מבצע קינוח

מבצע קינוח הוא מבצע של צה"ל לכיבוש מוצב החרמון שנערך בין 21 ל-22 באוקטובר 1973 בסיום מלחמת יום הכיפורים. בקרב כבשה חטיבת גולני מחדש את ההר, ובמקביל כבש כוח משולב של צנחנים וחיל ההנדסה את החרמון הסורי. מוצב החרמון נפל ב-6 באוקטובר, עם פתיחת מלחמת יום הכיפורים, לידי הסורים, ובמהלך המלחמה התחוללו מספר קרבות בניסיון ישראלי לשוב ולהשתלט על ההר, אולם רק במבצע קינוח הצליח צה"ל לכבוש מחדש את החרמון.

מבצע קינוח

מוצב החרמון בשנת 1973
מלחמה: מלחמת יום הכיפורים
תאריכים	21 באוקטובר 1973 – 22 באוקטובר 1973 (לילה אחד)
קרב לפני	הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים
קרב אחרי	פריצת הדרך לשיא החרמון
מקום	מוצב החרמון, הר החרמון, רמת הגולן
קואורדינטות	33°18′16″N 35°47′51″E
תוצאה	כוח צה"ל כבש מחדש את מוצב החרמון
הצדדים הלוחמים מפקדים יקותיאל אדם אחמד ריפעי אל ג'וג'ו כוחות גדוד 51, גדוד 17 והפלס"ר מגולני חטיבת המילואים של הצנחנים 317, בסך הכל כ-1,000 חיילים גדוד 82 עם כ־400 חיילים אבדות 55 הרוגים, 80 פצועים 120 הרוגים, 100 פצועים
מפת המבצע

רקע

איור של חייל קומנדו סורי, אוקטובר 1973.

ערך מורחב – הכיבוש הסורי של החרמון

בפתיחת מלחמת יום הכיפורים ב־6 באוקטובר כבש הקומנדו הסורי את מוצב החרמון. לאחר יומיים, ב-8 באוקטובר, ניסה כוח מחטיבת גולני לכבוש בחזרה את החרמון. ההתקפה נכשלה ובסיומה נמנו 25 לוחמים הרוגים בהם מפקד גדוד 17 של חטיבת גולני, סא"ל דובי דרור. בין 8 באוקטובר ל־21 באוקטובר לא בוצעו ניסיונות משמעותיים לכבוש מחדש את מוצב החרמון, אך נערכו פשיטות ופעולות ל"ריכוך" העמדה הסורית ופגיעה בכוחות המחזיקים במוצב. במהלך אותה תקופה נערכה פשיטה של כוח מגדוד 51 של חטיבת גולני בפיקודו של המג"ד יהודה (יודק'ה) פלד למבואות החרמון הסורי במטרה לפגוע בחיילים הסוריים ששהו במוצב ובכך לערער את ביטחונם על ידי הטמנת מוקשים ומטעני חבלה. הפשיטה ארכה זמן ארוך מהמתוכנן בשל תוואי העלייה הקשה והכוח לא הגיע ליעד לפני עלות החמה ולכן חזר ללא פגיעה בסורים. בנוסף, הפציצו מטוסי חיל האוויר את אזור המוצב מעת לעת והארטילריה של צה"ל הפגיזה אותו. האש הזו גרמה לפגיעות מעטות בסורים שהיו מחופרים היטב סביב המוצב ולא בתוכו.

כוחות ופיקוד

ישראל

הפיקוד העליון נמסר ליקותיאל אדם. תחתיו פעלו שתי חטיבות:

• חטיבת גולני (אמיר דרורי)
  • גדוד 51 (יהודה פלד)
  • גדוד 17 (דוד כץ)
  • פלס"ר גולני (שמריהו ויניק)
  • היחידה ההנדסית הפיקודית של פיקוד צפון וכוח צמ"ה
  • שישה טנקים מחטיבה 188
• חטיבה 317 - חטיבת צנחנים במילואים (חיים נדל)
  • גדוד 471 (חזי שלח)
  • גדוד 567 (אלישע שלם)

סוריה

• גדוד 82 (סלימאן חסן)
• כוח מגדוד הסיור 183 (אחמד ריפעי אל ג'וג'ו)

ההכנות לכיבוש החרמון

חיילי צה"ל בדרך לחרמון

לוחמי צה"ל בדרך לחרמון

מפקדת קצח"ר תכננה את כיבוש החרמון על ידי כוח צנחנים מוטס כדי להפתיע את הקומנדו הסורי מאחור ולבטל את יתרון הגובה שבו ישב. הרמטכ"ל אישר, ואל"ם צימל נשלח לפיקוד צפון להציג את התוכנית העקרונית. לקראת הקרב לכיבוש החרמון בסוף המלחמה, החליט אלוף פיקוד צפון, יצחק חופי, להקים מפקדה מיוחדת לתכנון המבצע וכן לפיקוד והשליטה על הכוחות המבצעים. כמפקד המבצע מונה ראש מטה פיקוד צפון, תא"ל יקותיאל אדם. כמו כן היו חברים בצוות סגן הקחצ"ר, אל"ם אריה צידון (צימל), מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל גיורא זורע, מח"ט גולני, אל"ם אמיר דרורי, מפקד חטיבת המילואים של הצנחנים 317, אל"ם חיים נדל. הוחלט כי חטיבת הצנחנים תכבוש את מוצב החרמון הסורי לאחר שתונחת באמצעות מסוקים ברום החרמון, והיא אכן עשתה זאת בהצלחה, ואילו על חטיבת גולני הוטלה מלאכת כיבוש מוצב החרמון הישראלי, זאת בהתאם להבטחה שנתן תא"ל אדם לאל"ם דרורי לאחר כישלון ניסיון הכיבוש הקודם. מג"ד 51 הגיש לאישור החטיבה תוכנית לכיבוש מוצב החרמון הישראלי שהתבססה על עלייה ממזרח ומצפון, על פי תוואי הפשיטה לחרמון בצד הסורי שגדוד 51 ביצע לאחר הניסיון הראשון לכיבוש החרמון. אחת המטרות של הפשיטה הייתה תרגול ובדיקת היכולת לבצע את העלייה מצד מזרח ומצד צפון של החרמון. זהו מתלול קשה ביותר שגובהו כ־1,000 מטר מח'אדר ישירות אל מוצב החרמון הישראלי. פיקוד צפון לא אישר את התוכנית והפקודה הייתה לתקוף מכיוון דרום ומערב, הכיוון כלפיו נערכו כוחות הקומנדו הסורים.

ב-21 באוקטובר יצא לדרכו "מבצע קינוח" לכיבוש החרמון. יום קודם נשלח כוח מסיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו וסגנו עוזי דיין שהתמקם במצפה שלגים וביצע תצפית מוקדמת על אזור מוצב החרמון. כוח התצפית לא זיהה דבר ודיווח על תנועה מועטה כי הסורים נשארו מחופרים ולא זזו מעמדותיהם. עם זאת זיהו הלוחמים כי מוצב החרמון עצמו ריק מאדם וכי הם יכולים לכבשו, אולם למרות הפצרות חוזרות ונשנות, התעקשו בפיקוד הצפון להשאיר את כיבושו לגולני. עוזי דיין כתב על כך ש: ”מישהו העיר בפרפרזה על 'העיניים של המדינה' שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד' יקשיבו לנו”. במשך הקרב שימשו ככוח אבטחה וחסימה, הרגו ושבו עשרות מחיילי האויב.

ביום המבצע נערכה בצהריים קבוצת הפקודות האחרונה בפיקוד צפון. הפקודה כללה אמנם את סדר הכוחות והמשימות אולם הייתה חסרה במתן תמונת מודיעין טובה על היערכות הכוח הסורי שהגן על ההר. מאוחר יותר כאשר תידרך מג"ד 51 את חייליו למשימה אמר להם כי אין ברשותו מידע על כוחו וגודלו של האויב ביעד. מפקד החטיבה, אמיר דרורי, שב מקבוצת הפקודות אחר הצהריים ולא הספיק לתחקר את כוחות החטיבה כראוי, ועל כן עודד את חייליו והסביר את החשיבות של הקרב על מוצב החרמון בכך שהוא כמו "העיניים של המדינה". לאחר הקרב רואיין בני מסס מגדוד 51 והוא השתמש במשפט "העיניים של המדינה" בקשר לכיבוש המוצב והביטוי הזה דבק בו ובמוצב החרמון מאז.

כיבוש מוצב החרמון הסורי

אנדרטה לנופלי חטיבת גולני בקרבות החרמון.

המבצע לכיבוש החרמון החל אחר הצהרים, בהנחתת כוחות מחטיבה 317 במוצב החרמון הסורי. על החטיבה, תחת פיקודם של המח"ט, חיים נדל, והמג"דים, אלישע שלם וחזי שלח, הוטלה משימת כיבוש שיא החרמון, מוצב החרמון הסורי ומוצב הפיתולים. עוד בטרם החלו לוחמי גולני את הקרב על מוצב החרמון הישראלי, התכנסו לוחמי החטיבה בשדה התעופה במחניים והתכוננו להטסה בחמישה מסוקי יסעור (מאוחר יותר הצטרף מסוק נוסף). בשעה 14:00 המריא זוג המסוקים הראשון ובו חפ"ק מג"ד 471, חזי שלח ולוחמי פלוגה ב', בפיקוד עוזי צור, ועימם כוח סמנים מבית הספר לצניחה בפיקוד רס"ן רן בג (קצין אג"ם ב' של החטיבה) שהיה אמון על ארגון נקודות הנחתת המסוקים. כוח קטן, בן תשעה עשר לוחמים, בפיקוד סרן עמנואל בר-ניב, נחת על פסגת החרמון צפה על תנועות אויב וטיווח משם אש ארטילרית.

סבב ההטסות השני כלל גם את מפקד חטיבת הצנחנים 317, אל"ם חיים נדל והחפ"ק שלו. לאחר שהוטסו כל לוחמי גדוד 471 החלו נוחתים לוחמי גדוד 567 בפיקודו של אלישע שלם. בשעה 17:30 הסתיימו ההטסות, אשר הנחיתו 625 מלוחמי החטיבה על החרמון והכוחות החלו לנוע אל משימותיהם. גדוד 471, בפיקוד סא"ל שלח, הוביל את הכוחות כשהוא נע באיגוף ימני לכיוון מוצב הפיתולים. הגדוד נע לאט, כמתוכנן, בשל תנאי השטח הקשים ודלילות האוויר. פלוגה ב', בפיקוד עוזי צור, כבשה את מוצב הפיתולים לאחר קרב קצר תוך שהיא סופגת הרוג אחד, סגן מנחם פינבלט. בסריקת המוצב נמצאו חמישה חיילים סורים הרוגים ונראה היה כי חיילים נוספים ברחו.

בשל החשש מהגעת תגבורת אויב מכיוון הכפר ערנה, הורה שלח לסגנו יאיר עוגן לבצע חסימה על הציר ממזרח העולה מערנה למוצב הפיתולים. הכוח שכלל את מחלקה 2 מפלוגה ד' בפיקוד עוגן הסמג"ד ושמעון הישראלי המ"מ התמקם על המצוק ששלט על הכביש. עוגן הורה לבצע פיצוץ כדי לחסום את המעבר בכביש. לשאלתו האם יש חבלן בכוח – ענה יעקב (יקי) קדוש לוחם המחלקה שהוא חבלן משירותו בסדיר בפלוגת החאן. חיילי הכוח שנשאו את מטעני הנפץ הביאו לקדוש את המטענים והוא הכין אותם לפיצוץ. הכוח זיהה שיירה של כלי רכב עולה מערנה לכיוונם. עוגן פקד על קדוש להפעיל את המטען ונוצר פיצוץ גדול ממדים שפער בור עמוק. כתוצאה מכך הפך את הכביש לבלתי עביר לכלי רכב. לקראת השעה 01:30 דיווח עוגן ששיירת התגבורת הסורית מתקרבת לחסימה. כאשר הגיעו ראשוני הרכבים הסורים לקרבת הבור שנפער בכביש, הורה הסמג"ד על פתיחה באש. כוח החסימה (מחלקה 2 מפלוגה ד') פתח באש מנשק קל, פצצות תאורה ממרגמות חמישים ושניים מ"מ ופצצות ררנ"ט. הרכב הסורי שהוביל את השיירה נפגע ולאור פצצות התאורה נראו משאיות וחיילים בורחים. הסורים כלל לא השיבו אש. בסריקות שנערכו מאוחר יותר נמצאו שני חיילים סורים הרוגים.

הגדוד המשיך לנוע לעבר נ.ג. 2360. בדרכם נתקלו בכוח סורי, שהתבצר במה שכונה מוצב הכוכים, שפתח לעברם באש. פלוגה א', בפיקוד שי לין, שנעה בראש הגדוד פתחה באש יעילה והסתערה על הכוח הסורי. בסריקת השטח נמצאו בו כוכים ועמדות מבוצרות ושנים עשר חיילים סורים הרוגים. לפלוגה לא היו נפגעים. בחצות הלילה הגיע הגדוד סמוך ל- נ.ג. 2360. והמג"ד דיווח למח"ט כי הגדוד השלים את משימתו. גדוד 567, בפיקוד אלישע שלם, נע למשימה העיקרית - כיבוש מוצב החרמון הסורי. כשהגיע כוח החוד הגדודי למנחת המסוקים הסורי, נראה המוצב במרחק ארבע מאות מטרים מדרום למנחת. פלוגות הגדוד נערכו לכיבוש היעד בעוד המג"ד הורה לקש"א (קצין קישור ארטילרי) להנחית אש חזקה על המוצב. המג"ד, שלם, הבחין כי לא היה ירי מן המוצב הסורי והעריך שהמוצב נטוש. המוצב נסרק בזהירות ונמצא ריק מאויב. סא"ל שלם פקד על אנשיו להיערך להגנה בעמדות הריקות שבמוצב. זמן קצר לאחר השעה 03:00 דיווח למח"ט שהיעד בידו.

אנדרטה לחללי גדוד 17 בקרבות החרמון. סמוך לחניון התחתון של אתר החרמון.

קצין האג"ם, רן בג, ארגן כוח צנחנים ופינה במסע אלונקות את ההרוג ושני הפצועים שהיו לחטיבה בקרבות הלילה לשטח הנחיתה. עם בוא הבוקר נחת מסוק פינוי בשטח הנחיתה והועמסו עליו הנפגעים. בשל הקשיים בהתקפת חטיבת גולני על מוצב החרמון הישראלי הוחלט כי כוח מן החטיבה יסייע להם. אל"ם נדל שלח למשימה את מג"ד 567 סא"ל אלישע שלם, ועימו שתי פלוגות. הכוח נע באופן איטי ומאובטח בשל השטח הסלעי ועייפות הלוחמים. הכוח נתקל בחיילים סורים נסוגים מזירת הלחימה בחרמון הישראלי לכיוון צפון- מזרח. הצנחנים השיבו אש, הרגו כמה מהם ולקחו כמה בשבי כשהם סופגים פצוע אחד.

בשעה 10:00 הודיע תא"ל יקותיאל אדם לסא"ל שלם כי לוחמי גולני הצליחו במשימתם ועל הכוח לשוב למוצב החרמון הסורי. בתנועה חזרה למוצב שוב נתקלו לוחמי הגדוד בעשרות חיילים סורים נסוגים, פגעו ברבים מהם, חלקם נמלטו ואחרים נלקחו בשבי. רק לאחר מספר שעות הגיע הכוח של סא"ל שלם למוצב החרמון הסורי. בדרך חזרה ספג הכוח הרוג אחד, מרדכי גאון. אבדות החטיבה היו שני הרוגים וחמישה פצועים. אבדות הכוח הסורי מנו עשרות הרוגים ושבעה עשר שבויים. לימים העיד אל"ם במיל' משה גבעתי, אשר חקר את הקרב על החרמון, כי מפקד חטיבת גולני במלחמה, אמיר דרורי, הצר על כך שלא המליץ כי יוענק ליועד זליבנסקי, למודי בן ש"ך ולגולן צל"ש על תפקודם בקרב. גם האלופים יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, והאלוף אורי שמחוני, קצין האג"ם הפיקודי, המליצו, משנתגלה כי גולן חולה במחלת הסרטן, כי יוענק לו צל"ש. צה"ל דחה את הבקשה.

כיבוש מוצב החרמון הישראלי

חולית חיפוי לפני הכניסה לרחבת מוצב החרמון בזמן מבצע קינוח במלחמת יום הכיפורים

כיבוש מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים

כוחות ישראלים לאחר כיבוש מוצב החרמון

המאמץ לכיבוש ההר והמוצב הישראלי היה של חטיבת גולני בפיקודו של אמיר דרורי. הכוחות עלו להר בשלושה ראשים כולל כוח משוריין קטן ומספר טנקים. הכוח העיקרי בקרב היה מגדוד 51, שהגיע רגלית ממסעדה והיה אמור להגיע לגבעה 1614, לעיקול הטנק ולרכס החרמון. גדוד 17 משוריין שהורכב מחיילי סגל בסיס האימונים החטיבתי של גולני ופלוגה מגדוד 17 בתוספת 6 טנקים מחטיבה 188, כוח הנדסה וכוח צמ"ה בפיקוד דוד כץ, משימתו הייתה לפתוח את ציר הכביש למוצב החרמון ולשמש כעתודה. פלוגת הסיור של החטיבה (סיירת גולני) תוכננה להגיע באיגוף ממערב ומצפון לכוון הרכבל העליון. פלוגת הסיור לחמה בקרב קשה ברכבל התחתון וברכבל העליון, המ"פ שמריהו ויניק נהרג ברכבל העליון והכוח של הסיירת לא הצליח להתקדם. העלייה ברגל של גדוד 51 הייתה בשני ראשים והחלה לקראת חשכה. הכוחות התאחדו לפני תחילת הקרב. זרקורי ענק הוצבו ביער אודם והאירו את שמי הלילה החשוכים. הקרב החל בסביבות השעה שתיים בלילה.

חיילי הצבא הסורי התחפרו בשוחות אישיות ובין הסלעים סביב למוצב החרמון, לא בתוכו, לא לצדי הדרכים כמו ב-8 באוקטובר ולא בתעלות, ושברו באש מדויקת את התקפות חיילי צה"ל. לאחר כיבוש החרמון על ידי הסורים, נטלו לוחמי הקומנדו הסורי את מקלעי המא"ג שנותרו בשטח המוצב. במהלך הקרב פתחו הסורים במכת אש חזקה על הכוח שלחם במעלה ההר והסבו לכוח נפגעים רבים ויצרו מבוכה ובלבול בקרב לוחמי גולני שלא הבינו כיצד נורית עליהם אש ממקלעים שברשות צה"ל.

כאשר רבו הנפגעים במשך הלילה ירד הסמג"ד ציון זיו (זלוף) אל הכביש לסייע בפינוי ועלה חזרה רק כששמע כי המג"ד נפגע. כאשר הקרב הפך להיות צמוד ולא מאורגן, פגזי הסיוע הארטילרי נפלו קרוב לכוחות הישראלים ואפילו ביניהם. הקרב התדרדר לקרב אישי בין חיילי צה"ל לחיילים סוריים ללא יד מכוונת כמעט. מרכז הקרב היה סביב גבעה שסומנה במפות כגבעה מספר 16 עליה ומסביבה התנהל עיקר המאמץ. הגבעה הייתה היעד של פלוגה ג' בגדוד 51. כוחות אחרים אגפו את הגבעה ולחמו בשטח שבינה לבין המוצב. כוח של פלוגה ב' עלה לגבעה 24 שהייתה ללא חיילי אויב, שלא לפי התכנון ונשאר שם במקום לעלות לגבעה 19. כשהבין המ"פ שטעה, חשב שהוא על גבעה 22 ורק בבוקר הבין הקמב"ץ שהכוח על גבעה 24. מאוחר יותר שלח המג"ד את פלוגה א', בפיקוד סרן יהושע ויאטר, לגבעה 17. שם פגשו אנשיה את לוחמי הקומנדו הסורי שהיו ערוכים בעשרים מחפורות דו רובאיות. באותה עת נפצע בגבעה 16 מפקד פלוגה ג', סרן יגאל פסו. כמו כן נפצע מפקד הפלוגה המסייעת, סרן מיקי מוסברג, ופלד, המג"ד, דיווח למח"ט כי הקרב הפך למורכב ומתנהל באיטיות.

משהתרבו הנפגעים וההרוגים בקרב כוחות לוחמי החטיבה, ומשנפצעו מפקד החטיבה אל"ם אמיר דרורי ומפקד גדוד 51, סא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, לקח קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב גולן, יוצא סיירת שקד, את הפיקוד על כוחות החטיבה. למרות התנאים הקשים ותחושת הכאוס ששררה במהלך הקרב דבק גולן במשימה וביקש כוחות סיוע כדי להשלים את המהלך החטיבתי. לאחר שוידא כי אין עוד לוחמים בגבעה 17, שטח המפתח עליו התבצרו לוחמי הקומנדו הסורי, הפעיל גולן ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון, מהלך, שבנוסף לקרב העיקש שניהלו לוחמי גולני בפיקוד קצין המבצעים החטיבתי, יועד זליבנסקי, בגבעה 16, הכריע את הכוחות הסורים ואת הקרב.

השעות האחרונות של הלחימה בגבעה 16

גבעת הקרב (16)

בשעה 5:00 בבוקר הודיע יודק'ה פלד (מג"ד 51) לאמיר דרורי (מח"ט גולני) בקשר החטיבתי כי הוא נמצא לבד בגבעה 16 ואין לו שום מסגרת: "הצרה שפה אין לי אף אחד... אני כאן לבד פה כנראה...אין לי כאן שום מסגרת". למרות זאת, בשלב זה נשארה בראש גבעה 16 באזור מתחם השוחות קבוצה קטנה של לוחמי גולני שלחמו כל הלילה והמשיכו לנהל קרב עיקש והרואי ממרחק של מטרים ספורים כנגד כוחות מצומצמים של צלפים סורים.

גדוד 17 שפתח את ציר הכביש, נקלע לאש מסיבית מרכבל עליון כשפינה שרשראות מוקשים באזור שבין רכבל תחתון ועיקול הטנק האש פגעה במפקדי הטנקים שבכוח. בשלב זה קיבל מגד 17 פקודה מהמח"ט שהמצב בגבעה 16 קשה ושייקח פלוגה ויגיע רגלית לגבעה 16. המג"ד העביר את הפיקוד על הכוח המשוריין לסמג"ד איתן ירון וחבר למח"ט.

אחרי רבע שעה (5:15) אמיר דרורי נפצע בעת שהציב רתק מכוח העתודה והעביר את הפיקוד ליודק'ה שנפצע דקות ספורות לאחר מכן גם הוא. בשעה 05:36 יגאל פסו מ"פ ג' בגדוד 51, שנפצע במהלך הקרב מספר פעמים ביקש בקשר החטיבתי תגבורת: " יש פה כל כך הרבה פצועים שצריך הרבה אנשים פה...".

עם אור ראשון רבו הנפגעים בקרב הלוחמים שעל גבעה 16.

במקביל ללחימה העיקשת, ארטילריה החלה לנחות בעיקר על גבעה 16, על האזור בין גבעות 16 ו-17 ומקצתה על גבעה 17. בשלבים אלו של הקרב הסורים האחרונים שנותרו בשוחות החלו להיהרג, להיפצע ולהימלט בזה אחר זה. הסורים ירו כל הזמן מעמדות חפורות ומוסוות היטב. לעומתם, לוחמי גולני היו ניידים ותפסו מחסות מאחורי סלעים.

לאחר ההפגזה החלו לעלות לעבר גבעה 16 חיילים ישראליים שהיו במורדות הגבעה. לדברי דוד צרפתי, לוחם מפלוגה ג' בגדוד 51, שלחם בגבעה 16 לאורך הלילה כולו זכור כי חייל שעלה לגבעה מקרב הכוחות החדשים ונשא מכשיר קשר על גבו הגיע מטרים ספורים על יד קבוצה של 5 לוחמים מפלוגה ג' ששכבו בשקט בין גוויות שהיו במקום. הקבוצה כללה גם את: המ"פ סרן יגאל פסו, אוהלי עודד, המ"כ סמל אברהם פרץ ואלישע פרזמה. מול קבוצת הלוחמים הללו נותרו צלפים סורים בודדים. החייל היה בדרכו לכיוון המוצב כאשר נורה מאש צלף סורי. אוהלי עודד זחל לעבר החייל שנפצע במטרה לסייע לו אך נורה מאש הצלפים. חובש שהוזעק למקום ממורדות הגבעה על ידי אלישע פרזמה כדי לטפל בהם, נהרג גם הוא.

בשלב זה, הונחתה בפעם השנייה ארטילריה. אך הפעם היה מדובר בארטילריה כבדה מאוד, הפעם הארטילריה כוונה לעבר מתחם השוחות בגבעה 16, לרבות על הלוחמים הישראליים שהיו שם. המח"ט אמיר דרורי מצביע על כך כי: "אני נפצעתי בשעה 05:00 ופוניתי לאחור, לאחר מכן החלה ההפגזה...היו שעתיים וחצי של הפגזות שבהן לפי דעתי היו רוב הנפגעים.". לאחר שהארטילריה פסקה, סיפר דוד צרפתי בעדותו במחלקה להיסטוריה כי המ"פ יגאל פסו דיבר בקשר בכעס רב על כך שלא הגיעה תגבורת ועל כך שהפגיזו את כוחותינו. לאחר מכן שוחח עם דוד צרפתי וביצע הסתערות לעבר הצלף הסורי.

בנקודה זו החלו להגיע ראשוני הלוחמים מגדוד 17 בפיקוד דוד כץ למתחם השוחות בגבעה 16. כץ קיבל הוראה מהמח"ט לחלץ את גדוד 51 וארגן את חייליו לחפות ולחלץ את פצועי גדוד 51 אחורה. תוך כדי החילוץ נפגע מכשיר הקשר שלו. הוא זחל לעבר חפ"ק המח"ט ומקצין האג"מ נודע לו שמגד 51 נפצע ושהפיקוד הורה להישאר במקום ושכוחות צנחנים מהחרמון הסורי הכבוש, וממגדל שמס עולים לכבוש את החרמון, הוא הודיע שהוא לא מחכה לצנחנים ויוצא להסתערות. כץ הורה לקצין האג"ם להפסיק את הארטילריה שפגעה בעיקר בכוחותינו ופתח בהסתערות להשלמת כיבוש גבעה 16 וגבעה 17. השבירה של הסורים הייתה מיידית. חלק קטן מהם שהמשיך בלחימה חוסל על ידי לוחמי גדוד 17 שתוגבר בלוחמים נוספים מגדוד 51.

לאחר שיגאל פסו נהרג, דקות ספורות לפני הגעת הכוחות מגדוד 17 שהוזכרו לעיל, דוד צרפתי חיסל את הצלף הסורי שפגע ביגאל פסו ובזמן זה נותרו חיים בשיא גבעה 16 אלישע פרזמה ואברהם פרץ. סמל אברהם פרץ נמצא על ידי הסמג"ד ציון זיו בשעה 09:00 כשהוא פגוע קשה ומכשיר קשר על גבו, בדרכו למוצב החרמון הישראלי.

סיום הקרב

קמ״ן גדוד 51, עלי לוין, תולה את דגל החטיבה על האנטנה במוצב החרמון

חייל על פסגת החרמון עם דגל ישראל המתנוסס לראשונה מאז שנכבש

הקצינים הסוריים שידעו כנראה על נפילת המוצב שלהם וראו שחיילי צה"ל לא נסוגים, חששו לחייהם ועזבו בלילה במהלך הקרב את המקום ואת החיילים הסורים שלחמו בעקשנות ובמקצועיות. לקראת בוקר נטשו הסורים את החזית כאשר הבינו כנראה את מצבם. זו הייתה נקודת ההכרעה כיוון שהסורים היו מחופרים היטב ובעמדות שולטות והיה חשש שבאור יום יהיה מצב חיילי צה"ל בהר גרוע מאשר בלילה. קצין האג"ם של החטיבה, יואב גולן, סיפר לימים, שהצליח לבטל הפצצה של אזור הקרב שנועדה להשיג הכרעה בכל מחיר. בשמונה בבוקר התחילה ההסתערות של גדוד 17, על גבעות 16 ו-17 וכבש אותם עד שעה 09:00. בערך בשעה 10:00 כבש גדוד 17 את מוצב החרמון הישראלי. מג"ד 17 הורה להניף דגל ישראל ודגל גולני על תורן המוצב שהונפו על ידי קצין המודיעין של גדוד 51, סגן עלי לוין, שהצטרף לגדוד 17. בשעה 10:30 דיווח מג"ד 17 דוד כץ: "תחנות כל העולם, החרמון בידי גולני". ב-10:35 בבוקר דיווח גולן לפיקוד הצפון כי- "אנחנו למעלה, הדגלים שלנו מתנופפים ברוח". בשעה 10:45 חבר סמח"ט הצנחנים מרא אלעמי אל דוד כץ שהעביר לאחריותו את המוצב הכבוש. בקרב נהרגו 55 חיילי צה"ל וכ-80 נפצעו. המוטיבציה, ההקרבה והנחישות של חיילי צה"ל היו מהגורמים שהכריעו את הקרב.

לאחר הקרב

באוקטובר 2022, לציון 49 שנה לקרב, חשף ארכיון צה"ל תמליל והקלטות מרשת הקשר, בהן נשמע גם קולו של מפקד סיירת גולני שמריהו ויניק רגעים ספורים לפני שנפל בקרב.

ביקורת שהועלתה במשך השנים

• תצלומי אוויר של אזור החרמון והמוצב לא היו בידי כוחות צה"ל הלוחמים בשטח. תצלומי אוויר כאלה מהימים האחרונים לפני הקרב היו בנמצא בידי צה"ל אי שם במפקדות. תצלומים כאלה יכלו לעזור מאוד בתכנון הקרב בשל ידיעת המיקום של האויב.
• בידי הסורים היה ציוד רב לראיית לילה אבל בידי צה"ל לא היה ציוד כזה. ציוד ראיית הלילה עזר לסורים להיטיב לפגוע בכוחות צה"ל. מפתיע שבלילה חשוך הסתפק הצבא בזרקורים רחוקים להאיר את שמי הלילה.
• נחיתות מספרית של צה"ל לעומת הכוחות הסורים. צה"ל לא הצליח או לא מצא לנכון לרכז כוח גדול יותר למאמץ של סוף המלחמה, במבצע שנראה לו חשוב מאוד וניתן היה להעריך את הקושי במשימה לאור הכישלון בפעולה הראשונה.

• לא היה ניצול ההצלחה של צה"ל בתחילת הלילה בתפיסת המוצב הסורי לשם כיבוש מוצב החרמון.
• פגיעה מאש ארטילריה ידידותית של צה"ל. האם היא נבעה מחוסר שליטה או מרצון לכבוש את החרמון בכל מחיר?

ראו גם

• מוצב החרמון
• הכיבוש הסורי של החרמון
• הניסיון הישראלי הראשון לכיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים
• הקרבות על שיא החרמון
• אנדרטה לנופלי חטיבת גולני בקרבות החרמון

לקריאה נוספת

• אילן כפיר, הקרב על החרמון, הוצאת דביר, 2013.
• אביחי בקר, אינדיאנים על גבעה 16 - פלוגה בקרב החרמון, הוצאת משרד הביטחון, 2003.
• אבי בטלהיים (עריכה), לא המילים מדברות על המוות, ספר זיכרון לחללי גדוד הבוקעים הראשון, מלחמת יום הכיפורים, הוצאה לאור עצמית.
• דני אשר (עורך), הסורים על הגדרות: פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, הוצאת 'מערכות', 2008.
• דוב לסלרוט, רעות שכזאת, דפוס ג'רוסלם פוסט 1975.
• משה גבעתי, הישרדות בספטמבר - לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל, חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013, עמ' 161–227.
• משה גבעתי, המערכה בחרמון - הקרבות ברכסי החרמון במלחמת יום הכיפורים ולאחריה, תל אביב: הוצאת מערכות והוצאת מודן, תשע"ה-2015.
• משה גבעתי, שלוש לידות בספטמבר, תל אביב: הוצאת 'מערכות' ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ן- 1990.
• Abraham Rabinovich, The Yom Kippur War: The Epic Encounter That Transformed the Middle East, 2005. באנגלית, הוצאת שוקן, עמוד 592.
• אלישיב שמשי, נוע כבר, לכל הרוחות!, הוצאת מודן, 2011, פרק רביעי: לאט וחכם עם הצלחה מהירה, חטיבת צנחנים 317 בכיבוש החרמון הסורי 21–22 באוקטובר 1973, עמודים 67–84.
• אלישיב שמשי, בהם יותר מכל: על סוד ההצלחה של צה"ל, הוצאת משרד הביטחון, 2005, עמודים 151–153.
• אלישיב שמשי, איפה אני נמצא לעזאזל, הוצאת משרד הביטחון, 2001, עמודים 57–66.
• אלישיב שמשי, ולא אשוב עד כלותם, הוצאת משרד הביטחון, 2005, פרק רביעי: משימה בלתי אפשרית, סגן מודי בן ש"ך מ"פ חי"ר בקרב התקפה, עמודים 45–53.
• אלישיב שמשי, אליהם נשואות העיניים- על מפקדי חטיבות בשדה הקרב, משרד הביטחון- הוצאה לאור, 2006, עמ' 109–139.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע קינוח בוויקישיתוף

• יומן המבצעים של פיקוד הצפון בזמן כיבוש החרמון, באתר ארכיון צה"ל
• בעקבות לוחמי גולני בקרבות החרמון
• הקרבות על מוצב החרמון, מורשת קרב, יד לבנים
• פליקס פריש, יש נשר בשמים, באתר nrg‏, 15 בינואר 2007
• אורי בר-יוסף, החשבון האישי של מלחמת הברירה הלאומית, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2003
• משה גבעתי, ככה לא כותבים ספר, לעזאזל!, מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973
• אביחי בקר, הרוח של פלוגה ב', באתר הארץ, 19 בספטמבר 2001
• משה גבעתי, שני גדודים אמת אחת?, מערכות, גיליון 440, ‏ ינואר 2012.
• אחיקם משה דוד, תיק מבצע קינוח יוצא לאור: כך נכבש החרמון, באתר nrg‏, 12 במאי 2012.
• טל לאור, הצנחנים טוענים: כבשנו את החרמון, לא גולני, באתר nrg‏, 25 בספטמבר 2012.
• אביתר אורן, ‏כך כבשנו את החרמון: שישה לוחמים חוזרים לקרב על פסגת המדינה, באתר ‏מאקו‏, 25 בספטמבר 2012.
• רוני דניאל ונועם בן ציון, ‏צפו: לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים - חיילי גדוד 51 חזרו לחרמון, באתר ‏מאקו‏, 15 באפריל 2013.
• משה גבעתי, ‏החוקר התברבר בשטח, מערכות 406, 2006
• פצ"ן/אג"מ – יומן מבצעים 'מבצע קינוח', תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• מוצב החרמון במלחמת יום כיפור, בערוץ היוטיוב של ארכיון צה"ל
• ד"ר אורי מילשטיין, ‏הגיבורים הנשכחים של צה”ל: הקצין שלקח פיקוד על חיילים עד שנהרג בקרב על החרמון, באתר מעריב אונליין, 20 ביולי 2019
• כיבוש החרמון - לקחי חטיבת גולני, בבלוג "נעמוש, 17 במרץ 2024

עדויות מפקדים

• עמית נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", באתר nrg‏, 2 באוקטובר 2003
• אבי צור, גיבור בעל כורחו, ריאיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל גיליון 196 דצמבר 2005, כפי שפורסם באתר "פרש".
• אלוף-משנה אמיר דרורי, מתוך הספר "אני נשבע לך" (סדרת ראיונות בגלי צה"ל שערך אביגדור קהלני עם לוחמי מלחמת יום הכיפורים במלאת 30 שנה למלחמה), הוצאת כתר, 2003, עמודים 301–306.
• יועד לודר, יודקה פלד, דויד כץ, רן גינוסר, הלוחמים חושפים: מה באמת קרה בחרמון?, באתר nrg‏, 4 באוקטובר 2012.
• עוזי דיין, "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית", באתר ישראל היום, 17 בספטמבר 2010
• דבר מפקד גדוד 51 בקרב על החרמון, תא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, חלק א', מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973.
• דבר מפקד גדוד 51 בקרב על החרמון, תא"ל יהודה (יודק'ה) פלד, חלק ב', מתוך אתר לוחמי גדוד 51 במלחמת יום הכיפורים, 1973.
• משה גבעתי, המלחמה שלי, מערכות, גיליון 391, ‏ אוקטובר 2003.
• אחיקם משה דוד, 40 שנה אחרי: נחשפים יומני מלחמת יום כיפור, באתר nrg‏, 22 ביוני 2013.
• חזי שלח, ספינקס ללא חידה, מעריב, ‏ 27 בספטמבר 1988.
• יודקה פלד – קרב החרמון השני, בבלוג "נעמוש", 12 במרץ 2024

עדויות חיילים

• דוד צרפתי, כך התביישתי והתחלתי להילחם, באתר ynet, 2 באוקטובר 2003
• מה קרה לעיניים של המדינה, מגזין עיתון תל אביב
• חברי גדוד 51 על גבעה 16 בחרמון., אנחנו כבשנו. אנחנו, הקניבלים, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 2004
• אביחי בקר, הקרב שלא נגמר, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", ‏ 15.07.2005, כפי שפורסם באתר "פרש".
• פרוספר אטיאס, מהמחלקה שלי יצאו רק שלושה חיילים ללא פגע, באתר הגבורה במחנה, 17.7.09 כפי שפורסם באתר הגבורה.
• אביחי בקר, מחקו אותי, הארץ, ‏ 09.10.1998, כפי שהועלה באתר פרש.
• ליאור בן עמי, "אני מתאר לעצמי שיש שבויים סורים שזוכרים את הפנים שלי. אבל הייתי הגון. יכולתי להיות הרבה יותר אכזרי", באתר ynet, 17 בספטמבר 2021
• יוסי גרשון, ‏הקרב לכיבוש מוצב החרמון, מבט מל"מ 94, יוני 2023, עמ' 47