סאלח שבתי

סרט קולנוע ישראלי משנת 1964

סאלח שבתי הוא סרט קולנוע קומי ישראלי בבימויו של אפרים קישון ובכיכובו של חיים טופול, שיצא בשנת 1964. זהו הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וגם הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב בקטגוריית "סרט הזר הטוב ביותר". מאוחר יותר הופק גם כמחזמר.

סאלח שבתי
Sallah.jpg
בימוי אפרים קישון
הופק בידי מנחם גולן
תסריט אפרים קישון
עריכה דני שיק
שחקנים ראשיים חיים טופול
גאולה נוני
גילה אלמגור
אריק איינשטיין
שרגא פרידמן
זהרירה חריפאי
שייקה לוי
פופיק ארנון
אסתר גרינברג
מוזיקה יוחנן זראי
צילום פלויד קרוסבי; ניסים לאון (ניצ'ו)
מדינה ישראל
חברה מפיצה סרטי נח
הקרנת בכורה 2 ביוני 1964
משך הקרנה 110 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 400,000 ל"י
פרסים פרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר[1]
פרס גלובוס הזהב לשחקן הטוב ביותר (חיים טופול)
מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקעעריכה

"סאלח שבתי" החל כמערכון שכתב אפרים קישון ללהקת הנח"ל ב-1955, לתוכניתה השמינית, "בין מגל לחרב" ונקרא "סעדיה והסעד".[2] על בסיס המערכונים שנוצרו בעקבות המערכון הראשון, יצר קישון סרט קולנוע בהפקתו של מנחם גולן, בו כיכב חיים טופול, ובתפקידים משניים השתתפו זהרירה חריפאי, גילה אלמגור, אסתר גרינברג, אריק איינשטיין, שייקה לוי, גאולה נוני, שרגא פרידמן ומרדכי ארנון. נערכו 45 ימי צילום, ועלות ההפקה הסתכמה ב-400,000 ל"י.[3] הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-2 ביוני 1964, בקולנוע חן בירושלים.[4] הוא זכה להצלחה קופתית כבירה ומכר 1,184,900 כרטיסים, הישג המציב אותו כסרט השלישי הנצפה ביותר בתולדות ישראל.[5] שמואל אור, מבקר "חרות", כתב כי "למרות ערכו האמנותי הירוד, שבר סאלח שבתי את כל שיאי הקופה... אין ספק: סאלח שבתי יהיה הסרט הישראלי הראשון, שללא כל מענקים וסובסידיות, יכסה את כל הוצאות הייצור שלו ויכניס רווח רב ליצרניו."[6] הוא שווק לחו"ל, הצליח גם בבתי הקולנוע בארצות הברית, זכה בפרס גלובוס הזהב ואף הועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

העלילה מתרחשת בשנות החמישים לאחר הקמת מדינת ישראל, ומראה בצורה סאטירית את שהתרחש באותם זמנים, על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח ויחסם של ילידי הארץ אליהם, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית והפוליטיקה הישראלית הלא נקייה – כל זאת דרך דמותו של סאלח, עולה חדש שהגיע לישראל עם משפחתו ונאלץ להסתגל במהירות להווי החיים הישראלי.

את ההשראה לדמותו של סאלח שאב קישון מעולה חדש, שהוא ומשפחתו התגוררו עמו בצריפון במעברת "שער העלייה" בחיפה, בשנת 1949. יש הרואים בשמו של סאלח כשם סימבולי המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי",[7] כדוגמת הביטוי "סליחה שאני חי" (לאחר מלחמת ששת הימים הוציא קישון ספר הומוריסטי בשם "סליחה שניצחנו").

עלילהעריכה

סאלח שבתי הוא עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם), בשנות ה-50 המוקדמות, מעט לאחר הקמת מדינת ישראל. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידאולוגי. עם התקרבות מועד הבחירות, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה.

שחקניםעריכה

 
צילום מאחורי הקלעים מן הסרט "סאלח שבתי". מימין לשמאל: אפרים קישון, גאולה נוני וחיים טופול

צילומיםעריכה

הסרט צולם במצלמת "אריפלקס" של אולפני הרצליה, שהיית מצלמת-קולנוע השימושית היחידה בישראל באותה תקופה, לכן את הסרט צילמו במשך חמישה ימים בשבוע בלבד, כי ביום השישי השתמשו במצלמה כדי לצלם את יומן-החדשות לקולנוע.[8] קטעים מהסרט צולמו בפנימיית הכפר הירוק,[8] השיכון המופיע בסרט צולם בשכונת יד התשעה בהרצליה.[9] לצורך הצילומים, הוקם סט צילום בחורשת אקליפטוסים בהרצליה, בה הוקם שחזור של מעברה הכולל צריפונים ופחונים שעיצב יוסף קרל.[10][11]

פרסיםעריכה

הסרט היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". כמו כן, הסרט זכה ב-2 פרסי גלובוס הזהב, אחד בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" והשני בקטגוריית "השחקן הטוב ביותר" עבור חיים טופול.

המחזמרעריכה

בתחילת 1987 החליט תיאטרון "הבימה" להעלות מחזמר המבוסס על הסרט, לקראת חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל, עם מוזיקה שתלחין נורית הירש למילים של חיים חפר[12]. בקיץ 1987 הוכרז שאפרים קישון יביים את המחזמר, אך יערוך בו שינויים בטקסט לעומת הסרט. חבר הכנסת מתי פלד העלה את הנושא בוועדת החינוך של הכנסת, כאשר זו אירחה את שר החינוך, יצחק נבון. שהיה ממונה על חגיגות שנת ה-40. פלד שלח לשר מכתב ארוך, ובו בקשה למנוע מתיאטרון הבימה להעלות הצגה המכילה, לפי תפיסתו, מסרים גזעניים הלועגים לבני עדות המזרח[13]. במקביל החלה סערה תקשורתית בעד ונגד הצגת המחזמר[14]. למרות זאת נמשכה ההפקה וזאב רווח לוהק וגאולה נוני לוהקו לתפקידים הראשיים[15]. עפרה חזה גם הוזמנה להשתתף, אך היא דחתה את ההצעה[16].

בתחילת 1988, במהלך החזרות מספר שחקנים פרשו מהמחזמר, בעיקר בטענה שקיבלו תפקיד קטן וזניח, בהם אפי בן ישראל, נתן נתנזון, שושיק שני ושמוליק סגל[17]. בנוסף התלוננו שחקני "הבימה" הקבועים, שהשחקנים שלוהקו להצגה שאינם עובדי התיאטרון, ירוויחו שכר העולה במאות אחוזים על שכר שחקני התיאטרון הקבועים[18]. עם זאת שבוע לפני הצגת הבכורה, ביום העצמאות 1988, כבר נמכרו 80,000 כרטיסים[19]. במהלך הצגת הבכורה הפגינו בחוץ קבוצה של כ-20 איש, בהם השחקן יוסף שילוח, בטענה שהמחזמר הוא גזעני[20].

מבקרי התיאטרון נתנו למחזמר ביקורות שלילית. שוש אביגל מ"חדשות" כתבה: "קישון לא במיטבו, מדביק רסיסי להקה צבאית למסכת קיבוץ, קיטש וקלישאות מכל כיוון, טלאים מכמה מחזות־זמר אחרים והכל עובר חביבי, כי הוא משחק על רגשות הקהל בסגנון אספת בחירות משנת 1981"[21]. יהודית אוריין בידיעות אחרונות" כתבה: "תחרות קשה וצמודה בין הרע מאוד לבין העוד יותר גרוע". אליקים ירון מ״מעריב" כתב: "אינני יודע איך לכנות את התפלות הזאת", והוסיף: "גם חפלה לא כדאי לקיים שלוש שעות, מחשש של קלקול הקיבה". מיכאל הנדלזלץ ב״הארץ" הגדיר את ההפקה "מחזמר פרווה". מירי פז כתבה ב״דבר": "סאלח שבתי׳ לא תוסיף כבוד להישגי התיאטרון הלאומי... הגרסה התאטרלית מרדדת את הטקסט להביך"[22]. למרות הביקורות המחזמר זכה להצלחה מסחרית גדולה. לאחר שהוצג ברציפות כחצי שנה בתיאטרון "הבימה", הוא המשיך להציג ברחבי המדינה, בהפקתו של משה יוסף, לרוב עם צוות השחקנים המקורי, ועד סוף 1989 הוצג כ-500 פעמים[23].

הפקותעריכה

1. תיאטרון הבימה, הצגת בכורה: 21 באפריל 1988

השיר מתוך המחזמר, "אח יא-רב" (מילים: חיים חפר, לחן: נורית הירש), הפך ללהיט גדול בביצועו של רווח.

2. הדרן וצח כרמלי, 2002

3. התיאטרון הקאמרי, הצגת בכורה: 25 ביוני 2008

  • יוצרים: במאי - משה קפטן, במאי משנה - תומר מוקד, תפאורה - ערן עצמון, תלבושות - יובל כספין, כוריאוגרפיה - מיטל דאמרי, ניהול מוזיקלי: יוסי בן נון, עיצוב תאורה - מרטין עדין, מפיק ראשי - אבי גז, קלידים - גיורא ליננברג/נדב רובינשטיין, קורפטיציה - מיכל סולומון, עיבודים - יוסי בן נון ועמית פוזננסקי
  • שחקנים: סאלח שבתי - איציק כהן, אתרוגה - שרונה אלימלך/לימור עובד, שמעון שבתי - אוהד יהודאי, חבובה שבתי - אלינור אהרון, גולדשטיין - גיל קפטן/נדב אסולין, נוימן - דויד בילנקה, פרידה - שרית וינו אלעד/אורית פלג, צ'צ'יק - רועי קקון/ערן חגי, בת-שבע - טל בלנקשטיין, זיגי - גלעד שמואלי/גיא ברכה, יחזקאל שולטהייס - יובל ברגר, נרציסה - דקלה הדר/איה שבא, בר הוניג - ניסו שליו, דניאל וייסברגר - יעקב תמיר/דן קיזלר.
  • שחקני מתנ"ס שדרות: אלברט אלחרט, משה ליבנה, אביחן וקנין, דודו אבגי, נדב בניטה, גלעד ממן / בועז צפריר, מיטל סיאני, דניאל אוחנה, סתיו כהן, ליאור עזרן, נעה סאים, סתיו חג’בי, רון מרקוביץ, אליה בראון, בר כנעני, יובל צ’יבוטרו, טל דהן.

4. תיאטרון השעה הישראלי, הצגת בכורה: 26 במרץ 2014

5. תיאטרון תל אביב ("מאור מיימון הפקות"), הצגת בכורה: 9 במאי 2018

6. תיאטרון ארצי מייסודו של סמי לוי, הצגות בכורה: יוני 2021

  • יוצרים: עיבוד: אורן יעקובי, בימוי: צדי צרפתי, כוריאוגרפיה: מיכל שי, ניהול מוזיקלי: ליאור רונן, תפאורה: לילי בן נחשון, תלבושות: אלכס קוכמן, תאורה: סאני מיכאלוב, מפיק: דניאל רבינוביץ'
  • שחקנים: סאלח שבתי- איציק כהן, אתרוגה- הילה מערבי, שמעון שבתי- עדי אלון, זיגי- גל פופולר, חבובה שבתי- נופר סלמאן/ סתיו וקנין, בת שבע הופשטטר- לירון ויגדור, ההונגרי- פיני טבגר, שולטהייס- גיל וסרמן/ ארז וייס, וייסברגר - יפתח קמינר, נוימן- אופיר וייל, פרידה- נוי עזריה, גולדשטיין- רועי וינברג, נרציסה- לי שבתאי, תומר אזולאי, מתן קפלן, מריאנה סינצ'וק, אורי לביא, אדיר בובליל, עמית גולדרייך, ליה שפירא, שירה שלם, אמה זיזה כהן

ביקורתעריכה

למרות הצלחתו הכבירה של הסרט, במיוחד בקרב בני עדות המזרח, נמתחה עליו ביקורת קשה באמצעי התקשורת. הביקורת הייתה בשני פנים: על איכות הסרט ועל דרך הצגת הדמויות בו.

טענתם של מבקרי הקולנוע הייתה שזהו סרט עם כישורי משחק ותסריט דלים. קישון העיד שגולדה מאיר הורתה לא להוציא את הסרט מחוץ לגבולות ישראל, אך לאחר הצלחתו בארצות הברית והפרסים שזכה בהם – היא חזרה בה. הסרט נחשב כראשון בסוגה שכונתה מאוחר יותר "סרטי בורקס". הוא כלל את עיקר הארכיטיפים העלילתיים ששימשו לאחר מכן ברוב סרטי הבורקס: התנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח להערים על האליטה האשכנזית השלטת.

בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] הועלתה מצד מבקרים שונים טענה כי "סאלח שבתי" מציג את דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטריאוטיפית ונלעגת, דמות של חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחרים. יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, ה"צברים", ומתארם כיהירים ואטומים כלפי העולים ומי שאינו נמנה עם חברתם. קישון הגיב שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כלפי פוליטיקאים ואנשי השלטון ויחסם לאדם הפשוט.

סאלח שבתי בתרבותעריכה

 
חיים טופול כסאלח שבתי, דיוקן עצמי

בתוכנית "זהו זה!" משנת 1985, נעשה פרק ששמו "סלאח שבאתי", שבא בעקבות אירועי "מבצע משה". בפרק סלאח (גידי גוב) הוא עתה נציג מרכז הקליטה הבא לקבל את העולה החדש דויד (מוני מושונוב).

בתוכנית "היהודים באים", נעשה מערכון על הסרט, בו חיים טופול (יוסי מרשק) עובד על המבטא של סלאח עם אפרים קישון (מוני מושונוב) והמפיק של הסרט (עידו מוסרי).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1965
  2. ^ תוכנית 8 - בין מגל וחרב, באתר "שרים במדים"
  3. ^ אני, סלח וכל השאר, חרות, 7 ביוני 1964
  4. ^ סאלח שבתי - גיבור לאומי, מעריב, 3 ביוני 1964
  5. ^ גרץ, נורית. סיפור מהסרטים: סיפורת ישראלית ועיבודיה לקולנוע. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1993. עמ' 55.
  6. ^ שמואל אור, עשרת סרטי השנה של תשכ"ד, חרות, 27 בספטמבר 1964
  7. ^ בתיה אבישר, אילן אבישר, "הסצנה הישראלית : שפה, סרט, שיח : הוראת עברית בהקשר תרבות", הוצאת רמות, 2005, עמ' 58
  8. ^ 1 2 אפרים קישון, "חבר'ה, איך עושים סרטים?", באתר ynet, על "סאלח שבתי", 3 במאי 2008
  9. ^ אסנת גורארי טייב, 10 עובדות שלא ידעתם על הרצליה, באתר mynet‏ הרצליה, 14 בספטמבר 2017
  10. ^ סאלח שבתי בא להרצליה, על המשמר, 28 בנובמבר 1963
  11. ^ חוה נובק, סאלח שבחי חוזר למעברה, דבר, 4 בנובמבר 1963
  12. ^ ציפורה, יועלה מחדש "סאלח שבתי" הפעם כמוזיקל, חדשות, 2 בינואר 1987
    דב אלפון, סאלח שבתי חוזר, כותרת ראשית, 4 במרץ 1987
  13. ^ דב אלפון, אולי זה היה גזעני, כותרת ראשית, 19 באוגוסט 1987
  14. ^ ארז ביטון, סאלח שבתי ־ להציג או לא להציג, מעריב, 28 באוגוסט 1987
    חיים הנגבי, ערק, שש-בש ופיז'מה, חדשות, 21 באוגוסט 1987
  15. ^ הגר רם, סאלח שבתי - ואף על פי כן - נוע ינוע, חדשות, 14 בספטמבר 1987
    רחלה זנדבנק, רווח בסאלח שבתי, כותרת ראשית, 16 בספטמבר 1987
  16. ^ יובל ניב, חזה מהססת, חדשות, 19 באוגוסט 1987
  17. ^ יובי ניב, פורשים מ״סאלח", חדשות, 10 בפברואר 1988
  18. ^ יובל ניב, מאיימים על סאלח, חדשות, 17 במרץ 1988
  19. ^ ירון פריד, מעברה קטנה ומטריפה, כותרת ראשית, 13 באפריל 1988
  20. ^ "סאלח שבתי ־ המצאת המימסד האשכנזי־גזעני", מעריב, 25 באפריל 1988
    יובל ניב, הראש, הלב, ובעיקר הכיס, חדשות, 24 באפריל 1988
  21. ^ שוש אביגל, בכורה - הווזווזים של מחר, חדשות, 13 במאי 1988
  22. ^ יובל ניב, אחרי השחיטה, חדשות, 16 במאי 1988
  23. ^ סאלח אצל יוסי, מעריב, 27 בדצמבר 1989