אהוד ברק

אהוד ברק
תאריך לידה	12 בפברואר 1942
ממשלות	25, 26, 28, 31, 32
כנסות	14, 15, 18
סיעות	העבודה, ישראל אחת, עבודה-מימד, העצמאות
תפקידים בולטים	ראש הממשלה סגן ראש הממשלה שר הביטחון שר החוץ ראש האופוזיציה ראש המטה הכללי

אהוד ברק (במקור: ברוג; נולד ב-12 בפברואר 1942) הוא שר הביטחון הישראלי, סגן ראש הממשלה וחבר הכנסת מטעם סיעת העצמאות, לאחר שזו התפלגה ממפלגת העבודה. עד לינואר 2011 שימש יו"ר מפלגת העבודה וכיום הוא יו"ר מפלגת העצמאות. בעבר כיהן כראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל וכרמטכ"ל ה-14 של צה"ל.

במהלך כהונתו הנוכחית כשר הביטחון הוביל את תקיפת הכור הסורי, מבצע חורף חם ומבצע עופרת יצוקה. במהלך כהונתו כראש ממשלה הוביל את נסיגת צה"ל מלבנון וכן פרצה האינתיפאדה השנייה.

ביוגרפיה

ברק גדל והתחנך בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג. הוא סיים תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1968 ותואר שני בניתוח מערכות באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה ב-1978. בנוסף, הוא בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.

שירותו הצבאי

ב-8 בנובמבר 1959 התגייס לצה"ל והחל את שירותו בגדוד 9 של החרמ"ש^[1]. לאחר מספר חודשי שירות אותר על ידי אברהם ארנן שצירפו לסיירת מטכ"ל המתגבשת. ברק עבר ביחידה מסלול הכשרה כלוחם וכמפקד כיתה. לאחר כשנה היה לראשון בסיירת שיצא לקורס קציני חי"ר. את הקורס סיים בהצטיינות ואת הדרגות קיבל מסגן הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין^[2]. באמצע שנות ה-60 השתחרר מצה"ל אחרי שהשלים את הבגרויות במהלך השירות, לימודיו באוניברסיטה נקטעו כשהתגייס לשירות הצבאי במלחמת ששת הימים, לחם עם חטיבה 7 וחטיבה 60 בגזרת סיני ואחר כך ברמת הגולן. לאחר המלחמה השלים את לימודיו ועבד במכון ויצמן. גויס על ידי עוזי יאירי חזרה לשירות קבע בסיירת מטכ"ל, עבר קורס מפקדי פלוגות, הסבה לשריון ושירת בגזרת תעלת סואץ לקראת סוף מלחמת ההתשה. בשנים 1971–1973 פיקד על סיירת מטכ"ל.

כמפקד הסיירת פיקד על כוחות היחידה במבצע ההשתלטות על מטוס סבנה במאי 1972, והיה מהלוחמים שהגיעו למטוס בסרבלים לבנים במסווה של טכנאים; לימים תשמש אותו תמונתו על כנף המטוס בתעמולת הבחירות. ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז במהלכו חטפו לוחמי היחידה קציני צבא סוריים למטרת מיקוח. באפריל 1973, השתתף ב"מבצע אביב נעורים", חיסול מנהיגי הטרור הפלסטיני בלב ביירות, במהלכו התחפש לאישה.

במהלך שירותו, הוענקו לברק מספר רב של עיטורים: הוא קיבל את עיטור המופת וכן ארבע פעמים את צל"ש הרמטכ"ל‏^[3]‏^[4]. עיטור המופת הוענק לו ב-1973 במקום אחד הצל"שים שקיבל על חלקו בהובלת המבצעים "חלוץ" ו"שרקרק" בשטח מצרים ב-1963 וב-1964^[5]. את הצל"ש הראשון קיבל על הנהגת חוליה של סיירת מטכ"ל במהלך פעילות איסוף מודיעין בסוריה‏^[6], נסיבות קבלת שאר העיטורים הן חסויות. הוא חולק עם נחמיה כהן ואמיתי חסון את התואר (הלא רשמי) "החייל המעוטר ביותר בצה"ל" ^[7]. בנוסף, עוטר ברק בהיותו רמטכ"ל באות לגיון ההצטיינות של ארצות הברית בדרגת מפקד^[8].

במלחמת יום הכיפורים שב ברק מלימודיו בארצות הברית ופיקד על גדוד טנקים מאולתר (גדוד 100), שבין השאר חילץ את גדוד הצנחנים 890 בפיקודו של איציק מרדכי בקרבות החווה הסינית. לאחר המלחמה פיקד על קורס מפקדי טנקים ועל חטיבה 401, מונה לראש מחלקת מחקר באגף המודיעין, ב-1975 מונה לעוזר ראש אמ"ן למבצעים, תפקיד שבמסגרתו היה ממתכנני מבצע אנטבה. עם שובו מלימודיו בארצות הברית ב-1979, קודם לדרגת תת-אלוף ומונה למפקד עוצבת עמוד האש - אוגדת מילואים משוריינת ואחר כך למפקד עוצבת סיני. במקביל כיהן כמפקד קורס מג"דים.

בתחילת 1982 קודם לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון בצה"ל. במלחמת לבנון היה סגנו של מפקד הגיס המזרחי, אביגדור בן גל. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין, ולאחר מכן, בינואר 1986 מונה לאלוף פיקוד המרכז. בזמן כהונתו כאלוף פיקוד המרכז היה ברק אחראי על הקמת יחידה מיוחדת ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון - יחידת דובדבן. בשנים 1987–1991 שימש בתפקיד סגן הרמטכ"ל.

כרמטכ"ל

ב-1 באפריל 1991 הועלה לדרגת רב-אלוף ומונה לרמטכ"ל ה-14 של צה"ל, תפקיד שמילא עד 1 בינואר 1995, עת פרש מצה"ל. כרמטכ"ל היה אחראי ליישום הסדרי הביטחון וליציאת כוחות צה"ל מעזה ומיריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א'. כרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע‏‏ בהחלטה על ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי^[9].

בזמן כהונתו אירע אסון צאלים ב': ב-5 בנובמבר 1992 נהרגו חמישה חיילים ועוד שישה נפצעו באימון לקראת מבצע שנועד לחסל את נשיא עיראק סדאם חוסיין. ברק וקציני מטכ"ל נוספים, שבאו לצפות באימון, נכחו באזור. לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" תחקיר בו נטען כי ברק נטש את המקום לפני הגשת עזרה לפצועים. הפרשה העיבה על כניסתו לחיים הפוליטיים, וברק נלחם על שמו הטוב בריאיון סוער עם ניסים משעל שבו העיד על עצמו כי ראה לאויביו את "הלבן של העיניים". יריביו הפוליטיים ניסו להדביק לו את ההאשמה בהפקרת פצועים וצחי הנגבי כינה אותו בנאום בכנסת "אהוד ברח". ב-15 במרץ 1999 פורסם דו"ח מבקר המדינה, אליעזר גולדברג, שקיבל את טענות ברק וניקה אותו מכל אשמה ("הרמטכ"ל נשאר במקום 45 דקות לפחות אחרי האסון").

בשנת 1993 פיקד על מבצע דין וחשבון, מבצע צבאי בדרום לבנון כנגד ארגון החזבאללה. בשנת 1994 הורה על תיכנון וביצוע מבצע עוקץ ארסי^[10], במהלכו ביצעה סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל דורון אביטל, בליל ה- 21 במאי 1994, פשיטה וחטפה את דיראני מביתו מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון באישון ליל^[11]. ב-14 באוקטובר אותה שנה, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר ראש ממשלה רבין במלצת ברק את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאללה בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן, בפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו^[12]. בשנה זו לקח גם חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן שנחתם והיה גם שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה.

דרכו הפוליטית

לאחר פרישתו של ברק מצה"ל הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מינה אותו ראש הממשלה יצחק רבין לשר הפנים בממשלתו. אחת הפעולות שהספיק לעשות כשר פנים היא ההחלטה על הענקת אזרחות ישראלית ליונתן פולארד. לאחר רצח רבין בנובמבר 1995 מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס.

לאחר שחרורו אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הסרוב", אך גם הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.

בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה כשהוא גובר על יוסי ביילין, שלמה בן עמי ואפרים סנה.

בספטמבר 1997 התנצל בשם מפלגת העבודה בפני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר לטענתו בתהליך קליטתם בישראל.

כראש ממשלת ישראל

במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, ממפלגת גשר, וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15, אולם לגוש השמאל-מרכז לא היה רוב. בליל הבחירות נשא ברק את נאום "זהו שחר של יום חדש" המפורסם, שכתב משה גאון, לקול קריאות הקהל "רק לא ש"ס". ב-6 ביולי 1999 הושבעה הממשלה, ה-28 במספר, שהציג ברק בכנסת. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה, החזיק ברק גם בתיק הביטחון. שר האוצר היה אברהם בייגה שוחט ושר החוץ דוד לוי. כמנכ"ל משרד ראש הממשלה מינה ברק את יוסי קוצ'יק.

ניצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות", כאשר במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, חלקן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו, תוך ניצול מה שהוא כינה, בעקבות אליקים רובינשטיין, "הלקונה בחוק". מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק מימון מפלגות. ברק נחקר באזהרה, אולם בשלב מוקדם הוחלט שלא להעמידו לדין. רבים מאנשיו של ברק שנחשדו בפרשה, בהם בלט מזכיר הממשלה יצחק הרצוג, שמרו על זכות השתיקה. לבסוף החליטה פרקליטות המדינה שלא להעמיד איש לדין, בשל קושי לגבש כתבי אישום.

מיד לאחר הבחירות הצליח ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב-5 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן, חלק מטורבינה של חברת החשמל, בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

שר התחבורה וסגן ראש הממשלה יצחק מרדכי הסתבך בתחילת 2000 בפרשה של עבירות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי, על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני, לאחר שברק נטה לטובת ש"ס.

לקראת סוף כהונת ממשלתו, לאחר שפרשה ש"ס מן הקואליציה, ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "מהפכה אזרחית", שהוא יישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה‏^[13], אולם לאור התנגדות שותפיו ממפלגת מימד ומישראל בעליה ולאחר שראה שאין בידו את הכוח הפוליטי להעביר מהלך שכזה, נקברה התוכנית.

במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל שבעקבות פעולתה חוקק, בתקופת ממשלתו של אריאל שרון "חוק טל" שעוסק בהסדרת הגיוס והפטור משירות צבאי של בני ישיבות. נושא גיוס בני הישיבות היה מרכזי במסע הבחירות של ברק.

שגשוג ענף ההיי טק בעולם ובישראל ("הבועה") גררו צמיחה כלכלית מהירה בישראל, תוך יציאה מהמיתון שישראל הייתה מצויה בו מאז ספטמבר 1997. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה, תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל. שנת 2000 הייתה שנת התיירות הטובה ביותר עד אז במדינת ישראל, וביקרו בה כ-2.5 מיליון תיירים.

ניסיון ליישוב הסכסוך הישראלי-ערבי

סוריה

ב-3 בינואר 2000 החלו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון אשר במערב וירג'יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. בשיחות השתתפו גם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ושרת החוץ מדליין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב-11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשן במועד אחר. למרות התקוות, השיחות לא חודשו לאחר שפרדסטאון. אף צד לא דיווח רשמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיווחה שאף על פי שברק הסכים לחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של עשרה מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן, סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות שקדמו למלחמת ששת הימים (קווי 4 ביוני) שכללו אזורים שסוריה השתלטה עליהם בתחילת שנות ה-50, ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר, אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת ומאפשרים גישה וזכויות סוריות על הכנרת ועל נהר הירדן.

כאשר נשיא סוריה חאפז אל אסד נפטר ב-10 ביוני 2000, עלה בנו בשאר לשלטון. ההערכה בעקבות זה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבאשר היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא ולכן לא יכול היה להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.

לבנון

חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק היה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הנחה שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק על ידי הסכם שלום עם סוריה. אף שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון, כאמור לעיל, החליט ברק לקחת את הסיכון שבהוצאת צה"ל מלבנון ללא הסכם.

על-סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה התפוררותו של צבא דרום לבנון. כחלק מהשיחות עם סוריה עמד ברק על כך שצד"ל ישולב בצבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיוון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בצד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית חיילי צד"ל עזבו את עמדותיהם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להישאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.

פלסטינים

ביולי 2000 יצא ברק למשא ומתן מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דייוויד, בחסות נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דייוויד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת, שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות, ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

במהלך המשא ומתן בקמפ דייוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי רצועת עזה ויהודה והשומרון, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. כמו כן הציע ברק לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית ו"מסדרון בטוח" מהשכונות הערביות אליו. מסיבות שונות, לא עלה המשא ומתן יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המשא ומתן ואמר שבקמפ דייוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם הנשיא קלינטון והנסיך הסעודי בנדר.

הקדמת הבחירות

לאחר כישלון השיחות בקמפ-דייוויד, פרצה בסוף ספטמבר 2000 התקוממות בשטחים שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה" בשל הקישור שנעשה בינה לבין עלייתו של אריאל שרון לביקור בהר הבית והמהומות שפרצו בעקבות זאת. במקביל פרצו הפגנות עזות ביישובים הערביים. במרוצת דיכוי ההפגנות, נהרגו במחוז הצפוני 13 אזרחים ערבים מאש המשטרה. אזרח יהודי אחד נהרג אף הוא באירועים. כתוצאה מן האירועים הקשים, הודח מפקד המחוז הצפוני במשטרה אליק רון והוקמה ועדת אור.

לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות והעובדה, שלמעשה, מן הקואליציה הרחבה, שהקים אהוד ברק בראשית שלטונו, לא נותר כמעט דבר, הודיע ברק ב-10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם את ועידת טאבה שנועדה להשיג שלום עם הפלסטינים וזכתה לביקורת רבה של הימין שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות נערכו ב-6 בפברואר כאשר מולו התמודד אריאל שרון. רוב האזרחים הערבים החרימו את הבחירות וברק נחל תבוסה רבתי - הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות. משך כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה היה הקצר ביותר מבין כל ראשי הממשלה בישראל - שנה ו-245 ימים. לאחר ההפסד בבחירות האישיות, התפטר ברק כיו"ר מפלגת העבודה וח"כ, ועזב את החיים הפוליטיים.

ברק בעסקים

לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי, וחבר לאילי הון ואנשי עסקים בולטים בישראל ובעולם. הוא ערך הרצאות בתשלום ברחבי ארצות הברית ושימש מקדם מכירות, יועץ ושותף במספר חברות, בהן בעלות אופי ביטחוני כחברה לפיתוח שרוולי הצלה ממגדלים. הוא היה שותף בקרן ההשקעות SCP וכיהן כנשיא חברת גילת סאטקום שעוסקת בתקשורת לווינים. בין החברות עמן היה קשור הייתה חברת המחשוב EDS וחברות הקשורות לעופר גלזר שמטרתן לנצל פצלי שמן בירדן ובנגב^[14]. עם שובו לפעילות פוליטית, העביר את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב-2011 כי ההליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמה המצופות משר^[15].

חזרה לראשות המפלגה ולממשלה

למרות ענייניו העסקיים הרבים לא זנח ברק לגמרי את הוויתו הפוליטית: הוא חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו (בצורת ראיון) למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ-דייוויד‏^[16].

ברק נקרא להעיד בוועדת אור, שחקרה את אירועי אוקטובר 2000. במסקנות הביניים הוועדה "הזהירה" אותו בשישה סעיפים ולבסוף קבעה שהוא אחראי רק בשניים מהם, שנגעו להתייחסות כללית למצב לפני אירועי אוקטובר 2000 ולאי-מתן הוראה למתן את תגובת המשטרה. הוועדה מצאה שאיננו אחראי כלל לליקויים בארבעת הסעיפים האחרים. בסופו של דבר, בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגד ברק המלצות אישיות.

ב-5 בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב-2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. אף שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב-11 בספטמבר. בדצמבר של אותה שנה קיבל "תואר לשם כבוד" מטעם המכללה האקדמית נתניה^[17].

ב-2006, במהלך הרכבת הממשלה ה-31, עלתה האפשרות ששרי מפלגת העבודה ייבחרו על ידי מרכז המפלגה. ברק הודיע אז, כי יתמודד על כל תפקיד שר אפשרי. לפי ההערכות שנשמעו באותה תקופה, סיכויו להיבחר לתפקיד שר היו גבוהים, אך לבסוף, נבחרו השרים על ידי יו"ר המפלגה, עמיר פרץ, ולא על ידי המרכז, וברק נשאר מחוץ לממשלה.

ב-7 בינואר 2007 הודיע ברק על כוונתו להתמודד בבחירות לראשות מפלגת העבודה. בבחירות אלה נבחר ברק ליו"ר מפלגת העבודה, לאחר שניצח בסיבוב שני את עמי אילון, ברוב של 51.3% מקולות הבוחרים וזאת לאחר שהתחייב לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו‏^[18].

לאחר מכן הוזמן על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. הוא הושבע כשר ביטחון וכסגן ראש הממשלה ב-18 ביוני 2007 על רקע עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה‏^[19].

כשר הביטחון

ב-3 בפברואר, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל, כאשר הוא התייחס ספציפית לרצועת עזה, לבנון וחזבאללה ואמר כי הוא "נשאר בממשלה כדי לתקן את הליקויים" כפי שהתבטאו בדו"ח הסופי ובשיקום צה"ל והדרג המדיני. עוד אמר כי "דו"ח וינוגרד הוא דו"ח קשה, ויש ממנו גם השלכות וגם מסקנות לא פשוטות במישור האישי והערכי. בכוונתי לחזור ולהתמודד עם מסקנות אלה בבוא העת ולקבוע מועד לבחירות"‏^[20]. ברק כיהן כשר הביטחון בעת תקיפת הכור הסורי, מבצע חורף חם ומבצע עופרת יצוקה.

בבחירות לכנסת השמונה עשרה שנערכו בפברואר 2009, נחלה מפלגת העבודה בראשות ברק תבוסה בקלפי. מ-19 מנדטים ירדה ל-13 מנדטים, ובפעם הראשונה למקום הרביעי (אחרי קדימה, הליכוד וישראל ביתנו). ברק הצהיר כי גזר דינו של הבוחר קבע שעל מפלגת העבודה להישאר באופוזיציה, אך החל להיפגש עם המיועד לראשות הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע עמו להסכמות על הצטרפות של מפלגת העבודה לממשלתו, והתמנה לשר הביטחון בממשלת ישראל השלושים ושתיים.

ב-5 בספטמבר 2010 המליץ ברק למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל והממשלה אישרה את המלצתו, אך בעקבות עתירה לבג"ץ נגד המינוי נאלץ ברק לבטל את המינוי.

ב-17 בינואר 2011 ברק, יחד עם ארבעה חברי כנסת נוספים, התפלגו ממפלגת העבודה והקימו סיעה חדשה בשם "העצמאות". ^[21][22]

סוגיה מרכזית שבה עסק ברק בכהונה זו היא סוגיית תקיפתם של מתקני הגרעין באיראן. הוא ציין כי: "על הגרעין האיראני מתנהל דיון ציבורי מזה שנים בישראל, ישנם אינסוף ראיונות ודיונים ציבוריים, אנחנו לא מסתירים את מחשבותינו. עם זאת, יש סוגיות מבצעיות שלא דנים בהן באופן ציבורי, כי אז לא ניתן יהיה לבצע אותן".‏^[23]

משפחתו

במהלך שירותו הצבאי הכיר את אשתו נאוה לבית כהן, הם התחתנו ונולדו להם שלוש בנות. באוגוסט 2003 התגרשו נאוה ואהוד ברק. ברק התגורר במשך שנים רבות בכוכב יאיר, ולאחר גירושיו עבר להתגורר במגדלי אקירוב בתל אביב.

ב-27 ביולי 2007 נישא ברק לנילי פריאל^[24]. במרץ 2011 הוגש כתב אישום כנגד פריאל, באשמת העסקת עובדת זרה בביתם.

לקריאה נוספת

• בן כספית ואילן כפיר, אהוד ברק: חייל מספר אחד, הוצאת קוראים.
• חנן קריסטל ואילן כפיר, הצל"ש השישי, בחירות 99 , הוצאת כתר.
• רביב דרוקר, חרקירי - אהוד ברק במבחן התוצאה, הוצאת משכל. (לקריאת 2 הפרקים הראשונים ברשת)
• רן אדליסט, אהוד ברק - מלחמתו בשדים, הוצאת זמורה.
• אורי אבנרי, אהוד ברק, אפידמיה של כישלון.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אהוד ברק
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אהוד ברק

• שילה הטיס רולף, אהוד ברק, מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
• אהוד ברק, באתר הכנסת
• ביוגרפיה של ברק באתר משרד ראש הממשלה
• אהוד ברק, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• אהוד ברק, באנציקלופדיה ynet
• אהוד ברק - מהילדות במשמר השרון עד לראשות הממשלה, באתר ynet‏, 7.1.2001
• עיטור המופת שהוענק לאהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
• אמנון ברזילי, אצל אהוד ברק העסקים משגשגים: שכר של 130 אלף דולר לחודש; טיסות במחלקה ראשונה; מלונות פאר, באתר TheMarker‏, 28 בדצמבר 2003
• גידי וייץ ואורי בלאו, אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ, 24.5.2007
• גידי וייץ, זה לא אני, זה אתם, באתר הארץ, 1.5.2009
• עמוס רגב וחמי שלו, ‏"דה-לגיטימציה, זו הבעיה שלנו", באתר ישראל היום, 15.10.2010
• גידי וייץ, אהוד ברק פשוט לא מבין למה אתם שונאים אותו. ראיון עם חידה, באתר הארץ, 6.5.2011
• אהוד ברק, קינה על חבר: הרמטכ"ל אהוד ברק סופד לאלוף נחמיה תמרי, באתר nrg מעריב, 9.5.2011
• אמיר בוחבוט, מיוחד: שר הביטחון אהוד ברק מספר על מבצע "סבנה", באתר וואלה!, 11 במאי 2012.
• אחיי גיבורי התהילה: פרויקט זיכרון מיוחד, באתר nrg מעריב, 20 באפריל 2012.

אהוד ברק - תבניות ניווט

ראשי ממשלות ישראל דוד בן-גוריון | משה שרת | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | יגאל אלון (בפועל)| גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו שרי החוץ בממשלות ישראל משה שרת • גולדה מאיר • אבא אבן • יגאל אלון • משה דיין • מנחם בגין • יצחק שמיר • שמעון פרס • משה ארנס • דוד לוי • שמעון פרס • אהוד ברק • דוד לוי • אריאל שרון • דוד לוי • שלמה בן עמי • שמעון פרס • בנימין נתניהו • סילבן שלום • ציפי לבני • אביגדור ליברמן שרי הביטחון בממשלות ישראל דוד בן-גוריון | פנחס לבון | דוד בן-גוריון | לוי אשכול | משה דיין | שמעון פרס | עזר ויצמן | מנחם בגין | אריאל שרון | מנחם בגין | משה ארנס | יצחק רבין | יצחק שמיר | משה ארנס | יצחק רבין | שמעון פרס | יצחק מרדכי | משה ארנס | אהוד ברק | בנימין בן אליעזר | שאול מופז | עמיר פרץ | אהוד ברק שרי הפנים בממשלות ישראל יצחק גרינבוים | חיים משה שפירא | ישראל רוקח | חיים משה שפירא | ישראל בר-יהודה | חיים משה שפירא | גולדה מאיר | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שלמה הלל | יוסף בורג | שמעון פרס | יצחק חיים פרץ | יצחק שמיר | אריה דרעי | יצחק רבין | אריה דרעי | יצחק רבין | עוזי ברעם | דוד ליבאי | אהוד ברק | חיים רמון | אליהו סויסה | נתן שרנסקי | חיים רמון | אליהו ישי | אריאל שרון | אליהו ישי | אברהם פורז | אופיר פינס-פז | אריאל שרון | רוני בר-און | מאיר שטרית | אלי ישי שרי החינוך בממשלות ישראל זלמן שזר | דוד רמז | דוד בן-גוריון | בן-ציון דינור | זלמן ארן | אבא אבן | זלמן ארן | יגאל אלון | אהרן ידלין | זבולון המר | יצחק נבון | יצחק שמיר | זבולון המר | שולמית אלוני | יצחק רבין | אמנון רובינשטיין | זבולון המר | יצחק לוי | יוסי שריד | אהוד ברק | לימור לבנת | מאיר שטרית | יולי תמיר | גדעון סער שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה בממשלות ישראל שרי התעשייה והמסחר (1948–2003): פרץ ברנשטיין | אליעזר קפלן | יעקב גרי | דב יוסף | פרץ ברנשטיין | פרץ נפתלי | פנחס ספיר | חיים יוסף צדוק | זאב שרף | יוסף ספיר | פנחס ספיר | חיים בר-לב | יגאל הורביץ | גדעון פת | אריאל שרון | משה נסים | מיכאל חריש | נתן שרנסקי | רן כהן | אהוד ברק | דליה איציק | אריאל שרון | שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה (החל מ-2003): אהוד אולמרט | אלי ישי | בנימין בן-אליעזר | שלום שמחון שרי המדע בממשלת ישראל יובל נאמן | גדעון פת | עזר ויצמן | יובל נאמן | אמנון רובינשטיין | שמעון שטרית | שולמית אלוני | זאב בנימין בגין | בנימין נתניהו | מיכאל איתן | סילבן שלום | אהוד ברק | מתן וילנאי | אליעזר זנדברג | אילן שלגי | ויקטור בריילובסקי | מתן וילנאי | רוני בר-און | אופיר פינס-פז | יולי תמיר (מ"מ) | ראלב מג'אדלה | דניאל הרשקוביץ שרי החקלאות בממשלות ישראל אהרון ציזלינג | דב יוסף | פנחס לבון | לוי אשכול | פרץ נפתלי | קדיש לוז | משה דיין | חיים גבתי | אהרן אוזן | אריאל שרון | שמחה ארליך | מנחם בגין | פסח גרופר | אריה נחמקין | אברהם כ"ץ-עוז | יצחק שמיר | רפאל איתן | יצחק שמיר | יעקב צור | רפאל איתן | אהוד ברק | חיים אורון | אהוד ברק | שלום שמחון | ציפי לבני | ישראל כץ | זאב בוים | שלום שמחון | אורית נוקד שרי התיירות בממשלות ישראל עקיבא גוברין | משה קול | גדעון פת | אברהם שריר | גדעון פת | עוזי ברעם | משה קצב | אהוד ברק | אמנון ליפקין-שחק | רחבעם זאבי | בנימין אלון | יצחק לוי | בנימין אלון | גדעון עזרא | אברהם הירשזון | יצחק הרצוג | יצחק אהרונוביץ' | רוחמה אברהם | סטס מיסז'ניקוב ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל מנחם בגין | שמעון פרס | יצחק שמיר | בנימין נתניהו | שמעון פרס | אהוד ברק | אריאל שרון | יוסי שריד | עמרם מצנע | דליה איציק | שמעון פרס | יוסף לפיד | עמיר פרץ | בנימין נתניהו | ציפי לבני | שאול מופז | שלי יחימוביץ' ראשי המטה הכללי של צה"ל יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דני חלוץ · גבי אשכנזי · בני גנץ סגני ראשי המטה הכללי של צה"ל צבי איילון · מרדכי מקלף · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · ישראל טל · יקותיאל אדם · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין · משה יעלון · גבי אשכנזי · דני חלוץ · משה קפלינסקי · דן הראל· בני גנץ · יאיר נוה ראשי אגף המודיעין (אמ"ן) איסר בארי · חיים הרצוג · בנימין גיבלי · יהושפט הרכבי · חיים הרצוג · מאיר עמית · אהרן יריב · אלי זעירא · שלמה גזית · יהושע שגיא · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · אורי שגיא · משה יעלון · עמוס מלכא · אהרן זאבי-פרקש · עמוס ידלין · אביב כוכבי ראשי אגף המטה הכללי (אג"ם) ואגף המבצעים (אמ"ץ) ראשי אג"ם: יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · יוסף אבידר · מאיר עמית · חיים לסקוב · צבי צור · מאיר זורע · יצחק רבין · חיים בר-לב · עזר ויצמן · דוד אלעזר · ישראל טל · רחבעם זאבי · יצחק חופי · הרצל שפיר · יקותיאל אדם · רפאל איתן · משה לוי · דוד עברי · דן שומרון · אמיר דרורי · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · מתן וילנאי · שאול מופז · עוזי דיין ראשי אמ"ץ: דני חלוץ · גיורא איילנד · דן הראל · ישראל זיו · גדי אייזנקוט · טל רוסו · יעקב אייש מפקדי פיקוד המרכז (פקמ"ז) צבי איילון · יוסף אבידר · צבי איילון · צבי צור · מאיר עמית · יוסף גבע · עוזי נרקיס · רחבעם זאבי · יונה אפרת · משה לוי · אורי אור · אמנון ליפקין-שחק · אהוד ברק · עמרם מצנע · יצחק מרדכי · דני יתום · נחמיה תמרי · אילן בירן · עוזי דיין · משה יעלון · יצחק איתן · משה קפלינסקי · יאיר נוה · גדי שמני · אבי מזרחי · ניצן אלון ראשי אגף התכנון (אג"ת) אברהם טמיר · נתן שרוני · אהוד ברק · מנחם עינן · אביהו בן-נון · דני יתום · עמרם מצנע · עוזי דיין · שאול מופז · שלמה ינאי · גיורא איילנד · יצחק הראל · עידו נחושתן · אמיר אשל · נמרוד שפר חברי הכנסת המכהנים (הכנסת ה-18) מפלגות הקואליציה (מודגשים – שרי הממשלה) הליכוד נתניהו • סער • ארדן • ריבלין • בגין • כחלון • שלום • יעלון • שטייניץ • נס • ישראל כץ • אדלשטיין • לבנת • חיים כץ • פלד • איתן • מרידור • חוטובלי • גמליאל • אלקין • לוין • פיניאן • קרא • דנון • שאמה הכהן • אקוניס • רגב קדימה מופז • איציק • בר-און • שטרית • אברהם • דיכטר • סולודקין • יואל חסון • עזרא • אדרי • בילסקי • תירוש • שי • מולה • טיבייב • והבה • אדטו • פלסנר • חרמש • חסון • ביבי • שנלר • זוארץ • שמאלוב-ברקוביץ' • אבסדזה • אביטל • דואן • צלנר ישראל ביתנו ליברמן • לנדאו • מיסז'ניקוב • אהרונוביץ' • לנדבר • לוי-אבקסיס • אילון • רותם • אנסטסיה מיכאלי • קירשנבאום • אילטוב • עמאר • מטלון • שמטוב • מילר ש"ס ישי • אטיאס • יצחק כהן • אמנון כהן • נהרי • מרגי • אזולאי • וקנין • זאב • אמסלם • אברהם מיכאלי העצמאות ברק • שמחון • נוקד • וילף • שנאן יהדות התורה ליצמן • גפני • מקלב • מוזס • אייכלר הבית היהודי הרשקוביץ • אורלב • אורבך מפלגות האופוזיציה העבודה יחימוביץ' • ברוורמן • הרצוג • כבל • בן אליעזר • פרץ • בן סימון • מג'אדלה רע"מ-תע"ל צרצור • טיבי • א-סאנע • גנאים האיחוד הלאומי יעקב כץ • אריאל • אלדד • בן ארי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ברכה • סוויד • חנין • אגבאריה מרצ גלאון • הורוביץ • גילאון ברית לאומית דמוקרטית (בל"ד) זחאלקה • נפאע • זועבי הקודם: - יושב ראש סיעת העצמאות (17 בינואר 2011 - מכהן) הבא: - הקודם: עמיר פרץ יושב ראש מפלגת העבודה (12 ביוני 2007 - 17 בינואר 2011) הבא: שלי יחימוביץ' הקודם: שמעון פרס יושב ראש מפלגת העבודה (יוני 1997 - 2001) הבא: בנימין בן-אליעזר

הערות שוליים

1. ^ מתן חצרוני, ‏מיוחד ליום העצמאות: ברק מספר על גיוסו לצה"ל, באתר ‏mako‏‏, ‏26 באפריל 2012‏.
2. ^ ‏משה זונדר, "סיירת מטכ"ל", כתר ספרים, 2000, עמודים 55-56.‏
3. ^ עיטור המופת לסג"ם אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
4. ^ צל"ש הרמטכ"ל לסא"ל אהוד ברק, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח-אדם
5. ^ ‏עפר דרורי מבצע "חלוץ" ומבצע "שרקרק" באתר הגבורה‏
6. ^ סג"מ אהוד ברק אתר גבורה
7. ^ המונח אינו מדויק: צל"ש הרמטכ"ל ניתן על "מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור". לפיכך, לברק (וגם לכהן וחסון) רק עיטור אחד, הוא עיטור המופת (השלישי בחשיבותו בסולם העיטורים). שלושה עשר חיילים זכו בשני עיטורים: המעוטרים שבהם יכולים להיחשב אמנון ליפקין-שחק ועובד לדיז'נסקי, שעוטרו פעמיים בעיטור העוז, השני בחשיבותו, או לחלופין אביגדור קהלני ושלמה ניצני, שעוטרו בעיטור הגבורה, העיטור הראשון בחשיבותו, ובעיטור המופת; ארבעה עוטרו הן בעיטור העוז והן בעיטור המופת, ושישה עוטרו פעמיים בעיטור המופת (שניים מתוכם עוטרו גם בצל"ש רמטכ"ל). איש לא עוטר פעמיים בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר. לפרטים ראו: עופר דרורי, גיבורי ישראל מרובי העיטורים – צדק היסטורי, באתר הגבורה
8. ^ צילום של ברק בעת הענקת המדליה בתאריך 14 בינואר 1993 בפנטגון על פי פקודות צה"ל עיטורים זרים אינם נענדים על מדי צה"ל.
9. ^ רונן ברגמן, מכירת חיסול, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 04.09.2009.
10. ^ אורי שגיא, "אורות בערפל". תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998. עמודים 13-17.
11. ^ מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל, דובר צה"ל, ‏ 21.05.1994.‏
12. ^ חטיפת נחשון וקסמן, באתר ynet‏
13. ^ ‫ המהפכה הרזה של ברק: מפלגת העבודה תתבקש לאשר רפורמה "מרוככת", באתר וואלה!, 21 בספטמבר 2000‬
14. ^ גידי וייץ ואורי בלאו, אהוד ברק בע"מ, באתר הארץ, 23 במאי 2007
15. ^ נועם שרביט, פעולותיו של ברק לא עלו בקנה אחד עם נורמות שמצופות משר, באתר nrg מעריב, 17 במאי 2011
16. ^ בני מוריס‏, Camp David and After: An Exchange (An Interview with Ehud Barak)‏, באתר The New-York Review of Books‏, 13 ביוני 2002
17. ^ רשימת מקבלי תארי כבוד במכללה האקדמית נתניה באתר המכללה
18. ^ על אולמרט להתפטר עד פרסום הדוח הסופי, באתר nrg מעריב, 6 ביוני 2007
19. ^ ברק הושבע לשר ביטחון, באתר nrg מעריב, 19 ביוני 2007
20. ^ ברק נשאר בתפקיד בשל "האתגרים למדינה": אני נשאר כדי לתקן את הליקויים, באתר גלובס, 3 בפברואר 2008
21. ^ חשיפה: אהוד ברק מתפלג ומקים סיעה, באתר ynet‏, 17 בינואר 2011
22. ^ אהוד ברק פורש ממפלגת מהעבודה, באתר הארץ, 17 בינואר 2011
23. ^ ברק: לא מסתירים את מחשבותינו על איראן, באתר הארץ, 31 באוקטובר 2011
24. ^ ליאורה גולדנברג-שטרן, קבלו את החתן והכלה, באתר nrg מעריב, 29 ביולי 2007