מאיר זורע

איש צבא ופוליטיקאי ישראלי

מאיר (זרו) זורע (זארודינסקי) (14 במרץ 1923 - 24 ביוני 1995) היה קפטן במלחמת העולם השנייה ואלוף בצה"ל, איש ציבור וחבר הכנסת, ממייסדי ד"ש.

מאיר זורע
מאיר זורע, 1958
מאיר זורע, 1958
לידה 14 במרץ 1923
קישינב, ממלכת רומניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 ביוני 1995 (בגיל 72)
מעגן מיכאל, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1926
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
כינוי זרו
השכלה בית הספר הריאלי העברי בחיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג נעמי זורע עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות ההגנה
הבריגדה היהודיתהבריגדה היהודית הבריגדה היהודית
צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19391953, 19561962
דרגה קפטן (צבא בריטניה) קפטן
אלוף  אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
פעולות התגמול
עיטורים
עיטור הצלב הצבאי (הצבא הבריטי)
תפקידים אזרחיים
נציב קבילות חיילים, מבקר מערכת הביטחון, ראש מינהל מקרקעי ישראל, חבר הכנסת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ילדות ונעורים עריכה

זורע נולד בקישינב שבבסרביה (אז ברומניה; כיום במולדובה) ועלה עם הוריו ארצה כשהיה בן שלוש. הוא למד תחילה בית הספר אליאנס תל אביב ואחר כך עבר לבית הספר הריאלי בחיפה, שם היה אחד מראשי שבט הצופים "משוטטי בכרמל"[1]. הוא היה בין חברי קבוצת הצופים א' שהייתה גרעין ההתיישבות הראשון של הצופים, שעבד במכון אילון, המפעל הסודי לתחמושת של ארגון ההגנה בגבעת הקיבוצים וב-1949 הקימה את קיבוץ מעגן מיכאל. בגיל 16 הצטרף להגנה והיה חבר בפלגות הלילה המיוחדות. כבר בגיל צעיר זה קיבל עליו את הפיקוד על נקודת משמר הכרמל, תוך לימודיו בריאלי[2]. לאחר שסיים את לימודיו ב-1941 עשה שנת שירות בדגניה וגניגר אחר כך שימש כנוטר במשטרת המנדט בקריית חיים[1].

קריירה צבאית עריכה

בסוף 1942 הצטרף לצבא הבריטי, הוא שירת תחילה בפלוגה מס' 20 של מתנדבי היישוב בבאפס והשתתף בקרבות בצפון אפריקה נגד קורפוס אפריקה, אחר כך נשלח לקורס קצינים. בקיץ 1944 היה בין עשרת הקצינים הראשונים שהצטרפו לבריגדה היהודית ושירת כקצין בגדוד השני[3]. זורע לחם עם הבריגדה בחורף שנת 1945 במערכה על נהר סניו (ליד בולוניה שבאיטליה) מול הורמאכט במשך חודשיים שבסופם נסוגו הגרמנים. זורע, שהיה אז קצין בדרגת סגן משנה, זכה בעיטור הצלב הצבאי על כך שהוביל את אנשיו מול אש תופת. בעת שחרורו עם פירוק הבריגדה כבר נשא זורע דרגות קפטן (סרן)[1].

בשוך הקרבות היה בבלגיה וכמו רבים מיוצאי הבריגדה סיפק זורע, כחייל לשעבר, כיסוי לפעולות ההגנה, בעיקר הברחת נשק ליישוב שהיה תחת שלטון המנדט הבריטי כמו גם העלייה הבלתי לגאלית של ניצולי שואה מאירופה לארץ ישראל[1].

זורע גם לקח חלק בפעולות הנוקמים ללכידת אנשי המשטר הנאצי והוצאתם להורג[4]. חברי הנוקמים נעו באירופה בקבוצות של שלושה-ארבעה אנשים. זורע העיד שהנוקמים הרגו רק אנשים שהיו מעורבים ישירות ברצח יהודים[4]. בתחילה נהגו לירות כדור בראשם, אחר כך עברו לחניקה בידיהם החשופות. הנוקמים נהגו לא לומר למוצאים להורג דבר לפני הביצוע, לא מי הם ולא את סיבת הריגתם. הריגתם נתפסה כמו הריגת חרק[דרוש מקור].

ב-1946 חזר לארץ ישראל לקיבוץ מעגן מיכאל, שם הקים את ביתו וניהל בית מלאכה של תע"ש[1]. ב-1947 הצטרף שוב להגנה והקים את מחלקת ההדרכה שלה[5].

שנותיו בצה"ל עריכה

במלחמת העצמאות השתתף בקרב נבי סמואל כנספח לגדוד הרביעי של הפלמ"ח. שירת כמפקד גדוד 62 - "בית חורון", בחטיבת עציוני בירושלים בתחילת המלחמה הגדוד היה אחראי על הפרוזדור לירושלים וזרו השתתף קרבות לטרון[6], הקסטל וגבעת הרדאר בהמשך עלה הגדוד לירושלים וזרו פיקד ב"מבצע קדם" על ניסיון הפריצה לעיר העתיקה דרך שער ציון, פיקד על הדיפת התקפת הלגיון באזור שער מנדלבאום, פיקד על קרב ארמון הנציב והשתתף במבצע "יקב"[7]. לאחר תום המלחמה היה מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל עד 1950, נשלח ללמוד במכללת הצבא הבריטי לפיקוד ומטה בקימברלי, ואחר עמד בראש מחלקת ההדרכה[5]. הוא פרש מצה"ל בשנת 1953 וחזר לקיבוץ. בשנת 1956 חזר לשירות הקבע ומונה למפקד גייסות השריון, באפריל 1958 מונה לראש אגף ההדרכה[8], ובאוקטובר אותה שנה לראש אגף המטה הכללי בדרגת אלוף[9]. בשנת 1959, בעקבות "ליל הברווזים" הודח זורע מאגף המטה הכללי ומונה לאלוף פיקוד הצפון עד שנת 1962[10].

פעילות ציבורית עריכה

לאחר שחרורו מצה"ל, חזר זורע לקיבוץ ושילב בין עבודה בקיבוץ לפעילות ציבורית. בקיבוץ עבד בשדה ובמסגריה והיה מרכז משק ומזכיר פנים, בשנים 19721977 עמד בראש מינהל מקרקעי ישראל, עם הפסקה בשנים 19731974, אז שימש ממלא מקום נציב קבילות חיילים, עקב עיסוקו של חיים לסקוב כחבר ועדת אגרנט[11]. בשנים 19811984 שימש כמבקר מערכת הביטחון[12]. בתוקף תפקידו היה מעורב בהחלטה להקים את מִפקדת חֵילות השדה (מפח"ש), כתוצאה מלקחי מלחמת לבנון הראשונה[13].

זורע השתתף גם בוועדות ציבוריות:

  • בנובמבר 1971 היה זורע חבר בוועדת החקירה הממלכתית שבדקה מקרי שחיתות בחברת "נתיבי נפט" הממשלתית.
  • ב-12 בנובמבר 1982 מונה לעמד בראש בוועדת החקירה לבדיקת הנסיבות שהביאו אסון צור הראשון[14]. הוועדה מונתה יום לאחר האסון[15]. החקירה התנהלה ונגמרה בתוך שבוע שהמסקנה הייתה שפיצוץ בלוני גז גרמו לאסון[16].
  • באפריל - מאי 1984 עמד בראש ועדת זורע, יחד עם יוסי גינוסר מהשב"כ ואילן שיף נציג צה"ל, שבדקה את מותם של שני מחבלים שעל פי עדויות נשבו חיים בעת השתלטות צה"ל על האוטובוס בפרשה שלימים נודעה כפרשת קו 300[17]. זורע, שלא היה מודע לכך שגינוסר מדליף לאנשי השב"כ מידע פנימי מהוועדה, האמין לעדותו השקרית של אברהם שלום ובמסקנותיו כתב שלא ניתן לברר מי גרם למותם של המחבלים. אחד מבכירי השב"כ סיפר שבעת שהלך לבקש את סליחתו של זורע, לאחר שהפרשה התפוצצה, אמר לו זורע שלא יסלח לעולם ליוסי גינוסר ולאברהם שלום על ששיטו בו[18].

פעילות פוליטית עריכה

מאיר זורע
לידה קישינב
פטירה מעגן מיכאל
מדינה ישראל  
השכלה בית הספר הריאלי העברי בחיפה  
מפלגה התנועה הדמוקרטית לשינוי  
בן או בת זוג נעמי זורע  
חבר הכנסת
13 ביוני 197715 בפברואר 1978
(35 שבועות ו־3 ימים)
כנסות 9
פרסים והוקרה
הצלב הצבאי (1945)  
   

זורע היה מזוהה בתחילה עם מפ"ם, אולם בשנת 1976 הצטרף לפרופסור יגאל ידין להקמת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)[19] ולצורך כך התפטר בדצמבר 1976 מתפקידו במנהל המקרקעין[20]. זורע היה ראש מחלקת הארגון של המפלגה[21] ונבחר לכנסת התשיעית. היה ממחייבי ההצטרפות לממשלתו של בגין[22]. באוגוסט 1977 תקף זורע בפומבי את אמנון רובינשטיין ומאיר עמית על שטרפדו לטענתו את כניסת ד"ש לממשלתו של בגין[23]. עם הצטרפות ד"ש לממשלה סירב זורע לכהן כסגן שר במשרדו של ידין[24]. זורע כיהן בוועדת הכנסת, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון. הוא היה סמן ניצי בד"ש, ועורר עליו את חמתם של אנשי מפלגת שינוי[25]. בתחילת פברואר 1978, בעקבות ניסיון להדיחו מוועדת החוץ והביטחון, הודיע על פרישתו מד"ש[26]. לאחר שבועיים התפטר זורע מהכנסת והחזיר בכך את המנדט שלו לד"ש[27]. בהמשך 1978 במהלך השיחות על הסכם השלום בין ישראל למצרים היה חבר בקבוצה של קצינים בכירים שהתנגדה לויתורים בסיני[28].

הנצחה עריכה

חיים אישיים עריכה

מאיר זורע נישא לנעמי לבית ויינשטוק, אחותה של ההיסטוריונית שולמית שחר. נולדו להם שישה ילדים, וילד נוסף, עולה מתימן, אותו אמצו[29]. שניים מהבנים נהרגו במלחמות ישראל. יונתן, שהיה טייס קרב בחיל האוויר, נהרג בשמי רמת הגולן במלחמת ששת הימים ויוחנן, שהיה קצין מבצעים בגדוד טנקים, נהרג בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בנם הבכור של נעמי ומאיר זורע הוא גיורא זורע, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי. זורע היה סנדק של יונתן (יוני) ברנס שנקרא על שם בנו יונתן, ונהרג בהתקלות עם חוליית מחבלים על גבול הצפון בינואר 1988[30].

מאיר זורע הלך לעולמו בקיבוצו בשנת 1995, בגיל 72, ונקבר בקיבוץ מעגן מיכאל[31].

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מאיר זורע בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 דרכו של אלוף מאיר זורע, הארץ, 15 באפריל 1959
  2. ^ ספר ההגנה בחיפה, עמ' 172
  3. ^ כנס הגדוד ה־2 של הבריגדה, למרחב, 17 באוגוסט 1960
  4. ^ 1 2 3   יגאל אייל, מאיר זורע - לוחם ללא חת, באתר הארץ, 13 בפברואר 2014
  5. ^ 1 2 יוחנן גולדסרג, "זרו" חוזר לצה"ל, למרחב, 13 באפריל 1958
  6. ^ עינת ברקוביץ, אבא לא בגד, חדשות, 13 בספטמבר 1991
  7. ^ גיא ארליך, מי רצה שנשכח את מבצע יקב?, כל העיר, 23 בנובמבר 1990
  8. ^ אל'מ זורע - ראש אג"ם, הארץ, 23 בספטמבר 1958
  9. ^ א/מ זורע, א/מ הרכבי וא/מ ברלב הועלו בדרגה וקבלו דרגת אלוף, הארץ, 28 באוקטובר 1958
  10. ^ אלוף א. יפה מונה אלוף פיקוד הצפון, הארץ, 27 ביוני 1962
  11. ^ אלוף מאיר זורע חזר לתפקידו, על המשמר, 5 במרץ 1974
  12. ^ אבי קרטין, ריגול תעשיתי: לא בפעם הראשונה בישדאל, חדשות, 24 ביוני 1986
  13. ^ אמיר אורן, צה"ל בלבנון / הספד-ביניים - ועכשיו, מלחמת־הסחה, כותרת ראשית, 17 במאי 1983
  14. ^ שמעון וייס, מבית המימשל שהפך תל חורבות נותר רק משטח אדמה נקי ושומם, דבר, 15 בנובמבר 1982
  15. ^ מאיר זורע בראש ועדת החקירה, דבר, 12 בנובמבר 1982
  16. ^ חוקר האסון בצור: אין צורך לחדש ההקירה, כותרת ראשית, 26 באוקטובר 1983
    אמיר אורן, ועדת חקירה - גז, הוי גז, כותרת ראשית, 8 בדצמבר 1982
    טלי זלינגר, פגמים בערנותו של צה"ל, דבר, 25 בנובמבר 1982
  17. ^ גיל רונן, "עד שלא יהייה סדר, השב"כ על קביים", כותרת ראשית, 4 ביוני 1986
  18. ^ גידי וייץ, פרשת קו 300: עדויות חסויות של חיילים ואנשי שב”כ נחשפות, באתר הארץ, 28 בפברואר 2013
  19. ^ טוביה מנדלסון, ידין: המטרה הרכבת הממשלה הבאה, דבר, 23 בנובמבר 1976
  20. ^ מ. זורע התפטר ממנהל המקרקעין, דבר, 7 בדצמבר 1976
  21. ^ ד"ש מודיעה על הצטרפות 870 ערבים, דבר, 8 בפברואר 1977
  22. ^ בד"ש רוב ברור, דבר, 14 ביוני 1977
    מחייבי ההצטרפות לממשלה בד"ש, דבר, 9 בספטמבר 1977
  23. ^ זורע תקף קשות את רובינשטיין, דבר, 5 באוגוסט 1977
  24. ^ זורע מסרב להיות סגן שר, דבר, 26 באוקטובר 1977
  25. ^ כך נחתמה ברית האחים, מעריב, 20 בינואר 1978
  26. ^ זורע פורש מד"ש, דבר, 2 בפברואר 1978
  27. ^ זורע החזיר המנדט לד"ש, דבר, 16 בפברואר 1978
  28. ^ יוסף חריף, קצינים בכירים (מיל.) דנו עם בגין נגד ויתורים בסיני, מעריב, 3 באוגוסט 1978
  29. ^ עופר אדרת, בן אחד נפל בששת הימים, השני בכיפור, באתר הארץ, 10 באוקטובר 2016
  30. ^ אהרן אורגד, יונתן ברנס הובא למנוחות בחלקה הצבאית בפרדס חנה, חדשות, 26 בינואר 1988
  31. ^ מצבת מאיר זורע באתר billiongraves
מאיר זורע - תבניות ניווט