פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

רמי קמחי הוא מבקר תרבות, חוקר ספרות עברית, חוקר ויוצר קולנוע ופובליציסט.

קורות חייועריכה

רמי קמחי נולד בבנימינה. הוריו, ספרדים, דוברי לדינו, עלו לישראל ממצרים, אליה הגיעו הוריהם כמהגרים בשנות העשרים של המאה העשרים מירושלים (משפחת אביו) ומאיזמיר (משפחת אמו). אביו היה מורה לעברית ולאנגלית בתיכון של בנימינה עד לסגירתו, שם לימד, בין השאר, את אהוד אולמרט ואת אהוד מנור. קמחי גדל בחולון והיה חניך ופעיל תנועת הנוער העובד והלומד, יצא במסגרתה לנח"ל ושימש בה גם בתפקידים שונים. בתפקידו האחרון היה רכז קן רמתיים.

בתקופת שידורי הניסיון של ערוץ 2, יצר וביים קמחי את אחת התוכניות הראשונות של הערוץ "מסיבת ריקודים עם אילן בן שחר" (1989-90). בהמשך, בין השנים 1992-1989, שימש כבמאי בית (אולפן) באולפני הכבלים. במהלך שנות המילואים שלו ביחידת ההסרטה של מודיעין כתב וביים עשרות סרטי הדרכה.

קמחי הוא זוכה פרס דב סדן לספרות עברית לשנת 1993 על הצעת מחקר מצטיינת בנושא עיבודים מספרות לקולנוע. הוא זכה בפרס וולגין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "חתונתה של גליה" (1986), ובפרס שרת התרבות ליצירה ברוח הציונות על סרטו (בימוי, תסריט, הפקה) "ליל הפתאים" (2015). קמחי הוא בעל תואר ראשון מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, במסלול הפקה ותואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת תל אביב.

הוא בעל תואר DEA מהחוג לציוויליזציה יהודית של אוניברסיטת פריז.

בשנת 2008 קיבל קמחי דוקטורט מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן (אן ארבור) ארצות הברית. נושא התזה: "סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית". הדוקטורט המתורגם לעברית ראה אור כספר בהוצאת רסלינג בשנת 2012.

קמחי משמש כמרצה לקולנוע החל מ-1986. בשנים 2005-1993 לימד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בשנים 2008-2003 לימד במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת מישיגן (אן ארבור) ארצות הברית. בשנת 2014 לימד בתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. כמו כן לימד במדרשה לאמנויות בית ברל, ובאוניברסיטה הפתוחה. בשנים 2005–2004 שימש ראש החוג לקולנוע במכללת הדסה, ירושלים.

בשנים 2009–2011 שימש ראש מסלול קולנוע וטלוויזיה בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. משנת 2009 ואילך הוא מרצה בכיר מומחה בבית ספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל.

קמחי הוא חבר האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה. פעיל בעמותת "עלה" לאמנות ישראלית, שמוציאה לאור את סדרת הספרים של "בימת קדם לספרות" ואת כתב העת "הכיוון מזרח", שקמחי היה ממייסדיו ומהכותבים הראשונים בו. כמו כן, פעיל קמחי בעמותת הבוגרים של "איסף" – עמותה ישראלית לחינוך המעניקה מלגות לסטודנטים מוכשרים בעלי רקע סוציו אקונומי נמוך, ובבית לוויק – בית עיתונות היידיש בישראל.

קמחי גר בתל אביב. אחיו הבכור רוני קמחי חזר בתשובה והוא שדרן ברדיו החרדי. הוא זכור במיוחד בזכות תוכניתו היומית "חדשים לבקרים" ששודרה ברדיו 10 בשנים 2003-1996 (תחת הפסבדונים אהרון בר).

עבודתועריכה

הן בעבודתו האקדמית והפובליציסטית והן בסרטיו עוסק קמחי בהשפעתה המצמיתה של שלילת הגלות על השיח האתני בישראל, ובדרך בה מתכתבות זהויות/תרבויות של מיעוטים במרחב הישראלי – כמו התרבות/זהות הספרדית-מזרחית, תרבות היידיש, והתרבות והזהות הפלסטינית, כפי שהן משתקפות בספרות ובקולנוע – עם השיח הציוני. עמדתו של קמחי היא ש"התרבות המזרחית" היא ילידת השיח הישראלי, ונמצאת בשלב של התגבשות ו"ספירת מלאי" ולעת הזאת היא תרבות של מחאה שמתכתבת עם תרבויות וזהויות של העולם השלישי.

קמחי הוא הראשון שהגדיר את סרטי הבורקס הישראלים והראשון שהצביע על כך שאינם משקפים "תרבות מזרחית", אלא דווקא תרבות אתנית אשכנזית ושורשיהם ניתנים לאיתור בספרות יידיש קלאסית.

בטרילוגיה הדוקומנטרית שלו על משפחתו הגרעינית "גולים על אדמתם", שמתעדת קורותיה של משפחתו הספרדו-מזרחית במאה העשרים, עוסק קמחי בזהותם התרבותית הספרדו-מזרחית של הוריו, בטראומת ההגירה שחוו הוריו ובתיאורו של הניכור על רקע אתני ותרבותי שחוו במציאות של השיח הישראלי, כמו גם בזהותו שלו כצבר ספרדו-מזרחי. הטרילוגיה הוקרנה ברטרוספקטיבה חגיגית במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי של ירושלים ב-2008.

אודות סרטיועריכה

חתונתה של גליה (עלילתי, 1986, 22 דקות)עריכה

סרטו הראשון של קמחי שהוא גם עיבוד חפשי לסיפורו של א.ב. יהושע (מות הזקן, 1962) "חתונתה של גליה".

הסרט זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובפרס הטלוויזיה הגרמנית בפסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי של מינכן. כמו גם זכה בפרס על עריכת הפסקול הטוב ביותר בתחרות מוגרבי.

העלילה מספרת על נתי שנוסע לחתונתה של בת-זוגו מהעבר מבלי שהוזמן אליה. נתי נוסע לבדו באוטובוס לחתונה הנערכת בקיבוץ בדרום והנהג מתעלל בו בדרך. בחתונה מקבלת גליה את פניו בידידותיות, אך נוטשת אותו מיד אחר כך. יש מבקרים שראו בסרט אלגוריה לאומית על אי האפשרות לקיומו של קשר בר קיימא בין עם ישראל (נתי, הגיבור) לבין ארץ ישראל (גליה).

חיים אידיסיס משחק בסרט את תפקיד נתי; ושאול מזרחי מגלם את דמותו של הנהג.

הסרט הוקרן ברשת ZDF הגרמנית ובטלוויזיה האוסטרית בשנת 1987, כמו גם, הוקרן באותה שנה במשך כחודש לפני הסרט הארוך בבית קולנוע מרכזי בפריז (קולנוע לה רפובליק), כמו כן, הוקרן הסרט בערוץ 1 ב-1992, והוקרן בערוץ 6 בכבלים במסגרת התוכנית "קצר וקולנוע" (ובליווי ריאיון עם קמחי שערך איתן גרין) ב-1994.

הטרילוגיה הדוקומנטרית: "גולים על אדמתם" (2006-1997)עריכה

מסעותיי עם אחי (תיעודי, 1997, 26 דקות)עריכה

הפרק הראשון בטרילוגיה הדוקומנטרית על משפחת קמחי הגרעינית. העלילה: הבמאי, רמי, הוא חילוני ואילו אחיו הבכור, רוני, חזר בתשובה והפך לחרדי עשרים שנה קודם לעשיית הסרט. בסרט שבים האחים אל המקומות בהם גדלו כילדים ואל בית הסבא בירושלים. הם מנסים לייצר ביניהם דיאלוג ולבנות מחדש את הקרבה שאבדה להם עם השנים.

צילום: אמנון סלומון, הפקה: ילון גורביץ'. בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הוקרן ב"קשת", ערוץ 2, ב-1997.

סינמה מצרים (תיעודי, 2001, 47 דקות)עריכה

הסרט מספר על הנרייט עזר, אמו ילידת מצרים של קמחי, והוא מעין משל על היחסים המורכבים בין יהדות המזרח לישראל ולשיח הציוני. הסרט משלב קטעים מתוך הסרט המצרי הקלאסי "לילה נערת הכפר" (1941), בכיכובה של השחקנית היהודיה-מצריה לילה מורד ובבימויו של הבמאי היהודי-מצרי טוגו מזרחי.

הסרט מצביע על האירופוצנטריות של יהדות מצרים. אירופוצנטריות שהיא בין השאר תולדה של העובדה כי יהודי מצרים, במיוחד היהודים הספרדים בה, ראו עצמם אירופים והפנימו את הבוז האירופי כלפי תרבות המזרח. עמדות אלה היו להם לרועץ כשהגיעו לישראל והתפיסה הציונית החד-ממדית סיווגה אותם כערבים.

הסרט מעלה את הטענה כי השבר הגדול של היהודים הספרדו-מזרחים לא קרה, כמו שנהוג לחשוב, במעבר לישראל, אלא כבר בארצות המוצא שלהם, ולאחר שהם בחרו להתנתק מתרבויותיהם היהודיות העתיקות והמירו אותן במודרנה אירופית. המעבר לארץ רק חיזק השבר. צילום: יואב קוש, עריכה: נטלי אשכנזים, הפקה משותפת של שירות הסרטים הישראלי ו"יס". הוקרן ב"יס" מספר פעמים בשנים 2001 ו-2004.

שפת אב (תיעודי, 2006, 48 דקות)עריכה

הסרט מספר על יעקב (ז'אקו) קמחי, אביו של קמחי, יליד אלכסנדריה, מצרים, מורה לאנגלית. הוא מתמקד בתקופת לימודיו בבית המדרש לרבנים ספרדיים, באי רודוס, בשנים 1939-1932- מוסד שהיה הפרויקט העצמאי האחרון של היהדות הספרדית באגן הים התיכון. הסרט מלווה בפסקול מקורי של שירים בלדינו המושרים ומעובדים בידי יסמין לוי. הסרט עורך אנלוגיה בין המעצורים הרגשיים של האב לבין היעלמותה של התרבות היהודית הספרדית, תרבות הלדינו, והיטמעותה בתוך השיח הציוני והמודרנה האירופית, ומצביע על חשיבותה של השמירה על שפת האם (במקרה זה הלדינו) לשלמות הרגשית והנפשית של הפרט. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים. צילום: יואב קוש, מוזיקה: יסמין לוי, משחק: דגנית דדו. הפקה: הרשות השנייה, בתמיכת קרן רבינוביץ'. הוקרן בערוץ 2, קשת, בשנים 2006 ו-2008.

ליל הפתאים ( דוקו-דרמה ,2015, 57 דקות )עריכה

הסרט זכה בפרס שרת התרבות ליצירה ברוח הציונות ( 2015 ) . הסרט מספר את סיפורה של מחתרת יהודית שפעלה באלג'יר בזמן מלחמת העולם השנייה והצליחה, בעזרת 400 מתנדבים, רובם ללא הכשרה צבאית קודמת, להשתלט על העיר, אלג'יר, בירת אלג'יריה, בה שהו באותה עת 20,000 חיילים מיומנים של צבא וישי, לשבות את ראשי הממשל של וישי בצפון אפריקה, כמו את ראש הגייסות המזוינים, מרשל ז'ואה, את סגנו של פטן, אדמירל דארלן, את הנציב התליון של אלג'יריה, את ראש המשטרה של אלג'יריה, ולמסור את העיר ואת ראשי הממשל לידיהן של בעלות הברית שכוחותיהן נחתו לחופי אלג'יר בבוקר שלמחרת. הקרנת הבכורה של הסרט נערכה בפסטיבל היהודי הבינלאומי של ירושלים. צילום: יואב קוש, הפקה: שדרר הפקות-רשות השידור, ערוץ 1 . בתמיכת: ערוץ 1, מחלקה דוקומנטרית, קרן אביחי, קרן גשר. הוקרן לראשונה בערוץ 1 במסגרת הסיפור האמיתי בינואר 2015 .הסרט זכה בפרס משרד התרבות ליצירה ברוח הציונות ( 2015 ).

מחקריועריכה

ספריםעריכה

שטעטל בארץ ישראל – סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית

הספר ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2012. [1] קמחי טוען בספר ש"סרטי הבורקס", אותם יצרו במאים אשכנזים, שיחזרו מציאות יהודית גלותית פרה מודרנית וניסו באופן זה לגרום לצופיהם האשכנזים והמזרחים כאחד תחושת הקלה מהניכור שחוו במרחב הציוני.

לטענת קמחי, סרטי הבורקס מציגים, לצד תיאור כביכול ריאליסטי של השכונה המזרחית של תקופתם, גם שחזור סימבולי של תרבות היידיש האשכנזית, דרך העתקה והצגה מחדש של דפוסי הייצוג של השטעטל היהודי המזרח אירופי, כפי שהופיעו בספרות יידיש קלאסית. המעברה ב"סאלח שבתי", למשל, נראית כמו שטעטל מזרח-אירופי קלאסי, שתיש לבן, שכאילו יצא מציורי השטעטל של שגאל, משוטט בסמטאותיו. ואילו הגרעין העלילתי של "חגיגה בסנוקר" דומה להפליא לזה של המחזמר היידי "שני קוני למל".

לטענת קמחי, החמיאה לצופים המזרחים העובדה שהגיבור בסרטים הוצג כמזרחי וזאת אף על פי שפעמים רבות, כמו במקרה של "סאלח שבתי" (חיים טופול) או "חגיגה בסנוקר" (יהודה ברקן), הוא גולם בידי שחקן אשכנזי, כמו גם העובדה שהקהילה המזרחית בסרטים הוצגה כיהודית, גם אם פרה מודרנית. חנופה זאת למזרחים, יחד עם העובדה שהסרטים מהדהדים תרבות יידיש, ולפיכך קוסמים גם לקהלים אשכנזים, היא הסיבה העיקרית להצלחה האדירה לה זכו סרטי הבורקס, וזוכים לה עד היום, בקרב שני קהלים אלה.[2]

אודות מאמרים נבחרים (לפי סדר הופעתם)עריכה

קישור לכל מאמריו האקדמיים של רמי קמחי באתר researchgate :

https://www.researchgate.net/profile/Rami_Kimchi

הספר והחיים - קולנוע ישראלי והאתוס הלאומי ( מאזנים, 1997)עריכה

נקודת המוצא של המאמר [3] היא טענתה של פרופ' אניטה שפירא כי האתוס הלאומי הציוני הוא במידה מרובה תוצאה של פולמוס אינטרטקסטואלי שהתנהל בימי התגבשות הציונות כתנועה לאומית. פולמוס שהשתתפו בו, בין השאר, טקסטים פובליציסטיים של אחד העם, מצד אחד, שטען כי התנועה הלאומית צריכה להישאר נאמנה למקורותיה היהודים, ושל ברדיצ'בסקי מן הצד השני, שטען כי מטרתה של התנועה הציונית היא להפוך את היהודים לעם ככל העמים ולאפשר לו להיטמע בקבוצת העמים האירופים. המאמר מצביע על כך כי הפולמוס הזה משוחזר בקולנוע הישראלי הדרמטי, דרך העמדות שמהדהדים הסרטים החל משנות החמישים, וכי אם בשנותיו הראשונות של הקולנוע הישראלי הוא דבק בעמדותיו של ברדיצ'בסקי, החל משנות השישים הוא מתחיל להדהד את הקונפליקט בין שתי העמדות, ואילו החל משנות התשעים של המאה העשרים, הוא נוטה להדהד דווקא את עמדותיו היהודו-צנטריות של אחד העם.

רפובליקה ספרותית ישראלית ( הכיוון מזרח, 1999)עריכה

המאמר [4] דן במאפייניה של הספרות המזרחית הנכתבת בארץ, כפי שהם משתקפים בספרים שפורסמו בסדרת הספרים החלוצית של "הוצאת קדם", תוך כדי השוואתם לאלה של הספרות העברית ההגמונית. לצורך הדיון מאמץ המאמר את ההגדרה של אלבר תיבודה – רפובליקה ספרותית, ומגיע למסקנה כי לרפובליקה הספרותית המזרחית המאפיינים הבאים (אתוס):

בו בזמן שהספרות העברית ההגמונית מתארת את ההוויה הציונית, הארץ ישראלית, נוטה הספרות הישראלית מזרחית לתאר דווקא את מציאות החיים בארץ המוצא של המחברים. בו בזמן שהספרות העברית ההגמונית נוטה לסמן את הוויה הציונית, הארץ ישראלית, כנקודת המוקד של האני הלאומי ואת ההוויות היהודיות הגלותיות כהוויות פריפריאליות למרכז זה, החלוקה הזאת במידה מרובה מתהפכת בספרות ישראלית מזרחית. או, במילים אחרות, בשביל מחברים מזרחיים, הגלות היא דווקא כאן בישראל, ואילו החיים האמיתיים, האותנטיים יותר, הם בגלות. למרות זאת, מציין קמחי, המחברים המזרחיים אינם עושים אידיאליזציה של החברה יהודית הגלותית, אלא מבקרים אותה, במיוחד על רקע הפטריארכאליות שלה ויחסה המחפיר לאישה.

משפט לקדוש ( Re'eh ,2000)עריכה

המאמר [5] משווה בין הסרט "קדוש" של עמוס גיתאי והרומן "המשפט" של קפקא ומציג אותן כיצירות שמשותף להן הוא שהן נוצרו על ידי מחבר יהודי חילוני, כלומר יהודי-נוצרי (כפי מכנה קמחי במאמר את היהודי החילוני), שמנצל אותן כדי להציץ בהשתאות, ומעמדה שמשיכה ודחייה משמשים בה בערבוביה, אל העולם היהודי-דתי.

הפער שלא נסגר: חתרנותו הלשונית של צ'רלי וחצי 2010 ( בלשנות עברית, 2010 )עריכה

המאמר [6] טוען שסרטי הבורקס הם חתרניים במובן החברתי. סרטי הבורקס נוצרו בשנים בהן הגישה השלטת במדעי החברה לגבי המזרחים הובלה על ידי "תאוריית המודרניזציה", שלפיה בעוד אשר האשכנזים היו מודרניים עם הגעתם ארצה, המזרחים היו פרה מודרניים ותפקידה של המדינה, לפיכך, היה להפוך אותם למודרניים באמצעות תיקון וטיפוח, ובאופן שיוביל בהכרח לצמצום הדרגתי של הפערים, ביניהם לבין האשכנזים, ובסופו של דבר לכך כי פערים אלה ייסגרו.

המאמר בוחן את הדיאלוג ב"צ'רלי וחצי" ומוצא שהוא מהדהד מסר הפוך: שהמזרחים עברו תהליך של דגנרציה בישראל וכי לא רק שהפערים ביניהם לבין האשכנזים לא הצטמצמו עם השנים, אלא שהם גדלו. ב"צ'רלי וחצי", העברית של דור ההורים – למשל של זכי, האבא של צ'רלי, (אריה אליאס) טובה יותר מהעברית של דור הבנים (צ'רלי עצמו - יהודה ברקן (ואילו העברית של הדור השלישי (מיקו) היא הקלוקלת מכולם.

(A Turn towards Modernity: The Ideological Innovation of Sallah ( Shofar ,2011עריכה

המאמר [7] מנתח את הסרט "סאלח שבתי" (1964) מהפרספקטיבה של השיח הפוסט קולוניאלי ועומד על כך שהסרט מציג שני חידושים יחסית לסרטים שקדמו לו:

  1. עד לראשית שנות השישים בחר הקולנוע הישראלי להתעלם מכל מה שסותר את האתוס הציוני במציאות הישראלית. בסרטים הופיעו בעיקר דמויות שהיו חלק מהרפרטואר דמויות המופת הציוניות: חיילים, חלוצים, אנשי אדמה, קיבוצניקים. ב"סאלח שבתי" (1964), ראשית, הגיבור הוא יהודי מזרחי, וזאת בפעם הראשונה בקולנוע הישראלי, כמו גם, במרכז הסרט עומדות דמויות שאינן שייכות לקטגורית דמויות המופת הציוניות, כמו דמות השכן האשכנזי, נהג המונית האשכנזי, הזוג הבורגני היקי מרמת גן ועוד. בנוסף לכך, דמויות המופת הציוניות המופיעות בסרט מסומנות כבעלות תכונות גלותיות, פרה עבריות, כך למשל מזכיר הקיבוץ דובר עברית במבטא רוסי ומדבר בסרט ביידיש, הקיבוצניקים מוצגים כבטלנים העסוקים בעיקר בהתפלפלות מילולית וכו'.
  2. עד ל"סאלח שבתי, נרטיב העל של הקולנוע הישראלי הציג מעבר מגלותיות לעבריות. הסרטים העבירו את הדמויות המרכזיות שלהם מסע שבסופו רכשו, או הכירו, בעליונותן של תכונות עבריות, שהוצגו בהם כמנוגדות לתכונות היהודיות הגלותיות. "סאלח שבתי" מציג לראשונה נרטיב שונה שמבוסס על מעבר מפרה מודרניות למודרניות.

סאלח, שמוצג בתחילת הסרט כיהודי גלותי פרה מודרני, כלומר כחסר מקצוע מודרני, כבעל אמונות טפלות, וכבעל היכרות מוגבלת עם חידושי הטכנולוגיה המודרנית ושיטה הפוליטית חברתית המודרנית, עובר בסוף הסרט מהמעברה, שמעוצבת בסרט כשטעטל יהודי פרה מודרני, להתגורר בשיכון מודרני, עובדה שמסמלת את המסלול שהוא עושה במהלך הסרט, שעיקרו הכרה בעליונותה של המודרניות.

מצד שני, הסרט, "סלאח שבתי" הוא שמרני מצד הפוליטיקה של הזהויות המשתקפת בו, שכן הדיכוטומיה בין פרה מודרניות למודרניות שהוא יוצר משרתת את האינטרסים של האליטות הציוניות האשכנזיות של התקופה, ומשכפלת את ההיררכיה החברתית הרצויה לה. כך בעוד סלאח משפחתו מוצגים כפרה מודרניים לחלוטין, הדמויות האשכנזיות מוצגות כמודרניות ברמות שונות, החל מהשכן האשכנזי של סאלח שמוצג כמודרני בקירוב, ועד לאנשי הקיבוץ - חוד החנית הציוני - המוצגים כהיפר מודרניים.

הערות להתקבלותה של ספרות יידיש קלאסית בשנות השישים והשבעים- ( מורשת ישראל, 2013 )עריכה

המאמר [8] מעלה את הטענה כי אף על פי שלכאורה, באופן פורמלי, תרבות היידיש הייתה מגונה בישראל של שנים אלה, וסבלה משלילת הגלות של השיח הציוני, הרי שבשנות השישים, כשהעוצמה של שלילת הגלות פחתה במקצת מחד ועדיין היו הרבה דוברי יידיש מבית מאידך, הייתה פריחה יחסית לתרבות יידיש. חלקה הייתה גלויה, כמו הוצאה לאור של ספרים ביידיש, וחלקה הייתה סמויה, כמו תרגומים מספרות יידיש, שלא הצהירו על עצמם ככאלה. כאלה היו גם סרטי הבורקס, שתירגמו ספרות יידיש קלאסית לקולנוע מבלי להצהיר על כך. באופן דומה, מראה קמחי שהתקבלותם של סופרי היידיש הקלאסיים בשיח הספרותי הישראלי של אותה תקופה לא הייתה כל כך גרועה כפי שנהוג לחשוב, והיא קשורה ישירות לאופן שבו מילאו הסופרים הללו את תביעותיו של השיח הציוני מהספרות הלאומית. כך למשל, הסופר היידי שהתקבל בצורה טובה ביותר בישראל היה מנדלי מוכר ספרים, שביקורתו כלפי השטעטל נתפשה כשלילת הגלות, שהייתה בעיני מבקרי הספרות העברית, ובעיקר ברנר, תנאי הכרחי לציונות.

(2019 ,Altering Hebrewness: Holocaust-Survivor Characters in Under the Domim Tree (Etz Ha’domim Tafus ( Jewish Film and New Mediaעריכה

בסרט זוכה האוסקר " בנו של שאול " ( הונגריה 2015 ) זוועות חיי היום יום במחנה ההשמדה אושוויץ מוצגות ישירות באמצעות שימוש יצירתי באמצעי הבעה קולנועיים . אף סרט ישראלי לא העז לעשות זאת. השואה הופיעה בקולנוע ישראלי רק בעקיפין כשהיא מיוצגת על ידי דמויות של ניצולי שואה בסרטים. יותר מכך, זיכרונות השואה של דמויות אלה הושתקו לעיתים קרובות והבנייה הקולנועית שלהן  נוצלה להדהוד מטונימי  של האידאולוגיה הציונית בזמן צילום הסרט.

בסרט "עץ הדומים תפוס"( ישראל 1994 ) תופסות דמויות ניצולי שואה את שלשלת התפקידים הראשיים. הוא הופק בתקופה של שינויים  דרמטיים  בפוליטיקה הישראלית- תקופה בה נחתמו שני הסכמי שלום בין ישראל ושכנותיה הערביות- עם ירדן ועם הפלסטינים. המאמר מנתח את האופן בו מעוצבות דמויות  ניצולי השואה בסרט מתוך הנחה כי עיצובן יכול ללמד אותנו על שינויים באידאולוגיה הציונית שאירעו, אם אירעו, עקב ההתפתחויות הללו באותן שנים דרמטיות.

סרטים (תסריט ובימוי)עריכה

ספריםעריכה

ספרים, מאמרים וקישורים על הסרטיםעריכה

  • Shemer Yaron, Trajectories of Mizrahi Cinema: in Identities in Motion: An Israeli Cinema Reader. Miri Talmon and Yaron Peleg, eds. University of Texas Press, 2011.
  • Shemer Yaron, Identity and Subversion in Contemporary Mizrahi Cinema in Israel, University of Michigan Press, 2013 pp. 66-71.
  • Shohat Ella, Israeli Cinema : East/West and the politics of representation ,New Edition, I.B. Tauirs ,New York ,2010 pp.305-306
  • Yossef, Raz, "Restaging the Primal Scene of Loss," Third Text, vol. 20, issue 3/4 (2006): 487-498. (מאמר על "סינמה מצרים")
  • Bloch, Talila, "Orient Instead of Henriette," Aufbau 25 (2002): 28-29.
  • גת יונתן, "סינמה ספרדיסו", הכיוון מזרח 28, 2015 עמ' 112-120
  • שמואלוף מתי, "המקום בו נוצר הקרע", הכיוון מזרח 12 (2006) : 83-87.
  • קוזלובסקי-גולן איבון," מסך של שכחה: על היעדר חווית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל", רסלינג 2017, עמ' 231-237 .

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קמחי רמי, שטעטל בארץ ישראל - סרטי הבורקס ומקורותיהם בספרות יידיש קלאסית, רסלינג ,2012, 311 עמ'.
  2. ^ אילן מושינזון, ‏"בסופו של דבר מדובר באהבה", קשר 46, אביב 2014, עמ' 175-174. (כאשר הקישור שבור ניתן למצוא את גיליונות "קשר" באתר JSTOR, בגישה חופשית דרך אתר הספרייה הלאומית)
  3. ^ קמחי רמי, "הספר והחיים - קולנוע ישראלי והוויכוח על האתוס הלאומי" ,מאזנים 6 (1997): 120-114.
  4. ^ קמחי רמי, "רפובליקה ספרותית ישראלית", הכיוון מזרח 1 (2000): 12-4.
  5. ^ קמחי רמי, "משפט לקדוש", ראה, החוג לציוויליזציה יהודית - אוניברסיטת פריס, 2000, עמ' 106-99.
  6. ^ קמחי רמי, "הפער שלא נסגר: חתרנותו הלשונית של צ'רלי וחצי" (ישראל, 1974)" בלשנות עברית, מס' 65, ינואר 2011.
  7. ^ " Kimchi Rami, A Turn towards Modernity: The Ideological Innovation of Sallah", Shofar, University of Nebraska Press, vol 29 ,number 4, summer 2011, pp 1-23.
  8. ^ קמחי רמי, "הערות להתקבלותה של ספרות יידיש קלאסית בשנות השישים והשבעים", מורשת ישראל מס' 10, נובמבר, 2013; עמ' 159-140.