ויקיפדיה:ערכים מומלצים/המלצות קודמות/אפריל 2012

אפריל
1 באפריל 2012	זרם לבה בהוואי מאגמה היא סלע מותך וחם הנוצר בעומק כדור הארץ בתהליכי התכה שונים. לאחר שהמאגמה נפלטת אל פני השטח באמצעות התפרצות געשית, היא נקראת לבה. במאה ה-18 ניתן השם לנוזל הגעשי, לאחר שנעשה בו שימוש קודם ברוקחות לתמיסות שונות ובכימיה למשחות. בפטרולוגיה נקראה המאגמה באותה עת "לבה תת-קרקעית". מאגמה נמצאת גם מחוץ לכדור הארץ – הרי געש התגלו בכוכבי לכת וירחים נוספים במערכת השמש. היא עשויה להכיל בתוכה גבישי מינרלים ובועות גז ונוטה להצטבר בתאי מאגמה לפני שהיא פורצת מהרי געש דרך צינורות הזנה או סדקים בקרום כדור הארץ ויוצרת סלעי יסוד געשיים, נקרשת בעומק לסלעים פלוטוניים או חודרת לתוך סדקים בשכבות הקרום כמחדרים פלוטוניים דוגמת דייק וסיל. המאגמה אינה אחידה בהרכבה ובהתנהגותה: לרוב מדובר בתערובות סיליקטיות בריכוזים שונים. סוגי מאגמה אחדים עשירים בגז מומס ובאדי מים, הגורמים להתפרצויות געשיות עזות וליצירת סלעים נקבוביים. סוגים אחרים, הדלים במומסים, זורמים מתוך הרי געש או סדקים בקרום ויוצרים סלעים חסרי-נקבוביות וסלעים אמורפיים. בהתקרשותה מתחת לפני השטח יוצרת המאגמה מגוון של סלעים ומחדרים פלוטוניים. מפאת הקושי לחקור את המאגמה ישירות, רבים מן הנתונים המגדירים את היווצרה, תכונותיה ותהליכים המתקיימים בה לקוחים ממחקרים וולקנולוגיים של הרכב לבה ובדיקות פטרולוגיות של הסלעים הנחשפים על-פני השטח. עם זאת, בשלושה מקרים נצפתה מאגמה אין סיטו – במיקומה המקורי, במהלך קידוחים: פעמיים בהוואי ופעם נוספת באיסלנד. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
2 באפריל 2012	ארמון הקיץ ארמון הקיץ הוא אתר גן נרחב בשוליים המערביים של המועצה הָאידְייֵן, כ-15 קילומטרים צפונית-מערבית למרכז בייג'ינג, שהוקם בשנים 1764-1750. ארמון הקיץ משתרע על שטח של 2.97 קמ"ר והוא כולל קטעי נוף ומבנים רבים. האתר, הכולל מבני מגורים ומקדשים, שימש את ארבעת קיסרי סין האחרונים של שושלת צ'ינג. פעמיים במאה ה-19 הרס כוח משלוח צבאי אירופאי את האתר, והוא שופץ מחדש אחר כך. ב-1924 הפך האתר לפארק ציבורי. מ-1949 משוחזר הגן בהדרגה למצבו בתקופת הקיסרות, כשבשנים האחרונות משחזרים מבנים שנהרסו ב-1860 ולא שוקמו מעולם אחר-כך. הארמון הוא כיום אחד ממוקדי המשיכה התיירותיים של בייג'ינג, ומבקרים בו יותר מ-2 מיליון תיירים בשנה. ב-1998 הוכרז ארמון הקיץ על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
3 באפריל 2012	ארמון הקיץ ארמון הקיץ הוא אתר גן נרחב בשוליים המערביים של המועצה הָאידְייֵן, כ-15 קילומטרים צפונית-מערבית למרכז בייג'ינג, שהוקם בשנים 1764-1750. ארמון הקיץ משתרע על שטח של 2.97 קמ"ר והוא כולל קטעי נוף ומבנים רבים. האתר, הכולל מבני מגורים ומקדשים, שימש את ארבעת קיסרי סין האחרונים של שושלת צ'ינג. פעמיים במאה ה-19 הרס כוח משלוח צבאי אירופאי את האתר, והוא שופץ מחדש אחר כך. ב-1924 הפך האתר לפארק ציבורי. מ-1949 משוחזר הגן בהדרגה למצבו בתקופת הקיסרות, כשבשנים האחרונות משחזרים מבנים שנהרסו ב-1860 ולא שוקמו מעולם אחר-כך. הארמון הוא כיום אחד ממוקדי המשיכה התיירותיים של בייג'ינג, ומבקרים בו יותר מ-2 מיליון תיירים בשנה. ב-1998 הוכרז ארמון הקיץ על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
4 באפריל 2012	צליבת ישו, ג'נבטיסטה טייפולו (1745-1750) לפי ארבע הבשורות בברית החדשה, צליבת ישו ומותו על הצלב, הם האירועים המסיימים את חייו הארציים לקראת קימתו לתחייה. הצליבה היא התרחשות מכוננת ובסיסית בתאולוגיה הנוצרית - מותו של ישו על הצלב מסיים את ייסוריו ("הפסיון"), ונחשב, יחד עם תחייתו, לשלב הכרחי בדרך לגאולת בני האדם. בשל חשיבותה העניקה הצליבה לנצרות את סמלה - הצלב. לפי המסורת הנוצרית התרחשה הצליבה בגבעת הגולגולתא, ששכנה בתקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים. בדרך כלל מזוהה מיקומה של הגבעה בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם. באשר לאמיתותו ההיסטורית של האירוע נחלקות הדעות. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג בעת העתיקה, וסביר שצליבת ישו, כמו עצם קיומו, היא עובדה היסטורית. התומכים בכך מציינים כי ברי שהנוצרים המוקדמים לא בדו את האירוע, שכן באימפריה הרומית נלוו בושה ואות קלון להוצאה להורג בדרך זו. בנוסף, הרומאים נהגו לצלוב מורדים, ואשמתו של ישו הייתה בכך שטען לכאורה לתואר "מלך היהודים". מאידך, יש הסוברים כי אין די במקורות התיאוריים המעטים על מנת לבסס את האירוע כאמת היסטורית. לצד זאת, צליבה הייתה אירוע נפוץ במאה ה-1, ובאותה עת לא היה ייחוד שהצדיק דווקא את הנצחת צליבתו של ישו. עוד טוענים המפקפקים בהתרחשותה של צליבת ישו, כי הצלב הופיע כסמל דתי עוד לפני הופעת הנצרות, וכן כי האירוע לא זכה להנצחה פלסטית, אמנותית או אחרת, עד המאה ה-5. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
5 באפריל 2012	צליבת ישו, ג'נבטיסטה טייפולו (1745-1750) לפי ארבע הבשורות בברית החדשה, צליבת ישו ומותו על הצלב, הם האירועים המסיימים את חייו הארציים לקראת קימתו לתחייה. הצליבה היא התרחשות מכוננת ובסיסית בתאולוגיה הנוצרית - מותו של ישו על הצלב מסיים את ייסוריו ("הפסיון"), ונחשב, יחד עם תחייתו, לשלב הכרחי בדרך לגאולת בני האדם. בשל חשיבותה העניקה הצליבה לנצרות את סמלה - הצלב. לפי המסורת הנוצרית התרחשה הצליבה בגבעת הגולגולתא, ששכנה בתקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים. בדרך כלל מזוהה מיקומה של הגבעה בכנסיית הקבר שברובע הנוצרי, הנחשבת לאחת הכנסיות החשובות והקדושות ביותר בעולם. באשר לאמיתותו ההיסטורית של האירוע נחלקות הדעות. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג בעת העתיקה, וסביר שצליבת ישו, כמו עצם קיומו, היא עובדה היסטורית. התומכים בכך מציינים כי ברי שהנוצרים המוקדמים לא בדו את האירוע, שכן באימפריה הרומית נלוו בושה ואות קלון להוצאה להורג בדרך זו. בנוסף, הרומאים נהגו לצלוב מורדים, ואשמתו של ישו הייתה בכך שטען לכאורה לתואר "מלך היהודים". מאידך, יש הסוברים כי אין די במקורות התיאוריים המעטים על מנת לבסס את האירוע כאמת היסטורית. לצד זאת, צליבה הייתה אירוע נפוץ במאה ה-1, ובאותה עת לא היה ייחוד שהצדיק דווקא את הנצחת צליבתו של ישו. עוד טוענים המפקפקים בהתרחשותה של צליבת ישו, כי הצלב הופיע כסמל דתי עוד לפני הופעת הנצרות, וכן כי האירוע לא זכה להנצחה פלסטית, אמנותית או אחרת, עד המאה ה-5. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
6 באפריל 2012	ענן האפר מעל פינטובו במהלך ההתפרצות של שנת 1991 פִּ‏ינַ‏טוּ‏בּ‏וֹ‏ הוא הר געש פעיל על האי לוזון שבפיליפינים. עד לשנת 1991 היה פינטובו רדום וניכרו עליו סימני בליה טבעית. על מורדותיו היה יער עבות אשר ממנו התקיימו כמה אלפי תושבים מקומיים, בני שבט אייטה, אשר נמלטו מן העמקים להרים עם בוא המתיישבים הספרדים בשנת 1565. התפרצותו של הר הגעש, ביוני 1991, באה לאחר יותר מחמש מאות שנה בהן היה ההר רדום. התפרצותו של הפינטובו הייתה התפרצות הר הגעש השנייה בגודלה במאה ה-20, מבחינת כמות החומר שנפלט מן הלוע. תחזיות מדויקות של ההתפרצות הקרבה הביאו לפינויים של אלפי תושבים מן האזורים הסמוכים להר ובכך חסכו אבדות רבות בנפש, אולם אזורים אלה ניזוקו באופן קשה מן הזרמים הפירוקלסטיים ומנשירת אפר וכן ממפולות בוץ געשי שנגרמו מגשמים עזים, והביאו להרג של מאות אנשים ולהרס אלפי בתים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
7 באפריל 2012	ענן האפר מעל פינטובו במהלך ההתפרצות של שנת 1991 פִּ‏ינַ‏טוּ‏בּ‏וֹ‏ הוא הר געש פעיל על האי לוזון שבפיליפינים. עד לשנת 1991 היה פינטובו רדום וניכרו עליו סימני בליה טבעית. על מורדותיו היה יער עבות אשר ממנו התקיימו כמה אלפי תושבים מקומיים, בני שבט אייטה, אשר נמלטו מן העמקים להרים עם בוא המתיישבים הספרדים בשנת 1565. התפרצותו של הר הגעש, ביוני 1991, באה לאחר יותר מחמש מאות שנה בהן היה ההר רדום. התפרצותו של הפינטובו הייתה התפרצות הר הגעש השנייה בגודלה במאה ה-20, מבחינת כמות החומר שנפלט מן הלוע. תחזיות מדויקות של ההתפרצות הקרבה הביאו לפינויים של אלפי תושבים מן האזורים הסמוכים להר ובכך חסכו אבדות רבות בנפש, אולם אזורים אלה ניזוקו באופן קשה מן הזרמים הפירוקלסטיים ומנשירת אפר וכן ממפולות בוץ געשי שנגרמו מגשמים עזים, והביאו להרג של מאות אנשים ולהרס אלפי בתים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
8 באפריל 2012	"הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" היא יצירת אמנות מאת האמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן. היצירה נוצרה בין השנים 1915–1923 ומוצגת כיום במוזיאון פילדלפיה לאמנות. העבודה נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות במאה ה-20 והשפיעה על אמנים רבים. היא מציגה, בצורה סמלית, תהליך של מפגש מיני כושל בין "כלה" לבין תשעה "רווקים" המחזרים אחריה. דושאן מציג את המפגש כבמעין מכונה המכוונת לאהבה, אך אינה מצליחה להשיג דבר מלבד סבל ותסכול. תהליך העבודה על היצירה לווה בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, אותה פרסם דושאן בקובץ אותו כינה "הקופסה הירוקה". למרות התקופה הארוכה שהשקיע בתכנון ובעבודה על היצירה, החליט דושאן לנטוש את העבודה עליה. בנוסף, לוחות הזכוכית המרכיבים את היצירה נשברו ודושאן נאלץ לשחזרה ולהדביק את שבריה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
9 באפריל 2012	"הזכוכית הגדולה" או "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו" היא יצירת אמנות מאת האמן הצרפתי-אמריקאי מרסל דושאן. היצירה נוצרה בין השנים 1915–1923 ומוצגת כיום במוזיאון פילדלפיה לאמנות. העבודה נחשבת לאחת מיצירות האמנות החשובות והייחודיות במאה ה-20 והשפיעה על אמנים רבים. היא מציגה, בצורה סמלית, תהליך של מפגש מיני כושל בין "כלה" לבין תשעה "רווקים" המחזרים אחריה. דושאן מציג את המפגש כבמעין מכונה המכוונת לאהבה, אך אינה מצליחה להשיג דבר מלבד סבל ותסכול. תהליך העבודה על היצירה לווה בפיתוח איקונוגרפיה מורכבת, אותה פרסם דושאן בקובץ אותו כינה "הקופסה הירוקה". למרות התקופה הארוכה שהשקיע בתכנון ובעבודה על היצירה, החליט דושאן לנטוש את העבודה עליה. בנוסף, לוחות הזכוכית המרכיבים את היצירה נשברו ודושאן נאלץ לשחזרה ולהדביק את שבריה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
10 באפריל 2012	מערת מיסליה מערת מיסליה היא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל, אשר נחקר בשיטתיות החל משנת 2001. האתר כולל מערה גדולה שתקרתה קרסה בכמה שלבים בעבר, וכיום נראה כמחסה-סלע. באתר נחשפו שכבות ארכאולוגיות מסוף התקופה הפלאוליתית התחתונה (התרבות האשלו-יברודית) ומתחילת התקופה הפלאוליתית התיכונה (השלב הקדום של התרבות המוסטרית). הממצא הארכאולוגי במערה – שפע כלי אבן מסותתים מצור, עצמות בעלי חיים ושרידי מדורות – שופך אור על הטכנולוגיה, המחיה וההתנהגות האנושית בפרק הזמן של כ-300 אלף עד 150 אלף שנים לפני זמננו, בו לפי אחת ההשערות התפתחו לראשונה בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית והתקיימו לצד מיני אדם ארכאיים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
11 באפריל 2012	מערת מיסליה מערת מיסליה היא אתר ארכאולוגי-פרהיסטורי במערב הכרמל, אשר נחקר בשיטתיות החל משנת 2001. האתר כולל מערה גדולה שתקרתה קרסה בכמה שלבים בעבר, וכיום נראה כמחסה-סלע. באתר נחשפו שכבות ארכאולוגיות מסוף התקופה הפלאוליתית התחתונה (התרבות האשלו-יברודית) ומתחילת התקופה הפלאוליתית התיכונה (השלב הקדום של התרבות המוסטרית). הממצא הארכאולוגי במערה – שפע כלי אבן מסותתים מצור, עצמות בעלי חיים ושרידי מדורות – שופך אור על הטכנולוגיה, המחיה וההתנהגות האנושית בפרק הזמן של כ-300 אלף עד 150 אלף שנים לפני זמננו, בו לפי אחת ההשערות התפתחו לראשונה בני אדם מודרניים מבחינה אנטומית והתקיימו לצד מיני אדם ארכאיים. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
12 באפריל 2012	איסר הראל איסר הראל (1912 – 18 בפברואר 2003). איש מודיעין ישראלי, מאבות קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, מראשי המוסד, חבר הכנסת והאיש שעמד בראש המבצע ללכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל. איסר הראל עמד ליד עריסתם של השירותים החשאיים במדינת ישראל, והוא האחראי במידה רבה לעיצוב דמותם, לדרכי פעולתם, ולתדמית שנוצרה להם בשנים אלו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
13 באפריל 2012	איסר הראל איסר הראל (1912 – 18 בפברואר 2003). איש מודיעין ישראלי, מאבות קהילת המודיעין הישראלית, ראש השב"כ הראשון, מראשי המוסד, חבר הכנסת והאיש שעמד בראש המבצע ללכידתו של אדולף אייכמן והבאתו למשפט בישראל. איסר הראל עמד ליד עריסתם של השירותים החשאיים במדינת ישראל, והוא האחראי במידה רבה לעיצוב דמותם, לדרכי פעולתם, ולתדמית שנוצרה להם בשנים אלו. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
14 באפריל 2012	פילבוקס שמור היטב באזור התעשייה גורן גדר הצפון היא גדר תיל מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון ארץ ישראל, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בשנת 1938 על ידי פועלים יהודים, עובדי חברת סולל בונה. לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר. הגדר הוסרה בשנת 1942. על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ישנו ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה של 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתח אותו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגודרים, שהוטלה אף היא על היישוב העברי, הייתה אף היא מבצע צבאי קשה, שבהפעלתו קיבלה "ההגנה" ניסיון וידע ששימש אותה היטב במבחני העתיד. הקמת הגדר הייתה אחד המבצעים ההתיישבותיים והביטחוניים הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. כיום אין כל זכר ושריד לגדר עצמה, אך כביש הצפון רצוף במבנים ובאתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
15 באפריל 2012	פילבוקס שמור היטב באזור התעשייה גורן גדר הצפון היא גדר תיל מבוצרת שהוקמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון ארץ ישראל, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בשנת 1938 על ידי פועלים יהודים, עובדי חברת סולל בונה. לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר. הגדר הוסרה בשנת 1942. על מידת ההצלחה של הגדר בדיכוי המרד הערבי ישנו ויכוח. רבים הסבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה של 400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתח אותו, היווה אתגר של ממש לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגודרים, שהוטלה אף היא על היישוב העברי, הייתה אף היא מבצע צבאי קשה, שבהפעלתו קיבלה "ההגנה" ניסיון וידע ששימש אותה היטב במבחני העתיד. הקמת הגדר הייתה אחד המבצעים ההתיישבותיים והביטחוניים הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. כיום אין כל זכר ושריד לגדר עצמה, אך כביש הצפון רצוף במבנים ובאתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
16 באפריל 2012	אוניית צי ארצות הברית איווה בזמן ירי מטח מכל התותחים אוניות המערכה מסדרת איווה היו אוניות המערכה האחרונות שנבנו עבור צי ארצות הברית. ארבע האוניות, שהיו הגדולות ביותר והחזקות ביותר בצי, נבנו בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 ונטלו חלק במלחמת העולם השנייה. כולן הוצאו משירות פעיל לאחר מלחמת קוריאה, אך אונייה אחת הוחזרה לשירות והשתתפה במלחמת וייטנאם. כל האוניות חודשו והופעלו שוב במהלך שנות ה-80, הודות לתוכנית צי 600 הספינות של ממשל רייגן, והן הוצאו סופית מהשרות לאחר מלחמת המפרץ. בנייתן של שתי אוניות נוספות מהסדרה נפסקה לפני השלמתן, והן נגרטו ופורקו לחלקי חילוף לארבע האוניות הפעילות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
17 באפריל 2012	אוניית צי ארצות הברית איווה בזמן ירי מטח מכל התותחים אוניות המערכה מסדרת איווה היו אוניות המערכה האחרונות שנבנו עבור צי ארצות הברית. ארבע האוניות, שהיו הגדולות ביותר והחזקות ביותר בצי, נבנו בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 ונטלו חלק במלחמת העולם השנייה. כולן הוצאו משירות פעיל לאחר מלחמת קוריאה, אך אונייה אחת הוחזרה לשירות והשתתפה במלחמת וייטנאם. כל האוניות חודשו והופעלו שוב במהלך שנות ה-80, הודות לתוכנית צי 600 הספינות של ממשל רייגן, והן הוצאו סופית מהשרות לאחר מלחמת המפרץ. בנייתן של שתי אוניות נוספות מהסדרה נפסקה לפני השלמתן, והן נגרטו ופורקו לחלקי חילוף לארבע האוניות הפעילות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
18 באפריל 2012	התעמולה הנאצית הייתה מאפיין מרכזי של המפלגה הנאצית, ושל החיים ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כול. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם – הרדיו והקולנוע, וכן שימוש בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה – השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרות הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם. התעמולה הנאצית סבבה סביב מספר מרכיבים בסיסיים. שניים מהם, העיקריים שבהם, היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הוא המושיע המיסטי שנשלח על ידי האל להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות; וכן ההטפה האנטישמית הרצחנית נגד היהודים. שניים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השואה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
19 באפריל 2012	התעמולה הנאצית הייתה מאפיין מרכזי של המפלגה הנאצית, ושל החיים ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כול. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם – הרדיו והקולנוע, וכן שימוש בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה – השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי על כל הכפופים למרות הרייך השלישי, בכל היבט של חייהם. התעמולה הנאצית סבבה סביב מספר מרכיבים בסיסיים. שניים מהם, העיקריים שבהם, היו טיפוחו של "מיתוס הפיהרר" לפיו היטלר הוא המושיע המיסטי שנשלח על ידי האל להושיע את גרמניה בעת צרתה, וכי הוא אדם המגלם את כל התכונות הטובות, ואינו מסוגל לשגות; וכן ההטפה האנטישמית הרצחנית נגד היהודים. שניים אלו, כשהם שלובים יחדיו, היו בין הגורמים המרכזיים שאיפשרו את ביצועה של השואה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
20 באפריל 2012	דחפור D9R של צה"ל בתערוכת LIC 2005. הדחפור הממוגן מכונה בצה"ל "דובי] וזוכה למיגון כבד המאפשר לו לעבוד בחזית ובשדה הקרב, כולל תחת אש אויב. דחפור קטרפילר די-9 ("דובי") הוא אחד מכלי הציוד המכני ההנדסי (צמ"ה) המשוריינים שבשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל. חיל ההנדסה הישראלי מפעיל דחפורים כבדים החל ממלחמת העצמאות. ב-1954 המציאה קטרפילר לראשונה את ה-D9, שעד מהרה מצא את דרכו לענף ההנדסה האזרחית בישראל, ומשם לשורות צה"ל. הדחפורים מופעלים על ידי יחידות הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית ופעילים במגוון תחומים ומשימות, בעתות שגרה ובעתות מלחמה. כיום עיקר שימושו של ה-D9 הוא בעימות עם גורמי הטרור הפלסטינים, בפעילות ביטחון שוטף בגבול הצפון ובפעולות הנדסה שגרתיות. ה-D9 הצה"לי ממוגן בחליפת שריון כבדה, בחלונות קטנים מזכוכית משוריינת ובמיגון כלוב נגד רקטות נ"ט, אשר מפותחים ומיוצרים בישראל, ומעניקים לו חסינות מפני ירי ומטעני חבלה. כיום קיימים דגמים רובוטיים של ה-D9 הנשלטים מרחוק. בגלל מאפיינים אלו הפך ה-D9 לכלי דומיננטי במהלך האינתיפאדה השנייה, ובה פרץ לתודעה עקב פעילותו הרבה בפריצת צירים (בפרט נגד מטעני גחון), בניקוי זירות מטענים, בחישוף ובהריסת מבנים, כולל הריסת בתי מחבלים. בעוד מומחים צבאיים ראו ב-D9 גורם חשוב בהפחתת האבדות לכוחות צה"ל, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם ביקרו את השימוש הנרחב בדחפורים שגרם נזק רב לתשתיות הפלסטיניות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
21 באפריל 2012	דחפור D9R של צה"ל בתערוכת LIC 2005. הדחפור הממוגן מכונה בצה"ל "דובי] וזוכה למיגון כבד המאפשר לו לעבוד בחזית ובשדה הקרב, כולל תחת אש אויב. דחפור קטרפילר די-9 ("דובי") הוא אחד מכלי הציוד המכני ההנדסי (צמ"ה) המשוריינים שבשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל. חיל ההנדסה הישראלי מפעיל דחפורים כבדים החל ממלחמת העצמאות. ב-1954 המציאה קטרפילר לראשונה את ה-D9, שעד מהרה מצא את דרכו לענף ההנדסה האזרחית בישראל, ומשם לשורות צה"ל. הדחפורים מופעלים על ידי יחידות הצמ"ה של חיל ההנדסה הקרבית ופעילים במגוון תחומים ומשימות, בעתות שגרה ובעתות מלחמה. כיום עיקר שימושו של ה-D9 הוא בעימות עם גורמי הטרור הפלסטינים, בפעילות ביטחון שוטף בגבול הצפון ובפעולות הנדסה שגרתיות. ה-D9 הצה"לי ממוגן בחליפת שריון כבדה, בחלונות קטנים מזכוכית משוריינת ובמיגון כלוב נגד רקטות נ"ט, אשר מפותחים ומיוצרים בישראל, ומעניקים לו חסינות מפני ירי ומטעני חבלה. כיום קיימים דגמים רובוטיים של ה-D9 הנשלטים מרחוק. בגלל מאפיינים אלו הפך ה-D9 לכלי דומיננטי במהלך האינתיפאדה השנייה, ובה פרץ לתודעה עקב פעילותו הרבה בפריצת צירים (בפרט נגד מטעני גחון), בניקוי זירות מטענים, בחישוף ובהריסת מבנים, כולל הריסת בתי מחבלים. בעוד מומחים צבאיים ראו ב-D9 גורם חשוב בהפחתת האבדות לכוחות צה"ל, ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם ביקרו את השימוש הנרחב בדחפורים שגרם נזק רב לתשתיות הפלסטיניות. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
22 באפריל 2012	שחקן נושא סל, המאה ה-4 לפנה"ס, מוצג בלובר התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו. התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירי אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן. בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" – קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
23 באפריל 2012	אח"י דקר בעת יציאתה לדרך. נמל פורטסמות, ה-9 בינואר 1968 טביעת הצוללת דַּקָּר בינואר 1968 בדרכה מבריטניה לישראל, על 69 אנשי צוותה, הייתה אסון לאומי בישראל. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, ובדעת הקהל המקומית נותרה הטביעה בגדר תעלומה. הצוללת שירתה במקור בצי הבריטי כצוללת הוד מלכותה תחת השם טוטם. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה שש בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והוכרזה כאבודה. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת דקר בחוף רצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומיקומו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, אך אלה לא העלו דבר. בתום המלחמה הקרה, ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת המאמצים לאיתור הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק של 3 קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
24 באפריל 2012	אח"י דקר בעת יציאתה לדרך. נמל פורטסמות, ה-9 בינואר 1968 טביעת הצוללת דַּקָּר בינואר 1968 בדרכה מבריטניה לישראל, על 69 אנשי צוותה, הייתה אסון לאומי בישראל. המידע וההערכות על הסיבות לאובדנה לא פורסמו, ובדעת הקהל המקומית נותרה הטביעה בגדר תעלומה. הצוללת שירתה במקור בצי הבריטי כצוללת הוד מלכותה תחת השם טוטם. ב-1965 רכשה ישראל את הצוללת, והיא קיבלה את מספר חיל הים צ-77, שופצה במספנות פורטסמות', אוישה בצוות ישראלי שאומן בידי הצי הבריטי, ויצאה לדרכה לישראל ב-9 בינואר 1968. דיווח המיקום האחרון התקבל מהצוללת ב-24 בינואר 1968 בשעה שש בבוקר מדרום לקצה המזרחי של כרתים, והשדר האחרון התקבל ממנה 18 שעות מאוחר יותר. על אף חיפושים נרחבים שנערכו אחריה על ידי אוניות, צוללות וכלי טיס, לא נמצאה הצוללת על פני המים והוכרזה כאבודה. כשנה לאחר טביעתה התגלה אחד ממצופי החירום של הצוללת דקר בחוף רצועת עזה. מסקנות שגויות מניתוח ממצאי המצוף ומיקומו הובילו לחיפושים אחריה בחופי מצרים ובים האגאי, אך אלה לא העלו דבר. בתום המלחמה הקרה, ניאותה ארצות הברית להעמיד את יכולות החיפוש והאיתור במים עמוקים שפותחו על ידי צי ארצות הברית, לטובת המאמצים לאיתור הצוללת. החיפושים חזרו והתמקדו בקטע הנתיב שבו אבד הקשר עמה. ב-28 במאי 1999, למעלה מ-31 שנים לאחר היעלמותה, נמצאו שרידיה של "דקר" על ידי מערך החיפוש במים עמוקים של חברת נאוטיקוס. השרידים נמצאו בקרקעית הים בעומק של 3 קילומטרים, על נתיב השיט המתוכנן לחיפה, במרחק של 485 קילומטרים מיעדה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
25 באפריל 2012	דגל ישראל דגל מדינת ישראל הוא בעל רקע לבן ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד. הדגל אומץ בתחילה כדגלה של התנועה הציונית, מיום היווסדה ב-1897, ולאחר קום מדינת ישראל, אומץ על ידה באופן רשמי ב-28 באוקטובר 1948. חלק ניכר מתושבי המדינה היהודים רואה בדגל את הביטוי הלאומי לעצמאות העם, ואת סמלו. כך, למשל, אחד הביטויים החזותיים החזקים להחלת הריבונות על שטחי המדינה במהלך מלחמת העצמאות היה הנפת דגל הדיו באילת. במגזר החרדי ובמגזר הערבי הדגל אינו אהוד. מוסדות חינוך חרדיים אינם חייבים להניף את הדגל, ואילו מוסדות חינוך ערביים ממלכתיים מניפים אותו פעמים רבות בצורה צנועה יותר מהמקובל במגזר היהודי. במגזר הדרוזי מקובל להניף את דגל ישראל לצד הדגל הדרוזי. לערך המלא – פורטל ישראל – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
26 באפריל 2012	דגל ישראל דגל מדינת ישראל הוא בעל רקע לבן ועליו שני פסים אופקיים בצבע תכלת כהה, וביניהם מגן דוד. הדגל אומץ בתחילה כדגלה של התנועה הציונית, מיום היווסדה ב-1897, ולאחר קום מדינת ישראל, אומץ על ידה באופן רשמי ב-28 באוקטובר 1948. חלק ניכר מתושבי המדינה היהודים רואה בדגל את הביטוי הלאומי לעצמאות העם, ואת סמלו. כך, למשל, אחד הביטויים החזותיים החזקים להחלת הריבונות על שטחי המדינה במהלך מלחמת העצמאות היה הנפת דגל הדיו באילת. במגזר החרדי ובמגזר הערבי הדגל אינו אהוד. מוסדות חינוך חרדיים אינם חייבים להניף את הדגל, ואילו מוסדות חינוך ערביים ממלכתיים מניפים אותו פעמים רבות בצורה צנועה יותר מהמקובל במגזר היהודי. במגזר הדרוזי מקובל להניף את דגל ישראל לצד הדגל הדרוזי. לערך המלא – פורטל ישראל – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
27 באפריל 2012	פרשת הגט מקליווא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1766–1767. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו. השאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת הגירושין דורשת גמירות דעת מוחלטת מצידו. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, אולם היא חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים ובין קהילות שונות, וחשובי רבני הדור התערבו בה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
28 באפריל 2012	פרשת הגט מקליווא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1766–1767. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו. השאלה ההלכתית שעמדה במוקד הדיונים הייתה שאלת מעמדו הנפשי של החתן. מי שמוגדר מבחינה הלכתית כשוטה, כלומר אדם הלוקה בנפשו, איננו יכול לתת גט לאשתו, משום שפעולת הגירושין דורשת גמירות דעת מוחלטת מצידו. השאלה הייתה באיזו מידה הלם מצבו של הבעל את ההגדרה ההלכתית של השוטה. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, אולם היא חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים ובין קהילות שונות, וחשובי רבני הדור התערבו בה. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
29 באפריל 2012	אונורה דה בלזק אונורה דה בלזק (20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, ממייסדי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815. יצירתו הראשונה, "טרגדיה בחרוזים", נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים. לאחר מספר כישלונות עסקיים החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים. בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולניה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה
30 באפריל 2012	אונורה דה בלזק אונורה דה בלזק (20 במאי 1799 – 18 באוגוסט 1850) היה סופר ומחזאי צרפתי, ממייסדי זרם הריאליזם בספרות. יצירתו הגדולה של בלזק, "הקומדיה האנושית", היא מקבץ של רומנים וסיפורים קצרים המציגים תמונה פנורמית של חיי החברה הצרפתית במחצית הראשונה של המאה ה-19, ובפרט בתקופה שלאחר נפילת נפוליאון ולאחר חזרת בית בורבון לשלטון בשנת 1815. יצירתו הראשונה, "טרגדיה בחרוזים", נכשלה, אך בלזק הוסיף לכתוב סיפורים עממיים. לאחר מספר כישלונות עסקיים החל לפרסם רומנים בשמו, והוסיף לעצמו את קידומת האצולה "דה" למרות שלא היה שייך לאצולה. יצירתו החשובה הראשונה הייתה "אז'ני גראנדה", על בת הקמצן. באותו זמן החל לרקום את תוכניתו הספרותית הגדולה, סדרה רבת היקף בשם "הקומדיה האנושית", המתארת את החברה בימיו על כל שכבותיה. הוא מתאר את האצולה ואת אנשי הבורגנות הזעירה בתחושת מציאות, הבחנה דקה, דיוק ודמיון פורה. הסדרה כוללת כ-100 רומנים וסיפורים, עם דמויות השבות ומופיעות בספרים שונים. בלזק היה אחד הסופרים הפוריים והחרוצים ביותר הידועים בתולדות הספרות, ונהג לכתוב כ-15 שעות ביממה ובעיקר בלילות. בשנת 1850 נשא לאישה את אהובתו מזה עשרים שנה, הרוזנת הפולניה דה האנסקה, שקשריו עימה הביאוהו לכתיבת הרומן "סרפיטה" ב-1834. בלזק מת בפריז חודשים ספורים לאחר נישואיו. מוזיאון בית בלזק שבפריז מוקדש לסופר. לערך המלא – מומלצים נוספים	עריכה - תבנית - שיחה