פתיחת התפריט הראשי

שואת יהודי אוסטריה

התרחשה החל מהאנשלוס, ועד סוף מלחמת העולם השנייה. במהלכה נרצחו כ-70,000 מיהדות אוסטריה
ימין למעלה-ביזוי יהודי לאחר האנשלוס, שמאל למעלה-רישום הרכוש לקראת אריזציה, ימין למטה-עובדי כפייה במחנה מאוטהאוזן, שמאל למטה-גירוש יהודים מוינה.

שואת יהודי אוסטריה התרחשה החל מהאנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ועד סוף מלחמת העולם השנייה. במהלכה נרצחו כ-70,000 איש, שהיוו כמעט 40% מיהדות אוסטריה ערב המלחמה. מרביתם של יהודי אוסטריה נאלצו לברוח למדינות שונות ברחבי העולם עקב מדיניות ההגירה הכפויה והאגרסיבית שננקטה במדינה לאחר האנשלוס. חלק מיהודי המדינה נשלחו למחנות עבודה וריכוז, בעיקר לאושוויץ ולטרזיינשטט. האנטישמיות באוסטריה הייתה ברוטאלית פחות מזו במזרח אירופה, אך אלימה יותר מהמדיניות כלפי היהודים בגרמניה הנאצית, מתוך חשש קטן יותר לדעת הקהל האוסטרית.

רקעעריכה

  ערך מורחב – יהדות אוסטריה

יהדות אוסטריה ידעה עליות ומורדות החל מימי הרומאים דרך ימי הביניים ועד העידן המודרני. בשנת 1849 הוענקה ליהודי האימפריה האוסטרו-הונגרית הזכות להתאגד כקהילה, וב-1867 הוענק להם שוויון זכויות. לאחר השיפור במצבם עלה באופן ניכר מספר היהודים במדינה, ובעיקר בווינה הבירה, עקב הגירה מכל רחבי האימפריה. היהודים מילאו תפקיד מרכזי בכלכלת אוסטריה ובתרבותה, וכן הייתה אוסטריה מרכז לתרבות יהודית חילונית וערש הציונות.[1].

במלחמת העולם הראשונה הגיע מספר יהודי אוסטריה לשיא עקב הגעתם של פליטים רבים מגליציה ובוקובינה, מספר היהודים התקרב ל-250,000 איש[2]. לאחר המלחמה קטן מספר היהודים בהדרגה ולקראת 1938 עמד מספר היהודים במדינה על כ-185,000 איש, מתוכם התגוררו בווינה 170,000 (92%). תרומתה התרבותית של האוכלוסייה היהודית הגיעה לשיאה בתקופה זו. סופרים נודעים רבים, במאי סרטים ותיאטרון רבים (בהם מקס ריינהרדט, פריץ לאנג, פרד זינמן ויורה זויפר), שחקנים (בהם פיטר לורה ופול מוני), מפיקים, אדריכלים, נגנים ומלחינים (בהם פריץ קרייזלר, אריך וולפגנג קורנגולד ומקס שטיינר) היו יהודים-אוסטריים.

עם זאת, אוסטריה הייתה גם אחד המרכזים הראשונים והפעילים ביותר של האנטישמיות החדשה. המרירות והמצוקה החברתית-כלכלית אחרי התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית היו קרקע פורייה לתעמולה אנטישמית שתלתה ביהודים ממזרח אירופה את האשם לכל העיוותים החברתיים, והתעצמה עוד יותר בגין המשבר הכלכלי העולמי (1929) שהיהודים נתפסו כאחראים לו[3].

בעת עליית הנאצים לשלטון שלט באוסטריה אנגלברט דולפוס שניסה להתרחק מקשר לגרמניה ולכן נשמרו בתקופתו זכויות היהודים. ב-25 ביולי 1934 נרצח דולפוס על ידי נאצים-אוסטריים שניסו לבצע הפיכה במדינה. קורט שושניג הצליח לדכא את ההפיכה והפך לקנצלר אוסטריה. בתקופתו התגבר הפאשיזם האוסטרי וגרם לצמצום חופש הפעולה של הארגונים היהודיים באוסטריה, מה שהביא להגברת ההגירה ולירידה במספר יהודי המדינה[4].

האנשלוסעריכה

  ערך מורחב – אנשלוס
 
נאצים אוסטרים מאלצים יהודים לקרצף את המדרכה, זמן קצר לאחר האנשלוס
 
הרברט האגן (במרכז) יחד עם אדולף אייכמן (יושב) בפשיטה על משרדי הקהילה היהודית של וינה. משמאל ראש הקהילה, יוזף לוונהרץ, מרץ 1938

ב-11 במרץ 1938 פלש הוורמאכט לאוסטריה ולאחר יומיים הוכרז על סיפוחה (אנשלוס) של אוסטריה כחלק מהרייך השלישי. האנשלוס התקבל בברכה באוסטריה וכמעט לא נרשמה פעילות התנגדות לנאצים. הדבר הביא לפרץ גילוי אנטישמיות רחב היקף[דרושה הבהרה] ואט אט התפשטו ההרחקות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, שהיו בגרמניה גם כנגד יהודי אוסטריה. באותו הלילה[דרושה הבהרה] פתח הגסטפו בביזת יצירות אומנות ושאר חפצי ערך מדירות יהודים והועברתם לברלין. בימים הראשונים לסיפוח חויבו כל פקידי הציבור להישבע אמונים להיטלר. בחוקי נירנברג נקבע שיהודים אינם יכולים להישבע אמונים לפיהרר ועל כן סולקו באופן גורף מתפקידם הציבורי.

שבוע לאחר האנשלוס העניק שר הפנים, וילהלם פריק, להיינריך הימלר ולאס אס את הסמכות לפעול גם באוסטריה ולשמור על הסדר והביטחון. באותו יום[דרושה הבהרה] הוקם במלון מטרופול בווינה, שהוחרם מבעליו היהודים, מרכז גסטפו בעל סמכויות שיטוריות ופוליטיות רבות. למחרת כבר הוקמו סניפים בערים לינץ, גראץ, זלצבורג, קלגנפורט, אינסברוק ואייזנשטט. באותו היום[דרושה הבהרה] נסגרו כל משרדי הקהילה היהודית והמוסדות הציוניים בווינה. עסקנים יהודים רבים נעצרו וגורשו לדכאו וכל האגודות היהודיות הוצאו אל מחוץ לחוק. היהודים פוטרו מעבודתם בתחומים רבים וביניהם: תיאטרון, ספריות, אוניברסיטאות ומכללות, ואף משווקים[דרושה הבהרה] ובתי מטבחיים. כמו כן נאסרה השחיטה. מספר היהודים שבחרו להתאבד זינק מ-4 אנשים בפברואר 1938 ל-79 במרץ ול-62 באפריל. ד"ר יוזף בירקל, הממונה על האנשלוס מטעם הנאצים, הקים מרכז לנישול רכוש היהודים מכל רחבי אוסטריה. השיטה הייתה קפדנית ודקדקנית ועל אף המספר העצום של בתי עסק יהודים במדינה (מעל ל-25,000) כמעט כולם עברו אריזציה בזה אחר זה והיהודים נושלו מפרנסתם. רק מספר עסקי מפתח שהיו אחראים על תחום הייבוא לדרום אירופה, הושארו על ידי הנאצים בחוסר ברירה.

לאחר זמן קצר החלו להתפרסם באוסטריה חוקי גזע דומים לאלו בגרמניה הנאצית. החוק הראשון נקרא "נומרוס קלאוזוס" והוא הגביל את מספר הסטודנטים היהודיים הרשאים ללמוד באוניברסיטה (עד סילוק כולם ב-8 בדצמבר). באפריל החלו במלאכת הפרדת בתי הספר היסודיים והתיכוניים, כל היהודים רוכזו ל-8 בתי ספר, אשר נסגרו בסוף שנה"ל 1939. ב-20 במאי קיבלו חוקי נירנברג תוקף גם באוסטריה ו-34,500 אנשים שעד אז לא נחשבו ליהודים לפי הקהילה, הוגדרו כ"יהודים לפי גזעם". מה-2 ביולי נאסר על היהודים להיכנס לפארקים ציבוריים ובסוף ספטמבר נאסר על עורכי דין ורופאים יהודיים לטפל בלא-יהודים[5].

רדיפותעריכה

בעוד שבגרמניה התפתחה אפליית היהודים באופן איטי ולא גרמה לשלהוב יצרים בקרב הציבור, באוסטריה גררה הקצנת המדיניות הפתאומית כלפי יהודים גם אלימות והתעללויות רבות ביהודי המדינה[6]. בנוסף למעשי השוד והמאסרים השרירותיים, התקיימו בעיר[דרושה הבהרה] אירועי השפלה רבים שכונו "חגיגות קרצוף רחובות". באירועים אלו הוכרחו יהודי העיר לקרצף בתמיסת חיטוי חמה את סיסמאות התמיכה באוסטריה החופשית שנצבעו בצבעי שמן ברחובות ובבניינים. אוסטרים רבים מכל הגילאים השתתפו כצופים באירועים אלו. ליאו לאוטרבך הגיע באפריל 1938 לווינה לבדוק את מצב העיר לאחר האנשלוס כנציגה של ההסתדרות הציונית העולמית, וכך תיאר את האווירה בעיר:

"קרצוף המדרכות, ניקוי מגורי החיילים וכיוצא בזה היו אומנם טריוויאליים לעומת דברים אחרים שכפה המשטר החדש, אולם השפעתם הייתה הקשה ביותר. לא רק שהפחד מהמעמד המשפיל ומהעבודה הקשה הגביל את חופש התנועה של חלק גדול מן האוכלוסייה, בפרט של מבוגרים וקשישים, אלא מראה הקהל הלא יהודי הצועק, לועג ומריע בשמחה לאידם של היהודים לנוכח השפלות שונות גרם להלם קשה לכלל האוכלוסייה היהודית. ליהודים אבדה כל תחושה של ביטחון אישי, והאמונה באנושיות שכניהם התערערה. זה אל רק הבהיר להם שהם חיו בגן עדן של שוטים, אלא חשף בפניהם גהינום אמיתי."

ארכיון יד ושם. דו"ח של ליאו לאוטרבך. 29 באפריל 1938.

בנוסף פעלו הנאצים לפגוע ברגשות הדתיים של היהודים שומרי תורה ומצוות. הם חויבו רבות לחלל שבת, לחלקם גולחו בכפייה שערות הזקן והפאות וכן נחטפו כיסויי ראש מראשן של נשים. כל הפעולות הללו לוו בעלבונות ולגלוג על אורח החיים הדתי של יהודי אוסטריה.

אמצעי נוסף שהטיל אימה ביהודי אוסטריה וגרם להם לרצות לעזוב את המדינה היה השילוח למחנות הריכוז והשהות שם. האסירים הראשונים נשלחו למחנה הריכוז דכאו ובהמשך למספר מחנות ובעיקר למאוטהאוזן. במאי 1938 נערכה פשיטה בהיקף נרחב שכונתה "מבצע היהודים" והגיעה מהדרגים הגבוהים של האס אס. בצו של הגסטפו נכתב "ניתנה ההוראה שיהודים בלתי רצויים, שהורשעו בעבר, ייעצרו ללא דיחוי ויועברו למחנה הריכוז דכאו". במזכר סודי של האס דה קבע אייכמן שיש לעצור 5,000 יהודים מרחבי המדינה[7]. חלק משמות העצורים כבר הופיע ברשימות קודמות של דרישות למעצר אך רובם של העצורים נחטפו באקראי מהרחוב. האסירים עברו התעללות פיזית ונפשית קשה במחנות וחזרו לאחר מספר שבועות או חודשים לביתם. הפחד ממעצר וסיפורי השבים מהמחנות גרמו לרבים מיהודי המדינה לרצות להגר למקומות אחרים, על אף שהדבר כלל ויתור על נכסים כלכליים ובריחה בחוסר כל. ההיסטוריון שאול פרידלנדר סיכם כי: "הרדיפות באוסטריה, ובמיוחד בווינה, עלו על הרדיפות ברייך. ההשפלה הפומבית הייתה בוטה וסדיסטית יותר, הפקעת הרכוש מאורגנת יותר, ההגירה הכפויה מהירה יותר"[8].

הגירהעריכה

פילוח ההגירה מאוסטריה לפי יעד
יעד מספר אחוז
בריטניה 30,850 24%
שאר אירופה 24,150 19%
צפון אמריקה 28,700 22%
מרכז ודרום אמריקה 11,580 9%
סין 18,124 14%
ארץ ישראל 9,150 7%
שאר אסיה 1,381 1.1%
אוסטרליה וניו זילנד 1,880 1.5%
אפריקה 644 0.5%
סה"כ 126,445

המדיניות הנאצית באותה התקופה דגלה בעידוד הגירה של יהודים ואף ארגון הגירה בכפייה. באביב 1938 מונה אדולף אייכמן, שהיה קצין בכיר במדור לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך, לראש המחלקה היהודית באוסטריה. בתפקיד זה הקים ב-26 באוגוסט 1938 את הלשכה המרכזית להגירת יהודים שדאגה להחרמת רכוש היהודים וגירושם בכפייה חסרי כל למעט אשרת כניסה לארץ המיועדת.

שיטתו כללה שלושה שלבים: ראשית החרמת הרכוש, לאחר מכן הפחדות באמצעות מעשי טרור ואלימות, ולבסוף כפיית מנהיגי היהודים לשתף פעולה ולדאוג להגירת היהודים המפוחדים וחסרי הכל. ד"ר פרנץ אליעזר מאיר מהנציגות הארצית בברלין, ביקר בלשכה המרכזית להגירה בווינה בהוראתו של אייכמן ולאחר מכן העיד על כך במשפט אייכמן בירושלים.

"זה כמו בית חרושת אוטומטי, נניח טחנת קמח קשורה עם מאפיה. אתה מכניס מצד אחד יהודי שיש לו הון, ויש לו נניח בית חרושת או יש לו חנות או יש לו איזה קונטו בבנק, והוא עובר את כל הבניין, מאשנב לאשנב, ממשרד למשרד. בצד השני הוא יוצא, אין לו שום כסף, אין לו שום זכויות; אלא רק דרכון ובו כתוב: אתה צריך לצאת מהארץ תוך שבועיים. אם לא – תצא למחנה ריכוז."

עדות ד"ר פראנץ אליעזר מאיר, משפט אייכמן-עדויות, כרכים א'-ב', עמ' 109.

אייכמן דרש מהקהילה להגיש לו מדי יום רשימה שמית של 500 אנשים המועמדים להגירה. באופן זה התקצר משך התארגנות היוצאים לעד 48 שעות וקצב ההגירה זינק משמעותית. בנוסף, נאסרו במחנות ריכוז יהודים רבים על מנת ללחוץ עליהם להגר אל מחוץ למדינה. לאחר שחרורם, נאסרו בשנית אלה שלא היגרו.

בדומה ליהדות גרמניה, גם אצל יהודי אוסטריה היה ליל הבדולח אירוע חריג ומשמעותי. גם באוסטריה כוונו עיקר הפרעות אל בתי הכנסת ובתי טהרה. בקלגנפורט השחיתו את כל תכולת בית הכנסת, בגראץ פוצצו את בניין הכיפה המרשים של בית הכנסת וגירשו 300 גברים לדכאו, במיוחד היו קשות הפרעות באינסברוק בה הוכו כל היהודים וכמה מראשי הקהילה נרצחו[9]. בווינה נהרסו 42 בתי כנסת וכ-8,000 יהודים נאסרו במהלך הפרעות ו-5,000 מתוכם הגיעו לדכאו. במהלך הפרעות נסגרו 27 מתוך 33 הקהילות באוסטריה ואת כל רכושן החרים אייכמן והעביר לקרן ההגירה בווינה.

עד לפרוץ המלחמה היגרו מאוסטריה 126,445 יהודים ל-89 מדינות שונות (ראה טבלה), כלומר כ-68% ממספרם בתחילת 1938. אוסטריה היוותה תקדים חיובי עבור הנאצים בנושא ההגירה ותוצאה מרשימה זו הקנתה לאייכמן יוקרה בקרב בכירי הנאצים והוא הוחשב למומחה מספר אחד בנושא הגירת היהודים[10]. אייכמן התבקש לטפל גם ביהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה באופן דומה ושיטתו אף הועתקה לצורך הגירת יהודי פולין.

מלחמת העולם השנייהעריכה

  ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, השואה

עם פרוץ המלחמה היו באוסטריה כ-58,000 יהודים. המדיניות ברייך עצמו (בניגוד לשטחים הכבושים האחרים) הייתה עדיין של עידוד הגירה, הגטאות ומחנות ריכוז לא היו תופעה נרחבת כמו בשאר אירופה והיא תאמה את המדיניות שנהגה כלפי יהודי גרמניה. בתחילת המלחמה המשיכו ההכנות להגירה וניתנה הכשרה מקצועית לצורך בניית חיים חדשים במקומות אחרים. למרות המאמצים, עד ל-10 בנובמבר 1941, מועד בו נאסרה ההגירה סופית, הצליחו לברוח רק כ-2,000 יהודים. ההגירה בזמן מלחמה הייתה קשה עד בלתי אפשרית ואייכמן בעיקר נקט שילוח למחנות ריכוז ולגירוש אל האזור הסובייטי של פולין[11]. הקהילה בווינה נערכה להחזקתם של 24,000 זקנים וחולים שלא יכלו להגר וכ-32,000 איש מעוטי יכולת שנזקקו לעזרה. הקהילה השתדלה לדאוג לצרכיהם והקימה מוסדות חינוך וסעד.

בתחילת המלחמה הגירושים היו בסדר גודל קטן יחסית. באוקטובר 1939 גורשו 1,048 יהודים בעלי אזרחות פולנית, או חסרי אזרחות, למחנה בוכנוואלד שם נרצחו. כ-6,000 מנכבדי הקהילה נשלחו למחנות הריכוז בוכנוואלד, דכאו, והמחנה העיקרי באוסטריה, מאוטהאוזן. באותו הזמן נשלחו גם 1,584 יהודים לניסקו לצורך הכשרת המקום לתוכניתו של אייכמן להקים שמורת יהודים. הפתיחה לעידן השילוחים הנרחב הייתה בפברואר-מרץ 1941 אז גורשו 5,000 יהודים לאזור קיילצה שבפולין. באוקטובר של אותה השנה גורשו כ-10,000 יהודים לגטו לודז'. ב-19 בספטמבר 1941 חויבו יהודי אוסטריה מגיל שש ומעלה, יחד עם כל יהודי הרייך והפרוטקטורט, לענוד תלאי צהוב בגודל כף יד על החזה מעל הלב, כך שיבלוט בעת שהייה במקום ציבורי[12].

לאחר ועידת ואנזה בינואר 1942 עלה קצב הגירושים ובמהלך שנה זו גורשו מווינה 32,721 יהודים. 3,200 יהודים גורשו לריגה, 8,500 למינסק, 6,000 לאזור לובלין וכ-14,000 יהודים לטרזיינשטט. רובם של היהודים שנשלחו בגירושים אלו הגיעו לבסוף אל מחנות ההשמדה ובורות הירי ביחד עם הקהילה המקומית אליה הגיעו. ביוני של אותה השנה יצא משלוח ישיר מוינה אל מחנה ההשמדה סוביבור עם כ-1,000 יהודים. בנוסף, מבין 24,150 היהודים שהיגרו לפני המלחמה למדינות אחרות באירופה (למעט בריטניה), נרצחו 15,000 במהלך כיבוש אירופה על ידי הנאצים.

לאחר סיום המשלוחים באוקטובר 1942 הורה מושל וינה בחודש נובמבר על חיסול הקהילה היהודית. רכוש הקהילה הועבר לקרנות ההגירה של בוהמיה ומורביה לצורך החזקתם של המגורשים מווינה בטרזיינשטט. בנובמבר נשארו באוסטריה כ-7,000 יהודים, כאשר רובם נשארו עקב נישואיהם ללא-יהודים. כל אלו שהיו כשירים לעבודה מביניהם, גויסו לעבודות כפייה. לאחר ביטול הקהילה הוקמה מועצת זקנים שטיפלה בנושאי סעד ומזון והוכרה על ידי השלטון. המשך הגירושים היה בממדים קטנים יותר עד שבסוף המלחמה שרדו בווינה כ-1,000 יהודים בלבד, כולם בני משפחות מעורבות. כ-50,000 מיהודי אוסטריה נרצחו במהלך השואה בגטאות ובמחנות ההשמדה[13]. לגטו טרזיינשטט, שהוגדר בוועידת ואנזה כגטו לזקנים ומיוחסים ממדינות הרייך, נשלחו במהלך המלחמה 15,264 יהודים מרחבי אוסטריה. מתוכם נספו 13,822 במחלות, רעב, או על ידי שליחה למחנות המוות. 1,311 מהם שרדו והצליחו להגיע ליום השחרור[4].

חסידי אומות העולםעריכה

 
כתובת זיכרון על בניין הארמון לאריש פון מניך בווינה שבו פעל הקונסול חה פנגשאן

נכון ל-1 בינואר 2019, 110 מתושבי אוסטריה הוכרו כחסידי אומות העולם[14]. ביחס לכלל האוכלוסייה הלא-יהודית מדובר באחוז קטן יחסית של חסידים, גם אם לוקחים בחשבון על חסידים נוספים שלא הוכרו. אחוז נמוך זה דומה בממדיו רק לגרמניה מה שייתכן ומראה כי במדינות הכובשות ניתן למצוא פחות חסידי אומות עולם מאשר במדינות הנכבשות, שכן באלו הנכבשות הציבור הלא-יהודי סולד ברובו מהמשטר הנאצי ורואה בעזרה ליהודים מעין התנגדות[15].

פעולות החסידים החלו כבר לאחר ליל הבדולח במגוון אופנים שונים: ניצול קשרים למתן עזרה בהגירה, סיוע כספי ליהודים שהתרוששו, ואף מחסה לאלו שנזקקו לקורת גג. ניתן לחלק את החסידים באוסטריה לשלשה סוגים. ראשית ניתן למנות אוסטרים בעלי תפקידים שפעלו בגטאות ובמחנות הריכוז והעבודה וניצלו את מעמדם להקל תנאי החיים של יהודים רבים או לעזרה בבריחה או הגירה. בדרך כלל קבוצה זו הצליחה להציל מספר יהודים במקביל, למשל אנטון שמיד שהציל רבים מיהודי גטו וילנה. חה פנגשאן היה קונסול סין בווינה שפעל להצלת מאות יהודים מידי הנאצים. חה פנגשאן החל להנפיק ליהודים אשרות כניסה לשאנגחאי, בפועלו מסיבות הומניטריות, תוך שהוא מפר בכך הוראה מפורשת של הממונה עליו, צ'ן ג'י, שגריר סין בברלין, אשר היה מעוניין להימנע ממתן אשרות רבות כל כך כדי לא לפגוע בהידוק הקשרים בין סין לגרמניה הנאצית. למרות הסיכון למשרתו ולמשפחתו שחיה עמו בווינה תחת השלטון הנאצי, חה הנפיק אשרות לכל דורש, ועל כן הוא הוכר כחסיד אומות העולם לאחר מותו. הוא אחד משני סינים שזכו להכרה זו.

הסוג השני של חסידים היו אלו שהצילו מכרים יהודים על ידי הסתרתם או עזרה במציאת מחבוא הולם. ברוב המקרים מדובר בתושבי וינה שהסתירו יהודים שקיבלו צו גירוש למזרח וכמעט כל המקרים הללו התרחשו במועדים בהם גורשו רוב יהודי אוסטריה. אף על פי שרוב המצילים הללו היו בני זוג או יחידים, היו מקרים של מספר אנשים שעזרו כקבוצה. אהובה וולטר ושני אחיה הוסתרו על ידי רשת של 8 אנשים בראשות אדלטרוד פוסילס שדאגה להם למסתור, למסמכים ולמזון[16]. הצלה זו הייתה בעיקרה למכרים בגלל המאמץ והקושי הרב בתפעולה. הדירות בווינה היו קטנות והחסידים נאלצו לקצץ את מרחבם, השגת אוכל בזמן קיצוב הייתה כמעט בלתי אפשרית, והפחד ממלשינים. ברוב המקרים מדובר היה ביהודים שהיו מנותקים מהחברה היהודית וסבבו בחוגים לא יהודיים ערב המלחמה, וחלקם אף נישאו לבני זוג לא יהודים.

הסוג השלישי הוא הצלה של אנשים ללא היכרות ראשונים איתם. עקב תנאי ההפרדה והגירוש באוסטריה סוג זה התאפשר רק לקראת סוף המלחמה בשני אופנים עיקריים. בשנת 1944 הגיעו לאוסטריה רבבות מיהודי הונגריה לצורך עבודות כפייה. בווינה הם הלכו בחופשיות ואף נסעו בחשמלית אך הועבדו בפרך וקיבלו מנות מזון זעומות. לעיתים הם ביקשו מזון מעוברים ושבים ואף נוצר קשר בינם לבין אזרחים אוסטרים שנתנו להם מקלט ערב הגירושים. כ-30 חסידים נמנים עם אופן זה. הסוג השני נוצר בעת צעדות המוות במהלכן יהודים נמלטו מהשיירות וחיפשו מקום מקלט. חסידים אלו היו מאוכלוסיית הספר בעיירות ובכפרים. מקרה מיוחד היה בהצלת חמש נערות שהוחזקו בכלא באינסברוק וניצלו על ידי מפקד הכלא וולפגנג נוישמידט.

מעבר לעלות הכספית והטרחה בהצלת יהודים, הייתה סכנה בפעולה אם כי באופן שונה משאר אירופה. בעוד ששלטונות הצבא בפולין הגדירו כי ניתן להוציא להורג כאלו שהצילו יהודים, באוסטריה לא נקבע בחוק שום עונש על הסתרת יהודים ולכן ניתן ללמוד רק ממקרים בהם נתפסו חסידים באוסטריה. זוג הרופאים קורט ואלה לינגנס וידידם קארל מוטזיצקי נתפסו בניסיון להברחת יהודים להונגריה. קורט נשלח לחזית הרוסית בה נפצע קשה, אלה נשלחה לאושוויץ לשמש כרופאה ושרדה את המלחמה, מוטזיצקי נשלח גם הוא לעבוד באושוויץ אך נפטר במחנה לפני סיום המלחמה. עם זאת תחושת הסכנה בהצלת היהודים הייתה ברורה גם ללא חוקים ברורים. במדיניות הנאצית בה גופים כמו הגסטפו מטפלים ב"אויבי הרייך" ללא דין וחשבון, מתקבל על הדעת שגם על הסתרת יהודים יבוא עונש חמור. בנוסף ידועים מקרים של חסידים שהוחרמו על ידי סביבתם האוסטרית ואף לאחר המלחמה.

לאחר המלחמהעריכה

במרץ 1938, כ-182 אלף יהודים חיו באוסטריה. עד מאי 1945, הנאצים רצחו יותר משליש מהם (65 אלף), והשאר נאלצו לברוח לאחר שהשאירו את רכושם מאחור. כ-10,000 ניצולי שואה אוסטרים נותרו היום בחיים, 450 מתוכם חיים באוסטריה[17].

בספטמבר 2019 אושר חוק בפרלמנט האוסטרי לפיו כל יהודי שברח מאוסטריה מאימת הנאצים עד שנת 1955, הוא וצאצאיו יהיו זכאים לאזרחות אוסטרית[18].

הרכוש היהודיעריכה

 
דיוקנה של אדלה בלוך-באואר, "האישה בזהב"

מיד עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה החלו פעולות אריזציה ברחבי המדינה. כבר באפריל הוקמה "לשכת תנועת הרכוש" (במקור: Vermogensvekehrsstelle) שהייתה אחראית על האריזציה, כלומר החרמת הרכוש היהודי והעברתו לידיים אריות. חלק מפעולות אלה היו מתוכננות ורשמיות וחלקם התפתחו באופן ספונטני ואף על ידי יחידים. פעילים נאצים ארגנו "מסיבות גזל" פרטיות והתופעה נמשכה מספר שבועות לאחר האנשלוס. בתים ועסקים של בנקאים נשדדו כמו של בעלי המלאכה והפועלים. אוסטרים רבים ראו באנשלוס הזדמנות לשיפור תנאי המחיה שלהם וכך פשטו על דירות וחנויות בבעלות יהודית במהירות מיד לאחר האנשלוס.

רכוש היהודים והקהילותעריכה

ב-27 באפריל 1938 חייבו הנאצים את יהודי אוסטריה להצהיר על רכושם אם עלה על 5,000 רייכסמארק ולשם כך הוקמה "הרשות לרישום הרכוש" (Vermögensverkehrsstelle) שתפקידה הייתה לנשל את היהודים מרכושם באופן בירוקרטי. ננקטו שיטות שונות להפקעת רכושם של היהודים. האופן הראשון היה מיסים והיטלים שונים: היטל על הון יהודי, מס הגירה מן הרייך, חקירות מכס, ובנוסף פיצוי למדינה על נזקי ליל הבדולח. בנוסף, למהגרים אל מחוץ למדינה לא הורשה לקחת את תכולות דירותיהם וכל הרכוש הופקע לידי הנאצים. לשם כך הוקמה בספטמבר 1940 "המינהלה לטיפול ברכוש היהודי שבידי הגסטפאו" (Verwaltungsstelle für jüdisches Umzugsgut der GESTAPO ;בקיצור- VUGESTA), באחריות המנהלה היה גם הטיפול בחפצי האומנות שהופקעו מדירות היהודים. דירות רבות פונו בכפייה, בעיקר היהודים מרחבי המדינה שאולצו לעבור לוינה ולוותר על ביתם המקורי[19].

גם על החברות בבעלות יהודית הנאצים לא פסחו וכל חברה מצליחה הופקעה מהיהודים בטענות שונות והועברה לבעלות ארית. לקראת סוף המלחמה נבזזו כל העסקים הללו ורווחיהם עברו לכיסם הפרטי של ארים שונים. בסוף שנת 1938 כ-80% מהרכוש היהודי עבר אריזציה. מכל רחבי אוסטריה הועברו כ-100 בנקים גדולים וקטנים, 946 חברות גדולות (Großbetriebe), הופקעו 33,000 עסקים קטנים ובינוניים, 60,000 דירות להשכרה, נוסף למספר לא ידוע של מקרקעין, אומנות, ניירות ערך, פוליסות ביטוח ועוד[20].

בשנת 1940 נאמד רכושם הפרטי של יהודי המדינה ב-1.5 מיליארד דולר (שווה ערך ל-15 מיליארד דולר כיום). לאחר המלחמה נאמד כל הרכוש שנלקח מיהודי אוסטריה והוא נמנה עם 10 מיליארד דולר (שווה ערך ל-50 מיליארד דולר כיום)[21]. חלק מן הרכוש נלקח מהיהודים כבר בימיו הראשונים של האנשלוס, וחלק נלקח מהם בעת הגירתם מהמדינה. לאחר המלחמה הוחזרו לקהילה היהודית חלק מהרכוש והכסף שנגזל אך אחריות מלאה על הרכוש שנלקח לא קיימת מבחינת הרשויות האוסטריות. רבים מהספרים שהוחרמו במלחמה הועברו לספרייה הלאומית בירושלים כנציגת העם היהודי בתחום הספרותי.

בשנת 2001 ועידת התביעות, באמצעות משא ומתן שהגיע לשיא בהסכם על סך 500 מיליון דולר, אוסטריה הכירה באחריות ההיסטורית שלה לקורבנות היהודיים של הנאצים על ידי צעדים להשבת רכוש, תשלום פיצויים ומתן פנסיות ושירותי סיעוד וטיפול[22]. בנובמבר 2005 אוסטריה נכנעה ללחץ נוסף בצד האמריקאים ושלחה מכתבי פיצויים ל-19,300 ניצולי שואה אוסטרים-יהודים. הסכום הכולל שהשקיעה אוסטריה בפיצויים הגיע ללמעלה מ-2 מיליון דולר, שאותם שילמה לניצולים עצמם, לעסקים שנפגעו, חשבונות בנק שנבזזו וכו'. בנוסף לכך, אוסטריה פיצתה את קרן יהודי אוסטריה ב 40 מיליון דולר[23]. מכיוון שרובו של הרכוש היהודי נגזל לפני פרוץ המלחמה, לא ניתן היה לטעון שהיהודים הפסידו את רכושם במלחמה כמו כולם".

ביזת יצירות אומנותעריכה

  ערך מורחב – ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים

מיד עם סיפוח אוסטריה החלו הנאצים בביזה של יצירות אומנות ודברי ערך מבתי יהודים. בלילה הראשון לסיפוח החל מבצע נרחב של הגסטפו ובמהלכו נשלחו חפצי ערך רבים לברלין. אוספי האומנות של הפרופסור היינריך גומפרץ ושל ראש ענף רוטשילד באוסטריה לואיס פון רוטשילד, נשלחו למוזיאון בלינץ וחלקם אף לאוספים הפרטיים של אדולף היטלר והרמן גרינג. רבים מהיצירות שהועברו למוזיאונים ולארמונות שונים נשארו שם גם לאחר המלחמה ואוסטריה לא נקטה פעולות השבה לבעלים המקוריים או ליורשיהם. תקדים משמעותי נרשם בשנת 2004 בה זכתה מריה אלטמן בתביעה כנגד ממשלת אוסטריה על בעלותה של דיוקנה של דודה[24]. בעקבות סיפור מיוחד זה יצאו ספר וסרט בשם האישה בזהב.

הנצחהעריכה

 
האנדרטה ביודנפלאץ שבווינה

ביודנפלאץ (כיכר היהודים) שבווינה, המקום בו התנהלו חיי הקהילה היהודית בימי הביניים, הוקמה בשנת 2001 אנדרטה לזכר שואת יהודי אוסטריה, על ידי האמנית הבריטית רחל ויטריד על סמך רעיון של שמעון ויזנטל. האנדרטה בנויה בצורת קוביית בטון עם חריצים הנותנים לאבן מראה של ספריה, דבר הבא לסמל את היות היהודים עם הספר[25]. בפינת הכיכר שוכן מוזיאון העוסק בתולדות יהדות אוסטריה ובו גם מיצגים העוסקים בשואת יהודי המדינה.

אבני נגףעריכה

  ערך מורחב – אבן נגף
 
אבן נגף בשכונה היהודית (ליאופולדשטט) בווינה

באוסטריה, כמו במדינות נוספות ברחבי אירופה, החל פרויקט הנצחה הנקרא אבן נגף (במקור: Stolperstein שטולפרשטיין) על ידי האמן גונטר דמניג. מדובר באבנים המצופים פליז ועליהם כיתוב של שם אדם או מוסד, שהיה במקום מסוים וכן מה אירע לו בתקופת השואה. ניתן לראות ברחבי וינה אבנים רבים מחוץ לבנייני העיר, עליהם מצוינים שמות היהודים שגרו באותו הבניין ונספו בשואה. האבנים הראשונות הונחו בשנת 1997 בעיירה סט. גאורגן ליד זלצבורג ולאחריהן פריצת הדרך הייתה בעיקר בגרמניה. הפרויקט צבר אהדה ופופולריות וניתן למצוא (נכון ל-2019) מעל ל-70,000 אבנים בערים רבות באירופה.

נכון לסוף שנת 2018 הונחו ברחבי אוסטריה כ-2,000 אבנים. כ-1,200 הונחו בווינה, 415 בזלצבורג, 94 בגראץ וכ-270 בשאר המדינה. (ראה נתונים בערך בוויקיפדיה הגרמנית).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • הערך "אוסטריה" מתוך האנציקלופדיה של השואה. יד ושם 1990.
  • כתב העת בשביל הזיכרון, גיליון 29, יהדות אוסטריה בשואה. בית הספר הבין לאומי להוראת השואה-יד ושם 2017.
  • הרב שלמה שפיצר, קהילות אוסטריה, מכון ירושלים תשע"ז 2017.
  • הרברט רוזנקרנץ, יהדות אוסטריה בין הגירה כפויה לבין גירוש, יד ושם 1980.
  • טוביה פרדימן, יהודי אוסטריה בתקופה השלטון הנאצי בשנים 1938 עד 1945, יד ושם 1989.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ האנציקלופדיה של השואה, כרך א' עמ' 24. הוצאת יד ושם, 1990.
  2. ^ Statistisches Jahrbuch der Stadt Wien 1930–1935 (Neue Folge. 3. Band) Hrsg. von der Magistratsabteilung für Statistik. Beinhaltet die Daten für 1910, 1923 und 1934.
  3. ^ שלאין מרגלית, יהדות אוסטריה-הפרק האחרון (1938–1945), בית טרזין, 2012
  4. ^ 4.0 4.1 שלאין, שם.
  5. ^ על אוסטריה בשואה, באתר בית התפוצות.
  6. ^ הכט דיטר, פוגרום האנשלוס, בשביל הזיכרון 29, יד ושם, 2018
  7. ^ וונשמן קים, הפלישה האוסטרית לדכאו ב-1938, בשביל הזיכרון 29, יד ושם
  8. ^ פרידלנדר שאול, גרמניה הנאצית והיהודים, שנות הרדיפות 1933–1939, 1997, עמ' 275
  9. ^ האנציקלופדיה של השואה, כרך א', עמ' 27.
  10. ^ לוין איתמר ולן שולמית, הנדון:השמדה-ועידת ואנזה והפתרון הסופי, עמ' 134. מודן 2012.
  11. ^ בראונינג כריסטופר, הדרך אל הפתרון הסופי, עמ' 44. יד ושם 2004.
  12. ^ אות קלון וזיהוי ליהודי אוסטריה באתר יד ושם
  13. ^ כמה יהודים נרצחו בכל מדינה?, באתר יד ושם.
  14. ^ מספר חסידי אומות העולם, יד ושם
  15. ^ בורוט יעקב, חסידי אומות העולם, בשביל הזיכרון 29, יד ושם, עמ' 37
  16. ^ תיק חסידי אומות העולם, יד ושם, מס' 1423-1429.
  17. ^ ניצולי שואה אוסטרים באתר ועידת התביעות.
  18. ^ ניצולי שואה וצאצאיהם יהיו זכאים לאזרחות אוסטרית באתר כיפה.
  19. ^ הרב שלמה שפיצר, קהילות אוסטריה, מכון ירושלים, 2017, עמ' מ"ז
  20. ^ קהילות אוסטריה, עמ' מ"ח.
  21. ^ לוין איתמר, רכוש קורבנות השואה באוסטריה, בשביל הזיכרון (ישן) 31, 1999, עמ' 36-42
  22. ^ פעילות ועידת התביעות באוסטריה
  23. ^ מידע על פיצוי קורבנות השואה האוסטרים (באנגלית)
  24. ^ (Republic of Austria v. Altman, 541 U.S. 677 (2004
  25. ^ כיכר היהודים, באתר מדריכי מוזה-וינה.


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏צ'כיהצפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל