תקנות המגורשים

תקנות רבנים ונגידים במרוקו משנת 1494 ועד לשנת 1929

תקנות המגורשים (מכונות גם: תקנות חכמי קסטיליה; תקנות פאס), הן תקנות קהילתיות בנושאים ציבוריים, אשר הותקנו במרוקו בעיקר בעיר פאס, על ידי חכמים שמוצאם מספרד ונמנו על קהילות המגורשים בפאס.

התקנות הותקנו משנת ה'רנ"ד, (1494) - כשנתיים לאחר גירוש ספרד, ועד לשנת ה'תרפ"ט (1929). תחילה הן הותקנו על ידי רבנים ופרנסים יוצאי ספרד ובהמשך השנים על ידי רבנים ופרנסים שהשתייכו לקהילות המגורשים, שהתקיימו במקביל לקהילת התושבים.

התקנות היוו קודקס שהכתיב את פעילות המשפט הדתי ואת סדרי החיים של רוב הקהילות היהודיות במרוקו, החל מתקופת הגירוש ועד לימינו, ובשל כך הן זכו לפרשנות נרחבת של חכמי מרוקו.

החל מהשנים שלפני הקמת המדינה, עת שבה מועלית לעיתים שאלת יישומו של המשפט העברי במדינה היהודית, זכו תקנות המגורשים להתעניינות מחודשת מצד רבנים, משפטנים ואנשי אקדמיה העוסקים בחקר המשפט העברי.

רקע היסטוריעריכה

  ערכים מורחבים – גירוש ספרד, יהדות פאס, מגורשים, תושבים
 
פנים בית הכנסת של המגורשים במרקש צלאת אל עזמה

עם גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל (1497), הגיעו גלי הגירה של יהודים מחצי האי האיברי למרוקו. המפגש בין יהודי ספרד לבין יהודי מרוקו פילג את האוכלוסייה היהודית לשניים: תושבים - אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו, והמגורשים. שתי הקבוצות היו שונות בשפתן ובמנהגיהן - בין היתר בנוסחי התפילות, בדיני השחיטה ובדיני אישות. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים והמגורשים, אך בהמשך נחלשו גבולות חלוקה זו והקבוצות השתלבו אחת עם השנייה.

בחייהם החדשים במרוקו נתקלו המגורשים בשאלות הלכתיות רבות, חלקן התעוררו בעקבות ההבדלים ההלכתיים שהיו בינם לבין יהודי מרוקו, וחלקן בעקבות גירוש ספרד - למשל, ירושת אדם כשחלק מיורשיו אינם במרוקו, חידוש כתובה לאשה שאבדה כתובתה בעקבות הגירוש, או בעל שחלה ואשתו עלולה להעגן בעקבות יבם שאינו במרוקו. במטרה לפתור את השאלות ההלכתיות, התקינו חכמי ופרנסי המגורשים בפאס תקנות שאיחדו וביססו את קהילותיהם.

תקנות המגורשיםעריכה

התקנות שתקנו חכמי קהילות המגורשים מכונות בדרך כלל "תקנות המגורשים", אך לעיתים גם: "תקנות המגורשים מקאשטילייא" (כנראה בגלל שמוצאם של רוב חכמי המגורשים מקסטיליה) ו"תקנות פאס". הן הותקנו על ידי חכמי המגורשים בפאס, אך חלקן הגדול התקבל בערים נוספות במרוקו, וכך כותב ראש החכמים בפאס במאה ה-17 וה-18, רבי יהודה בן עטר, אודות התקבלות התקנות הנוגעות לכתובה:

ותקנה שנהגו ושתקנו ק"ק פאס המגורשים, וגרירי אבתירייהו (=נגררים אחריהם) כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכיש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג הנזכר, ושאר משפחות, יש שעושים כמנהג המגורשים ג"כ ויש שעושים כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב פאס וטיטואן ואלקצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וספרו כלם כאחד עושים כמנהג המגורשים ג"כ. וק"ק סיבילייאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים גם כן...

בשנת 1698 נערכו התקנות לראשונה על ידי רבי יעקב אבן צור (יעב"ץ) המאגד את תקנות המגורשים מתקופת הגירוש ועד לזמן המחבר (שלהי המאה ה-17).

התקנת התקנות החלה כבר משנת ה'רנ"ד (1494), פחות משנתיים לאחר גירוש ספרד, ועד לשנת ה'תרפ"ט (1929). תחילה על ידי חכמים ונגידים ממגורשי ספרד, ולאחר מכן על ידי צאצאיהם, או על ידי מי שהשתייך לקהילותיהם.

החל משנת ה'תש"ז (1947) פורסמו במרוקו תקנות חדשות על ידי הרבנים שנמנו על מועצת הרבנים של מרוקו, כהמשך למורשת התקנת התקנות על קהילות המגורשים.

בשנת ה'תשמ"ה הוציאו לאור הרב פרופ' משה עמאר והרב אליהו עצור את תקנות המגורשים יחד עם תקנות מועצת הרבנים במרוקו מחדש. הראשון כתב מבוא ארוך על התקנות במרוקו.

תרגומים ופירושיםעריכה

תחילה דיברו המגורשים בפאס ובמקומות אחרים בשפת הלדינו, אותה הם דיברו בספרד, ולכן נוסח התקנות בעשורים הראשונים לגירוש נכתב בשפה זו. בהמאה ה-19 החל השפה להשתכח מכמה מקומות (ולמעט קהילות: תטואן, טנג'יר, סאוטה ומלייה שהיו לימים בשליטה ספרדית) ובעקבות כך הוסיף המדפיס הראשון של התקנות, רבי אברהם אנקווה (המאה ה-19), את תרגומו לתקנות בשפה העברית, לצד המקור בלדינו.

רבי רפאל בירדוגו תמצת את התקנות ובנו, רבי מימון בירדוגו, כתב פירוש על התמצות. התמצות והפירוש בצירוף תקנות חכמי מרקש הקדמונים נדפס על ידי רבי אברהם קורייאט בספר "ברית אבות", ואכ"ח נדפס שוב על ידי הרב אנקווה. חכם נוסף שפירש את התקנות היה רבי רפאל משה אלבז (המאה ה-19), שפירושו נדפס מכתב ידו בעשורים האחרונים. פירושים אלו הם בנוסף לפרשנות נרחבת המצויה בספרות השו"ת של חכמי מרוקו.

מנושאי התקנותעריכה

גידור פרצות בשמירת המצוותעריכה

כשרותעריכה

  ערך מורחב – פולמוס הנפיחה

ממוקדי החיכוך החריפים בין התושבים למגורשים בשנים שלאחר הגירוש, היה עניין נפיחת הריאה, שהמגורשים התירו אותה בניגוד לתושבים. בשנת ה'רפ"ו תיקנו המגורשים תקנה שלפיה המנדה כל חכם שיאסור את הנפיחה.

תקנה נוספת בנושא הכשרות מחייבת שבדיקת סכין השחיטה והריאה תיעשה על ידי שני שוחטים (ה'תס"ח).

מוסרעריכה

  • מלווה אינו רשאי להטיל לווה נשוי במאסר על מנת שיפרע את חובו (ה'ש"ה).

הערמהעריכה

  • בשנת ה'שס"ג תוקנו שלוש תקנות נגד מערימים בעסקי ממונות.

קיום חיי הקהילהעריכה

  • תקנות שונות הדנות במינוי נגידי הקהילות (ה'רנ"ז).
  • החרמת יהודי הפונה לערכאות (ה'שס"ג).
  • נגד ריבוי התכשיטים כי "עיני העניים רואות וכלות" (ה'שס"ד).
  • החרמת המוכר יין או שכר משום שהדבר מסכן את הקהילה (ה'שס"ג).
  • נגד קיום סעודות רהבתניות בימי שמחה (ה'שע"ח).
  • בעקבות עוני מקומי – הגבלת סכום התרומות לעניי ארץ ישראל (ה'תל"ז).

חינוך הבניםעריכה

  • הדיינים יבחנו את מלמדי התינוקות האם יודעים וראויים הם ללמד (ה'תס"ח)
  • איסור להוציא את ילדים הפחותים מגיל מצוות מבתי החינוך על מנת ללמדם מלאכה (ה'תפ"א)

מיסיםעריכה

  • על בתי הדין לפטור מלמדי תינוקות ממסים (ה'ת"נ).
  • עיצומים נגד הנעזר בגויים כדי להפטר מן המס (ה'שס"ח).
  • פטור תלמידי חכמים ממסים (ה'תס"ג).
  • פרוצדורות שונות בעניין אופן חלוקת היטלי המס והערכת גובהו.

אישותעריכה

  • הקידושין ייעשו בנוכחות של לפחות עשרה אנשים (ה'רנ"ד).
  • קידושין שייעשו בנוכחות פחות מעשרה יופקעו.
  • חולה ללא ילדים חייב לתת גט לאשתו, כדי למנוע עיגון יבמה (ה'רנ"ד - אז רבים מהיבמים לא היו מצויים במרוקו, כתוצאה מהפיזור שהביא גירוש ספרד).
  • המתגרשת בגט זה, תזכה בירושת בעלה כאלמנה ולא כגרושה – על מנת למנוע ממנה הפסד כספי.
  • כתובה כמנהג ותקנות המגורשים הכוללת תנאי הכתובה האוסר פוליגמיה ושלא יסע לחו"ל ללא רשות אשתו.

ירושהעריכה

אם מת האב או האם חולקים את הנכסים, מחצית לאב או האם ומחצית יחלקו הבנים והבנות הרווקות, כל אחד חלק שווה (ה'רנ"ד).

תקנה זו, אשר בסיסה עבר במסורת מתקופת הראשונים בקסטיליה, זכתה להתעניינות מיוחדת על ידי שמחה אסף,[1] ועל הרבנים הראשיים לישראל: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שאף התכתב בנושא עם חכמי מרוקו,[2] והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל.[3] האחרונים ביקשו ליישם את התקנה ברבנות הראשית, אך הדבר לא עלה בידם. כנגד היוזמה הזו יצא רבי אברהם ישעיהו קרליץ בתקיפות רבה.[4]

ממחברי התקנותעריכה

רבנים

נגידים

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • פרופסור רבי משה עמאר, המשפט העברי בקהילות מרוקו, עמ' ט - נה, תשמ"ה.
  • פרופסור רבי משה עמאר, "מחילת האישה את זכויותיה הכספיות בתקנות פאס", בתוך: ספונות ד (יט), עמ' 22 - 49, ירושלים, תשמ"ט.
  • פרופסור רבי משה עמאר, "התמודדות חכמי מרוקו עם בעיות השעה", בתוך: הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו, עמ' 47 - 71, תל אביב, תשמ"ה.
  • מנחם אלון, "ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גרוש ספרד ועד ימינו", בתוך: הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו, עמ' 15 - 38, תל אביב, תשמ"ה.
  • מורי עמאר, הרב חיים בנטוב, תקנות חכמי פאס, מבוא, מכון אהבת שלום, תשע"ג.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמחה אסף, "לשאלת ירושת הבת" בתוך: אמת ליעקב, עמ' 8 - 13, ברלין, תרצ"ז.
  2. ^ תחוקה לישראל על פי התורה ב, פרק חמישי - משפט ירושת הבת, ובנספחים, ירושלים, תשמ"ט.
  3. ^ "משפט ירושת הבת" בתוך: תלפיות ט, עמ' 27 - 49, ניו יורק, תשכ"ה.
  4. ^ אגרות חזון איש א, אגרת צו, תשט"ו.