דמביצה

דמביצה
**Dębica**
סמל דמביצה סמל דמביצה	דגל דמביצה דגל דמביצה
	בית עיריית דמביצה
	בית עיריית דמביצה
מדינה	פולין
פרובינציה	פודקרפצקיה
חבל ארץ	גליציה המערבית
תאריך ייסוד	1358
שטח	32.14 קמ"ר
גובה	407 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	44,047 (31 במרץ 2021)
‑ במטרופולין	75,000
‑ צפיפות	1375 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות	50°03′N 21°25′E / 50.050°N 21.417°E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.debica.pl
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת פולין רגילה) ורשה לודז' ורוצלב גדנסק קרקוב פוזנן ביאליסטוק שצ'צ'ין לובלין קטוביץ קיילצה בידגושץ' אולשטין ז'שוב צ'כיה סלובקיה ליטא בלארוס אוקראינה רוסיה - מחוז; קלינינגרד; ג; ר; מ; נ; י; ה; הים הבלטי דמביצה

דֶּמְבִּיצַה (בפולנית: Dębica; ביידיש: דעמביץ) היא עיר בפולין (גליציה המערבית) ובה 46,693 תושבים (לפי המפקד מ-2 ביוני 2008‏^[1]). העיר שוכנת בדרום-מזרח פולין, כ-100 ק"מ מזרחית לקרקוב, ומשמשת כבירת מחוז דמביצה. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיירה כ-10,600 נפש, מהם כ-1,600 יהודים (כ-15%).

היסטוריה

המקום מוזכר לראשונה בתעודה מ-1326 כמקום מושב הדיאקון. בשנת 1358 העניק קז'ימייז' השלישי, מלך פולין רישיון לבעלי האדמה להקים במקום עיר לפי זכויות מגדבורג ולהפעיל בה יום-שוק (סממן מובהק של עיר). העיר התפתחה בהיותה על דרך המסחר קרקוב-לבוב. בשנת 1655 כמעט נחרבה על ידי צבא שוודיה שפלש לפולין. ב-1660 פרצה בה שרפה גדולה שכילתה אותה כמעט. בעקבות השרפה הוקמה "העיר החדשה" מדרום לגרעין ההיסטורי שכונה מאז "העיר הישנה", ליד כנסיית ברברה הקדושה שבתעודות מלפי תאריך זה מצוינת כשוכנת "extra oppidi" (מחוץ לעיר).

עד חלוקת פולין ידעה דמביצה פריחה ושגשוג והוקמו בה גילדות רבות. ב-1772 חולקה פולין ודמביצה נכללה בשטח גליציה שבשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. מצבה החל להתדרדר ואוכלוסייתה קטנה. העיירה סבלה ממכת שריפות, שיטפונות ומגפות כולרה שהכו באזור מדי כמה שנים, בעיקר בשנים 1830, 1847 ו-1854. פריחה מחודשת החלה בשנת 1856 עם הקמת תחנת רכבת בעיר אשר חיברה אותה לקו קרקוב-ז'שוב שהיה חלק מאחד הקווים המרכזיים של האימפריה: קו וינה-למברג.

ב-1907 נוסדה בעיר גימנסיה וב-1914 הוכרזה מחדש כעיר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על ידי האימפריה הרוסית, היא נכבשה מחדש על ידי כוחות אוסטריה ב-1915, אך לא לפני שהחיילים הרוסים ביצעו בה מעשי רצח ואונס רבים, רובם במסגרת פוגרום בקהילה היהודית במקום. העיר נכבשה שנית על ידי הרוסים ב-1918 ועברה מיד ליד מספר פעמים, במהלכם נזרע בה הרס רב.

משנת 1918 השתייכה העיר לפולין. בין שתי מלחמות העולם זכתה העיר לפריחה כלכלית, בהיותה במרכזו של אזור תעשייתי מתפתח. הוקמו בה מספר מפעלים וב-1936 נפתח בה מפעל צמיגים מרכזי גדול בשם "סטומיל" (Stomil).

העיר נכבשה על ידי גרמניה הנאצית בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה (8 בספטמבר 1939). כ-1,600 יהודיה ועוד כמספר הזה מיהודי כפרי הסביבה רוכזו בגטו דמביצה שהוקם ב-1 בינואר 1942. כ-300 מהם נורו אל בורות הריגה ביער ווליצ'ה הסמוך, חלק אחר הובל להשמדה במחנה ההשמדה בלזץ^[2] ב-21 ביולי 1942 והנותרים הובלו להשמדה באושוויץ עם חיסול הגטו באפריל 1943.

בגבעות ובעיירות שסביב העיירה פעלו כוחות ארמייה קריובה, בפברואר 1944 הם ניסו לבצע פעולת חבלה ברכבת סמוך לעיר, בה נסע הנס פרנק, פושע מלחמה נאצי. בתגובה רצחו הגרמנים 50 אזרחים פולנים של העיירה. ב-23 באוגוסט 1944 נסוגו הגרמנים מהעיר והצבא האדום נכנס אליה.

לאחר המלחמה הייתה העיר לבירת מחוז ועיר תעשייתית עתירת בתי חרושת. מפעל הצמיגים הוא אחד המעסיקים הגדולים באזור עד היום והוא שייך לתאגיד גודייר.

הקהילה היהודית בדמביצה

בניין בית הכנסת של "העיר החדשה", 2006

עד מלחמת העולם הראשונה

עדות ראשונה לישיבת קבע של יהודים בעיר היא תעודה מ-1690 בדבר תקנות גילדת הקצבים המטילה הגבלות שונות על שחיטה כשרה.

בערך באותה עת היו בעיר שתי קהילות, האחת, ב"עיר העתיקה" שפרנסה היה לוי בן יצחק, והאחרת הגדולה יותר, ב"עיר החדשה" שפרנסה היה הרשל. ב-1701 הוציאה ועידת הכנסייה בקרקוב צו המגביל את גודל הקהילה היהודית בעיר החדשה והוטלו מגבלות כגון איסור העסקת עוזרת בית גויה ואיסור מסחר ביום א'. למרות זאת במהלך המאה ה-18 שגשגה הקהילה היהודית במקום וכללה גם יהודים שישבו בכפרי הסביבה.

הפיתוח התעשייתי של אמצע המאה ה-19 משך לעיר יהודים רבים והם היו מבין מקימי מפעלי התעשייה הזעירים הראשונים בעיר. כן היו בשליטת היהודים, כחוכרים, טחנות קמח, בתי מלאכה ליי"ש ומבשלת בירה, בתי-חרושת לגפרורים, לסבון ולזכוכית. בסוף המאה סיפקו יהודי העיר את צורכי יחידת חיל הפרשים שבסיסה ניצב בפאתי העיר. היהודים עסקו בעיקר במסחר, חייטות ותעשייה זעירה.

הקהילה הקימה בעיר חברה קדישא, קופת גמ"ח, "הכנסת כלה" וחברת "ביקור חולים", רבניה השתייכו למשפחת הורוביץ (ידועים ר' שמואל ור' אלעזר שנפטר ב-1790). בראשית המאה ה-19 נטתה הקהילה אל תנועת החסידות בראשותו של נפתלי צבי הורוביץ, שנכדו היה אדמו"ר המקום.

ב-1880 נמנו בעיר 2,385 יהודים שהיוו 73.2% מהאוכלוסייה העירונית והקנו לעיר אופי מובהק של שטעטל^[3]. ב-1894 היה כבר חוג ציוני בעיר, ב-1904 הקים החוג ספרייה ואולם קריאה. ב-1905 נפתח בעיר סניף של פועלי ציון וב-1911 סניף של צעירי ציון ו"פועל ציון יוגנד", תנועת הנוער של פועלי ציון. הוקמו הסתדרויות ציוניות "שחר", לתלמידי בית המדרש ו"גאולה" לתלמידי הגימנסיה וארגוני נשים "דבורה" ו"חבצלת", אשר היו קשורים לארגונים דומים ברחבי גליציה^[4].

בין שתי מלחמות העולם

בעקבות פוגרומי הרוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה עזבו יהודים רבים מערבה. חלקם חזרו. ב-1918 הצליחו התארגנויות הגנה עצמית מטעם "הוועד הלאומי" בהנהגת ציוני העיירה לבלום התקפות נגד יהודים, תוך שהם מפעילים אנשי ז'נדרמריה נגד הבריונים. לאחר מלחמת העולם הראשונה סייע רבות ארגון הג'וינט לשיקום יהודי המקום מבחינה כלכלית על ידי מימון מכונות תפירה, תמיכה בקופת הגמ"ח ופתיחת בנק יהודי ובית יתומים.

מבחינה ציונית הייתה העיירה תוססת בעשייה. בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו ב-1922 היה רוב ציוני אך החסידים התערבו אצל השלטונות שביטלו את תוצאות הבחירות. בראשית שנות השלושים יוצגו בה תנועות הציונים הכלליים, המזרחי, התאחדות, אגודת ישראל ותנועות הנוער השומר הצעיר, עקיבא, ובית"ר, גורדוניה והנוער הציוני. שתי האחרונות גם ניהלו קיבוצי הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1931 השתתפו 271 "שוקלי שקל" אשר התחלקו לפי המפתח המפלגתי הבא: 116 "ציונים כלליים", 65 "המזרחי", 63 "גוש ארץ-ישראל העובדת" ו- 27 "איחוד הציונים הרביוזיוניסטים".

ב-1910 הוקם בית ספר עברי, ב-1919 היה לחלק מרשת תרבות. ב-1926 למדו בו 146 תלמידים, מהם כ-70 בנות ולימדו בו 6 מורים ב-5 כיתות. ליד בית הספר פעל גם גן ילדים שנתמך על ידי ויצו. בניין בית הספר שימש את תנועות הנוער הציוניות והתקיימו בו גם פעילויות חברתיות ושיעורי עברית למבוגרים. פעלו גם שתי אגודות ספורט, "חשמונאי" ו"בר כוכבא".

ב-1919 הקימה "אגודת ישראל" תלמוד תורה בו למדו ב-1923 306 תלמידים ב-8 כיתות עם 10 מלמדים. וכן התקיימה ישיבה בשם "עץ חיים" בה למדו 83 אברכים בהדרכת 3 משגיחים. ב-1932 הוקם בית ספר בית יעקב לבנות.

השואה - גטו דמביצה

מיד עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 הופצצה העיר, וכמה מיהודיה ניסו להימלט מזרחה אל הקווים הרוסיים, אך ללא הצלחה מרובה ורק מעטים נמלטו לתוך ברית המועצות, אחרים ברחו לכפרי הסביבה. ב-8 בספטמבר נכנסו הגרמנים לעיירה. בנובמבר הוקם יודנראט ויהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה שונות. במהלך 1940 התגברו ההתנכלויות והפיקוח על תנועת היהודים, והם נדרשו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול או ירוק. ביוני נחטפו לראשונה יהודים לעבודה בהקמת מחנה ריכוז פוסטקוב שהוקם בסמוך. ב-1941 החל ריכוז יהודי העיר וסביבתה לשכונה המוזנחת ביותר בעיר שיועדה להיות גטו, תוך פינוי התושבים הפולנים והקמת צריפי עץ לקליטת כמות תושבים גדולה הרבה יותר מכפי שאיפשר המקום.

ב-21 ביולי 1942 (ז' באב תש"ב) הוקף הגטו באנשי אס אס ובגטו נערכה אקציה במסגרתה רוכזו כל היהודים ונבדקו אישורי העבודה שלהם. במקביל יצאו אנשי אס אס לחפש יהודים שהתחבאו במהלך הריכוז, כל מי שנתפס נרצח בבית העלמין של העיירה. מתוך היהודים שרוכזו במהלך האקציה נשלחו 200 ליער ונורו אל בורות ירי. כן נשלחו קבוצות גברים לעבודה במפעלי מטוסים בז'שוב ובמחנה פוסטקוב. 2,000 יהודים נוספים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

לאחר האקציה הוגדר הגטו כמחנה עבודה ו-600 יהודיו חשו ביטחון מסוים, יהודים ממקומות אחרים שילמו שוחד רב כדי להגיע לגטו ולעבוד במפעלי הרכבת, שנחשבו עבודה טובה יחסית. אולם ב-14 בינואר 1943 (ח' בשבט תש"ג) נערכה אקציה נוספת בה הופרדו עובדי הרכבת ממשפחותיהם, שנשלחו אל מותם ביעד לא ידוע. ב-1943 הובאו לגטו שרידי קהילות מהסביבה ושהו בו 1,600 איש. נערכו אקציות נוספות, במסגרתן חוסל הגטו אט-אט. באוגוסט 1943 יצא משלוח מן הגטו לסוביבור, ובאפריל 1944 (ערב פסח) שולחו אחרוני הנותרים למחנה ההשמדה אושוויץ. שוטרי ה"באן פוליציי" (משטרת הרכבת), שהורכבה מפולנים ואוקראינים, נטלו חלק פעיל בטרור שהושלט בגטו, ובחיסולו. הם גם ערכו חיפושים אחר יהודים שהצליחו להימלט.

חלק מיהודי העיירה הצליחו להימלט ולהסתתר ביערות שסביבה, וחלקם נקלטו בשורות הפרטיזנים, חלק קטן הוסתרו על ידי חסידי אומות העולם מתושביה הלא-יהודים של העיירה, בפרט ידוע חסיד אומות העולם ד"ר אלכסנדר מיקוליקוב^[5].