התקופה הרומית בארץ ישראל
התקופה הרומית בארץ ישראל החלה ב-63 לפנה"ס (ג' תרצ"ז[1][2]) עם פלישת הצבא הרומי לארץ בפיקודו של פומפיוס; תקופה זו נמשכה עד 324 לסה"נ, שנה שמקובל לראותה כתחילת השליטה של האימפריה הביזנטית בא"י (תקופה זו אף מכונה תקופת הַמִּשְׁנָה, שכן במהלכה, מסוף המאה ה-1 ועד תחילת המאה ה-3, גיבשו התַּנָּאִים את המִּשְׁנָה). החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה" (מן השורש המקראי פ.ל.ש.), שנזכר כבר באמצע המאה ה-5 לפנה"ס בחיבורו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס[3] לתיאור נחלת הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.
| התקופה הרומית בארץ ישראל | |
| 63 לפנה"ס – 324 לספירה | |
_DSC05221.JPG) |
 |
.jpg) |
 |
| אתרים רומאים בארץ ישראל: בקיסריה, בית שאן, בית גוברין וירושלים. | |
 | |
| מיקומה של יהודה במערך הקיסרות הרומית | |
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
השלטון הרומי שהנהיג מדיניות של קולוניזציה, הלניזציה, נישול תושבים מקומיים והפקעת קרקעות, נתקל בהתנגדות עזה של בני הארץ היהודים שהיוו את רוב האוכלוסייה. מכל הפרובינקיות הייתה התנגדות היהודים לשלטון הרומי – הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (66–70 לסה"נ), וביתר קשיחות ואכזריות כעבור כ-60 שנה, לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לסה"נ) פעלו הרומאים לצמצום האוכלוסייה היהודית בארץ, ולפגיעה בלאומיותה המרדנית. האימפריה הרומית חיסלה בסופו של דבר את עצמאות היהודים בארץ וכן את הרוב היהודי בה, ואף שינתה את שם הארץ, בשנת 135 לספירה, מפרובינקיה יודיאה לפרובינקיה סוריה פלשתינה. העם היהודי איבד את חרותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הרומית הסוציו-כלכלית שנכפתה הרסה את מעמד האיכרים היהודי.[4]
רקע
עריכה
עד המאה ה-2 לפנה"ס הייתה ארץ ישראל תחת שלטונה והשפעתה העיקרית של האימפריה הסלאוקית, כשמדרום לה שושלת בית תלמי, ששלטה במצריים, ניסתה אף היא להתערב במה שקורה בארץ.
במקביל, התחזקה רומא בתקופת הרפובליקה התיכונה, והחלה לגלות עניין בנעשה בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. צעד מעשי ראשון היה להשתלט על פרגמון ב־133 לפנה"ס. בשנת 63 לפנה"ס הצליחו כוחות רומיים בפיקודו של פומפיוס הגדול להביס את צבא מיתרידטס השישי, מלך פונטוס. ב־47 לפנה"ס דיכאו הרומאים בפיקודו של יוליוס קיסר בקרב זלה כוחות שהיו בפיקודו של פארנקס השני מפונטוס, שניסה לנצל את מלחמת האזרחים על מנת להשתחרר מהשלטון הרומי. באותו מסע כבש יוליוס קיסר גם את ממלכת יהודה, סוריה וחלק מארמניה.
ראשית יחסי יהודה ורומא
עריכהתחילת היחסים בין יהודה לרומא במשלחת דיפלומטית רומאית ששהתה במזרח והגישה סיוע ליהודים שבשלב זה מרדו באימפריה הסלאוקית בעקבות גזרות השמד שהטיל המלך אנטיוכוס הרביעי, הקשרים הפכו לרשמיים בשנת 161 לפנה"ס, כשמנהיג המרד יהודה המכבי שלח משלחת לרומא, בראשות אֶוְפּלֵמוֹס בן־יוחנן בן־הקוֹץ ויָסוֹן בן־אלעזר, שכרתה ברית רשמית עם הרפובליקה.[5] הברית הייתה מבוססת על העוינות ההדדית לסלאוקים ויורשיו של יהודה, יונתן הוופסי, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס הראשון חידשו את הברית ונקטו מדיניות פרו־רומאית.
מצב זה השתנה בימי מלכותו של אלכסנדר ינאי, אשר בניגוד לקודמיו בחר שלא לחדש את הברית עם רומא. הרקע למדיניותו היה ככל הנראה התפוררותה של האימפריה הסלאוקית והפחד מפני כוחה המתעצם של רומא במזרח. אלכסנדר ינאי בחר, ככל הנראה, לקשור את עצמו לברית מזרחית אנטי־רומאית עם האימפריה הפרתית, פונטוס וארמניה. ובכך הרחיק את סיכויי צאצאיו להיכנס לתקופה הרומית כבעלי ברית של הרומאים, דבר שהיה יכול לשמר את עוצמת הממלכה החשמונאית כפי שהעביר לשלומציון אלכסנדרה.
יהודה כמדינת חסות רומית (63 לפנה"ס – 6 לספירה)
עריכה
סופו של בית חשמונאי (63–37 לפנה"ס)
עריכהעם כיבוש סוריה על ידי המצביא הרומאי פומפיוס, היה ברור לכל שארץ ישראל תבוא בעקבותיה, תחת עול השעבוד לרומא. אל פומפיוס הגיעו משלחות מטעמם של הורקנוס השני ואריסטובולוס השני שהיו מעורבים במחלוקת על השליטה ביהודה ונציגי העם שמאסו בשלטון האחים. בתחילה פומפיוס לא הגיע לידי החלטה, אולם עם ניסיונו של אריסטובולוס למרוד בו, הוא כבש את ירושלים ולכד את אריסטובולוס ומשפחתו ושלחם לרומא.[6] כמו כן הוא חילל את בית המקדש כשנכנס לקודש הקודשים, אבל מייד לאחר מכן ציווה לטהר אותו ולהמשיך את הפולחן כסדרו. עתה מסר פומפיוס את הממלכה להורקנוס תוך שהוא מוריד אותו לדרגת אתנארך ("ראש העם", תואר פחות ממלך), קורע מספר מחוזות משליטתו ומקים מחדש את הערים ההלנסטיות בדקפוליס ובשפלת החוף, שהחשמונאים החריבו.
נוכחותה של רומא עוררה התנגדות עזה ביהודה. בשנת 57 לפנה"ס הניף את נס המרד אלכסנדר השני שהיה בנו של המלך המודח ונכדו של אלכסנדר ינאי, השתלט על ירושלים, לקח לעצמו את משמרת המקדש והחל להקים את חומות ירושלים שהרס פומפיוס. אלכסנדר הקים כוח צבאי גדול שעל פי המקור של יוספוס פלביוס מנה עשרת אלפים רגלים ואלף וחמש מאות פרשים. המרד דוכא בידי מושל סוריה אולוס גביניוס. לאחר ניצחונו גביניוס הגיע למסקנה שכדי להכפיף את יהודה למרותה של רומא הוא יצטרך לנקוט צעדים יותר קיצוניים – על הבסיס הרעיון של הפרד ומשול ועל המודל של הכיבוש הרומאי במוקדון, גביניוס פירק את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים: ירושלים, יריחו, ציפורי, חמתן ואדוריים. מטרת גביניוס בחלוקה זאת הייתה לפורר את האחדות הלאומית היהודית שהייתה מקור כוחו של רוח המרד כנגד שלטון רומא. אף צעד זה לא השקיט את המרדנות היהודית ובשנת 56 לפנה"ס ברח המלך לשעבר אריסטובולוס השני ובנו מתתיהו אנטיגונוס השני משביים ברומא ועשו דרכם ליהודה, שם עשו ניסיון כושל למרוד והובסו על ידי גביניוס.
לאחר ניצחונו במלחמת האזרחים של יוליוס קיסר (ב-45 לפנה"ס) הוא איחד מחדש את יהודה תחת שלטונו של הורקנוס ומינה את אנטיפטרוס לאפיטרופוס של יהודה וזה מינה את בניו פצאל והורדוס למושלי ירושלים והגליל. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל, כשקבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנארך/כוהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית.[7] למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי, ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.[8] אולם מצב זה לא נמשך זמן רב, קיסר נרצח בשנת 44 לפנה"ס ואנטיפטרוס נרצח בשנה שלאחר כך. יהודה נפלה תחת השפעתם של רוצחי קיסר שכמו בכל מקום שלטו שלטון רודני וסחטו כספים רבים מן הערים שהיו תחת מרותם.
ממלכת הורדוס (37–4 לפנה"ס)
עריכהמצבה המדיני של יהודה השתנה שוב בעקבות ניצחון הטריומווירט השני בקרב פיליפי, יהודה נפלה תחת מרותו של מרקוס אנטוניוס שאישר את מעמדם של פצאל והורדוס והעלה אותם לדרגת טטררכים. שלטון האחים נמשך עד הפלישה הפרתית ב-40 לפנה"ס; הפרתים כבשו את יהודה והמליכו את אנטיגונוס כמלך מטעמם. בינתיים, עשה הורדוס את דרכו לרומא והצליח לשכנע את הטריומווירט להמליכו למלך יהודה. עם כיבושה מחדש של יהודה בידי הצבא הרומאי ב-37 לפנה"ס, כוננה רומא את שלטונו של הורדוס על יהודה.
מבחינה מדינית היה הורדוס וסאל נאמן של רומא ובאופן טבעי היה מקורב לשליט המזרח מרקוס אנטוניוס. עם תבוסת אנטוניוס פטרונו בקרב אקטיום, ב-31 לפנה"ס, מיהר הורדוס להעביר את תמיכתו לאוקטביוס (ששינה את שמו לאוגוסטוס קיסר), וזה אשרר את מעמדו כמלך יהודה ואף הגדיל את שטח ממלכתו מספר פעמים. הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס",[9] משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית על מאמיניה. בנוסף, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" – קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק ב-66 לספירה, ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.
שלטון הורדוס היה בעל אופי רודני שלא נהנה מתמיכת רוב העם, גם בשל תמיכתו המדינית ברומא, גם בגלל זילזולו בחוקי היהדות, וגם כי פעל לחיזוק הגורמים הלא יהודיים בממלכה, שהיו נאמנים לשלטון הרומאי. אחרי מות הורדוס, פרצו מספר מרידות שדוכאו בידי נציב סוריה פובליוס קווינקטיליוס וארוס.
עם מותו של הורדוס ב-4 לפנה"ס, הקיסר אוגוסטוס, בניגוד לבקשת נציגי העם, כיבד את צוואתו של הורדוס, וחילק את ממלכתו בין שלושת בניו ואחותו: ארכלאוס קיבל את חלקה העיקרי של הממלכה שכלל את אדום, שומרון ויהודה, הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל והפראיה (עבר הירדן היהודי), פיליפוס קיבל את הבשן ואחותו שלומית קיבלה את יבנה, אשדוד ופצאליס. מעמדם של בני הורדוס היה נחות משל אביהם, שכן אף אחד מהם לא החזיק בתואר מלך והם אף לא נהנו מאותו אמון מצד רומא, לו זכה הורדוס אביהם.
ארכלאוס המשיך את מדיניותו של אביו, אך נתגלה כשליט בעל כישרון נחות משל הורדוס, ואף הצליח לעורר עליו את זעמו של העם, עד אשר בשנת 6 לספירה יצאו (בפעם השנייה) משלחות יהודית ושומרונית לרומא, והעלו קובלנות בפני הקיסר אוגוסטוס על שלטונו של ארכלאוס. עקב כך, החליט הקיסר להדיח את ארכלאוס, ולשלוח אותו לגלות בגאליה, ולספח את יהודה כפרובינקיה רומאית.
יהודה כפרובינקיה (6–66 לספירה)
עריכה
ערך מורחב – פרובינקיה יודיאה
|
נציבים ראשונים:
נציבים אחרונים:
|
תקופת הנציבות הראשונה (6–41 לספירה)
עריכהארגונה של יהודה כפרובינקיה הוטל על נציב סוריה קוויריניוס, הוא התחיל לבצע קנסוס (מפקד אוכלוסין) (אנ') דבר שעורר את זעם האוכלוסייה המקומית מכיוון שצעד זה היה מנוגד לחוקי היהדות וגם מכיוון שהוא נועד לשרת את מטרות המיסוי הרומאי בארץ. רק בהתערבות הכהן הגדול יועזר בן ביתוס המפקד קוים, אולם הייתה קבוצה בראשותו של יהודה בן חזקיה שהתנגדה לקוויריניוס בצורה אלימה.
לאחר סיום המפקד מונה נציב רומאי ביהודה. הנציב היה בעל סמכויות מועטות, לא עמד לרשותו כוח צבאי רומאי (הכוח הצבאי היחיד שהוא פיקד עליו היה חיילות העזר) ובשעת חירום הוא היה כפוף לנציב סוריה הבכיר ממנו. ראשוני הנציבים כיבדו את היהודים ולא ידוע על כל התנגשויות יוצאות דופן שלהם עם האוכלוסייה.
המצב השתנה בזמן נציבותו של פונטיוס פילאטוס, שנהג להתעמת עם האוכלוסייה היהודית ופגע ברגשותיה הדתיים. על פי הברית החדשה, השגיח פילאטוס על משפטו של ישו ונתן את ההוראה לצליבתו, מאורע שמסמן את תחילת הנצרות. כל הדברים הללו התרחשו בתקופת שלטונו של טיבריוס (14–37 לספירה). באותה תקופה, היהודים גורשו מן העיר רומא, כיוון שעסקו בתעמולה דתית וגיור, ובשנת 19 לספירה נענשו המוני יהודים על שלא רצו להילחם בשבת ויום טוב. בהמשך חזר טיבריוס לדרך במדיניות הסובלנות של יוליוס קיסר ואוגוסטוס, וכשנציב יהודה, פונטיוס פילאטוס, הציב מגנים שעליהם כתובות הקדשה לקיסר בארמונו של הורדוס בירושלים, הורה טיבריוס להסיר אותם כדי למנוע פגיעה ברגשות היהודים. הורדוס אנטיפס היה ידידו הקרוב ואף קרא את בירתו החדשה, טבריה, על שמו.
לאחר מותו של הקיסר טיבריוס ועלייתו של נכדו קליגולה לכס השלטון בשנת 37, זכר קליגולה לחברו הטוב אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ושל מרים החשמונאית, את התקרית שבעטיה נכנס לכלא לאחר שהביע את תקוותו שקליגולה יעלה לשלטון, והמליך אותו על ארץ הבשן (שנת 37). כמו כן העניק לו שרשרת של זהב (במקום שרשרת הברזל שהייתה לו בכלאו). לאחר מכן הגלה קליגולה את דודו של אגריפס, הוא הורדוס אנטיפס, שהיה "טטרארך הגליל והגולן", וסיפח חבלי ארץ אלו לממלכתו של אגריפס (שנת 39).
אך בהמשך עלייתו של שליט עריץ זה, עתיד לסמן את תחילתו של אחד מהמשברים החמורים ביותר בתולדות היחסים הרומאים־יהודים. משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה הוטלה המשימה להקים את הפסל, לאחר שפטרוניוס התרשם כי היהודים מוכנים למות, ובלבד שבית המקדש לא יחולל בצלמו של קליגולה, שב לאנטיוכיה ונקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס ששהה בחצר הקיסר ברומא לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול, והפקודה התבטלה עם הירצחו בשנת 41.
מלכות אגריפס הראשון (41–44 לספירה)
עריכהעלייתו של הקיסר קלאודיוס בשנת 41 לספירה סימנה רגיעה ביחסים שבין האימפריה ונתיניה היהודים. הוא דאג ליישוב הסכסוך בין היהודים והיוונים באלכסנדריה, ואף סיפח את הפרובינקיה לתחומי ממלכתו של אגריפס הראשון (שכבר קיבל מקליגולה את שטחי שלטונם של דודיו פיליפוס והורדוס אנטיפס) ובכך אוחדה ממלכתו של הורדוס שוב תחת שליט יהודי. כמו כן, העניק קלאודיוס את ממלכת כלקיס לאחיו הורדוס. אגריפס נקט מדיניות דומה לזאת של סבו הורדוס אולם שלא כמו יתר השליטים מבית הורדוס הוא השכיל לנסות ואף הצליח לקנות אהדתו של חלק מן העם. אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44 בשעה שחגג בקיסריה בפסטיבל לכבוד ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום. לאחר מותו עצמאותה הסמלית בת השלוש שנים של יהודה בוטלה, והיא סופחה מחדש, ושבה להיות פרובינקיה רומאית תחת שלטונו של קלאודיוס.
תקופת הנציבות השנייה (44–66 לספירה)
עריכהשלטון הנציבים הוחזר ליהודה, אולם שלא כמו בתקופת הנציבות הראשונה, הנציבים שמונו היו אנשים ממוצא סורי, ולכן עוינים ליהודים ותמכו בסורים ההלניסטים, במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים. שלטונם הגביר את ההתנגדות היהודית לרומא ועורר ציפיות משיחיות בקרב העם.
התקופה בה שלטו הנציבים בפרובינקית יודיאה אינה זהה מבחינת שטח השליטה. בתקופה הראשונה (שנים 6–41) שטח פרובינקיית יודיאה כלל את שטח יהודה, שומרון ואדום. בתקופה השנייה (שנים 44–66) כלל את רוב שטח ארץ ישראל, כולל הגליל ועבר הירדן המזרחי.[10]
במאה הראשונה לספירה רוב תושביה של ארץ ישראל היו יהודים, בין 2 ל-2.5 מיליון איש מתוך אוכלוסייה שמנתה כ-3–4 מיליון. בסוף תקופת בית שני, אזורים נרחבים בארץ היו מיושבים בצאצאי עמים מהתקופה המקראית. באזורים שלחוף הים התיכון ובעבר הירדן הייתה אוכלוסייה מעורבת, אולם בעלת רוב לא-יהודי, במיוחד בערים הגדולות.[11]
המרד הגדול וחורבן בית שני (66–73 לספירה)
עריכה- ערכים מורחבים – המרד הגדול, המצור על ירושלים (70)
המרד הגדול היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד הכובשים הרומאים.
הסיבות למרד הגדול נגד השלטון הרומי בארץ ישראל היו מורכבות ורבות-פנים. הנה כמה מהגורמים המרכזיים שהובילו למרד:
- אכזריות השלטון הרומי: השלטון הרומי גבה מיסים כבדים והשתמש בכוח פיזי נגד היהודים, מה שגרם לתסכול ומתח רב בקרב האוכלוסייה המקומית. הנציב הרומי גסיוס פלורוס היה ידוע במעשיו האכזריים וחוסר הכבוד שלו כלפי היהדות.[12][13]
- פוליטיקה דתית והפרעה דתית: הרומאים לקחו על עצמם את מינוי הכהנים הגדולים, דבר שפגע ברגשות הדתיים של היהודים. בנוסף, דרישת הקיסר קליגולה להציב את פסלו בכל מקדש באימפריה החריפה את המתחים הדתיים והלאומיים.[14][15]
- שסעים חברתיים ודתיים: היהודים עצמם היו מחולקים למספר קבוצות וכתות, כמו הפרושים, הצדוקים והקנאים. הקבוצות הללו נלחמו אחת בשנייה, ובמיוחד נגד שיתוף פעולה עם הרומאים. קבוצות קנאיות כמו הסיקריים ביצעו התנקשויות במשתפי פעולה עם הרומאים, מה שהגביר את המתחים הפנימיים ואת חוסר היציבות.[15] בנוסף היה סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים).
- תחושת עוול כלכלי: האוכלוסייה היהודית הכפרית הייתה ענייה ומדוכאת, וסבלה מקשיים כלכליים חמורים. המצב הכלכלי הקשה תרם להתמרמרות כללית נגד השלטון הרומי וגרם למתחים נוספים בין המעמדות השונים בתוך החברה היהודית.[15]
- לאומיות דתית: השאיפה לחירות דתית ולאומית הייתה מרכזית במניעי המרד. היהודים רצו להשתחרר מעול השלטון הזר ולחזור להיות אומה חופשית בארץ ישראל.[16]
לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.
המרד נכשל כישלון חרוץ והיה בעל תוצאות קשות: מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. מאות אלפי יהודים נהרגו, רבים אחרים הוגלו או נמכרו לעבדות ולפעילות גלדיאטורית, ערים כמו יפו, יודפת וגמלא נחרבו, והגרוע מכל היה חורבנה של ירושלים ובית המקדש השני – מרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי. נוסף לכך, מעמדה המשפטי של יהודה שלפני המרד הוגדרה כ"ידידת ובעלת ברית של העם הרומאי" בוטל.
פרובינקית יהודה לאחר החורבן (70–132 לספירה)
עריכהבוטלה האוטונומיה ויהודה הפכה לשטח כבוש, הוצאו גדודי חיל העזר מסבסטיה וקיסריה ובבירתה ירושלים, חנה לגיון רומאי – הלגיון העשירי פרטנסיס, שיוכל לטפל ביתר יעילות במרד. בשל נוכחות הלגיון (שחנה בירושלים) הפכה יהודה לפרובינקיה קיסרית ולכן איכות הנציבים השתפרה, ומעתה שלטו נציבים בעלי דרגה סנאטורית ואדם ששימש קודם כפראיטור (תוארו הרשמי היה "לגאטוס אוגוסטי פרופראיטור"). קיסריה, שתפקדה כבירת הפרובינקיה, קיבלה מעמד של קולוניה מה שנתן לחלק מתושבי העיר אזרחות רומית (אנ') והטבות מס שונות כמו כן הערים יפו (פלאוויה יופה) ושכם (פלאוויה נאפוליס) שוקמו והוקמו מחדש כערים הלניסטיות.
מעמד היהודים ביהודה כמו שאר אחיהם באימפריה ירד. תוצאה של המרד הייתה שמיטת ההנהגה מידי בית הורדוס והיעלמות השושלת עד סוף המאה הראשונה. למרות האבדות בזמן המרד רוב אוכלוסיית ארץ ישראל המשיכה להיות יהודית, קרקעות נרחבות הוחרמו מיד המורדים או הופקעו על ידי הקיסר אספסיאנוס והפכו לאדמות המדינה הרומאית, או ניתנו כמענקי שחרור לחיילים וותיקים, כך שחלקים משמעותיים מיהודה עברו לידי הרומאים.
מערכת מיסים נרחבת הכבידה על התושבים: מס גולגולת אישי, מס על היבולים (בין 10% ל-12%), מס קרקע, ארנונה שהייתה לקיחת מזון וביגוד לטובת צורכי הצבא, ואנגריה – תפיסה של בני אדם ובהמות לשירות הצבא. בנוסף לכל המיסים האלו אספסיאנוס הטיל עליהם את המס היהודי (הפיסקוס יודאיקוס) המשפיל בשווי של שתי דרכמות, שהוטל על כל יהודי באשר הוא. היה מדובר במס שהחליף את "מחצית השקל" היהודי שיהודים שילמו באופן וולונטרי, שנותב מהמקדש בירושלים למקדש יופיטר ברומא. אך זכויות אישיות של יהודים לא בוטלו. יהודים שרכשו או ירשו אזרחות רומית נשארו במעמדם.
הגישה הקנאית שרווחה בקרב שכבות מסוימות המשיכה להתקיים והייתה אמונה שחורבן הבית היה "תקלה היסטורית" ובית המקדש השלישי עתיד להיבנות בקרוב. לאחר חורבן בית המקדש קם ביבנה מרכז של חכמים בהנהגתו של רבן יוחנן בן זכאי ממנו צמחה בהדרגה התנועה הרבנית שעתידה הייתה לתפוס בהדרגה את הסמכות הרוחנית.
גביית "המס היהודי" הוקלה בימי הקיסר הרומי נרווה (96 עד 98 לספירה) ואף הונפק מטבע מיוחד מטעמם של הרומאים לפרסם זאת. זאת ועוד, בתקופה זו שלט ביהודה הנשיא רבן גמליאל דיבנה (שנפטר לקראת שלהי מרד התפוצות), שזכה לאישור רשמי בנשיאותו מטעם הנציב הרומי. רבן גמליאל היה פרגמטיסט באישיותו, ועשה את הכול כדי להסדיר את מערכת היחסים בין היהודים לבין הרומאים, ולהתקינה לפסים חיוביים ותועלתיים לשני הצדדים. כלומר, בתקופתו ובעקבות מדיניותו, לא נוצרו תנאים תשתיתיים להתפרצות מרד כנגד הרומאים. מהלכים חשובים אלה איבדו מערכם בעקבות מרד התפוצות בימי הקיסר טראיאנוס, ואף כי לא ברור עד כמה שפולמוס קיטוס המוזכר בתלמוד משקף השתתפות של יהודי יהודה במרד, נראה המצב ביהודה לאחר מרד התפוצות די מורכב ורגיש.
פולמוס קיטוס (115–117 לספירה)
עריכה
.jpg)
- ערך מורחב – פולמוס קיטוס
קיימים מקורות מעטים ביותר על ההיסטוריה של ארץ ישראל בין המרד הגדול למרד בר כוכבא. בניגוד למרד הגדול, שתועד בפירוט על ידי יוספוס פלביוס, תועדה תקופה זו רק על ידי היסטוריונים רומים, שלא התמקדו בארץ ישראל, ולכן הידע על 11 הנציבים ששלטו ביהודה באותה תקופה, ועל פולמוס קיטוס (מרד שהתרחש בארץ ישראל במקביל למרד התפוצות) קטן.
מרד התפוצות (115–117 לספירה) הוא ייחודי בהיסטוריה היהודית משום שלא פרץ בארץ ישראל, אלא דווקא בפזורה. הקהילות היהודיות החזקות בקירנאיקה, בקפריסין ובמצרים החלו למרוד בשנת 115 בעת שהקיסר טראיאנוס היה עסוק במסע מלחמה כנגד האימפריה הפרתית. מרידה זו הייתה עזה ביותר, ובמהלכה נהרגו יהודים, יוונים ורומאים רבים. דיכוי המרד נמשך כשנתיים. דיכוי המרד בזמן בו רומא הייתה נתונה במלחמה נגד הפרתים פגע במאמץ המלחמתי ולכן דוכא באכזריות יתרה ובהשמדת הקהילות היהודיות.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה, שלרוב לא נחשבת כמקור מהימן, באותה תקופה גם ארץ ישראל "גילתה רוח מרדנות". בשנת 117 מינה הקיסר טראיאנוס את הנציב האכזר לוסיוס קווייטוס, שדיכא את המרידות במסופוטמיה, למושל יהודה והוסיף לגיון שני למצבת כוח האדם הרומאי בפרובינקיה (ככל הנראה היה זה הלגיון השני טראיאנה) שהועבר מסוריה והוצב בכפר עותנאי (כיום לג'ון) סמוך למגידו. ניתן להניח שקווייטוס קיבל את מינויו כדי להשקיט את יהודה ולדכא את המרד היהודי.
דבר זה הפך את יהודה לפרובינקיה פרוקונסולרית (כלומר פרובינקיה שנציבה היה קונסול לשעבר), מה שמדגים את הרצינות שייחסו הרומאים לאיום ואת החשש שלהם מן המרידה היהודית.[17] מאורעות אלו, אשר היקפם אינו ברור, החווירו לעומת מאורעות מרד בר כוכבא שהגיע כחמש עשרה שנים לאחריהם, וזכרם כמעט לא נשמר.
אדריאנוס: תסיסה מרדנית וליסטות מדינית (117–132 לספירה)
עריכההיחסים בין היהודים לרומאים המשיכו להחריף במהלך השנים 117–132, בעיקר בגליל. הדעה הרווחת כיום היא כי בימים שבין פולמוס קיטוס למרד בר-כוכבא, הייתה תסיסה מרדנית בקרב יהודי ארץ ישראל, והסיבות הישירות למרד בר כוכבא אינן הסיבות היחידות, כפי שטוען גדליהו אלון: "כלום פרצה המלחמה הגדולה בבת אחת בתוקפה של גזירה מן המלכות... או שמא קדמו לכך מעשים מסוימים העשויים להוכיח שהמרידה הוכשרה מלפניה, שתססה קימעא קימעא הרבה קודם לכך?". הם תולים זאת באמצעות צירוף קטעי מקורות תלמודיים המעידים על תסיסה מרדנית ועדויות ארכאולוגיות שונות.
על פי ישראל פרידמן בן שלום כלל הפרושים לא הכירו בזכותם של הרומאים – שכונו בספרות חז"ל "מלכות הרשעה" – לשלוט בארץ ישראל, ולגבות מיסים. אימרת "דינא דמלכותא דינא", היא הלכה בבלית מהמאה השלישית לספירה. ”חכמי הפרושים התחלקו לשני פלגים, זו המתונה, המיוצגת על־ידי בית הלל, אשר חששו מהתנגשות חזיתית עם רומי; וזו הקנאית, הבלתי־מתפשרת של בית שמאי, אשר הביאה בסופו של דבר לפריצת המרד הגדול נגד רומי (66–70 לספירה). אולם חילוקי הדעות ביניהם, על אף חשיבותם המכרעת מבחינה פוליטית, לא היו עקרוניים אלא תכסיסיים. הוויכוח נסב על העיתוי ועל האמצעים שיש לנקוט במאבק נגד רומי; ההשקפה הקנאית של בית שמאי קראה למאבק נגד רומי, ואילו בית הלל נרתעים בפני 'דחיקת הקץ', בפני מרד ברומי, אשר עלול להביא לתבוסה ולחורבן”[18]
גדליהו אלון טבע את המושג "ליסטות מדינית" כלומר שוד מדיני, כדי לתאר מאבק אידאולוגי במסווה של מעשה פלילי. פעילות שהתקבלה בעצימת עין אם לא באהדתם של החכמים. ליסטות זו בארץ ישראל באה לידי ביטוי במספר מקורות התלמודיים: בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ס"א, עמוד א') מסופר על גליליים שהואשמו ברצח ופנו לרבי טרפון, שמקום מושבו היה בלוד לשם מציאת מחסה. ניתן להניח כי אותם גליליים פנו לרבי טרפון, שהיה בעל אידאולוגיה שמותית, משום שהאמינו כי ייתן להם מחסה אולי בשל הדעות הפוליטיות הקנאיות שלו. כשהגיעו אליו, התברר כי השמועה אודותם הגיע לאוזניו – משמע שפועלם של אותם גליליים לא הייתה עבריינית, אלא בעלת אופי פוליטי כלשהו. במקור קדום יותר (איכה רבה, ג, ו), מסופר על בנו של רבי חנינא בן תרדיון שבגד בחבריו הליסטים והוצא להורג בשל כך. רבי חנניה בן תרדיון שמקום מושבו היה בסכנין והיה מעשרת הרוגי מלכות מה שמחזק את האידאולוגיה השמותית שלו, התכחש לבנו בשל מעשה זה. מקור קדום זה מעיד כי הייתה פעילות מרדנית באזור זה. מקור נוסף (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה, עמוד ב') מדבר על מפגש בין תלמידי רבי עקיבא לחבורת ליסטים (שודדים) – במפגש זה לא רק שהליסטים אינם שודדים את התלמידים, אלא אף מלווים ומשבחים את תלמידיו של רבי עקיבא, שאף הוא היה מעשרת הרוגי מלכות ומתומכיו העיקריים של מרד בר כוכבא. יש המשערים שההכנות למרד נעשו בחסות ליסטים מדיניים אלו, שהרחיקו את משמרות החיילים הרומאים מאזורים רגישים שהוכנו למרד.
מצב חסר ביטחון זה, גרר תגובה של הרומאים – הם בנו מצודות ברחבי הגליל, והוסיפו בה מערכת דרכים משוכללת: דרך בין בסיס הלגיון בלגיו, דרך ציפורי לפתולומאיס (עכו) שהושלמה בשנת 120, וכן דרך מציפורי לטבריה. דרך נוספת מבסיס הלגיון בלגיו לבית שאן, וכן דרך מבסיס הלגיון לקיסריה, בירת הפרובינקיה. פריסה זו של הכוחות החדשים בצפונה של הארץ איפשר לכוחות הוותיקים יותר להתפרש בדרומה – ואף טוען שצמן, הקמתה של איליה קפיטולינה בירושלים הייתה בשל אותה מגמה בדיוק – אמצעי להבטחת השלטון הרומאי באוכלוסייה עוינת.
הציפיות לבניין מחודש של בית המקדש
עריכה
עוד גורם שתרם להחרפת המצב היה צורת שלטונו של אדריאנוס (שעלה לשלטון בשנת 117). לפני שהתמנה לקיסר נלחם אדריאנוס במזרח נגד היהודים המורדים בזמן מרד התפוצות, וייתכן שהדבר גיבש אצלו דעה שלילית על היהודים. במסגרת מדיניותו להלניזציה של האימפריה, הוא הוציא מספר ערים בארץ ישראל כמו טבריה מידי שליטיהם היהודיים, ומסר אותם לידי האוכלוסייה הפגנית. כמו כן, הוא תכנן לבנות את ירושלים מחדש כעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה. שרשרת האירועים הללו הובילה בסופו של דבר לפרוץ מרד בר כוכבא בשנת 132.
בעת ביקורו של אדריאנוס ביהודה, בשנת 129 או 130 – כחלק ממסעו במזרח התיכון בפרובינקיות: סוריה, ערביא, יהודה ומצרים – הבטיח כפי הנראה הקיסר להקים את ירושלים מחורבותיה, ולשוב ולבנות את בית המקדש. אין לדעת עד כמה התכוון לכך הקיסר, ועד כמה שמעו היהודים מהרהורי לבם. יש האומרים כי השומרונים הוציאו דיבתם,[19] ואף ראשוני הנוצרים השתדלו אצל הקיסר, למנוע את בניית הבית מחדש. פול ג'ונסון טוען כי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס שעסק בתעמולה אנטישמית, השפיע על אדריאנוס לבטל את הבטחותיו.[20]
כגודל התקווה שעורר אדריאנוס אצל היהודים, כן היה גודל מפח הנפש של היהודים, משהתברר כי הקיסר חזר מהבטחותיו ואף התחיל לבנות עיר אלילית בירושלים המקודשת, ומקדש בהר הבית לאלים הקפיטולינים, שבה הוא מיישב נוכריים, ובכך סותם את הגולל על כל אפשרות עתידית לבנות מחדש את בית המקדש. בניית אליה קפיטולינה לא הייתה הפעילות ההלניסטית היחידה, אלא השתלבה במסגרת מפעלי הבנייה הרומאית בארץ ישראל. אדריאנוס הקים מחדש בפרובינקיה ערים הלניסטיות שנחרבו בעבר כמו עכו־פטולמאיס, וקיסריה. הוא גם הקים מקדשים אליליים בטבריה, בעזה, בקיסריה, בירושלים ובמקומות נוספים. בכמה ערים חשובות כמו טבריה וציפורי, העביר את השלטון מידם של היהודים למיעוט היווני. כל המעשים הללו הביאו את היהודים לתחושה קשה, שיש מדיניות מכוונת מלמעלה להדירם מהארץ.
קשה לומר שקיסר דעתן כמו אדריאנוס, לא היה מודע למפח הנפש שעורר, ונראה יותר שהיה פשוט אדיש להן. במטבע שהטביע נראה הקיסר מקריב קורבן על מזבח, כאשר לצדו אישה (המסמלת את יהודה), וילדים המגישים לקיסר כפות תמרים, אות לשלום ולאחווה. בניגוד למטבעות שנטבעו בפרובינקיות אחרות, מטבע זה מתעלם באופן מופגן מתרבותם של היהודים, אף שהיו רוב התושבים בפרובינקיה. ניסיון הקיסר להעניק לתושבי הממלכה עיר הלניסטית לתפארת, כפי שהוקמה במקומות אחרים ברחבי הממלכה, הייתה בצורה שגרמה לדיכוי הדתות הדומיננטיות באזור, וליהודים נראה עתה עצם הקיום היהודי בסכנה.
מרד בר כוכבא (132–136 לספירה)
עריכה- ערך מורחב – מרד בר כוכבא
מרד בר כוכבא הוא מרד של יהודים בארץ ישראל כנגד שלטון האימפריה הרומית בראשותו של קיסר אדריאנוס, בין השנים 132 ו־136 לספירה, כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול.
בראש המרד עמד שמעון בר כוכבא, אשר זכה לתמיכת חכמי דורו ובראשם רבי עקיבא. היהודים התכוננו בשיקול דעת מלחמתי למרידה מסודרת, מאורגנת ומדוקדקת שכללה: אגירת כלי נשק (שנוצרו לצבא הרומי פגומים מלכתחילה). תפיסת מקומות אסטרטגיים, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות, חפירות מערכות מסתור, מנהרות קשר, חומות ומעברים תת־קרקעיים. בניית צבא התנדבותי איכותי ואימונו. בניגוד למרד הקודם הפעם החליטו היהודים להתקיף מתוך מערות מסתור שהוכנו מראש, ולנקוט בלוחמת גרילה.
המרד שמרכזו היה ביהודה אבל ייתכן שהתרחב גם לגליל ולפראיה – עבר הירדן המזרחי, נחל הצלחה בתחילתו, וגרם לרומאים נזק כבד, כאשר מערך של כשני לגיונות הושמד, והשלטון עבר לידי היהודים, למרות לגיונות שהגיעו מסוריה, ממצרים, וערביה. אך לאחר מכן, באמצעות טובי המצביאים וכשליש מהכוח הצבאי של האימפריה שהוזרם לארץ ישראל, ובו אף הצי הרומי, המרד דוכא ביד ברזל. בדומה למדיניותו של טראיאנוס בדאקיה, אדריאנוס נקט במדיניות של החרבה טוטאלית. מאות אלפי יהודים נטבחו, מאות רבות של יישובים ביהודה הוחרבו עד היסוד, האליטה נרצחה, ונגזרו גזירות שמד, כדי לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל. תקופת שלוש השנים שבהן שלט בר כוכבא בממלכת יהודה, הייתה תקופת העצמאות האחרונה של עם ישראל בארצו עד המאה ה-20.
לצד עדויות ארכאולוגיות רבות, שגרמו להתקדמות מרשימה במחקר המרד, כמו מטבעות שנמצאו במספר אתרים, אגרותיו של בר כוכבא, מערות מסתור ומערות מפלט, עדיין לא נחקרו אתרים ראשיים הקשורים למרד כמו ביתר שנסקרה אבל לא נחפרה, ואזור העיר איליה קפיטולינה שהרובע הנוצרי של העיר העתיקה כולו ממוקם עליה, מקשה על חפירות מסודרות בחלקים ממנו בשל רגישות דתית.[21]
פרובינקיה סוריה-פלשתינה
עריכהבעקבות מרד בר כוכבא
עריכה
- ערך מורחב – גזירות אדריאנוס
בעקבות מרד בר כוכבא הטיל הקיסר אדריאנוס מכלול פעולות עונשין שנקראו גזרות השמד במטרה לעקור את הדת היהודית מארץ ישראל, ולפרק את אחידותה של היהדות מבחינה תרבותית ולאומית, ובכך לשבור את מוקד ההתנגדות לשלטונה של רומא בארץ. הגזירות כללו שורה של צווים שאסרו קיומן של מצוות בארץ ישראל, ובהם איסורים על המילה, על סמיכת חכמים ועל שמירת השבת, והם נאכפו במלוא חומרתם, בעונש מוות על העוברים עליהם. תקופה זו נקראה על ידי חכמי התלמוד בשם הקוד "שעת הסכנה".
השלטון הרומי מחק את הפרובינקיה "יהודה" (Iudaea) והקים במקומה את הפרובינקיה סוריה-פלשתינה (Syria Palestinae). שינוי שמה של הארץ על שמו של העם הפלשתי שנכחד זה מכבר, נעשה במטרה לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל.[22][23] אף על פי ששינויי שמות מסוג זה התרחשו גם במקומות אחרים, מעולם לפני או אחרי המרד לא נמחק שמה של אומה כתוצאה ממרידה.[24] נתן שור מעיר כי לגזירה זו השפעה מרחיקת לכת עד ימינו, כאשר התנועות הערביות הפלסטיניות מתבססות עליה.[25] גם להקמת העיר האלילית והנוכרית איליה קפיטולינה על חורבותיה של ירושלים, ובה מקדש אלילי על מקום המקדש היהודי, ואיסור על יהודים לבוא בתחומה, הייתה מטרה דומה.
בעקבות מרד בר כוכבא ותוצאותיו התחולל בארץ ישראל שינוי דמוגרפי נרחב. היישוב היהודי במחוז יהודה חרב באופן מוחלט, ורוב האוכלוסייה היהודית התמקמה בגליל. השומרונים החלו להתפשט לאזורים שמחוץ לשומרון. חוקרים מודרניים סבורים שיש להחשיב את הגלות של בית שני החל מתקופה זו, ולא מתקופת חורבן הבית השני, כפי שקבעו חוקרים נוצרים־פרוטסטנטים. כיוון שגם לאחרי חורבן בית שני, הייתה קהילה יהודית תוססת, פורייה ויצרנית בארץ ישראל, שאף הצליחה להקים מתוכה כוח צבאי רציני.
אנטונינוס פיוס (138–161 לספירה)
עריכההקלה ביחסים עם היהודים נעשתה שלוש שנים לאחר דיכוי המרד, עם מותו של אדריאנוס ועלייתו לשלטון של הקיסר אנטונינוס פיוס בשנת 138. יורשו של אדריאנוס ביטל את הגזרות על הדת היהדות, וחזר למדיניות הרומאית המסורתית, של הבטחת חופש הדת של היהודים. ואף אפשר הקמת בית דין לענייני ממונות. צעדים אלו אפשרו את הקמת המרכז היהודי באושא שבגליל, שהפך לאחר חורבן יהודה, למרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. המועצות העירוניות בטבריה וציפורי חזרו לידי היהודים, אך איסור התיישבות בירושלים עמד בעינו, אם כי השלטונות העלימו עין מעליה לרגל של יהודים, שלא השתהו במקום זמן רב. הכלכלה היהודית בגליל התאוששה, והגליל נשאר יהודי כמעט בשלמותו. ובהנהגתו של רבן שמעון בן גמליאל היהדות הדחיקה את התקוות המשיחיות, והשלימה בלית ברירה עם נוכחותה של רומא בארץ, ובמקביל, מנהל הקיסרים מהשושלת הנרווה-אנטונינית (אנ') גילה סובלנות יחסית כלפי היהודים.
ספטימיוס סוורוס (193–211 לספירה)
עריכהבמלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192, בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל במצביא ספטימיוס סוורוס, כנגד השומרונים שצידדו במתנגדיו, ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם. סוורוס המשיך במגמת העיור של קודמיו, וייסד בשנת 200 את לוד (דיוספוליס) ובית גוברין (אלותרופוליס) לערים, וכך ארץ ישראל השלימה מהפך של מעבר לתחומים עירוניים.
בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים.[26]
קרקלה (211–217) ורבי יהודה הנשיא
עריכה
שיאו של תהליך זה הגיע בתקופתו של רבי יהודה הנשיא, שבזמנו שככה האיבה המסורתית לרומא, והוא פעל לשילוב עם ישראל במערך המִנהל הקיסרי הרומי. כמו כן, אין להתעלם מהשינויים הגדולים שקרו ברומא – עליית השושלת הסווראנית בשנת 193 סימלה שינוי תרבותי בקיסרות, כשלראשונה עלתה שושלת שמית שהחדירה לרומא את פולחני המזרח. מעצם טבעה הייתה השושלת החדשה אוהדת ליהודים. הסווראנים התירו ליהודים לכהן במשרות בפקידות הרומית, והם קיבלו אזרחות רומית כתוצאה מן החוקה האנטונינית (אנ') של הקיסר קרקלה בשנת 212, שהעניקה אזרחות לכל תושבי הקיסרות שהיו בני חורין, ובכללן הזכות לאייש משרות ציבוריות. בתקופה זו נודעו יחסיו הטובים של מנהיג היהודים רבי מבית שערים, עם האימפריה הרומית בכלל והקיסר בפרט. רבי ריכז סמכויות רבות בידיו, וחתם את המשנה.
פטירתו של רבי וירושת בנו רבן גמליאל ברבי ונכדו רבי יהודה נשיאה עמדו בסימן משבר המאה השלישית, ויצרה אווירת משבר כלכלי פוליטי וחברתי. אך התערערות כוחה של האימפריה הביאה גם להחלשת האיסורים הישנים כמו הכניסה לירושלים. עם זאת, במאמצים משותפים של הנשיאות, שהחלה לאבד מכוחה, ושל חכמי הסנהדרין, ובעיקר רבי יוחנן וריש לקיש הטבריאניים, לא פוררה התקופה את החברה היהודית, אם כי סדקה בה וצלקה בה כהוגן, ולראיה שבעידן זה הונחה התשתית לעריכתו ולחתימתו של התלמוד הירושלמי, ביצירת התוספתא ומדרשי ההלכה, ועיבוד המסורות והפרשנות למשנה.
דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה)
עריכהעם עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284, האיש שהוציא את האימפריה מהמשבר, נערכו רפורמות מקיפות במינהל ובצבא הפרובינקיות. הנגב סופח לשטח הפרובינקיה סוריה פלשתינה, בעוד חלקי עבר הירדן: הבשן והחורן, עברו לשליטת הפרובינקיה ערביה פטריאה. כמו כן, נעשתה רפורמה מנהלתית, הפיקוד על הלגיונות נלקח מן הנציב ונוצר תפקיד חדש בשם "דוכס פלשתינה" שעליו הוטל הפיקוד על הצבא שהוצב בפרובינקיה. וכן, הלגיון העשירי פרטנסיס הועבר מירושלים, והוצב מחדש באילה (מקום בקרבת עקבה המודרנית). בתקופה של מחצית המאה השנייה ותחילת השלישית, יהודים רבים החלו להגר מארץ ישראל לרחבי האימפריה הרומית ולעסוק במלאכה ובמסחר. וכך נבנו קהילות בדרום גרמניה ובספרד. יחסו של דיוקלטיאנוס ליהודים היה חיובי, בעוד שהוא רדף את הנוצרים. בתקופה זו עברה הסנהדרין לטבריה. פרישתו של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 305 הייתה תחילתה של תקופות של מלחמות אזרחים וחוסר יציבות, כתוצאה מזה השלטון הרומי בארץ ישראל התרופף, והשומרונים בהנהגת בבא רבה שלטו במחוז השומרון המוגדל, כמדינה עצמאית לכל דבר אף שלא באופן רשמי.
סופה של התקופה הרומית ותחילתה של התקופה הביזנטית בארץ ישראל מתוקף, בדרך כלל, בעליה לשלטון של הקיסר קונסטנטינוס בשנת 324 לכלל האימפריה הרומית, תחת קיסר זה כוחה של הנצרות החל עולה כדת מועדפת, ואחר כך כדת המדינה בקיסרות הרומית.
לקריאה נוספת
עריכה- אוריאל רפפורט, יהודה ורומא: מירידת בית חשמונאי עד רבי יהודה הנשיא, מהד' 2, רמת אביב, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח 1998-תשנ"ט 1999
- מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: התקופה הרומית-ביזנטית. שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה - 135 לספירה), כרך רביעי, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1984, גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- מרדכי אלפרדו ראבילו (עורך), המעמד המשפטי של היהודים באימפריה הרומית ובימי הביניים, ירושלים: האוניברסיטה העברית - הפקולטה למשפטים, תשל"ב-1972, 1974
- צבי שטל, המטבעות בארץ ישראל בתקופה הרומאית, תל אביב: הוצאת לידרמן, תשמ"ז 1986
- אמנון לינדר, היהודים והיהדות בחוקי הקיסרות הרומית, ירושלים: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשמ"ג
- ישראל שצמן, הדוקס והצבא הרומי בארץ ישראל, הוצאת יד בן צבי, 2021.
- Louis Harry Feldman, Jew and Gentile in the Ancient World, Prinecton Univercity Press, New Jersey, 1993[27]
- Catherine Hezser (עורכת), The Oxford Handbook of Jewish Daily Life in Roman Palestine, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2010
עבודות גמר ודוקטור
עריכה- דן בר"ג, כלי הזכוכית בארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ל
- יוסף דינור, מערכת המיסים בארץ ישראל בתקופה הרומית: על-פי ספרות התלמוד, (עבודת דוקטור), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב-1982
קישורים חיצוניים
עריכה- אהרן אופנהיימר, היישוב היהודי בגליל בתקופת יבנה ומרד בר כוכבא, קתדרה 4, יולי 1977
- זאב ספראי, בתי הכנסת של השומרונים בתקופה הרומית-ביזנטית, קתדרה 4, יולי 1977
- שאול ליברמן, כך היה וכך יהיה - יהודי ארץ ישראל ויהדות העולם בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 17, אוקטובר 1980
- זאב ספראי, מערכת הביטחון הפנימי בעיר היהודית בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 22, ינואר 1982
- מנחם שטרן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: התקופה הרומית-ביזנטית. שלטון רומי מהכיבוש ועד מלחמת בן כוסבה (63 לפני הספירה - 135 לספירה), כרך רביעי, ירושלים: הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1984
- מגן ברושי, על מזונם של בני ארץ-ישראל בתקופה הרומית, קתדרה 43, מרץ 1987, עמ' 32-15
- בנימין איזק, המינהל הרומי והעיוּר, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 16-9
- משה בר, רכיבה על סוסים בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 60, יוני 1991, עמ' 35-17
- רפאל ינקלביץ, היחס בין גודל האוכלוסייה היהודית לנוכרית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, קתדרה 61, ספטמבר 1991, עמ' 175-156
- יוסף גייגר, הלשון הלטינית בארץ-ישראל הרומית, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 21-3
- יזהר הירשפלד, שינויים בדפוסי ההתיישבות של האוכלוסייה היהודית הכפרית לפני המרידות ברומאים ואחריהן, קתדרה 80, יוני 1996, עמ' 18-3
- ג'ק פסטור, מדוע לא הוקמו בתי חווה יהודיים בגליל?, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 175
- יזהר הירשפלד, בין בתי חווה יהודיים לכפרים בגליל, קתדרה 84, יולי 1997, עמ' 177-176
- זאב ספראי, מבני השדה הקדומים – הכפר בארץ-ישראל בתקופה הרומית, קתדרה 89, אוקטובר 1998, עמ' 40-7
- ישעיהו גפני, ארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד: חקר שנות דור – הישגים ותהיות, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 226-199
- משה גיל, מסיקין, קתדרה 105, ספטמבר 2002, עמ' 40-33
- דורון בר, התיישבות וכלכלה בארץ-ישראל בתקופה הרומית המאוחרת ובתקופה הביזנטית (641-70 לספירה), קתדרה 107, אפריל 2003, עמ' 46-29
- יוסף גייגר, פולחן השליטים בארץ-ישראל הרומית, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 14-5
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 12 יולי 1942
פרק 39 – דבר היום: ציים כיתיים – על הרומאים במקרא(הקישור אינו פעיל) בפודקאסט "דברי הימים", בהגשת אילן אבקסיס
הערות שוליים
עריכה- ^ Keneset Yiśraʾel, 1886. (בiw)
- ^ יונה כהן, "מאמרים מן השנים תרצ״ז־תשמ״ז, 7391–7891", (אריאל, 1989), עמ' 20 "ז ג'תרצ"ז
- ^ כתבי הירודוטוס, מתֻרגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת דר' אלכסנדר שור, ירושלים תרצ"ה:
ספר III, סעיף 5: "כי מפניקיה עד גבולי העיר קדיטיס הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים".
ספר III, סעיף 91: "מהעיר פוסידיאון...על הגבול שבין קיליקיה וסוריה...עד מצרים...במחוז הזה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקראת פַּלַיסטִינַאִית".
ספר VII, סעיף 89: "הסורים אשר בפלשתינא...שפת הים בסוריה. חבל סוריה זה וכל זה המשתרע עד מצרים נקרא פלשתינא". - ^ רבקה שפק ליסק, מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל, ירושלים: כרמל, 2014
- ^ ספר חשמונאים א', פרק ח'.
- ^ פלוטרכוס, חיי אישים: אנשי רומי, פומפיוס, ל"ט; מ"ה
- ^ קדמוניות יד, 194, ושם 199
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
- ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 154–158, 291, 318-309.
- ^ נתן שור, תולדות ארץ ישראל, הוצאת דביר, עמ' 127
- ^ ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 4: שלטון רומי, חלק א, ישראל ל. לוין, 10. פני הארץ: האוכלוסייה הלא-יהודית ויישובה, עמ' 118–119.
- ^ The Great Revolt (66 - 70 CE), www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ First Jewish Revolt | History & Facts | Britannica, www.britannica.com, 2024-07-12 (באנגלית)
- ^ 66 AD: Was the Great Jewish Revolt Against Rome a Preventable Tragedy?, History Hit (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 3 Jewish War (66-70) - Livius, www.livius.org
- ^ Harry Oates, The Great Jewish Revolt of 66 CE, World History Encyclopedia (באנגלית)
- ^ ישראל שצמן, "העימות הצבאי הרומי־יהודי", בתוך: יהודה ורומא - מרידות היהודים (עורך: אוריאל רפפורט)[דרושה הבהרה]
- ^ מעמדו של בר־כוכבא כראש האומה ותמיכת החכמים במרד, באתר יב"צ
- ^ ימי יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש... הלכו הכותים הללו ואמרו: "ידע המלך, שהעיר הזאת מרדה בך"... אמר להם: "מה אעשה - והרי כבר גזרתי?" אמרו לו: "שלח ואמור להם או שישנו את מקומו של הבית, או שיוסיפו עליו חמש אמות - ומאליהם יחזרו בהם". (בראשית רבה סד י מתורגם לעברית)
- ^ 1987 The History of the Jews [2001ed] Weidenfeld & Nicolson (later editions titled A History of the Jews)
- ^ יהושע זלוטניק, סוגיית כיבוש ירושלים על ידי מורדי בר כוכבא, 2006
- ^ היסטוריה של פלשתינה באתר אוניברסיטת דקוטה הדרומית
- ^ Pillars of Smoke and Fire - The Holy Land in History and Thought מאת משה שרון.
- ^ W. Eck, ' The Bar Kokhba Revolt: The Roman Point of View', pp. 88-89
- ^ נתן שור, "תולדות ארץ ישראל" בהוצאות דביר, עמ' 145
- ^ Eis, qui Iudaicam superstitionem
sequuntur, divi Severus et Antoninus honores adipisci permiserunt, sed et necessitates eis imposuerunt, qui superstitionem eorum non laederent
תרגום חופשי: סוורוס ואנטונינוס האלוהיים הרשו למי שמאמין באמונות תפלות יהודיות, למלא משרות ובמקביל הטילו עליהם חובות, מסוג כזה שלא יפגעו באמונתם - ^ ביקורת: אריה כשר, יהודים וגויים בעולם העתיק, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 38-32