אמנויות לחימה יפניות

אמנויות לחימה יפניות הן מספר רב ומגוון של אמנויות לחימה שהתפתחו ביפן בתקופות שונות למען מטרות שונות. ישנם לפחות שלושה מושגים יפנים אותם ניתן לתרגם ל"אמנויות לחימה יפניות", בּוּדוֹ, בּוּג'וּטְסוּ, ובּוּגֵיי.

תצלום מסוף המאה ה-19 של נזיר לוחם (יאמאבּוּשי) בציוד מלא הכולל טאצ'י ונאגינאטה

בוג'וטסו (קאנג'י: 武術) היא מילה המתארת את טכניקת הלחימה ותורת הלחימה עצמה בהקשר של היישום הפרקטי שלה בקרב. השימוש במושג בּוּדוֹ (קאנג'י: 武道, רומאג'י: budō) לתיאור אמנויות לחימה שייך להמשגה מודרנית, היסטורית המושג מתאר דרך חיים הכוללת היבטים פיזים, רוחניים ומוסריים עם דגש על שיפור עצמי וצמיחה רוחנית שהם תוצר לוואי של תרגול אמנות הלחימה. המושג דומה למושג בושידו. המושג בוגיי (קאנג'י: 武芸) כללי יותר, ומתייחס לשני המושגים יחדיו כמו גם לקידודם באופן שיאפשר את שימורם והוראתם. מבחינה לשונית, שלושת המושגים משתמשים בסימנית הקאנג'י 武 המבוטאת בּוּ ביפנית ומשמעה "צבאי".

תרגום ישיר של שלושת המושגים

מושג	תִרגוּם
בּוּדוֹ (קאנג'י: 武道)	דרך לחימה או דרך הלוחם
בּוּג'וּטסוּ (קאנג'י: 武術)	שיטת לחימה או מדע לחימה
בּוגֵיי ( קאנג'י: 武芸)	אמנות לחימה

היסטוריה

פירוק תוקף מנשקו בטכניקת טאצ'י-דורי ("לקיחת חרב").

את המקור ההיסטורי של אמנויות הלחימה היפניות ניתן למצוא במסורות הלחימה של הסמוראים ומערכת הקסטות שהגבילו את השימוש בנשק על ידי שאר האוכלוסייה. הסמוראים, בדומה לאצולה האירופית, היו אליטה צבאית ועליהם היה להתמקצע בכלי נשק רבים, כמו גם בקרב לא חמוש, ולהשיג את השליטה הגבוהה ביותר האפשרית במיומנויות לחימה.

בדרך כלל, פיתוח תורת לחימה תלויה בהתפתחות כלי הנשק וטכנולוגיית היצור. ברוב העולם, כלי נשק וטכנולוגיות לחימה השתנו (ומשתנות) ללא הרף, ולכן כך גם תורת הלחימה. ליפן היסטוריה ייחודית בהקשר זה, מכיוון שהיינה מדינת איים המבודדת יחסית מהעולם, ובגלל מדיניות הסאקוקו, מדיניות בדלנית שהונהגה ביפן בתקופת אדו, כלי המלחמה היפניים כמעט לא השתנו לאורך תקופת זמן ארוכה. חוקרים רבים מאמינים מציינים שלכן נוצרה הזדמנות למעמד הלוחם ללמוד את הנשקיהם ושיטותיהם בעומק רב יותר מתרבויות אחרות. לכן, אף על פי שכלי הנשק לא התפתחו, ההוראה והאימון באמנויות הלחימה העושות בהם שימוש כן התפתחו. לדוגמה, בתחילת תקופת תקופת המדינות הלוחמות הודגשו הקשת והחנית בגלל יעילותן עבור פרשים, אך בתקופת אדו (1603–1867 לספירה), התרחשו פחות קרבות בקנה מידה גדול, והחרב, היעילה גם בחללים צפופים ובקרב יחידים, הפכה לנשק הנחשב ביותר. מגמה נוספת שניתן לראות לאורך ההיסטוריה היפנית היא מגמה של הגברת ההתמחות בלחימה ככל שהחברה נעשתה יותר מרובדת.

אמנויות הלחימה שפותחו ביפן מגוונות בכלי הנשק, בשיטות ובפילוסופיה בה הן נוקטות, ונחלקות לאסכולות וסגנונות רבים. נהוג לסווג את אמנויות הלחימה היפניות לשתי קטגוריות- קוֹריוּ וגֵנְדאי בּוּדוֹ. קוריו הן כלל אמנויות הלחימה שפותחו לפני רסטורציית מייג'י (בשנת 1868) בעוד שגנדאי בודו הן אמנויות הלחימה שנוצרו לאחר ובעקבות הרסטורציה, לרוב על בסיס אמנויות הלחימה המוקדמות ובמטרה להתאים אותן לעולם משתנה בו אין עוד אליטה צבאית שולטת כדוגמת מעמד הסמוראים. מכיוון שאמנויות הגנדאי בודו מבוססות במידת מה על שיטות הלחימה שקדמו להם, לעיתים ניתן למצוא אמנויות לחימה מסוימות בשני הצדדים של המתרס.

אמנויות לחימה עתיקות (קוריו)

ערך מורחב – קוריו

משמעות המילה קוֹריו (קאנג'י: 古流) היא "האסכולה המסורתית", ומשמעות המילה קוֹבּוּדוֹ (קאנג'י: 古武道) היא "דרך הלחימה המסורתית", והמושגים האלו משמשים לחליפין להגדרת כלל אמנויות הלחימה שקדמו לרסטורציית מייג'י. המאפיין המרכזי של אמנויות לחימה אלו הוא שהן תוכננו לשימוש בידי לוחמים מקצועיים החמושים בנשק היסטורי בשדה קרב שמטרתם חיסול יריב מיומן וחמוש באופן דומה. הפרקים הבאים אינם מתארים שיטות, תורות או אמנויות לחימה ספציפיות (כפי שהמושג מובן היום) אלא דיסציפלינות שונות הנבדלות אחת מהשניה במתודולוגיית הלימוד, בכלי הנשק וביכולות הנרכשות בהם לוחם מקצועי ביפן הפיאודלית אומן. כל אחת ממיומנויות אלו שימשה מספר אסכולות ושיטות שונות. בנוסף, בתי ספר ללחימה ביפן העתיקה לא הגבילו את עצמן לדיסציפלינה אחת, שכן צופה מלוחמים בכלל, וסמוראים בפרט, לדעת להשתמש במגוון רחב של כלי נשק ולהילחם במגוון רחב של תנאים.

מבחינה לשונית רוב שיטות אלה עושות שימוש בסימנית הקאנג'י 術, שמבוטאת ביפנית "ג'וּטסוּ" או "ג'וּצוּ", ומשמעותה מיומנות, אמנות, או טכנולוגיה. סימנית זו הוחלפה בסימנית 道 (רומאג'י: dō, מילולית: דרך) כשאמנויות הקוריו עברו התאמה לגנדאי בודו.

סוּמוֹ

ערך מורחב – סומו
 

סומו הוא ספורט לחימה יפני עתיק בעל היבטים דתיים הקשורים לדת השינטו, ונחשב בעניי רבים לספורט הלאומי של יפן. תחרויות סומו החלו לכל המאוחר במאה ה-8, כשמקורות מסוימים מייחסים את הופעתו לשנת 23 לפני הספירה. בשנת 728 הקיסר שוֹמוּ (קאנג'י: 聖武天皇, רומאג'י: Shōmu) החל לארח קרבות סומו רשמיים בפסטיבל הקציר השנתי. מסורת זו התרחבה לאירועי שינטו אחרים בהם נכח הקיסר, ולבסוף אימוני סומו נכנסו גם לתוכניות אימונים צבאיות. במאה ה-17 הסומו הפך לספורט מקצועי הפתוח לקהל הרחב וממנו נהנים בני כל המעמדות.

כיום, הסומו שומר על הרבה מהמאפיינים המסורתיים שלו, ביניהם שופט הלבוש ככומר שינטו וטקס שבו המתחרים מוחאים כפיים, רקעים ברגליהם וזורקים מלח לזירה לפני כל משחק. כדי לנצח במשחק, המתחרים מפעילים טכניקות הטלה ודחיפה כדי לאלץ את האיש האחר לקרקע; המתחרה הראשון שנגע באדמה עם חלק מהגוף שאינו תחתית כפות הרגליים, או נוגע באדמה מחוץ לטבעת עם כל חלק בגוף, מפסיד. שישה טורנירים גדולים מתקיימים מדי שנה ביפן, ושמו של כל לוחם מקצועי ודירוגו היחסי מתפרסמים לאחר כל טורניר ברשימה רשמית, הנקראת בנזוקה, שאחריה עוקבים באדיקות חובבי סומו.

ג'וג'יטסו

ערך מורחב – ג'ו ג'יטסו
 

הכשרת ג'וג'יטסו בבית ספר חקלאי ביפן בסביבות 1920.

המשמעות המילולית של ג'וּג'יטְסוּ (קאנג'י: 柔術, רומאג'י: jūjutsu) היא "מיומנויות רכות". מיומנויות אלו מאופיינות בלחימה ביד ריקה ובשימוש בטכניקות גראפלינג כמו הפלות, הטלות, בריחים וחניקות. בג'וג'יטסו משתמשים גם בטכניקות הכאה (כמו אגרופים ובעיטות), אך מכיוון שאמנות הלחימה נועדה לשימוש מול יריב עוטה שריון בשדה הקרב טכניקות אלו נדחקו לשוליים עקב חוסר יעילותן.

באותה תקופה, אמנויות הלחימה בידיים ריקות נקראו בשמות רבים ושונים, כולל קוֹגוּסוֹקוּ, יַאווארה, קוּמיוּצ'י, האקוּדה וטאיג'וטסו (שם זה עדיין בשימוש במספר בתי ספר, למשל בוג'ינקאן). מערכות גראפלינג אלו לא תוכננו מראש כמענה צבאי שלם, אלא כשיטות בהם לוחם לא חמוש או חמוש חלקית יכול לפרוק אויב חמוש מנשקו או להביסו בשדה הקרב. באופן אידיאלי, הסמוראים יהיו חמושים ולא יצטרכו להסתמך על טכניקות כאלה, והן נועדו לשמש כמענה אחרון בשעת צרה.

בתוקפת שוגונות טוקוגאווה בה היו מעט עימותים צבאיים בקנה מידה רחב, ולכן לשיטות אלו נוספו טכניקות היעילות בסביבה אזרחית בה שריון ונשק כבד אינם נפוצים. שיטות אלו כוללות שימוש נרחב בהכאה לנקודות רגישות כמו הסרעפת, האף וכו'. מדי פעם נכללו בתוכנית הלימודים כלי נשק קלים ונסתרים שניתן לשאת גם בסביבה אזרחית, כמו סכינים קטנות או טסן (מניפה בעלת שדרת ברזל).

כיום מתרגלים ג'וג'יטסו בצורות רבות, עתיקות ומודרניות כאחד. טכניקות שונות שמקורן בג'וג'יטסו שולבו בג'ודו ובאייקידו, וגם נפוצו מחוץ ליפן ושולבו בשיטות ספורטיביות ושיטות הגנה עצמית כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי, סמבו ואמנויות לחימה משולבות, וחלקן אומצו במלואן או בחלקן על ידי בתי ספר לקראטה או קוריו אחרים.

לוחמה בחרב

צמד תואם של חרבות יפניות עתיקות והכלים הנלווים שלהן (קוֹשירֵה), קטאנה למעלה וואקיזאשי מתחתיה, תקופת אדו.

בדומה לתרבויות אחרות בהן שימשו חרבות ככלי נשק, לחרב היפנית מעמד מרכזי בתרבות היפנית ונכתבו עליה סיפורים רבים. לאמנות הלוחמה בחרב מעמד כמעט מיתולוגי. ראשית אמנות היריה בחץ וקשת על גב סוס הייתה המיומנות החשובה ביותר, אך בסופו של דבר לוחמה ברחב ירשה את מעמדה זה. החרבות יפניות הראשונות יוצרו בתקופת קופון והיו חרבות בעלות להב ישר. לפי האגדה, חרבות מעוקלות בעלות פלדה מקופלת (כפי שמייצרים קטאנות) יוצרו לראשונה על ידי הנפח אמאקוּני יאסוּצוּנַה בסביבות שנת 700. הטאצ'י, חרב מעוקלת באורך 80 ס"מ, היית חרב הסמוראים עד 1500 ואז היא הוחלפה בהדרגה בחרב הקטאנה.

הטרמינולוגיה המשמשת לתיאור אמנות החרב ביפנית מעט מעורפלת. שמות רבים שימשו להיבטים שונים של האמנות או להקיף את האמנות כולה. המובחנים שבמושגים אלו הם קֶנְג'וּטְסוּ, בַּאטוֹג'וּטְסוּ ואִיאַיְג'וּטְסוּ

קנג'וטסו

פירוש המילה קנג'וטסו (קאנג'י: 剣術) מילולית הוא אמנות או מדע החרב. אף על פי שלעיתים המושג משמש ללוחמה בחרב באופן כללי, כיום המושג מתאר רק שיטות המתרגלות דו-קרב בחרב. תרגול דו-קרב בחרב הוא הצורה העתיקה ביותר ביפן של אימון בחרב, ובבסיסה כוללת תרגול של שני לוחמים בחרבות שלופות מראש (בניגוד לבאטוג'וטסו ואיאיג'וטסו). היסטורית השתמשו לאימונים בחרבות עץ המכונות בוקן בתרגולים קבועים מראש המכונים קאטה, בדומה לאלו הנהוגים היום בקנדו. ברמות הגבוהות יותר התלמידים התאמנו גם ברנדורי, שהוא קרב חופשי.

באטוֹג'וּטסוּ

שליפת חרב ממצב כריעה, טכניקה אופיינית לבאטוג'וטסו ואיאיג'וטסו.

באטוג'וטסו (קאנג'י: 抜刀術), מילולית "מדע\אמנות שליפת החרב", פותחה במהלך המאה ה-15, וזה שם הטכניקות שעוסקות בשליפה של החרב ושיסוף האויב בתנועה יעילה אחת, והחזרת החרב לנדן. המושג נכנס לשימוש בתקופת המדינות הלוחמות. הבאטוג'וטסו מתמקדת בתרגול מצבים בהם המתרגל אינו מוכן למתקפה, לכן חרבו אינה שלופה, ועליו לצאת למתקפת נגד הגנתית. אימון באטוג'וטסו כולל קאטות, אך אלו לרוב קצרות מאוד, וכוללות צעידה אל היריב, שליפה, שיסוף אחד או יותר, ואז החזרת החרב לנדן. בניגוד לאיאייג'וטסו המאוחרת יותר, הבאטוג'וטסו נעדרת התייחסות לאסתטיקה. עם זאת, בבתי ספר מסוימים משתמשים בשמות איאייג'וטסו ובאטוג'וטסו לחליפין.

איאיג'וטסו

אִיאַיג'וטסו, בקירוב "מדע\אמנות הנוכחות המנטלית והתגובה המיידית", גם היא אמנות יפנית העוסקת בשליפת החרב, וביחס לבאטוג'וטסו היא נוטה להיות מורכבת יותר טכנית. בנוסף, באיאג'וטסו מושם דגש גדול יותר על שלמות התנועה, בעוד הבאטוג'וטסו מסתפקת ביעילות צבאית גרידא.

נאגינַטָג'וּטסוּ

 

סמוראי אוחז בנגינטה.

נאגינטג'וטסו (קאנג'י: 長刀術) היא אמנות הלחימה בנאגינאטה, שהיא נשק מוט בעל להב מעוקל. כיום הנאגינאטה רואה שימוש רק בענפי ספורט המשויכים לגנדאי בודו הנקראים נאגינאטה-דו ("דרך הנאגינאטה") או אטאראשיי-נאגינאטה ("נאגינאטה חדשה"), האחרונה מאופיינת בתחרויות ספורטיביות.

עם זאת, אסכולות קוריו רבות שומרות על הנאגינאטה בתוכנית הלימודים שלהם. מכיוון שכלי זה יעיל במיוחד להתגוננות סטאטית מפני אויב רכוב (הלהב המעוקל מאפשר שיסוף במקום דקירה, בניגוד לחנית), והזרוע הארוכה המאפשרת שימוש במינוף ותנע במקום בכוח פיזי, במהלך תקופת אדו המאוחרת הנאגינאטה שימשה את נשות הסמוראים ונזירים ככלי להגנה עצמית בזמן שהגברים יצאו למלחמה. מסיבה זו הנאגינאטה נעשתה סמל ביפן להעצמה נשית, וגם היום רוב מתרגלות הנאגינאטה הן נשים כמו גם רוב העומדות בראש ארגוני הלחימה. עובדה זו הובילה לרושם במערב שנאגינטג'וטסו היא אמנות לחימה שלא הייתה בשימוש על ידי לוחמים גברים, אך למעשה, אמנות זו פותחה בידי מעמד הסמוראים והייתה בשימוש נרחב על ידם.

סוֹג'וּטסוּ

 סוג'וטסו (מילון: 槍術) היא אמנות הלחימה היפנית העושה שימוש בחנית היפנית המכונה יארי, שהיוותה את הנשק המרכזי בזמן עימותים צבאיים לאורך רוב ההיסטוריה היפנית. מאז הפיכתה של יפן למדינה מודרנית אמנות לחימה זו כמעט ונניטשה, ונלמדת רק בבתי הספר המשויכים לקוריו.

שינובי נו ג'וטסו\נינג'וטסו

ערכים מורחבים – נין ג'וטסו, נינג'ה
 

שינוֹבּי נוֹ ג'וּטְסוּ, המכונה כיום נינְג'וּטְסוּ, היא אוסף של טכניקות גרילה שפותחו על ידי קבוצות של סמוראים מהמחוזות איגה, קוקה ושיגה מיפן, שהפכו ידועים בכישוריהם כמסתננים, צופים, סוכנים חשאיים ומרגלים. לוחמים אלו נקראו שינובי בזמנם, אך בעקבות צורות קריאה שונות הנהוגות ביפנית שמם מבוטא היום נינג'ה, אף על פי שמשתמש באותם סימניות. תרגול הנין ג'וטסו כולל ריגול, חבלה, תחפושת, המלטות, מארב והתגנבות, התנקשות, ירי בחץ וקשת, רפואה, חומרי נפץ, רעלים, כישוף שחור ועוד. במקור השינובי נו ג'וטסו נלמד לצד אמנויות לחימה קונבנציונליות, כגון קנג'וטסו וג'וג'יטסו, כיום אמנויות אלה הוטמעו בתוך תוכנית הלימודים בבתי הספר המלמדים נינג'וטסו

ישנם מספר בתי ספר וארגונים העוסקים בנינג'וטסו היום, הגדול ביניהם הוא בוג'ינקאן שטוען שתכניו הועברו במגילות מתקופת יפן העתיקה, אך חוקרים מטילים ספק בגיל המגילות.

גנדאי בודו

ערך מורחב – גנדאי בודו

משמעות המושג גנדאי בודו (קאנג'י: 現代武道) היא "דרכי לחימה מודרניות". המושג מתייחס לאמנויות וענפי ספורט שפותחו אחרי רסטורציית מייג'י בשנת 1868. בעקבות ירידת נחיצותן של אמנויות הלחימה עם הופעתם של כלי ירייה ביפן, אמנויות רבות היו צריכות לשנות את תפקידן בחברה. אמנויות לחימה סוימות, כמו ג'וג'יטסו וקנג'וטסו, הפכו לענפי ספורט לחימה כמו ג'ודו וקנדו, בעוד אחרות אמצו גישה של אימון רוחני ותפישה פציפיסטית כמו אייקידו.

ההבדל העיקרי בין גנדאי בודו לקוריו הוא שאמנויות הקוריו מתורגלות כפי שהיו כאשר התועלת העיקרית שלהן הייתה צבאית, בעוד שהמטרה העיקרית של גנדי בודו היא למטרות ספורטיביות, למטרות שיפור עצמי ולמטרת הגנה עצמית.

מבחינה לשונית, אמנויות הגנדאי בודו מעדיפות את סימנית הקאנג'י 道 (רומאג'י: dō) שמשמעה דרך, על הסימנית 術 (רומאג'י: jutsu) שמשמעה מדע או אמנות כדי להדגיש את הגישה ההוליסטית בה הן נוקטות בניגוד לגישה הצבאית בה נוקטות אמנויות הלחימה העתיקות. לכן שמות רבות משיטות הלחימה החדשות מורכב משם אמנות לחימה עתיקה כאשר הצליל "ג'וטסו" מוחלף בצליל "דו" (לדוגמה ג'ו-ג'יטסו- ג'ודו; קנג'וטסו-קנדו וכו')

ג'וּדוֹ

ערך מורחב – ג'ודו
 

ג'ודוקא מבצע הטלה (או-סוטו-גארי).

ג'ודו היא אמנות לחימה וספורט לחימה מבוסס גראפלינג. מטרתו העיקרית היא ספורטיבית, אך ישנה גם התייחסות להתפתחות אישית, פיזיולוגית ורוחנית, כמו בשיטות גנדאי בודו אחרות.

הג'ודו נוצר על ידי קאנו ג'יגורו בסוף המאה ה-19. קאנו לקח את אמנויות הלחימה קוריו שלמד (במיוחד מספר ענפים של ג'וג'טסו), ובאופן שיטתי המציא אותם מחדש לכדי אמנות לחימה עם דגש על רנדורי ותחרות, תוך הסרת טכניקות ג'וג'וטסו מסוכנות או הגבלתם לקאטה. קאנו הגה מערכת רבת עוצמה של טכניקות ושיטות אימון חדשות, שהגיעה לשיאה ב-11 ביוני 1886, בטורניר שלימים יוצג על ידי הקולנוען היפני הנודע אקירה קורוסאווה בסרטו "סאנשירוֹ סוּגאטַה" (1943).

הג'ודו הפך לספורט אולימפי בשנת 1964, והתפשט ברחבי העולם. בארגון הג'ודו הראשון אותו הקים של ג'יגורו קאנו, ה"קודוקאן", פועל ומאמן בכל רחבי העולם, ובתי ספר רבים אחרים הוקמו על ידי תלמידיו של קאנו.

הקייקוגי והחגורות הצבעוניות שאופייניות לאמנויות לחימה וספורטי לחימה יפניים ורבים נוספים הומצאו במקור עבור ג'ודו.

קנדו

ערך מורחב – קנדו
 

הכשרת קנדו בבית ספר חקלאי ביפן בסביבות 1920.

קֵנדוֹ (קאנג'י: 剣道, רומאג'י: kendō), מילולית "דרך החרב", היא ספורט לחימה מודרני המבוסס בעיקר על קנג'וטסו. ההשפעה הטכנית המרכזית הגיעה מאסכולה של קנג'וטסו ששמה איטוֹ-ריוּ, שלפי הרציונל שלה, כל השיסופים באמנות חרב סובבים סביב טכניקת החתך האנכי מלמעלה למטה (קירי-אורושי). חרבות הבמבוק הרכות המכונות שינאי, ושריון העץ הקל המכונה בּוֹגוּ, הומצאו בתקופת אדו על ידי נאגנוּמַה סירוֹזַאֵמוֹן קוּניסַאטוֹ ׁ(1688-1767), דבר שאפשר אימון בכוח מלא בלי סכנת פציעה. בתקופת שלום זו הקנג'וטסו התפתח לתחרויות בעלות אופי ספורטיבי.

היום, תרגול הקנדו ותחרויות הקנדו ביפן מנוהלות ומאורגנות על ידי ה"פדרציית הקנדו של כל יפן" (AJKF), שנוסדה ב-1951. התחרויות נשפטות לפי נקודות, כאשר המתחרה הראשון שצבר פער של שתי נקודות על היריב מוכרז כמנצח. ניתן לצבור נקודה אחת עם מכה מוצלחת ומבוצעת כהלכה לכל אחת מכמה מטרות: דקירה בגרון, או מכה לקודקוד או למצח, מכה לרקה ולצידי הפנים, לצידי הגוף או לאמות. המתרגלים מתחרים גם בקאטה, תוך שימוש בחרבות עץ או חרבות אימון ממתכת (איאייטו), על פי קאטות שפרסמה ה-AJKF.

תחרויות קנדו דומות מבחינות רבות לתחרויות סיף.

איאיידו

ערך מורחב – איאיידו

משמעות המילה איאִיְדוֹ (קאנג'י: 居合道) היא "דרך הנוכחות המנטלית והתגובה המיידית", והיא הווריאציה המודרנית של איאייג'וטסו, אם כי לעיתים לא ניתן להבדיל בין שתי האומנויות. החלפת הסימנית "ג'וטסו" בסימנית "דו" בתחילת המאה העשרים, בדומה לשאר אמנויות הלחימה המודרניות, נועד להצביע על שינוי הגישה מגישה צבאית לגישה הוליסטית, אך בתי ספר ואסכולות רבות של איאייג'וטסו השתנו רק בשמם, ושמרו על שיטת התרגול ותוכנית הלימודים זהה. אסכולות אחרות אימצו את השינוי באופן גורף והפכו לשיטות עם דגש על העצמה אישית ורוחניות.

בדומה לקנדו, גם תרגולי האיאיידו מאוגדים תחת "פדרציית הקנדו של כל יפן", ולכן ניתן לראות מועדוני ספורט רבים המתמחים בקנדו מציעים גם שיעורים באיאיידו.

אייקידו

ערך מורחב – אייקידו
 

טכניקת שיהוֹנַאגֵה האופיינית לאייקידו.

משמעות המילה אייקידו (קאנג'י: 合氣道) היא "דרך ההרמוניה עם הקי" שהיא ההגיה היפנית של המילה הסינית צ'י, המתארת את אנרגיית החיים במיסטיקה הסינית. האמנות נוסדה על ידי מוֹריהֵיי אוּאֶשיבּא (1883–1969). אמנות זו היא סינתזה של הידע שרכש אואשיבא בתרגול אמנויות לחימה עם תפישתו הפילוסופית, הדתית והמצפונית. במובן זה, זו שיטת הגנדאי בודו שהכי התרחקה מההיגיון הצבאי של הקוריו.

לפי תפישתו הפציפיסטית של אואשיבא מטרת אמנות הלחימה היא לאפשר למתרגלים להגן על עצמם באופן יעיל מבלי להזיק לתוקף. הוא פיתח את שיטתו בעיקר משיטת הקוריו המכונה דאיטוֹ-ריוּ אייקיג'וג'יטסו, שעסקה בג'וג'יטסו, אך הושפע גם רבות מקנג'וטסו ופיתח גישה לפיה לוחם אייקידו נע כלוחם חרב בידיים ריקות.

קיוּדוֹ

ערך מורחב – קיודו

משמעות המילה קיודו (קאנג'י: 弓道) היא "דרך הקשת" והיא השם המודרני לספורט הקשתות היפני. הקיודו מבוסס על הקיוג'וטסו, דיסציפלינה סמוראית שעסקה בירי בקשת, לעיתים בזמן רכיבה על סוס, בזמן קרב. הקשת הייתה כלי נשק חשוב בעולם העתיק, אך החל מהמאה ה-16, נשק חם החליף אט אט את הצורך בקשתות. אף על פי שכלי הנשק החמים שהיו זמינים ביפן נפלו באיכותם מכלי הנשק במערב עד שלב מאוחר (ולכן לא החליפו את כלי הנשק הקרים לחלוטין), פשטות השימוש בהם לעומת הקשת הוביל להיעלמותה האיטית משדה הקרב. אך עם אבדן שימושה הצבאי הקשת זכתה במשמעות סמלית תחת השפעת הגישות הרוחניות המרכזיות ביפן באותה התקופה, בודהיזם, שינטו, דאואיזם וקונפוציאניזם. הקשתות היפנית התפתחה לספורט ולגישה רוחנית, דוגמה לכך ניתן לראות בספר "זן באמנות הקשת". כיום, אסכולות מסוימות של קיודו מתורגלות כספורט תחרותי, בעוד אסכולות אחרות מתייחסות לקשתות בתור תרגול מדיטטיבי, לרוב בהקשר זן בודהיסטי.

קראטה

ערך מורחב – קראטה
 

קראטה (קאנג'י: 空手) משמעו "יד ריקה". הקראטה היא אמנות לחימה מודרנית וספורט לחימה בידיים ריקות משתמשת בעיקר באגרופים ובעיטות. הקראטה לעיתים נקרא קראטֵדוֹ, או "דרך היד הריקה", בדומה לאמנויות גנדאי בודו אחרות. במקור שמה היה "יד סינית" (קאנג'י: 唐手), אך שם זה מבוטא גם הוא "קראטה".

מקורו של הקראטה באי אוקינאווה שנודע בעבר בשם ממלכת ריוקיו, אך כיום חלק מיפן. קראטה הוא מיזוג של מספר אמנויות לחימה אוקינאוויות המכונות "טֵה" שהושפעו מוו-שו בגלל הקרבה היחסית של האי לסין. האומנות אומצה ופותחה על ידי יפניים באי המרכזי של יפן, הונשו.

דרכו של קראטה להונשו התחילה עם גיצ'ין פונאקושי (船越 義珍 ,1868 – 1957), אשר נקרא אבי הקראטה, והוא מייסד זרם שוטוקאן בקראטה. אף על פי שכמה מתרגלי קראטה אוקינאווי כבר חיו ולימדו בהונשו, פונאקושי נתן הדגמות פומביות של קראטה בטוקיו בתערוכת חינוך גופני בחסות משרד החינוך ב-1917, ושוב ב-1922. כתוצאה מכך, אימוני קראטה שולבו לאחר מכן במערכת בתי הספר הציבוריים של יפן. בתקופה זו אומצו גם הקייקוגי הלבן ושיטת הדירוג של קיו/דאן (וצבעי החגורות), שמקור שתיהן במייסד הג'ודו ג'יגורו קאנו.

תרגול קראטה מאופיין בעיקר בטכניקות של אגרופים ובעיטות ליניאריות המבוצעות מתוך עמידה יציבה וקבועה. סגנונות רבים של קראטה המתורגלים כיום משלבים קאטה שפותחה במקור על ידי פונאקושי ומוריו וכלי נשק רבים ושונים שהוסתרו או אומצו באופן מסורתי מכלי חקלאות על ידי האיכרים של אוקינאווה, כמו נונצ'קו ששימש לדישה וסאי ששימש כראש לקלשון. מתרגלי קראטה רבים משתתפים גם בתחרויות קלות וללא מגע בעוד שחלקם (לדוגמה קיוקושינקאי) מתחרים בתחרויות מגע מלא עם מעט או ללא ציוד מגן. ישנם תחרויות קראטה ספורטיבי, ומתרגלי קראטה רבים מתחרים בתחרויות קיקבוקס ואמנויות לחימה משולבות.

שורינג'י קמפו

ערך מורחב – שורינג'י קמפו
 

שורינג'י קמפו (קאנג'י: 少林寺拳法), מילולית "אמנות הלחימה של שאולין", היא אמנות לחימה יפנית מאוחרת שנוסדה אחרי מלחמת העולם השנייה ושיטה להגנה עצמית ופיתוח אישי. היא מבוססת על שילוב של וו-שו, וספציפית "אגרוף שאולין", וקראטה. היא משתמשת בהכאה ובגראפלינג. היא הומצאה על ידי דוֹשין סוֹ, יפני שחי במנצ'וריה בזמן הכיבוש היפני, שם נחשף לאמנויות הלחימה של דרום סין, וכאשר חזר ליפן אחרי כניעת האימפריה היפנית ונסיגתה ממנצ'וריה, החליט לייסד אמנות לחימה חדשה כדי לשקם את הזהות היפנית אחרי המשבר החומרי והרעיוני של סיום המלחמה.

הקמפו כמעט אינו מוכר בארץ, אך יש לו 1.5 מיליון מתרגלים בכל רחבי העולם, רובם מחוץ ליפן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנויות לחימה יפניות בוויקישיתוף