שמעון אדף

סופר ישראלי

שמעון אָדָף (נולד ב-19 ביוני 1972) הוא משורר, סופר ומוזיקאי ישראלי. זוכה פרס ספיר לשנת 2012.

שמעון אדף
לידה 19 ביוני 1972 (בן 53)
שדרות, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת פעילות מ-1990
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חייו

עריכה

שנותיו המוקדמות

עריכה

שמעון אדף נולד בשדרות בשנת 1972, להורים חרדים שעלו ממרוקו. אביו גדל באסואירה ואמו במרקש. התחנך באחת הישיבות הראשונות של ש"ס בשדרות, אך פרש בתחילת לימודיו התיכוניים לבית ספר חילוני באשקלון. בראיון לעיתון ישראל היום הסביר אדף את החלטתו בציינו כי "רציתי לימודים ריאליים, ומערכת החינוך בשדרות פשוט לא הציעה את זה. היינו קבוצה של ילדים משדרות שנסעו כל בוקר לאשקלון".[1]

אדף שירת כאפסנאי בצה"ל. במהלך שירותו, פגש במוזיקאי משדרות שהשפיע עליו ובעקבותיו, החל לעסוק ביצירה מוזיקלית ובכתיבת ופרסום שירה. שיריו הראשונים ראו אור בכתב העת "מאזנים" בשנת 1991. לאחר סיום שירותו הצבאי, יצא בשאלה והקדיש את מרצו לעשייה מוזיקלית וספרותית. בשנת 1993 נמנה עם מקימי כתב העת "אֵב", לצדו של דורי מנור. כתב העת לא האריך ימים, אך בעקבותיו, לימים, הוקם כתב העת "הו!" שבו פרסם אדף מיצירותיו.

בשנת 1994 עבר לגור בתל אביב, והחל לנגן בלהקת "האצולה" (ידועה גם כ"אצולת הכאב"). להקה זו הוציאה אלבום אחד בשם "צורך" בשנת 1996 והתפרקה לאחר מכן.

במקביל, למד אדף לתואר ראשון בתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. במסגרת זו לקח קורסים במתמטיקה, מדעי המחשב, בלשנות, פילוסופיה, אמנות וספרות, אך פרש מהלימודים בעיצומה של כתיבת תזה בנושא ספרות בלשים במאה ה-19.[2]

קריירה

עריכה

עד לשנת 2025 פרסם אדף ארבעה ספרי שירה ו-15 ספרי פרוזה. חלק מספריו מושפעים מהביוגרפיה שלו ועוסקים בסוגיות תורניות, רוחניות ודתיות.

בשנת 1997 ראה אור ספר הביכורים של אדף בתחום השירה, "המונולוג של איקרוס". הספר מתאפיין בשילוב בין השפעות קלאסיות, בעיקר מהמיתולוגיה היוונית, לבין נושאים מודרניים כגון מוזיקת רוק ומדע בדיוני. בספר מתייחס אדף גם לעיר הולדתו, שדרות, בשיר המסתיים במילים "רק מקומות חסרי אהבה זוכים לאהבה מוחלטת". אדף זכה בפרס לספר ביכורים מטעם משרד החינוך והתרבות עבור ספר זה, שאף הוכנס מאוחר יותר אל תוכנית הלימודים בספרות. לספר השירה השני של אדף, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי", צורף דיסק ובו שישה שירים מתוך הספר, אותם קורא אדף למוזיקה שהלחינו דוד גרוס, שמעון טל ואדף עצמו. בשנת 2009 הוציא את ספר השירה השלישי שלו, "אביבה-לא", שבו כתב על ההתמודדות עם מותה בטרם עת של אחותו הגדולה והאהובה אביבה. על ספר זה זכה בשנת 2010 בפרס יהודה עמיחי.[3]

בתחום הפרוזה, פרסם אדף בשנת 2004 אדף רומן ביכורים, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" - סיפור בלשי מורכב המתרחש בתל אביב. במרכז הרומן עומדת חקירת הרצח של דליה שושן, זמרת רוק מצליחה משדרות. ב-2006 יצא לאור ספרו הרביעי, "הלב הקבור", ספר פנטזיה המבוסס על פרק בספר בראשית ועל ההגות היהודית בימי הביניים. באפריל 2010 הוציא את ספר הפרוזה הרביעי שלו, "כפור", המתאר את החיים בתל אביב חרדית בעוד כ-500 שנה. אדף כתב את הספר גם מתוך חוויות ילדותו כנער אשר התחנך חינוך דתי-חרדי. בשנת 2011 הוציא את ספר הפרוזה החמישי שלו, "מוקס נוקס", המתאר את חייו של נער ממשפחה דתית אדוקה, המתרחק מן הדת ומתקרב דווקא אל הפילוסופיה ואל תרבות הרוח. הספר בוחן את הנער בעבר ובהווה, כגבר בודד המתגורר ביפו, מתבונן וכותב, אך נכשל ביחסים. מקור השם "מוקס נוקס" הוא ביטוי לטיני שפירושו "בקרוב הלילה נופל" - הזמן קצר והמלאכה מרובה. בפברואר 2013 זכה בפרס ספיר לספרות על ספרו זה.[4] בדצמבר 2012 יצא לאור ספר הפרוזה השישי שלו, "ערים של מטה", חלק שלישי בטרילוגית "ורד יהודה" (קדמו לו "כפור" ו"מוקס נוקס"). הספר מתאר את קורותיו של בחור אשר בעת שהותו בברלין נתקל בסמל שממלא אותו חרדה, והוא נכפה לחקור את תולדותיו. במקביל מתוודעים הקוראים לסיפורם של אח ואחות שחייהם עומדים בצל משיכתו של אביהם לתורת הסוד.

בשנת 2000 החליף אדף את חיים פסח בתפקיד עורך הפרוזה של הוצאת כתר, ובאוקטובר 2005 פרש מהתפקיד, לדבריו כדי להתמסר לכתיבת רומן שני ולמספר פרויקטים נוספים, בהם הקלטת ביצועים של להקות היפ הופ לשיריו.

בשנת 2003 השתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית של אוניברסיטת איווה מטעם תוכנית פולברייט.

בשנים 2006–2008 לימד כתיבה יוצרת בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

החל משנת 2007 הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ושימש גם כראש המסלול לכתיבה.[5] מלמד גם במנשר לאמנות, בית אריאלה ומדיטק.

בשנת 2013 השתתף כחבר בוועדת ההיגוי של בית לעברית ראשון לציון.

בשנת 2014 ייסד את כתב העת צריף.

עמדותיו

עריכה

אדף נמנה עם מארגני וחותמי עצומת הסופרים הצעירים, יחד עם ניר ברעם, דודו בוסי ואחרים, שיצאו בקריאה להפסיק את הלחימה במהלך מלחמת לבנון השנייה במהלך שנת 2006. אחת ממטרות העצומה הייתה הבעת מחאה נגד סופרים שנחשבים לחלק מהממסד ושתמכו בהמשך הלחימה, וכן השמעת קריאה רעננה של קבוצה הרואה את עצמה כמייצגת של הדור הספרותי הצעיר.

יצירתו

עריכה

שירה

עריכה

פרוזה

עריכה
  • קילומטר ויומיים לפני השקיעה, הוצאת כתר, 2004
  • הלב הקבור, הוצאת אחוזת בית, 2006
  • פנים צרובי חמה, הוצאת עם עובד, 2008
  • כפור, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2010
  • מוקס נוקס, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011
  • ערים של מטה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2012
  • מתנות החתונה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2014
  • קובלנה של בלש, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2015
  • שַדְרַך, הוצאת רסלינג, 2017
  • קום קרא, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2017
  • אהבתי לאהוב, מסדרת רוח צד הוצאת דביר, 2019
  • הלשון נושלה, פרדס הוצאה לאור, 2021[6]
  • כשל זיכרון, נובלה מתוך המיזם פוסטקפ, פרדס הוצאה לאור, 2023
  • גם (סיפורה של האחות הבכורה, רווקה בת שלושים, החיה על סף הפלא), פרדס הוצאה לאור, 2024[7]
  • אותו נהר, אותו נער, הוצאת קתרזיס, 2025

עיון

עריכה
  • אני אחרים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2018

מוזיקה

עריכה

אחדים משיריו של אדף הולחנו והוקלטו. מהם התפרסמו במיוחד "תגידי שטוב", "מדליק את הטלוויזיה" ו"אוטוביוגרפיה" בביצוע כנסיית השכל, "נכנע לך" בביצועו של ברי סחרוף, "סימני סערה" בביצוע חיים אוליאל ו"לא מוצא תשובה" בביצוע שמעון בוסקילה.

פרסים והוקרה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מכתביו
על כתביו

הערות שוליים

עריכה