ויקיפדיה

ז'אק ברל

זמר-יוצר בלגי

ז'אק רומן ז'ורז' ברל (בצרפתית: Jacques Romain Georges Brel, ‏האזנהⓘ‏Ⓘ‏;‏ 8 באפריל 1929 – 9 באוקטובר 1978) היה זמר, פזמונאי ומלחין שאנסון בלגי, מגדולי הזמר הצרפתי. השפעתו חצתה את גבולות השפה, ורבים משיריו תורגמו לשפות שונות, בהן עברית. ברל היה גם שחקן קולנוע ובמאי. לעיתים הוא שר גם בפלמית.

ז'אק ברל
Jacques Brel
ז'אק ברל, 1962
ז'אק ברל, 1962
לידה 8 באפריל 1929
סכארבק, בריסל, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באוקטובר 1978 (בגיל 49)
Avicenne Hospital, בוביני, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Jacques Romain Georges Brel עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Calvary Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1953–1978 (כ־25 שנים)
סוגה שאנסון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית, הולנדית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה גיטרה עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים ברקלי רקורדס, פיליפס רקורדס, יוניברסל מיוזיק גרופ עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Thérèse Michielsen (יוני 1950–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
Maddly Bamy (1971–1978)
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים France Brel עריכת הנתון בוויקינתונים
fondationbrel.be
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ז'אק ברל, 1955

ביוגרפיה

עריכה

ברל נולד בסכארבק (Schaarbeek), שכונה ענייה בבריסל בירת בלגיה, למשפחה בורגנית בעלת מפעל לייצור קופסאות. הוריו היו ממוצא פלמי, אך נטמעו בתרבות הצרפתית. האב, רומן, היה במקור מסביבות איפר וגדל בסביבה דוברת צרפתית. גם האם, ליזט, שהייתה בת השכונה סכארבק, הייתה פרנקופונית. ז'אק ברל עצמו לא שלט בצורה טובה בהולנדית, ושפה זו הייתה המקצוע שבו קיבל את הציונים הגרועים ביותר בבית הספר.[1] בצעירותו, היה אורח חייו של ברל רגיל לבני חוגו – הוא נישא בגיל צעיר וקיבל תפקיד ניהולי במפעל המשפחתי. כתחביב נהג לשיר בבתי קפה ובברים באזור אילו סאקרה. בתחילת שנות ה-50 פרש מהמפעל המשפחתי כדי להתמסר לשירה, ועבר לפריז.

בפריז הוא כתב מוזיקה והופיע בקברטים ובאולמות העיר. הוא העניק ממד דרמטי לשיריו, והתפרסם. בשנת 1956 ערך סיבוב הופעות באירופה והקליט את השיר "Quand on n'a que l'amour" ("כאשר לא יהיה דבר מלבד האהבה"; בגרסה העברית: "אם נדע לאהוב"), שביסס את מעמדו כאמן חשוב.

בשנים הבאות הופיע בבמות החשובות ביותר בצרפת. הוא הלך והתבלט כבעל סגנון ייחודי, הן מבחינת מילות שיריו ונושאיהם, הן מבחינת לחניהם והן מבחינת האופן שבו ביצע אותם. בתקופה זו גם הופיע בכמה סרטים, אך הקריירה שלו כשחקן לא נסקה.

בשנת 1973 פרש לפולינזיה הצרפתית. בשנת 1977 שב לפריז, ושם הקליט את תקליטו האחרון רק כדי לסייע לחבר בעל חברת הקלטות שנקלע לקשיים כלכליים. מקצת התקליט מבטא אווירה של פולינזיה, והשיר המרכזי שלו מוקדש לאיי מרקיז.

ברל, שהיה מעשן כבד, מת מסיבוכים של סרטן הריאות ב-9 באוקטובר 1978 והוא בן 49. הוא נקבר בבית הקברות באטונה (Atouna) שבאי היבה אואה (Hiva Oa), השייך לקבוצת איי מרקיז שבפולינזיה הצרפתית, במרחק קצר מקברו של הצייר פול גוגן.

יצירתו

עריכה

על אף שצרפת הייתה מקורו הרוחני, תמיד הדגיש את היותו בראש ובראשונה פלמי, הן בראיונות שהעניק והן ברבים משיריו. השיר "Marieke", לדוגמה, הוא שיר געגועים לנערה פלמית ולמולדתו פלנדריה, מושר בתערובת של שתי השפות. בשיריו הוא מבטא לעיתים קרובות געגועים ואהבה כלפי פלנדריה וכלפי בלגיה – כמו בשירים "Il neige sur Liège" ("שלג יורד על לייז'"), "Le plat pays" ("ארץ המישור"), "Bruxelles" ("בריסל"), "Mon père disait" ("אבי נהג לומר") – על נופיה, אווירתה, אנשיה ורוח הצפון הנושבת בה. יחסו של ברל אל הפלמים מורכב. לצד הגעגועים הוא מצייר אותם כצרי אופק, שמרנים לעילא, חיים את חייהם השגרתיים והסתמיים. הדבר בולט למשל בשירו "ילדותי" ("Mon enfance"). בשיר "Les Flamandes" ("הפלמיות") הוא מתאר את הנשים הפלמיות הרוקדות ללא רגש, ללא רטט, ללא חדווה, ועושות זאת בכל גיל, תמיד כדי להוכיח ש"הכל בסדר" והכל מתנהל לפי הנורמות המצופות מהן.

הוא כתב על נושאים שונים ומגוונים: אהבה, מוות, תקווה חסרת סיכוי, בדידות, אכזבה, ילדות, זקנה, חברה ועניינים שברוח. בשירתו עולה נימה סוציאליסטית, המתבטאת בעיקר בלגלוג על הבורגנים, צביעותם ומוסכמותיהם החברתיות – כך למשל בשירים "Les Bonbons" ("הסוכריות"), "Les jardins du casino" ("גני הקזינו"), "Les Paumés Du Petit Matin" ("הבליינים של שעות הזריחה") ו-"Les bourgeois" ("הבורגנים"). בולטת בשיריו הרגשת האמפתיה כלפי החלשים שבחברה, אך בניגוד לאמנים אחרים בזמנו, שהדגישו את אומללותם של חלשים "אופנתיים" (פועלים, נשים, שחורים וכדומה), ברל היה קשוב למועקתם ולפגיעותם של חלשים שאינם שייכים למגזרים מוגדרים בחברה: הזקנים, השיכורים, המכוערים ועוד. כך למשל אחד משיריו האחרונים, "Voir un ami pleurer" ("לראות חבר בוכה"), מדגיש לא את מצוקתו של האדם הסובל אלא דווקא את הקושי של חברו הרואה אותו בסבלו. בשיר זה הוא מדבר גם על "האלגנטיות שבהיות כושי ועל האומץ שבהיות יהודי". ברל שר רבות על נשים, אך על אף נטייתו האגליטרית, את הנשים תפס בדרך כלל כנמצאות בצד הפוגע ולא בצד הנפגע של המשחק החברתי.

בשירתו מצליח ברל לעורר הזדהות עם אנשים כאשר הוא נותן להם כביכול לדבר מפי עצמם. לרוב הוא נמנע מלתאר את חווייתם או סבלם בצורה ישירה, ותחת זאת מעביר אותם דרך המילים המושמות בפיהם. כך למשל בשיר "Quand ma maman reviendra" ("כשאמי תחזור") – אחד השירים הרגישים והעצובים שחיבר ברל – מספר ילד על השמחה שתתעורר בו כאשר תחזור אמו, שעזבה לפני זמן רב, כאשר יחזור אחיו, היושב בכלא על עבירות אידאולוגיות, וכאשר תחזור אחותו, הנמצאת בפריז. הוא עצמו, כך מובן מן המילים, נותר לבדו עם אביו, עובד בית מרזח קשה יום, שחולק עם בנו בעיקר את דאגותיו, ואילו הדמיונות על חזרת בני משפחתו האבודים מאפשרים לו לצאת מן השיגרה הקשה ולחיות מעט את העתיד הורוד שהוא מייחל לו, עתיד שהוא מאמין כי יגיע ורק המאזין מבין כי הוא חסר כל סיכוי להתגשם.

שירי האהבה של ברל אינם טיפוסיים לסוגה זו. למעט שירו המוקדם "כשלא יהיה דבר מלבד האהבה", המאדיר את האהבה ללא סייג, כמעט כל שיריו מבטאים את המימד הטרגי והכאוב שביחסי האהבה. כך, למשל, שירו "האהבה הבאה" ("Le prochain amour") מושר מפי גבר המרגיש כי הוא עומד להיכנס לאהבה חדשה. הוא יודע היטב כי הזוגיות, כמו תמיד, תהיה בסופו של דבר מגבילה, מלאת מאבקי כח שבהם הוא עתיד להפסיד (הוא אף ממשיל אותה למלחמה), משעבדת וכאובה, אך מכריע כי למרות הכל "כמה טוב להיות מאוהב". את שירו "מדלן" ("Madeleine') הוא שם בפי בחור צעיר ופשוט, בעל שפה דלה. הבחור עומד מדי ערב על יד הקולנוע, זר פרחי לילך בידו, וממתין לבואה של אהובתו, מדלן. מבית לבית מסתבר שתקוותו חסרת סיכוי, משום שמדלן "טובה מדי בשבילו" ואינה מתכוונת להגיע. בבית הלפני אחרון הוא כבר מבטא את ייאושו, אך בבית האחרון הוא מכריז כי גם למחרת יגיע עם זר הפרחים להמתין למדלן באותו מקום. הוא מסיים בתרועת ניצחון ושמחה, המשרה כביכול הרגשה של סוף טוב, אף שלמאזין ברור כי גם להתחלה החדשה הזאת אין שום סיכוי (והניגוד החריף בין המילים למנגינה יוצר אפקט מפתיע ואירוני).

יצירתו של ברל איננה מוגבלת לסגנון יחיד, והוא שלח את ידו בכתיבה משעשעת – לעיתים קרובות כזו המשלבת ביקורת חברתית אירונית – כמו גם בכתיבה לירית-סנטימנטלית. חדשנותו של ברל בשימוש במילים ובדימויים חזותיים ורבי-משמעות יוצרת רושם עז ועם זאת מאופיין בפשטות. ברל נודע גם במטפורות המפתיעות שלו, כגון בשיר "Je suis un soir d'été" ("אני ערב קיץ"), שבו הוא מתאר את המראות שנגלים בפני ערב היורד על העיר לייז' מנקודת מבטו של הערב. בשירו "La ville s'endormait" ("העיר נרדמה") – אחד משיריו האחרונים והרגישים ביותר – תיאר עיר שהחשכה יורדת עליה מנקודת מבטו של נווד המגיע אליה עם סוסו העייף; גם שיר זה עשיר בדימויים עזים. בשירו "האהבה הבאה", בבואו לתאר את הקושי שבחיי הזוגיות, הוא אומר: "האגמים הם בתי הכלא של הנחלים".

גם בתחום ההלחנה התפרס על שלל סגנונות וכתב לחנים קצביים לצד לחנים נוגים, טקסיים וחגיגיים. סימן היכר של רבים משיריו הוא התחלה נוגה ואיטית וסיום עוצמתי עד כדי אקסטזה. כך למשל בשירים "Amsterdam" (אמסטרדם), "Les prénoms de Paris" (שמותיה של פריז) "La valse à mille temps" ("הוואלס בעל אלף המקצבים"), "Le Diable (Ça va)‎" ("השטן") ו-"Quand on n'a que l'amour" ("כאשר אין לנו דבר זולת האהבה"). לחניו לעיתים קרובות עשירים ורבי דמיון, והוא נוקט בהם באמצעים מפתיעים ולא שגרתיים, הלקוחים לעיתים מעולם המוזיקה הקלאסית. כך למשל השיר "ז'ורס" (על ז'אן ז'ורס) כתוב מראשיתו ועד סופו על נקודת עוגב הרמונית, ואילו השיר "Ces gens-là" ("האנשים האלה") מבוסס על מוטיב יחיד בן שני אקורדים – המשך של מסורת מוזיקלית ארוכה של כתיבה כזו מאז הבארוק המוקדם. לעומת זאת, שירו "La chanson des vieux amants" ("שיר האוהבים הזקנים"), שאותו הלחין יחד עם ז'ראר ז'ואנסט, מתאפיין בסנטימנטליות יתר ("קיטש") מן הסוג הרומנטי הקיצוני ביותר. ראוי להדגיש, עם זאת, כי מרבית שיריו של ברל לא הולחנו על ידיו.

עם שיריו המפורסמים ביותר נמנים "Ne me quitte pas" ("אל תעזבי אותי") – שיר שזכה לאין ספור ביצועים ותורגם לשפות רבות (התרגום לעברית הופיע והתפרסם במיוחד בשם "אל תלכי מכאן" בתרגומה של נעמי שמר ובביצועו של יוסי בנאי) – "Amsterdam" ("אמסטרדם") ו-"Les bonbons" ("הסוכריות"). כבר בשנת 1968, בעודו בחיים, הועלה בניו יורק המחזמר 'ז'ק ברל חי ומתגורר בפריז' (Jacques Brel is Alive and Well and Living in Paris), מאת מורט שומן ואריק בלאו, המבוסס על שיריו המתורגמים לאנגלית. המחזה חזר והועלה פעמים רבות בבמות שונות בעולם.

ברל, שנודע בעיקר בשירים ובלחנים שכתב וביצע ובאיכותם מלאי ההבעה, שלח את ידו גם בבימוי ובמשחק, אך בתחומים אלה לא הותיר כל חותם של ממש. ואולם, שיריו הותירו חותם תרבותי ארוך טווח. עוד בחייו הוערך ברל כמשורר לכל דבר, וראש המפלגה הסוציאליסטית של צרפת (ולימים נשיאה) פרנסואה מיטראן ניתח את שירתו בתוכנית טלוויזיה פופולרית כיצירה פואטית לכל דבר. לאחר מותו זכתה שירתו להערכה רבה עוד יותר, תורגמה ללשונות רבות וזכתה לניתוחים ספרותיים מגוונים – וזאת למרות העובדה שמבחינת הסגנון והמבנה שלה היא כתובה ברוח "מיושנת" לתקופה שבה היא נכתבה (בדרך כלל עם חרוז ומשקל) ולמרות העובדה שנכתבה במקורה לצורך הופעות פופולריות. מבקרים רבים סבורים כי כישרונו האקספרסיבי של ברל ורגישותו עושים אותו לאחד המשוררים הצרפתיים הגדולים במאה העשרים. גם בצרפת, שבה יש כבוד ונוסטלגיה כלפי רבים מזמרי העבר, ברל נחשב ליוצר יוצא דופן ובעל תרומה תרבותית עמוקה.

גרסאות עבריות

עריכה

אלבומי תרגומים

עריכה
  • עולמו של ז'אק ברל (1970)
  • יוסי בנאי – אם נדע לאהוב, משירי ז’אק ברל (1984)
  • גיל אלון שר ז'אק ברל (2005)

רפרטואר

עריכה

דיסקוגרפיה (חלקית)

עריכה

ברל הוציא בחייו חמישה עשר תקליטי אולפן, תקליטים אחדים בהופעות חיות ומספר תקליטי אוסף. לאחר מותו ממשיכים לצאת אלבומי אוספים שלו בתקליטורים.

אלבומי אולפן

עריכה

הקלטות מהופעות חיות

עריכה

אוספים

עריכה
  • Chansons ou Versions Inédites de Jeunesse (2003)
  • Bonjour Brel - Paul Ide 1975 - songs of J. Brel illustrated by Folon, Carcan, Landuyt, Mara, Rondas et Somville - Letters of André Delvaux, Arthur Gélin. Editions de la Palme, Bruxelles.

פילמוגרפיה

עריכה

כבמאי קולנוע:

  • Franz (1971)
  • Le Far West (1973)

כשחקן:

  • La Grande Peur de Monsieur Clément (dir Paul Diebens) (1956)
  • Les Risques du Métier (dir André Cayatte) (1967)
  • Mon Oncle Benjamin (dir Edouard Molinaro) (1969)
  • La Bande à Bonnot (dir Philippe Fourastié) (1969)
  • Les Assassins de l'Ordre (dir Marcel Carné) (1971)
  • Mont-Dragon (dir Jean Valère) (1971)
  • Franz (dir Jacques Brel) (1971)
  • L'Aventure, c'est l'Aventure (dir Claude Lelouch) (1972)
  • Le Bar de la Fourche (dir Alain Levent) (1972)
  • Le Far West (dir Jacques Brel) (1973)
  • L'Emmerdeur (dir Edouard Molinaro) (1973)

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: ז'אק ברל
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ז'אק ברל

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Andre de Vries Brussels -A cultural and literary history, Signal Books, Oxford 2003 ע' 58–59
  2. ^ תנקי ת'פה יעל עמית, יוטיוב
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ז%27אק_ברל&oldid=38907241"