ספר תולדות ישו
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חסר מידע על הנוסחאות השונות וההבדלים ביניהם. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
ספר תולדות ישו (בעבר: ספר תליית ישו או מעשה ישו) הוא ספר עברי שנפוץ בימי הביניים ומציג היסטוריה חלופית ולעגנית לקורותיו של ישו. בעיני רבים, הספר נמנה עם סוגת ספרות היסטורית המכונה מנגד, על מנת לעצב את דעת הקהל על תולדות ההיסטוריה.
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | מחבר אנונימי |
| שפת המקור | עברית עתיקה |
| סוגה | היסטוריוגרפיה |
| נושא | ישו |
| מקום התרחשות | ממלכת הורדוס ופרובינקיה יודיאה, האימפריה הרומית |
| תקופת התרחשות | התקופה הרומית בארץ ישראל |
| הוצאה | |
| מקום הוצאה | ארץ ישראל |
| תאריך הוצאה | המאה ה-3 עד המאה ה-9 |
| תאריך הופעה ראשונה |
המאה ה-11 (אזכור ראשון) או המאה ה-9 (אזכור אפשרי) |
  | |
על החיבור
עריכהבתלמוד הבבלי מובעת לגיטימציה לפרודיה על דתות אליליות[1], וההלכה היהודית מגדירה את הנצרות ככזו[2]. ואכן, רבים משייכים את החיבור לזרם ההיסטוריה שכנגד, כלומר הוא חיבור שמטרתו לשים ללעג ולקלס את הנצרות על ידי מתן פרשנות שלילית למאורעות חייו של ישו.
החיבור הוא אנונימי, ומועד כתיבתו לא ידוע. כתבי היד הקדומים ביותר שלו הם מן המאה ה-15 מיהדות תימן בשם "מעשה ישו". המקום הראשון שבו נזכר קיומו של החיבור הוא חיבור קטן בשם "על אמונות ההבל של היהודים", שכתב אגוברד (Agobard) בישוף העיר ליון (Lyons) במחצית הראשונה של המאה ה-9[3]. ריימונדוס מרטיני מצטט קטעים ממנו בספרו "פגיון האמונה" מן המאה ה-13. יש המשערים שחובר עוד בסוף המאה ה-3[4], היינו בתקופת התלמוד. חוקרים תמהו על כך שאין הוא מוזכר כלל במקורות העבריים; ייתכן שנעשה מאמץ לשמרו בסוד, אך מסתבר שרש"י - שחי בתקופת מסע הצלב הראשון - הכירו והזכירו (בשם "ספר תליית ישו") בקטע שצונזר מן התלמוד הבבלי, ופירושו, המדבר על כך, צונזר אף הוא. בגרסתו המצונזרת נאמר:
כתב ולשון - של רומיים, מאומה אחרת באה להן, אחרים תקנו להן כל ספריהם
ואולם, ב"דקדוקי סופרים" מובא נוסח אחר:
הספר משך את תשומת לבם של אישים כגון מרטין לותר ויוהאנס רויכלין, וזכה ללעג מצד נציגים בולטים של תנועת ההשכלה היהודית, ממשה מנדלסון ועד היינריך גרץ. אין לו נוסח אחד, אלא כמה וכמה גרסאות שונות בפרטיהן.
בעיקרו החיבור מתמקד בישו - ולא בנצרות בכללותה. עלילת הספר עושה שימוש בחלק מהכתוב בברית החדשה תוך כדי מתן פרשנות מלעיגה. הספר לא תואם תמיד לגרסה התלמודית.[דרושה הבהרה]
עלילת הספר
עריכהלידת ישו
עריכההספר מרחיב מאוד בעניין לידת ישו, שלפי הגרסה הנוצרית הייתה מרוח הקודש. נביא בישר ליוסף אבי ישו על התגלות בן האלוהים בבטן ארוסתו.
לפי גרסת "ספר תולדות ישו", אדם רע-מעללים בשם יוסף פנדרא התחזה בפני מרים לארוסה הצדיק יוחנן, ואנס אותה פעמיים בעודה בנידתה. מחמת הבושה גלה ארוסה יוחנן מהארץ. הבן שנולד למרים מהזנונים, ישוע שמו, נודע בחוכמתו ובלמדנותו, אך גם בחוצפתו. הוא סירב לכרוע ברך ולכסות ראשו לפני הסנהדרין. מכך הסיק שמעון בן שטח שהוא ממזר ובן הנידה. אחרי שהדבר התברר, תקעו בשופרות, הוא הוחרם ונפסל לבוא בקהל ישראל; שמו נקרא מאז "ישו", ראשי תיבות של "ימח שמו וזכרו".
מסורת זו מתאימה לדברים המובאים בעניינו של ישו באוצר הגאונים על התלמוד[5], ולמובא במסכת כלה אודות הנער שגילה ראשו[6].
המופתים
עריכהבהמשך הספר מסופר שישו ברח תחילה לגליל ואחר כך לירושלים. הוא מצא את השם המפורש בקודש הקודשים שבבית המקדש, רשם אותו על פתק והטמינו בבשרו, משום שנביחת כלבי הנחושת שעמדו בשער בית המוקד הייתה אמורה להשכיח את השם המפורש מזיכרון עולי הרגל. לבסוף חזר ישו לבית לחם וחולל שם נסים: הוא החיה מתים וריפא מצורעים בעזרת כוחות על-טבעיים שהקנתה לו אחיזתו בשם המפורש. את יכולתו לחולל מופתים ניצל בהכריזו על עצמו כבן האלוהים. הנסים שעשה הקנו לו את אהדתה של שלומציון המלכה (שחיה בשנים 67-140 לפנה"ס), אך לא את לב החכמים, אשר דרשו להורגו. אז ניאות אחד החכמים, יהודה שמו (המייצג את יהודה איש קריות), לחטוא גם הוא בעוון אמירת השם המפורש כדי לסכל את מזימת ישו. השניים נאבקו זה בזה במופתים ולבסוף אף מול המלכה, עד שיהודה הטיל מימיו על ישו. כתוצאה, נטמא האחרון ולא יכול היה להמשיך בנסיו. אז ניתן היה לתופסו ולגזור עליו דין מוות. ואולם, ישו הצליח לחמוק שוב, כשהפעם ברח למצרים; לאחר זמן הוא חזר והגיע לנהר הירדן. שם טבל, נטהר ושב לעשות נסים, בין השאר בהליכה על פני המים.
לכידת ישו והריגתו
עריכהיהודה לא התייאש מכך שאויבו נשמט מבין ידיו. הוא הגיע בחשאי אל מיטתו של ישו כשהתכנס עם תלמידיו באזור הירדן, והוציא את הפתק עם השם המפורש מבשרו; אחר כך הסתתר בין תלמידיו. לישו לא נותרה ברירה אלא לשוב מחופש לירושלים, לקודש הקודשים, כדי להשיב לעצמו את השם. יהודה, שנמנה עם פמליית ישו, ניצל הזדמנות זו כדי להידבר עם החכמים ולהסגיר את ישו לידיהם.
כך נלכד ישו בשנית, כשהפעם קשרוהו והיכוהו בשוטים והניחו כתר קוצים על ראשו. כשביקש מים, נתנו לו חומץ, ולעגו לו: "איה כל נפלאותיך אשר עשית". ישו תירץ ואמר: "דמי יכפר על באי עולם". אחרי שפסקה הסנהדרין את דינו, נתלה על קלח כרוב שהביא יהודה, לאחר שכל העצים סירבו לקבלו (ישו השביעם בשעה שהיה בידו השם המפורש שלא ייתלה עליהם).
אחר כך העבירו יהודה מקברו. תלמידיו לא ידעו זאת ומשמצאו את הקבר ריק, סברו שרבם עלה השמימה. השמועה הגיעה למלכה, שהשתאתה על ריקנות הקבר; עובדה זו סייעה בידה להוכיח לחכמים כי ישו אכן בן אלהים, ומכאן נחישותה להעניש בחומרה את הורגיו. החכמים מצאו את יהודה, שסיפר להם שטמן את ישו המת בגינתו. החכמים הביאו את הגופה לפני המלכה תוך גרירתה בזנב סוס. מכיוון שעקרו את שערות ראשו תוך כדי סחיבתה, נוהגים הכמרים נוצרים לגלח את שער אמצע ראשם.
מעשה פטרוס
עריכהאז החליטו הנוצרים הלומי הצער, שאמונתם לא פגה, להתנכל ליהודים ולהקדיש עצמם להמרת דתם ולהריגתם. החכמים היו אובדי עצות, אולם לאחד מהם, שמעון כיפא שמו, היה רעיון: הוא הוציא את השם המפורש ויצא עימו לערי הנוצרים. באמצעותו חולל נסים והוכיח להמון כי הוא שליח ישו; בשמו ציווה עליהם להיבדל מעם ישראל, והטיף כי אין ישו רוצה בכליון היהודים, אלא חפץ שעל ידי קיומם ייזכר סבלו. את עונשם יקבלו רק בגיהנום, בעולם הבא. על כן אם יכה יהודי נוצרי על לחי שמאל, יושיט לו הנוצרי גם את לחי ימין.
אחר כך, לשם קיום המצוות בנחת, ציווה שמעון כיפא שיוקם לו מגדל גבוה, שם ישב והתקיים על לחם ומים וחיבר פיוטים. נראה שהרמז כאן ל"נשמת כל חי", אשר היו שטענו כי נכתב על ידי פטרוס[7].
שמעון כיפא מקביל לפטרוס מהברית החדשה, המצוין בספר כגיבור חיובי מבחינת היהודים.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- אורה לימור, הדימוי המנוגד: ספר תולדות ישו, בתוך בין יהודים לנוצרים, כרך ד', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- ספר תולדות ישו מהדורת יוהאנס הולדריקוס, מבוא מאת ד"ר יעקב דויטש, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א', 2011
קישורים חיצוניים
עריכה
- רשימת מאמרים על ספר תולדות ישו באתר רמב"י
- מידע על ספר תולדות ישו בקטלוג הספרייה הלאומית
- עמית נאור, מחרוזת שירים בגנותו של ישו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 22.10.2019
הערות שוליים
עריכה- ^ מסכת מגילה, דף כ"ה, עמוד ב': ”כל ליצנותא אסירא, בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא” (כל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות של עבודה זרה שמותרת)
- ^ כמבואר במשנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ט', הלכה ד': ”הנוצרים עובדי עבודה זרה הם” (בדפוסים הבלתי מצונזרים)
- ^ יצחק חן, ראשיתה של אירופה, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ב, יחידה 5, עמ' 283.
- ^ החוקר ויליאם הורבורי, בספרו "בחינה ביקורתית של ספר תולדות ישו"
- ^ מסכת ברכות, דף י"ז, עמוד ב' בעניין "גובאי"
- ^ כלה רבתי, ב, ב - אף שלא מפורש שם שמדובר על ישו, יש שהבליטו את ההתאמה לאופיו - ראו שיחות הרצי"ה על יהדות ונצרות, עמ' 43-44
- ^ נשמת כל חי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"