פתיחת התפריט הראשי

ג'ק ברבהאם

נהג מרוצי מכוניות אוסטרלי
ג'ק ברבהאם ב-1966

סר ג'ון ארתור ברבהאםאנגלית: Sir John Arthur Brabham,‏ 2 באפריל 1926 – 19 במאי 2014) היה נהג מרוצים אוסטרלי שזכה שלוש פעמים באליפות פורמולה 1 בעונות 1959, 1960 ו-1966. הוא היה מייסדה של קבוצת המרוצים ויצרן המכוניות ברבהאם שנשאו את שמו. הוא היחיד שזכה באליפות פורמולה 1 בעודו נוהג במכונית שיוצרה על ידי החברה שייסד.

תוכן עניינים

שנותיו הראשונותעריכה

ג'ון (ג'ק) ארתור ברבהאם נולד ב-1926 בניו סאות' ויילס, אוסטרליה בעיירה סמוכה לסידני. הוא עסק בנהיגה ומכונאות מגיל צעיר, כשסייע לאביו בעסקי המזון ונהג במשאיות כבר בגיל 12. הוא למד בבית ספר טכני נגרות, נפחות ושרטוט טכני. בגיל 15 הוא עזב את בית הספר כדי לעבוד במוסך וללמוד מכונאות בלימודי ערב. זמן קצר אחר כך הקים עסק משלו לשיפוץ ומכירה של אופנועים.

כשהגיע לגיל 18, במאי 1944 התגייס לחיל האוויר המלכותי האוסטרלי. הוא רצה להפוך לטייס אך החיל סבל ממחסור במכונאים והפנה אותו לשרת כמכונאי מטוסים. הוא שירת בטייסת מטוסי קרב מסוג בריסטול בופייטר. ביום הולדתו ה-20 הוא השתחרר משירות והקים עסק לטיפול ושיפוץ מכונות בסדנה שהקים דודו בסמוך לבית סבו.

קריירת המרוציםעריכה

באוסטרליהעריכה

ברבהאם החל להתחרות לאחר שחבר אמריקני שכנע אותו לצפות במרוץ מכוניות בדרכי עפר. הוא לא התכוון להתחרות אלא להשתתף בבניית מכונית, ולתת לחברו להתחרות. אך כשחברו פרש, הוא החל למלא את מקומו ולנצח באופן מיידי. הוא המשיך להתחרות באליפויות לאומיות והיה אלוף אוסטרליה במרוצים אלו מ-1948 עד 1951. מ-1953 החל לגלות עניין במרוצי אספלט במסלולים סגורים. הוא התחרה במכונית מרוץ של חברת קופר הבריטית וניצח במרוצים רבים באוסטרליה. שערו השחור ואופי הנהיגה שלו הקנו לו את הכינוי "בלק ג'ק".

מעבר לבריטניהעריכה

בתחילת 1955 שוכנע ברבהאם על ידי דין דילמונט, שהיה מנהל המרוצים של RAC בבריטניה, לנסות להשתתף בעונת מרוצים בבריטניה. ברבהאם הגיע לבריטניה וקנה מכונית קופר נוספת. סגנון הנהיגה שלו רמז על מקורותיו במרוצי דרכי עפר וקנה לו אוהדים רבים בקרב הקהל, כיוון שהתבסס על פנייה באמצעות היגוי חריף ומצערת פתוחה לרווחה. ביקור במפעל קופר לשם קניית חלקים הוביל להיכרות עם צ'רלי וג'ון קופר, שהלכה והתחזקה כשברבהאם החל לסייע באופן יומיומי בבניית מכוניות המרוץ של קופר שיועדה לפורמולה 1, אף שלא היה עובד המקום.

ברבהאם הפציר בקופר שיאפשרו לו להתחרות במכונית שהיה שותף לפיתוחה והוא זכה להזדמנות הזו בגיל 29, בגרנד פרי הבריטי של עונת 1955. המנוע שאיתו התחרה היה חלש והוא סבל מתקלה במצמד שגרמה לפרישתו מהמרוץ. בהמשך השנה הוא התחרה במרוץ גרנד פרי באנגליה, מחוץ לסבב, והצליח להתמודד ברמה שווה עם סגן אלוף הסבב, סטירלינג מוס. בהמשך ציין זאת ברבהאם כנקודת מפנה ששכנעה אותו שהוא ראוי להתחרות ברמה הגבוהה ביותר. בסוף השנה הוא העביר את מכונית הקופר לאוסטרליה והתחרה שם במרוץ גרנד פרי נוסף מחוץ לסבב, שבו הוא ניצח. לאחר הניצחון הוא מכר את המכונית כדי להתכונן למעבר קבוע לבריטניה עם אשתו ובנו.

ב-1956 החל ברבהאם להתחרות בפורמולה 2 הבריטית עבור קופר ובמקביל השתתף שוב בגרנד פרי בריטניה עם מזראטי משומשת, ופרש. בעונת 1957 הוא התחרה בשלושה מרוצי פורמולה 1 עם קופר, וסיים שישי במונקו. בעונת 1958 הוא החל להתחרות באופן סדיר עבור קופר בפורמולה 1. הישגו הטוב ביותר היה מקום רביעי במונקו. במקביל הוא הפך לאלוף עונת 1958 בסדרת פורמולה 2 הבריטית. בשנים אלו הוא חזר והתעניין בלימוד טיסה והשיג רישיון טיס. הוא החל להתנייד בין מסלולי המרוץ של העונה באמצעות מטוס קל שהוא הטיס.

אליפות ראשונה ושנייהעריכה

בעונת 1959 החלה קופר להשתמש במנועי 2.5 ליטר במקום שני ליטר, שעזרו לשפר את ביצועיו של ברבהאם. הוא זכה בניצחון הראשון שלו בפורמולה 1, בגרנד פרי של מונקו, לאחר שמתחריו סבלו מתקלות. גם במרוצים הבאים הוא הגיע לפודיום, והשיג ניצחון בגרנד פרי הבריטי. בשלב זה הוא הוביל ביתרון של 13 נקודות, ארבעה מרוצים לקראת סיום העונה. בגרנד פרי פורטוגל מכוניתו עפה מהמסלול בעוד שיריבו, מוס, ניצח. לקראת גרנד פרי ארצות הברית עמדו ברבהאם, מוס וטוני ברוקס בעמדת זכייה באליפות. אף שטיפל במכוניות המרוץ של קופר עד אחת בלילה, למחרת הוא הוביל במשך מרבית המרוץ בעוד מוס סבל מתקלת תיבת הילוכים. בהקפה האחרונה נגמר הדלק במכוניתו והוא דחף אותה עד לקו הסיום כדי לסיים רביעי. עם זאת, כיוון שברוקס סיים רק במקום השלישי, יתרונו של ברבהאם הובטח, והוא זכה באליפות הפורמולה הראשונה שלו.

בסוף 1959 הזמין ברבהאם את חברו מאוסטרליה, רון טאורנק, להצטרף אליו לעסק המכוניות שלו באנגליה, על מנת לפתח קיטים לשיפור מכוניות, כדוגמת טריומף הראלד. עם זאת, מטרתם העתידית הייתה להתקדם בפיתוח מכוניות מרוץ. אף שברבהאם זכה עם מכונית של קופר באליפות, הוא הבין שהחברה לא יוזמת פיתוח משמעותי נוסף שלה. בסיוע טאורנק, הוא קידם את פיתוח הדגם T53, וחנך אותו בגרנד פרי מונקו של עונת 1960. אף שהוא לא סיים את המרוץ במונקו, הוא זכה לרצף של חמישה ניצחונות במרוצים הבאים. סטירלינג מוס, שנפצע בגרנד פרי הבלגי, נעדר למשך חודשיים ויצא מהמרוץ לאליפות. במרוץ בבריטניה התקדם ברבהאם מהמקום השמיני לשני וניצח במרוץ לאחר שג'ון סורטיס התרסק. בהמשך, כשהקבוצות הבריטיות החליטו לא להופיע לגרנד פרי איטליה מסיבות בטיחותיות, הובטח ניצחונו באליפות שנייה ברציפות.

שינוי הכללים בעונת 1961 שחייבו שימוש במנוע 1.5 ליטר, הותירו את קופר בפיגור וכתוצאה מכך פגעו בביצועיו של ברבהאם. הוא לא זכה לעלות על הפודיום, הגיע לקו הסיום רק בשני מרוצים וסיים את העונה כולה עם ארבע נקודות במקום ה-11. באותה שנה השתתף גם במרוץ האינדי 500 באינדיאנפוליס וסיים תשיעי.

הקמת קבוצת המרוציםעריכה

לקראת עונת 1962 הקים ברבהאם עם טאורנק את חברת MRD ‏(Motor Racing Developments) שבנתה מכוניות מרוץ ועזב את קופר כדי להתחיל להתחרות בקבוצה משלו בשם Brabham Racing Organisation עם מכוניות מתוצרת החברה שלו. המעבר לא סייע לברבהאם להשיג תוצאות טובות יותר והוא עדיין סבל מהפורמולה שחייבה מנוע בנפח 1.5 ליטר, ומבעיות אמינות שונות. הוא סיים את העונה במקום התשיעי ובעונת 1963 התקדם מעט כשסיים את העונה במקום השביעי עם מקום שני בגרנד פרי במקסיקו, בסיום העונה. עונת 1964 החלה טוב יותר, עם מקום שלישי בבלגיה וצרפת, אך חוסר הצלחה בהמשך הוביל את ברבהאם שוב לסיים את העונה במקום השמיני. עם זאת, ברבהאם נחל הצלחה רבה יותר בתור בעל קבוצה, כשנהג הקבוצה השני, דן גורני, ניצח פעמיים, בגרנד פרי הצרפתי והמקסיקני.

אליפות כנהג בקבוצתועריכה

בעונת 1965 החל ברבהאם להתמקד בניהול הקבוצה והעסיק בנוסף לגורני גם את דני הולם. ברבהאם לא השתתף בכל המרוצים והישגו הטוב ביותר היה מקום שלישי בגרנד פרי האמריקני, ובסוף העונה הוא סיים עשירי. לקראת העונה הבאה הוא ציפה לפרוש מנהיגה ולהמשיך בניהול הקבוצה, אך עזיבתו של גורני הותירה את הקבוצה ללא נהג בכיר. בנוסף, לקראת עונת 1966 השתנו חוקי הפורמולה, כך שנפח המנוע המותר עלה לשלושה ליטרים. לאחר שנים ארוכות של תחרות עם מנועי חברת קליימקס, ששימשו קבוצות נוספות ואף את קופר, יצר ברבהאם קשר עם חברת רפקו האוסטרלית וביקש מהם לבנות גרסה מוגדלת של מנוע שהיה מיועד למרוצים באוסטרליה, ובעצמו התבסס על בלוק מנוע של חברת אולדסמוביל. המנוע מסוג V8 היה חלש בהשוואה למתחרים, אך יתרונו היה באמינותו ומשקלו הנמוך, בעוד המתחרים היו עדיין עסוקים בפיתוח מנועי V12.

השילוב עם רפקו הוכח כמוצלח כשברבהאם זכה בניצחון בגרנד פרי הצרפתי, והיה זה הניצחון הראשון של נהג במכונית שנבנתה בידי חברה שלו. מאז, רק שני נהגיו לשעבר של ברבהאם, דן גורני וברוס מקלארן זכו להישג כזה. הוא המשיך בניצחונות בבריטניה והולנד ובאיטליה זכה לניצחון הרביעי שהקנה לו את אליפות הפורמולה 1 השלישית. באותה עונה הוא גם השתתף וניצח עשרה מרוצי פורמולה 2 עם מנוע של הונדה, אך לא התקיימה אליפות פורמולה 2 באותה עונה.

התמקדות בניהול הקבוצהעריכה

בעונת 1967 זכה באליפות נהגו של ברבהאם, דני הולם. ברבהאם ניצח בשני מרוצים, אך מכוניתו של הולם הייתה אמינה יותר, אולי מכיוון שברבהאם נטה לנסות קודם חלקים חדשים במכוניתו, לפני שהתקין אותם במכוניות הנהגים האחרים. עם זאת, קבוצתו של ברבהאם זכתה בעונה זו באליפות היצרנים והוא סיים שני באליפות הנהגים. בעונת 1968 התחרה ברבהאם עם בן קבוצתו האוסטרי יוכן רינט, אך סבל מעונה גרועה. הוא פרש מרוב מרוצי העונה וסיים רק שני מרוצים, שהובילו לסיום העונה במיקום ה-23. עונת 1969 הייתה מעט יותר מוצלחת עבורו, כשעלה פעמיים לפודיום, בקנדה ובמקסיקו, אך הוא לא הופיע לכל המרוצים, וברקע עמדה הבטחתו לאשתו לפרוש מהשתתפות במרוצים בסוף העונה. בן קבוצתו ג'קי איקס, ניצח בשני מרוצים, סיים את העונה במקום השני והוביל את קבוצת ברבהאם לסיים במקום השני באליפות היצרנים.

לקראת עונת 1970 לא הצליח ברבהאם לגייס נהגים מובילים להתחרות עבורו. עקב כך, ואף על פי שהתכוון לפרוש, החליט להתחרות לעונה נוספת. הוא הפתיע כשניצח במרוץ הראשון של העונה בדרום אפריקה, אך היה זה ניצחונו האחרון בקריירת הפורמולה 1. הוא עלה לפודיום עוד שלוש פעמים, כשבגרנד פרי הבריטי הוא הוביל בבטחה לניצחון אך סיים לבסוף שני עקב מחסור בדלק. הוא סיים את העונה במקום החמישי, ולאחר הגרנד פרי האחרון במקסיקו הוא פרש ממרוצים לתמיד ושב לאוסטרליה, לשמחתה של אשתו.

לאחר הפרישהעריכה

לאחר ששב לאוסטרליה, עבר ברבהאם עם משפחתו לחווה בין סידני למלבורן. הוא המשיך לנהל עסקי מנועים, מכוניות ותעופה קטנים באוסטרליה ואף בבריטניה. קבוצת המרוצים שלו המשיכה לפעול בניהול שותפו, טאורנק. לאחר שנתיים נמכרה לברני אקלסטון ונהגה, נלסון פיקה, אף זכה באליפות הפורמולה 1 בעונת 1981 ו-1983.

ברבהאם הלך לעולמו ב-2014, בגיל 88, לאחר שנאבק במחלת כליות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ק ברבהאם בוויקישיתוף