נצרות אורתודוקסית

הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה, אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.

נצרות אורתודוקסית

למעלה: הצלב המשולש הנפוץ בקרב הכנסיות האורתודוקסיות שבמזרח אירופה.
שורשים, סיווג והנהגה
דת	נצרות
מקור השם	שבע המועצות האקומניות
תאריך ייסוד	1054
מספר מאמינים	220,000,000 (נכון ל־Unbekannter Wert)
ארגונים ופעילות
מוסדות	autocephalous Eastern Orthodox church, Orthodox Church in America, הכנסייה האורתודוכסית הפולנית, הכנסייה האורתודוקסית האלבנית, הכנסייה של יוון, Orthodox Church of the Czech Lands and Slovakia, הכנסייה האורתודוקסית המקדונית, הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה, Orthodox Church in Japan (Moscow Patriarchate), Church of Cyprus, הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית האנטיוכית, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של אלכסנדריה, הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית, הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים, הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, הכנסייה האורתודוקסית הסרבית, הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול

בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם). לעיתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה.

היסטוריה

ראשית ימי הכנסייה

האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בשל פועלם של פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופול, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות.

קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית היא אסורה. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם התרחבות מספר המאמינים בנצרות באו גם מחלוקות: מספר רבי מעלה בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות מהמקובל של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הוגדרו כמינויות דתית.

אחרי ועידת ניקיאה

בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה בין מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו, ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם "מונופיזיטיות", אף שחסידיה מעדיפים את השם "מיאפיזיטיות" (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.

כנסיית וסילי הקדוש במוסקבה, אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסית

קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק האיקונוקלאזם, שראשיתו בכך שלאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, כפה על פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.

התנצרות העמים הסלאביים

במהלך המאות ה-9 וה-10, הנצרות האורתודוקסית שלחה מיסיונרים אל העמים הסלאביים אשר התיישבו ברחבי אירופה המזרחית.

בעקבות בקשתו של מלך המוראבים רוסטיסלאב קירילוס ומתודיוס המציאו את האלפבית הקירילי ותרגמו את התנ"ך למה שהפך לסלאבית כנסייתית עתיקה. לאחר שנתקלו בעוינות מצד מיסיונרים קתולים מהקיסרות הפרנקית, עברו קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם לעמים אחרים: כך, מתודיוס הטביל לנצרות את הסרבים, ותלמידיו תרגמו את כתבי הקודש לבולגרית לבקשת המלך הבולגרי אשר חפץ בצמצום ההשפעה היוונית בממלכתו.

מאוחר יותר, בשנת 988 מיסיונרים מביזנטיון שבאו לקייב ביוזמת הנסיך ולדימיר הטבילו לנצרות את הסלאבים המזרחיים, אבות הרוסים, האוקראינים והבלארוסים של היום.

הפילוג הגדול

ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית

החל מתקופה מסוימת החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית "ומן הבן" (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופול.

ציון דרך נוסף בפילוג קרה בשנת 1054 עת הכריזו מנהיגים נוצרים משני המחנות נידוי אלה על אלה.

ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופול ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.

תקופת הרנסאנס והעת החדשה

בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול, השריד האחרון של האימפריה הביזנטית, וכעבור זמן לא רב כבשו גם את סרביה האורתודוקסיות (יוון ובולגריה נכבשו עוד קודם לכן); השלטון העות'מאני היה סובלני כלפי הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות נפילת קונסטנטינופול, מוסקבה (בראשות הנסיך איוואן השלישי) הכריזה על עצמה כעל יורשתה הרוחנית והתרבותית של העיר, וכונתה "רומא השלישית".

במאה ה-18 הרוסים הביאו את הנצרות לאלסקה, ובמאה ה-19 אורתודוקסים רבים היגרו מאירופה לארצות הברית; אל אלה הצטרפו גם אוניאטים (נוצרים מזרחיים אשר הצטרפו לקהילה הקתולית בעקבות ועידת טרנטו במאה ה-16) רבים שהיגרו לארצות הברית ולא הוכרו כקתולים על ידי הכמרים הקתוליים שם ולכן חזרו לאורתודוקסיה, וכך נוסד המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה הכפוף לפטריארך מוסקבה.

המאה ה-20 וה-21

בשנת 1917 התחוללה מהפכת אוקטובר, ברוסיה השתרר כאוס, ואורתודוקסים רבים, כמרים ועמי-הארץ כאחד, ברחו מפני הבולשביקים. בשנת 1920 פטריארך מוסקבה טיחון שיגר הוראה שאמרה כי מחוזות אשר נותקו מהפטריארכיה של מוסקבה צריכים להתנהל באופן עצמאי עד אשר ניתן יהיה לחדש את הקשר עם הפטריארכיה. הדבר הפך את המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה לכנסייה אוטונומית דה פקטו, ובשנת 1970, לאחר חידוש הקשר עם מוסקבה, ניתן לה מעמד של כנסייה עצמאית (אוטוקפלית). עם זאת, חלק מהכנסיות האוטוקפליות האחרות אינן מכירות במעמדה זה, אך עדיין מחשיבות אותה לחלק מהקהילה האורתודוקסית.

ב-5 בינואר 2019 הכריז הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול, ברתולומאוס, על הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית ככנסייה בעלת מעמד אוטוקפאלי (עצמאי) ובך הפריד את פטריארכיית קייב ואוקראינה מהתלות בפטריארכיית מוסקבה, אליה הייתה כפופה משנת 1686.

תאולוגיה

כמו כמעט כל הכנסיות האחרות, הקהילה האורתודוקסית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (היפוסטאזיס). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים האל הבן שהתגשם בישו ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית. הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא הדיופיזיטיות שנקבעה בוועידת כלקדון: ישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות מושלמות, אלוהית ואנושית. כנגזר מכך, כמו הקתולים, מאמינים האורתודוקסים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים ומושלמים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לקתולים, מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו פסוקית ומהבן, "פיליוקווה"). המחלוקת אודות רוח הקודש היא הסוגיה התאולוגית העיקרית המפרידה בינם לנצרות המערבית.

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוקסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעיתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוקסית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורה הקדושה. היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפרשנות הנוצרית. מקורות עיקריים למסורת הם החלטותיהן של וועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות.

האורתודוקסים דוחים את הדוגמות על צדקתו ועליונותו של האפיפיור על פני הכנסייה. במקום המגיסטריום הקתולי, הסכמה רחבה בכנסייה היא המעניקה תוקף החלטות וקביעות חדשות, ובשל כך הקנוניזציה של הכרעות והוגים שונים היא תהליך איטי וממושך. כמו כן הם דוחים את הדוגמה על כור המצרף.

ציור קיר במנזר אורתודוקסי ביוון

מראה כנסייה אורתודוקסית בפינלנד

פולחן

הפולחן האורתודוקסי דומה במהותו לפולחן הנוצרי הקתולי, אך יש לו גם מאפיינים ייחודים משל עצמו:

סקרמנטים • טבילה • וידוי • סעודת האדון • צלב • איקונין • תפילה • קדושים • שרידי קדושים • הצטלבות (נצרות) • צום, עלייה לרגל

כמו כן, הכנסייה האורתודוקסית ידועה בהתנגדותה לשימוש בכלי-נגינה בתפילה, מסורת עתיקה מימי אבות הכנסייה כמו יוחנן כריסוסטומוס, שגינו את השימוש במוזיקה כבלתי-צנוע וחושני. הטענה שכלים כמו עוגב וכינור שימשו את הלויים במקדש נענתה בכך שכשם שפעולות סמליות מקדימות אחרות מן הברית הישנה לא עברו אל הברית החדשה (כמו הקרבת חיות), כך גם כלי שיר. באורתודוקסיה מותרת שירת א קפלה בלבד, ויש לה מסורת עשירה ומפותחת של זמרת מקהלה.

סקרמנטים

ערך מורחב – סקרמנט

תהלוכה ליד כנסייה אורתודוקסית בבולגריה

הקהילה האורתודוקסית מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, כמו הקהילה הקתולית, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואים והסמכה לכמורה.

• הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה האורתודוקסית. במהלך הטקס כל גופו של האדם נטבל במים שבאגן הטבילה שלוש פעמים (בניגוד לכנסייה הקתולית, שלשיטתה די בהזלפת מים על גוף הנטבל), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש. מי שהיה בעברו נוצרי אורתודוקסי ועבר לדת אחרת, אינו נזקק לטבילה כדי להפוך שוב לאורתודוקסי, ודי לו בטקס האישוש; ברם, מי שנטבל לנצרות על ידי כנסייה מקהילה אחרת, צריך להיטבל מחדש אם ברצונו להצטרף לקהילה האורתודוקסית.
• האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה האורתודוקסית. בטקס האישוש האורתודוקסי, מי שנטבל נמשח בשמן הקודש, ומשנמשח, רשאי ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון.
• סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה האורתודוקסית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה האורתודוקסית, הופכים לגופו ולדמו של ישו. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו, וכן צמו, התוודו והתפללו קודם לכן.
• הווידוי נועד לנוצרי אורתודוקסי שחטא ושב, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקדם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעיתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, אשר בא להבהיר את מהות החטא ואת הדרך להתמודד עמו להבא. לעיתים קרובות העונש כולל הרחקה זמנית מקבלת סעודת האדון, שכן, על-פי האמונה האורתודוקסית, קבלת סעודת האדון דורשת טוהר פנימי רב.
• המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). המשיחה ניתנה בעבר בעיקר לאנשים שעל ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע על כל מי שצריך ריפוי גופני או נפשי, ובלבד שהלה התוודה לפני כן. כמו כן היא ניתנת לכל המאמינים ביום ד' החל לפני חג הפסחא ובחגים מרכזיים.

צום

כנסייה אורתודוקסית-יוונית מראה מבפנים

הצום בנצרות נתפש כאופן שבו האדם, אשר קיבל טבע גשמי לאחר החטא הקדמון והגירוש מגן עדן, מתגבר על נטיותיו הגשמיות ובכך מתקרב אל העולם הרוחני. בניגוד לעולם היוני-רומי בו שלטה התפיסה של אחדות בין צורכי הגוף והנפש, הדתות המונותיאסטיות, ובכללן הנצרות-אורתודוקסית הניחו כי התנזרות גופנית מעלה את האספקטים הרוחניים באדם.

על-פי רוב הצום הנוצרי האורתודוקסי איננו צום מלא והוא כולל הימנעות מאכילת בשר, דגים, מוצרי חלב ושאר מאכלים שמוצאם מן החי, שמן זית ויין, וכן הימנעות מקיום יחסי מין. תקופות שבהן נהוג לצום הן:

• התענית הגדולה, שהיא 40 הימים שלפני יום א' לפני פסחא;
• השבוע שלפני חג הפסחא;
• צום השליחים, הנמשך מיום ב' שאחרי יום א' הראשון אחרי פנטקוסט ועד ל-29 ביוני, יום פטרוס ופאולוס;
• צום עליית מרים, הנמשך שבועיים לפני חג עליית מרים;
• צום המולד, שהוא 40 הימים שלפני חג המולד.

בנוסף לכך, ישנם ימי צום שאינם נכללים בתקופות האמורות, כגון חג הצלב ויום יוחנן המטביל, וגם ימי ד' וימי ו' מדי שבוע הם ימות צום (והנזירים האורתודוקסיים גם בימי ב'), למעט בשבועות שאחרי פסחא, פנטקוסט, חג המולד, ויום א' שבו מזכירים את פרשיית הפרושי והמוכס (יום א' החמישי שלפני תחילת התענית הגדולה); הדבר נעשה על-מנת שאף אחד לא יוכל להתרברב כדוגמת הפרושי, אשר צם פעמיים בשבוע מדי שבוע.

כמו כן, אלה הרוצים לקבל את סעודת האדון אינם אוכלים או שותים מחצות הלילה ועד לטקס עצמו; צום מלא נדרש מכל הנוצרים ביום שישי הגדול וביום שבת הקדוש (החלים בשבוע שלפני חג הפסחא), ברם ככלל צום מלא נאסר בימי א' ושבתות.

טקס ניסוך מים עלי ידי כמרים בכנסייה אורתודוקסית

תפילה

ערך מורחב – פולחן ביזנטי

הגברים נכנסים לכנסייה בגילוי ראש, והנשים שמות כיסוי ראש. שני המינים מתפללים יחדיו לרוב בעמידה כביטוי לכבוד. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות אין מקומות ישיבה.

תפילה בכנסייה רוסית-אורתודוקסית

קוליבה

קוליבה היא "עוגה" המורכבת מחיטה ודגנים. השימוש בקוליבה הוא לרוב לכבוד חגי קדושים וטקסי לוויות והשכבות.

קדושים

קדוש הוא אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודקסית בתהליך הגלורפיקציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה מרטירים, שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח פולחן קברי קדושים, והשראה לסיפורי קדושים. במהלך מרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים על מנת לזכות בנאמנות האוכלוסייה המקומית, והעלאת וחיזוק השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפסים הקדושים כמעין דרך נוספת שאיתה ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל על ידי תפילה לקדוש, קיום חג לכבוד הקדוש, עלייה לרגל לקבר שלו ותפילה לשרידיו. לרוב הקדושים מיוצגים על ידי איקונין כאשר אורתודוקסים רבים נוהגים להתפלל למען קרובי משפחתם על ידי תפילה ותחנונים מול תמונה של הקדוש ובתמורה לעזרתו נוהגים להדליק לכבודו נרות ולשים ליד צלמו לוחיות, פתקי משאלה, צלבים ופרחים. שרידי קדושים הם חפצי פולחן עיקריים אשר מייצגים את הקדוש בימי הביניים והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקודשים כמסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים. הכנסייה האורתודקסית מציינת את לכבוד כל הקדושים ביום ראשון שאחרי חג פנטקוסט.

איקונין

ערך מורחב – איקונין

איקונין מכנסייה באודסה

השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.

בשימוש מסוג זה, איקונין יכול להיות ציור גדול בקיר הכנסייה או ציור קטן על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעיתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטסיס", קיר של איקונין.

איקונין מוארים לעיתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".

כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).

חגים ומועדים

הימים החגיגיים של הכנסייה האורתודוקסית הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אמו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים אם הם חלים ביום ראשון.

אנשי הכנסייה האורתודוקסית (להוציא את יוון), חוגגים את אותם חגים מרכזיים של הנוצרים הקתולים כמו חג המולד וחג הפסחא אך בניגוד אל הנוצרים הקתולים האורתודוקסים מציינים אותו בתאריכים שונים על פי הלוח היוליאני כך שבפועל חג המולד האורתודוקסי נחגג ב-7 בינואר, בניגוד לחג המולד הקתולי שנחגג ב-25 בדצמבר.

ארגון

תחומי השיפוט של הכנסיות האורתודוקסיות ברחבי העולם

קתדרלת גאורגיוס הקדוש באיסטנבול, מושב הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול

הקהילה האורתודוקסית המזרחית כוללת בתוכה 14 כנסיות אוטוקפאליות (עצמאיות), שחלקן כוללות בתוכן כנסיות אוטונומיות:

בראשות פטריארכים:

• הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול, שתחתיה נמצאת
  • הכנסייה האורתודוקסית הפינית;
  • הכנסייה האורתודוקסית האסטונית;
• הכנסייה האורתודוקסית של אלכסנדריה;
• הכנסייה האורתודוקסית של אנטיוכיה;
• הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, שתחתיה נמצאת
  • הכנסייה האורתודוקסית שבסיני;
• הכנסייה הרוסית (הנקראת גם "פרבוסלבית"), שתחתיה נמצאות
  • הכנסייה האורתודוקסית הלטבית;
  • הכנסייה האורתודוקסית המולדבית;
• הכנסייה האורתודוקסית הסרבית;
• הכנסייה האורתודוקסית הרומנית, שתחתיה נמצאת
  • הכנסייה הבסרבית;
• הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית;
• הכנסייה האורתודוקסית הגאורגית;

בראשות ארכיבישופים:

• הכנסייה הקפריסאית;
• הכנסייה האורתודוקסית של יוון;
• הכנסייה האורתודוקסית הפולנית;
• הכנסייה האורתודוקסית האלבנית ;
• הכנסייה האורתודוקסית הסלובקית.

בראש כל כנסייה אוטוקפאלית עומד פטריארך או ארכיבישוף, ותחתיו פועל כנס (סינוד) של בישופים מהכנסייה הזו. בנוסף לכך, הקהילה האורתודוקסית יכולה להחליט ולזמן ועידה אקומנית - כנס של בישופים מכל הקהילה, לשם קבלת החלטות שתחייבנה את כל הכנסיות בה. לפטריארך של קונסטנטינופול, אף שהוא נחשב למכובד מבין ראשי הכנסיות ונקרא "הפטריארך האקומני" אין עליונות על ראשי הכנסיות האחרים, בניגוד לאפיפיור של הכנסייה הקתולית, הנחשב לראש הקהילה הקתולית כולה הן בתואר והן בפועל.

קיימת דרגת ביניים של מיטרופוליט, תואר בכיר מהבישוף ונמוך מהפטריארך.

בראש כל מחוז כנסייתי בכנסייה אוטוקפאלית או אוטונומית עומד בישוף. תחתיו פועלים כמרים ודיאקונים.

בנוסף קיימת נצרות אורתודוקסית מערבית.

קישורים חיצוניים

• גאורגס פלורובסקי, The Byzantine Fathers of the Sixth to Eighth Century (באנגלית)
• מילכה לוי, ‏מאבקה של האורתודוקסיה על השליטה בפטריארכיה הירושלמית במאה השביעית, קתדרה 64, תמוז תשנ"ב - יולי 1992, עמ' 58-31
• summary/Eastern-Orthodoxy נצרות אורתודוקסית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הכנסייה האורתודוקסית המזרחית, דף שער בספרייה הלאומית