פולמוס הנפיחה
פולמוס הנפיחה הוא מחלוקת הלכתית חריפה שפרצה ביהדות פאס, בין קהילות התושבים לקהילות המגורשים, אודות היתר הנפיחה, וגלשה ליריבות קשה בין הקהילות. הפולמוס התעורר מפעם לפעם בשנים שלאחר גירוש ספרד (ה'ר"ס 1500 – ה'רצ"ה 1535). את פרשת הפולמוס תיעד רבי חיים גאגין, רבם של התושבים, ומי שהיה מהמובילים של המחלוקת.
רקע היסטורי
עריכה
ערכים מורחבים – גירוש ספרד, יהדות פאס, תושבים, מגורשים
בחיבור "עץ חיים", המתאר את פולמוס הנפיחה, מספר המחבר, רבי חיים גאגין, על הרקע למחלוקת. הוא תיאר כי בשנת ה'רנ"ד, כשנתיים לאחר גירוש ספרד, פקדו את העיר פאס מגפה ובצורת קשות שפגעו בתהליך ההתבססות של קהילות המגורשים. רבים מהמגורשים לא עמדו בקשיים ושבו לקסטיליה כשהם נאלצים להמיר בה את דתם, לפחות למראית עין. לדבריו, הקהילות בפאס החלו להתבסס רק החל משנת ה'רנ"ח, מאז והלאה בנו היהודים בתים יפים, ייסדו ישיבות שהתמלאו בתלמידים, ובנו בתי כנסת שהצטיינו ביופיים, בהם היו ”ספרי תורה מלובשים בגדי שש משי ורקמה, מעוטרים בכסף. עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל.”
עם התבססות מגורשי ספרד בפאס הביא המפגש ביניהם אל יהודי מרוקו להתפלגות האוכלוסייה היהודית במקום לשתי קהילות נפרדות: תושבים – אלה שהתגוררו במשך דורות במרוקו, שאליהם הצטרפו רבים מבני העיר סביליה שבספרד, ויהודים דוברי ערבית שמוצאם מדרום ספרד; ומגורשים (המכונים גם: קסטיליאנים), שהיוו את הקהילה הגדולה בפאס[1] – אלו היו בעיקר יוצאי קסטיליה. שתי הקבוצות נבדלו זו מזו בשפתן - המגורשים דיברו בניב ספרדי, ותושבים דיברו ערבית. ואף במנהגיהן, המגורשים התפללו בנוסח של יהודי ספרד, והתושבים – בנוסח צפון אפריקה. כן היו חילוקים בדיני שחיטה, ואישות. לעיתים פרצו מחלוקות בין התושבים למגורשים על רקע אותם הבדלים, והחריפה ביותר ביניהן הייתה אודות היתר הנפיחה שהנהיגו המגורשים. במחלוקת על הנפיחה נטל רבי חיים גאגין חלק משמעותי ומוביל מצידם של התושבים. הוא החיה את המחלוקת בעקשנות מספר פעמים, עד שהיא גוועה לחלוטין בשנת ה'רצ"ה. ספרו "עץ חיים" משמש המקור היחיד המתעד ומתאר את הפולמוס לפרטי פרטים, והוא מספק הצצה לחיי היהודים במרוקו בתחילת המאה ה-16.
רקע הלכתי
עריכה| | |
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ח, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק י"א, הלכה ה' ואילך |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ל"ט |
  | |
לפי ההלכה, חיה ובהמה שעתידות למות מחמת חולי או פציעה בגופן, אסורות באיסור טרפה. אחד מסימני הטרפות הוא נקב בריאה.[2] ריאה הדבוקה לדופן בית החזה עשויה להעיד על נקב שנוצר בה, או שהיה נוצר בה לו הייתה חיה, ומצבים אלו אוסרים את הבהמה באיסור טרפה. אולם בתלמוד הבבלי[3] נאמר כי רב נחמיה בריה דרב יוסף היה בודק ריאה כזו במים פושרים. כלומר, לאחר שהוסרה הריאה מדופן בית החזה, הוא היה מנפח את הריאה ומכניס אותה אל תוך כלי עם מים פושרים, על מנת לבדוק האם יש יציאת בועות אוויר, ואם ישנו בעבוע הרי שיש נקב בריאה. בדיקה זו מכונה בהלכה "נפיחה". חלק מהראשונים כתבו שדברי התלמוד נוגעים גם למקרה שבו הריאה מחוברת לדופן באמצעות סירכא, כלומר, שהייתה כמין רצועה יוצאת מן הריאה ומחברת אותה אל הדופן.[4]
לגבי ההיתר באמצעות נפיחה ישנן כמה דעות עיקריות הנוגעות למחלוקת התושבים והמגורשים:
1. רוב הפוסקים סוברים שהנפיחה אינה מועילה בדרך כלל. נפיחה מועילה דווקא כשניכרת מכה בדופן בית החזה, שאז יש לתלות שמקור הדביקות או הסירכא לדופן הוא בדופן ולא ברֵיאה ובמצב כזה אינה טריפה. כשאין מכה בדופן היא לא מועילה, מפני שהדבר מלמד שמקור הדביקות או הסירכא הוא בריאה, ודנים שהיה בה נקב או שעלול היה להיווצר בה נקב.[5]
2. לעומתם סוברים רבנו תם ורבי זרחיה הלוי שנפיחה זו מועילה ברוב המקרים, אף אם יש סימן חולי בריאה. ואם ישנה מכה בדופן, הבהמה כשרה בכל מקרה ואין הריאה צריכה בדיקה בנפיחה. אבל אם אין מכה בדופן, על אף שאין חולי בריאה מחמירים לבצע בה נפיחה, אולם הנפיחה אכן מועילה כדי לשלול טריפות שמקורה בריאה.[6]
3. דעתו של הרמב"ם שכאשר אין מכה בדופן, מדין התלמוד ניתן היה להכשיר את הבהמה באמצעות נפיחה, אולם הוא כותב שמנהג ישראל שלא להכשיר באמצעות נפיחה. וכשיש מכה בדופן דעתו שגם אם הריאה נקובה הבהמה מותרת, מפני שתולים כי נקב זה אירע לאחר השחיטה, בעת פירוק הריאה מן הדופן.[7]
נקודות המחלוקת בין המגורשים לתושבים
עריכהמאז ומתמיד נהגו התושבים בכל מחלוקת הלכתית כדעתו של הרמב"ם. במצבים של ריאה הסרוכה לדופן שאין בה מכה, הם הטריפו את הבהמה, בהתאם למנהג שהביא הרמב"ם. כשבאו המגורשים מקסטיליה, הם הביאו עמם את המנהג להכשיר כל חיה או בהמה שריאותיה סרוכות לדופן שאין בה מכה – באמצעות נפיחה. בתחילה נגרר הרוב המוחלט של התושבים אחרי מנהג המגורשים, אך לאחר כשלושה עשורים הם שבו אל מנהגם הקודם ונמנעו מלבצע נפיחה במקרים אלו.
להלן מספר שאלות עיקריות שעמדו במוקד המחלוקת:
1. לדבריו של הרב גאגין, עד כ-20 שנה קודם הגירוש גם בקסטיליה נהגו שלא להתיר בהמה במקרה זה באמצעות נפיחה, וההיתר נבע מכורח אילוץ גזרתו של פרננדו השני מלך אראגון שלא לרכוש בשר שנשחט על ידי יהודי, וזאת על מנת להקשות על האנוסים ששמרו על מצוות הכשרות בסתר. ומכיוון שבפאס אין הגויים אוסרים את הבשר של היהודים, האם על הספרדים לשוב למנהגם הקודם?
2. האם על הספרדים לקבל את מנהג המקום, כדין אדם הבא למקום שבו נוהגים אחרת ממנהגיו?
3. האם יש לבטל את מנהג הספרדים בשל העיקרון שלפיו פסיקת ההלכה נקבעת על פי הרוב?
4. האם מחלוקת הראשונים בנושא זה היא באיסור דאורייתא, ולכן יש לנקוט בה כדעת המחמירים, על פי הכלל ספקא דאורייתא לחומרא?
5. גם אם תקנת התושבים אינה מן הדין אלא היא בבחינת "סייג לתורה", האם יש בכוח המגורשים להפר את תקנתם שלא להתיר את הנפיחה, בדבר זה שפשט איסורו?[8]
השתלשלות פולמוס הנפיחה
עריכההתעוררות התושבים להחיות את מנהגם
עריכהבשנת ה'ר"ס בא לפאס רבי שלום מסנות, חכם שמוצאו מתוניס שהיה גם סוחר שהסתובב בארצות רבות. רבי שלום הוכיח את התושבים על כך שנטשו את מנהג אבותיהם להטריף כל בהמה שנמצאה בה סירכא בריאה, וסיפר להם כי כסוחר המסתובב בארצות רבות, מעולם לא ראה שנוהגים היתר בנפיחה. רבי שלום קיבל את תמיכתם של שניים מחכמי המגורשים: רבי יוסף עוזיאל שהיה רבו של הרב גאגין, ורבי שמואל צבאח, שהורו כי אין לתושבים לשנות את מנהג אבותיהם. כנגדם יצאו חכמי המגורשים ובראשם חברו של הרב גאגין עוד מקסטליה, רבי משה חלאוה, והורו כי על התושבים לקבל את מנהג המגורשים.
בשנת ה'רפ"ו אירעה תקלה מתחת ידו של טבח התושבים – הוא טעה בסוג הסירכא והתיר בהמה באמצעות נפיחה, אף על פי שסוג הסירכא שנתקל בו לא אפשר להתיר את הבהמה באמצעות נפיחה. המאורע הסעיר את קהילת התושבים, ונגיד קהילתם, ששמו עמי שם טוב בן אברהם רמוך, נשבע שלא לאכול עוד מבהמה שהותרה על ידי נפיחה. תלמידי החכמים מקהילת התושבים התקבצו כשהם ממורמרים על כך שאכלו בשר שאבותיהם מכרו בדמים מועטים לנוכרים, על מנת לדון בעניין המשך ההוראה לגבי הנפיחה. ההחלטה לאיסור התקבלה על ידי ראשי החכמים של התושבים, וביום ג' ניסן בשנה זו הם תיקנו שלא יאכל יהודי הנמנה עם קהל התושבים, שבהם מוכללים גם היהודים שמסביליה שבספרד, בשר שהותר באמצעות נפיחה. הם קבעו כי האוכל מבשר זה כאילו אוכל טריפה, ובמקביל הם פתחו איטליז שיספק בשר הכשר לפי מנהג קהילתם. התקנה הזו נעשתה בהסכמת נגיד התושבים ועוד חמישה חכמים,[9] ומונו ארבעה חכמים לפקח על בדיקת הבהמות, ובהם היו: רבי שמואל אבן דנאן, רבי יעקב בן לחסן – תלמידו של הרב גאגין, והדיין רבי יחיא בן חמו. למחרת בבוקר גזרו התושבים בבית הכנסת של קהילתם חרם ונידוי על מי שיעבור על התקנה.
הסערה שהתעוררה בעקבות החרם של התושבים
עריכההתקנה והחרם של התושבים עוררו ויכוח בין חכמי המגורשים, ו"מלמד" מקהילת המגורשים בשם רבי אברהם ביבאץ הביע את תמיכתו בעמדת חכמי התושבים, הוא גרר בכך דין ודברים עם המגורשים ובתוך דבריו הוא הביע זלזול ברבי משה חלאווה שכבר לא היה בין החיים. בעקבות הזלזול נידוהו תלמידי רבי משה בשוק של המלאח. כמו כן, כמה "נערים מנוערים" מקהילת התושבים אמרו שהמגורשים אוכלים טריפות ועררו את זעמם של המגורשים. בתגובה למאורעות תיקנו המגורשים תקנה שלפיה מי שינהג לפי התקנה של התושבים יהיה בנידוי.
נגיד התושבים בא יחד עם חכמי הקהל לשאול את רבי חיים גאגין על אודות הנידוי של המגורשים, והלה השיבו כי הנידוי בטל, משום שהחרם של התושבים קדם לנידוי של המגורשים. המגורשים מסרו לרב גאגין כתב בקשה שיבטל את החרם של התושבים, בתואנה כי המחלוקת על הנפיחה היא בדבר האסור מדרבנן בו ההלכה אמורה להיקבע כפי המתירים, ואילו בתקנת התושבים נאמר שהאוכל מבשר נפוחה כאילו אוכל טריפה.[10] הוא השיב כי המחלוקת על הנפיחה הוא בדבר האסור מן התורה, ולכן יש לנקוט כהמחמירים.
בי"ז סיוון ה'רפ"ו שלחו המגורשים את רבי יהודה עוזיאל ואת רבי נחמן אבן סונבאל למקנס אל המלך, על מנת לתקף את תקנתם ולבטל את תקנת התושבים. בתגובה מינו התושבים אף הם שני נציגים שישלחו אל המלך: רבי שמואל ברבי מימון אבן דנאן ורבי שאול ב"ר שלמה בן דנינאס, כדי שיטענו בעד תקנתם. כשבאו חכמי המגורשים למקנס הם פגשו בה אחד מחכמיהם, רבי יעקב רוג'ליש, שכנראה יעץ להם שלא להביא את הדבר לפני המלך ושב יחד איתם לפאס. הרב רוג'ליש שוחח עם הרב גאגין ותמה בפניו: כיצד ניתן לומר שאבותיהם של יהודי קסטיליה היו אוכלים טריפות, והרב גאגין השיב לו בפסוק: ”אך שקר נחלו אבותינו” (ירמיהו, ט"ז, י"ט), כלומר, אין שום תוקף למנהג אבותיהם של יהודי קסטיליה, משום שמקורו בטעות.
התשובה של הרב גאגין לרב רוג'ליש עוררה שוב את זעמם של המגורשים, ויהודי תקיף מקהילתם בשם משה אבוטאי, שהיה מקורב למלכות, הכריז בליל שבת בבית הכנסת כי מי שיקום לכבודו של הרב גאגין – הוא ימרוט את שער זקנו. כשנאמר לו כי לרב גאגין תלמיד נאמן בשם רבי יעקב בן לחסן, הוא ביקש לשלוח בו יד. כשנודע דבר האיום לרב בן לחסן הוא ביקש מנגיד התושבים לסייע לו ולהסיר מעליו את האיום, אך הלה השיב לו כי אין בידו לעזור לו וכי עליו לבקש זאת מהמלך עצמו. רבי יעקב הלך לבית הכנסת של התושבים על מנת לדון עמם אודות האיום על חייו, וכשיצא מפתח בית הכנסת פגש בו אבוטאי והזמינו אל המלך. רבי יעקב פחד להתייצב לבדו בפני המלך ולכן הצטרף אליו משה בן בוריהמאת, איש בעל קשרים עם מולאי מסעוד – אחיינו של המלך. בסיוע בן בריהמאת ומולאי מסעוד הבין המלך שמדובר במחלוקת הלכתית, ושהרב בן לחסן נרדף על ידי אבוטאי, הדבר עורר את חמתו של המלך על אבוטאי והוא הורה לכלוא אותו במשמר, הוא אף הטיל על חכמי המגורשים שהיו שותפים במחלוקת קנס של 200 אוקיות.
זמן קצר לאחר מכן יהודי מן התושבים קנה בשר מן המגורשים ועורר בכך סערה גדולה בקהילה. במהלך התסיסה בקהילה קיללה אמו של הקונה את התושבים ואת נגידם שאול בן שם טוב בן רמוך, ובתגובה הכו אותה כמה פוחזים מהתושבים עד זוב דם. כשנודע הדבר למלך הטיל על קהל התושבים קנס של 2,000 אוקיות. באותו הפרק שיחדו כמה מהמגורשים שר אחד על מנת שיטיל את רבי יעקב בן לחסן בבית האסורים, אך הוא ניצל בסיוע מולאי מסעוד אחיינו של המלך.
מהתרופפות התושבים במנהגם ועד לניצחונם המוחלט של המגורשים
עריכהבשנת ה'רפ"ח, כשבוע לפני פורים, בשל זעזועים בשלטון, אזל הבשר לקצבי התושבים והם באו לפני הרב גאגין בבקשה לסייע להם במציאת בשר. הם טענו בפניו כי באין ברירה הם יקנו בשר משחיטת המגורשים. כתוצאה מהמחסור הם אכן עברו על החרם וקנו את הבשר מן המגורשים. הרב גאגין נכנס לבית הכנסת של התושבים וגזר שכל קדרות הבשר תיאכלנה על ידי נוכרים. הדבר עורר את זעמם של חכמי המגורשים, רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן אבן סונבאל, והם ביקשו מנגיד התושבים שיתיר להם להרע לרב גאגין, אך הנגיד דחה אותם בגערה. לדברי הרב גאגין, הם התירו את דמו כמה פעמים ולא עלתה בידם.
בחודש חשון ה'רפ"ט הסיתו חכמי המגורשים את התושבים לומר כי תקנתם אינה מעיקר הדין, ובתגובה יצא הרב גאגין בפסק הלכה שהסכמת התושבים אין לה התרה משתי סיבות: 1. התורה מחייבת לנקוט כדעת רוב הפוסקים, ורובם אוסר את הנפיחה. 2. אפילו אם אין הלכה כרוב הפוסקים והאיסור התקבל כ"סייג לתורה", אין בית דין יכול לבטל דבר שנעשה משום סייג. את פסקו סיים הרב גאגין בחרם על כל מי שיתיר את החרם של התושבים.
בשנת ה'רצ"ה, השנה שבה תיעד הרב גאגין את דבר הפולמוס, חלה ירידה דרסטית בצריכת הבשר של שחיטת התושבים. וכך, בערב שבת אחד אירע שקצב התושבים שהיה רגיל בעבר לשחוט 20 כבשים שחט רק 4, ואף הותיר מהם. כששמע הרב גאגין את הדבר, הוא הורה שלא להתפלל עם מפירי החרם.
כתוצאה מהחרם לחצו חכמים רבים את נגיד התושבים שאול בן רמוך על מנת שיפעל לבטל את החרם, בתואנה שהרוב נמצא בצד של המתירים. הנגיד ביקש מהרב גאגין: ”עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים” (שמות, י', י"ז; ויקרא, י"ז, ה'). הרב גאגין כותב כי מחמת הזקנה והסבל, ומחמת העובדה שבניו אינם איתו, הוא הסכים שחכמי המגורשים יתירו את החרם, בתנאי שיביאו את דעות הפוסקים האוסרים, וכאן הוא מנה שורה של כעשרים פוסקים, ויכתבו שהם מתירים. הוא ביקש גם שיביאו בפסקם את לשונו של הרמב"ן בחיבורו "משפט החרם", שאינו מאפשר להתיר חרם שהציבור קיבלו אותו עליהם, ויכתבו שאף על פי כן הם מתירים את החרם של התושבים. ובכך, מסיים הרב גאגין את תיאוריו, ”אני את נפשי הצלתי”.
חכמי המגורשים נענו לבקשתו וכתבו פסק המתיר את הנפיחה. בתגובה לפסקם כתב הרב גאגין את חיבורו "עץ חיים", בו הוא השיב באריכות על כל טענותיהם ותיאר את פרשת הפולמוס מזווית ראייתו. למרות דבריו של הרב גאגין, היתר הנפיחה פשט בסופו של דבר במרוקו בקרב התושבים והמגורשים כאחד.
יחסם של חכמי מרוקו בדורות הבאים להיתר הנפיחה
עריכהגם בדורות הבאים אנו מוצאים שחכמי מרוקו נקטו כדברי המגורשים, ורבי חיים בן עטר (המאה ה-18) שהיה עד לכך, תמה עליהם. הוא דן באריכות בנושא היתר הנפיחה והתייחס בהרחבה לשיטות השונות, ובסיום דבריו הוא משבח את גישתו של הרב גאגין שאת חיבורו "עץ חיים" הוא מצא בכתב יד בפאס. הוא מציין כי אף על פי שלדבריו מוצא משפחתו מקהילות קסטיליה, הכרעתו היא נגד דעתם של חכמי המגורשים וכדברי הרב גאגין. מדבריו:
ואחר שהראנו ה' כל זאת אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, חזות קשה הוגד לי וגם הלום ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב ארבע המה: עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה, וחפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו... עברתי דרך עיר פאס ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטריס אחד וראיתי את הלחש שהיה על הדבר הזה כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם, ואשא עיני ואראה והנה אלהים עולים מן האר"ש, ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה את ה' הוא מכבד הוא המופלא בדורו כמוהר"ר חיים גאגין זלה"ה, שחבר קונטרס אחד וקרא לו עץ חיים... אמר חיים ידעתי ערכי כי קטן הוא אבל יקובל האמת ממי שאמרו...
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- הרב פרופסור משה עמאר "מבוא" ל-עץ חיים: פולמוס הלכתי בין מגורשי ספרד לתושבים, תשמ"ז
- רבי אברהם אבן טואה, "ספר נופך", בתוך: התשב"ץ, חלק ד, עמ' תו - תכ, מכון ירושלים, ירושלים, תשס"ג
- מורי עמאר, תקנות חכמי פאס תקנה ג, מכון אהבת שלום, פריס תשע"ג
קישורים חיצוניים
עריכה- רבי יעקב משה טולידאנו, נר המערב אודות פולמוס הנפיחה, באתר היברובוקס
- הרחבה על הספר עץ חיים, עם הערות המהדיר פרופ' משה עמאר, באתר מורשת יהדות מרוקו.
הערות שוליים
עריכה- ^ רבי אברהם אבן טואה בספר נפך, אליו הופנה להלן בפרק לקריאה נוספת, כותב: ”כבר ידוע למעלת כבודך כי בעיר פאס הם חלוקים לשתי כתות, המיעוט שהם הבלאדיא אין עושין נפיחה, והרוב שהם הקאשטיליאן הם עושין נפיחה”.
- ^ משנה, מסכת חולין, פרק ג', משנה א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"ח, עמוד א'
- ^ ראו: רשב"א חולין מח א ד"ה אמר רב יוסף; ועיינו רא"ש חולין ג כב.
- ^ ראו למשל: רא"ש חולין ג כב בשם רי"ף, רש"י, תוספות.
- ^ הובא ברשב"א שם, בד"ה ולעניין פסק.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק י"א, הלכה ו' והלאה.
- ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק ב', הלכה ג'.
- ^ שמואל בר מימון אבן דנאן, אהרן כהן ב"ר נחמיה, רבי שאול ב"ב שלמה אבן דנינאס, זכרי בר נסים הכהן, שטון ב"ר שאול הלוי בן שטון.
- ^ על כתב הבקשה חתמו: רבי יהודה בן שם טוב, רבי יהודה עוזיאל, רבי אברהם דיליאון, רבי נחמן אבן סונבאל, רבי יוסף מינדה, רבי יצחק בו יוסף נהון, רבי יוסף טובי, רבי שלמה אבוהב, רבי יהושע קורקוס ורבי אברהם אדרוטיל.