהרותיו הנחרצות של הרמב"ם בעד חידוש העולם, הרמב"ם פיזר רמזים רבים כי דעתו האמיתית הייתה למעשה כדעת אריסטו.

רובין טוען, ובעיניו זהו טיעון מרכזי, כי הרמב"ם מתאר דילמה בעלת שתי קרניים המציבה את הכלאם מול האריסטוטליים בשאלה אם קיימת בעולם ובטבע חוקיות, או סדירות בלבד. אין קרן שלישית. מכיון שאת עמדת הכלאם דוחה הרמב"ם במילים חריפות ומזלזלות, ברור כי דעתו האמיתית של הרמב"ם היא כשל אריסטו, למרות נסיונו של הרמב"ם לעמעם את הדברים למראית עין. הוכחה חשובה נוספת בעיני רובין היא מורה הנבוכים ב, ל, המוסר בלשון סתרים אלגוריה מפורטת של סיפורי בראשית. לדעת רובין ברור מהקשר הפרק שם כי הוא נכתב במטרה לטעון שסיפורי בראשית לא התרחשו מעולם כפשוטם.

רובין מראה כי כפירות בחידוש העולם נמצאות גם בחיבוריו ההלכתיים של הרמב"ם. ב"משנה תורה" הרמב"ם מביא הוכחה לקיומו של אלוהים, וכן לאחדותו ולאי גשמיותו, על בסיס הנחת הקדמות בלבד. גם את היסוד הרביעי מי"ג עיקרי האמונה המפורסמים שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה, ניסח הרמב"ם בהתאמה לקדמות. הרמב"ם עצמו הודה בכך ב"מורה הנבוכים" (ובתוספת מאוחרת ל"פירוש המשנה"), אך לטענתו הדבר נעשה כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, כדי שמציאות האל לא תהיה תלויה בשאלה אם העולם נברא. לטענת רובין מדובר באפולוגטיקה בטלה על פניה, שכן האל האריסטוטלי הוא כזה שלקיומו אין כל משמעות דתית: "עדיף היה כבר להוכיח בראש 'משנה תורה' את השילוש הנוצרי, כך שלפחות קיום האל יעלה בידינו במופת השלם, יהיה אחד או שלושה".^[11]

השארת הנפש

רובין מראה כיצד המושגים הישארות הנפש והעולם הבא אצל הרמב"ם שונים מבמובנם המסורתי. בעקבות אריסטו, השארת הנפש לאחר המוות תלויה אך ורק בידיעות האמיתיות שהאדם רוכש בחייו, ואינה תלויה במעשיו. אצל הרמב"ם אין שכר ועונש, גן עדן וגיהנום, אלא ישנן שתי אפשרויות בלבד: אובדן הנפש עם המוות או השארת הנפש-השכל הנקנה. שמירת המצוות לפי הרמב"ם נועדה רק לתקן את מידותיו ודעותיו של האדם, כיוון שלפי הרמב"ם מידות רעות מונעות מהאדם התקדמות שכלית-פילוסופית. רובין מראה שלדעת הרמב"ם אין אפשרות להיות צדיק וטיפש או רשע וחכם. כך ה"צדיק" זוכה להשארת הנפש (האריסטוטלית) ואילו ה"רשע" אובד.

תחיית המתים

גם בעניין תחיית המתים, לדעת רובין, דעתו האמיתית של הרמב"ם שונה מהמובן המקובל למושג. בעניין זה, כמו בדעתו על העולם הבא, גם חלק ממתנגדיו הרבניים של הרמב"ם הבינו אותו כרומז לכך ש"תחיית המתים" היא משל להשארת הנפש האריסטוטלית (שפורטה לעיל). זוהי ה"כפירה" היחידה שהרמב"ם עומת איתה עוד בימי חייו, וכדי להכחיש הבנה זו בדבריו הוא כתב את "איגרת תחיית המתים" המפורסמת. אך לטענת רובין, איגרת זו נכתבה מטעמים אפולוגטיים, ולדעתו אפילו בה הרמב"ם רמז שתחיית המתים במובנה המקובל היא בלתי אפשרית.

שכר ועונש

גם בשכר ועונש בעולם הזה, לפי רובין, אין הרמב"ם האמין. הרמב"ם חילק את האמונות שציוותה התורה ל"אמונות אמיתיות" ו"אמונות הכרחיות". את הבטחות ואיומי התורה הוא משייך לאמונות ההכרחיות, שמטרתן להקנות מידות טובות ולשמור על הסדר החברתי. אומנם הפילוסוף אינו נצרך להן, משום שהוא עושה את הטוב מפני שהוא טוב ונמנע מהרע מפני שהוא רע. לגבי שכר ועונש לאומה, הרמב"ם מפרש אותם בצורה סיבתית-נטורליסטית.

השגחה

הרמב"ם מציג את דעת התורה בעניין ההשגחה, לפיה כל דבר טוב או רע, מגדול עד קטן, שקורה לאדם, הוא בדין, בהשגחה פרטית, אלא שאנחנו לא מבינים את הצדק האלוהי. רק השגחה פרטית על בעלי חיים הרמב"ם שולל.^[12] עם זאת, פרשניו הרדיקלים סבורים שגם כאן, הרמב"ם נוקט במכוון בכפל משמעות כשהוא משתמש במושגים המסורתיים. לשיטתם, דעתו האמיתית של הרמב"ם היא שההשגחה היא אחת משלוש: שימוש בידע ובהכרת הטבע על מנת להתמודד איתו; הנאה פילוסופית אינטלקטואלית שזמינה לאדם גם כשמצבו רע; עצמותו האמיתית של האדם היא שכלו, והשכל אכן נצחי ולא תלוי במאורעות הגוף. זו גם הסיבה העמוקה לכך שהרמב"ם מקבל השגחה פרטית על בני אדם בלבד, וזה גם הפתרון האמיתי לבעיית הרוע.