מגורשים (יהדות מרוקו)
מגורשים (נקראים גם: קאסטיליאנוס) הוא כינוי ליהודים שחיו במרוקו ומוצא אבותיהם ממגורשי ספרד.
.jpg) | |
| פנים צלאת אל עזמה, בית הכנסת של המגורשים במרקש | |
| שפות | |
|---|---|
| חכיתיה, ערבית, ערבית יהודית | |
| דת | |
| יהדות | |
| נוסח תפילה | |
| נוסח הספרדים |
היסטוריה עריכה
ערכים מורחבים – יהדות מרוקו, גירוש ספרד
עם גירוש ספרד (1492) וגירוש פורטוגל (1497) פקדו את מרוקו גלי של הגירה של מגורשים. מסע ההגירה היה רווי סבל עבור המגורשים, אך עד מהרה הם התיישבו בערי הנמל ופנים הארץ במרוקו. ההיסטוריונים חלוקים בדעתם מהו מספר מגורשי ספרד באופן כללי, וכמה מהם הגיעו לצפון אפריקה בפרט. האומדנים המקובלים לגבי מספר מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה נעים בין 40,000-20,000 אנשים.[1]
בעקבות הגעתם של מגורשי ספרד ופורטוגל למרוקו נוצרו בקרב האוכלוסייה היהודית שתי קהילות: קהילות התושבים - אלה אשר התגוררו במשך דורות במרוקו, וקהילות המגורשים - שהורכבו מהמהגרים החדשים מחצי האי האיברי. התושבים דיברו בערבית וחלק דומיננטי מהמגורשים דיבר בשפת החכיתיה. היו הבדלים בין שתי הקהילות גם במנהגים הדתיים: בנוסח התפילה - המגורשים התפללו בנוסח הספרדים והתושבים בנוסח צפון אפריקה. בדיני כשרות הבשר התגלע ביניהן פולמוס הנפיחה. גם בדיני אישות היו חילוקי דעות. מפעם לפעם פרצו מחלוקות בין התושבים למגורשים, ולעיתים אף עימותים פיזיים, אך בהמשך היטשטשו גבולות חלוקה זו והקבוצות השתלבו האחת עם השנייה. למעט אזורים מסוימים ששמרו על השימוש בחכיתיה, כגון תטואן, טנג'יר, סאוטה ומלייה, ברוב המקומות דיברו צאצאי המגורשים בשפה הערבית.
.jpg)
ההבדל שנותר עד לעלייה ממרוקו בשנות הקמת המדינה הוא בשטר הכתובה. בחלק מהמקומות היא נכתבה לפי מנהג התושבים (הידוע גם בשם: "כתובה כדת"), אך לרוב היא נכתבה לפי תקנות המגורשים (ראו להלן). וכך כותב רבי יהודה בן עטר:
ותקנה שנהגו ושתקנו ק"ק פאס המגורשים, וגרירי אבתירייהו (=נגררים אחריהם) כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה, ומראכיש יש ויש, כל משפחה לפי מנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים המנהג הנזכר, ושאר משפחות, יש שעושים כמנהג המגורשים ג"כ ויש שעושים כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב פאס וטיטואן ואלקצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וספרו כלם כאחד עושים כמנהג המגורשים ג"כ. וק"ק סיבילייאנוס אשר בדבדו עושים כמנהג המגורשים גם כן...
היו אומנם מקרים יוצאי דופן שבהם שמרו התושבים על מנהגיהם וניהלו את חייהם במוסדות נפרדים. המקרה הידוע הוא קהילת התושבים בפאס, הידועה בבתי הכנסת העתיקים: צלאת אל פאסיין ואבן דנאן.
תקנות המגורשים עריכה
- ערך מורחב – תקנות המגורשים
החל מגירוש ספרד יצרו רבני המגורשים בשיתוף עם מנהיגי קהילותיהם תקנות במגוון נושאים, תקנות אלו מכונות תקנות המגורשים. התקנות נהפכו במשך הזמן לקודקס ההלכתי של רובה של יהדות מרוקו והן גישרו בין המגורשים לתושבים.[2]
מרבני המגורשים עריכה
בין רבני המגורשים כיהנו שושלות של רבנים, בעיקר בעיר פאס. עם השושלות הידועות נמנות המשפחות: אבן עטר, אבן צור (פאס), אזולאי (בעיקר במרקש), ביבאס, בירדוגו, בן זמרה (או: "בן זמירו". בעיקר באספי), די אבילה, הצרפתי, טולידאנו, מונסונייגו (פאס), מנסאנו, סירירו (פאס), עוזיאל (פאס), פינטו (מרקש ומוגדור), קורייאט (מרקש, טיטואן ומוגדור).
מהרבנים המגורשים או מצאצאיהם, המזוהים עם קהילות המגורשים ומסורתן:
- רבי אליעזר די אבילה
- רבי אברהם אדרוטיל
- רבי יוסף אלמושנינו (הראשון)
- רבי משה בירדוגו
- רבי אהרן אבן חיים
- רבי אברהם בן זמרה
- רבי וידאל הצרפתי
- רבי שמואל חאגיז
- רבי ידידיה מונסונייגו
- רבי אברהם מנסנו
- רבי נחמן אבן סונבאל
- רבי יהודה עוזיאל (השני)
- רבי חיים בן עטר
- רבי יהודה בן עטר
- רבי אברהם פינטו
- רבי יעקב אבן צור
- רבי אברהם רפאל קורייאט
- רבי יצחק קורייאט (השני)
