טוביה ריבנר

טוּביה רִיבְּנֶר (Rübner, לעיתים Ruebner; ‏30 בינואר 1924 – 29 ביולי 2019) היה משורר ישראלי בשפות עברית וגרמנית, מורה, מתרגם, עורך וצלם, פרופסור חבר בגמלאות לספרות באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשירה עברית (תשס"ח).

טוביה ריבנר

לידה	30 בינואר 1924 ברטיסלאבה, צ'כוסלובקיה
פטירה	29 ביולי 2019 (בגיל 95)
עיסוק	משורר, מחבר, מתרגם, מחנך
שפות היצירה	עברית
פרסים והוקרה	פרס ישראל (2008) פרס אקו"ם פרס פאול צלאן (1999) פרס תאודור קראמר (2008)

רקע משפחתי ושנותיו הראשונות

ריבנר נולד בשם קוּרְט רִיבְּנֶר בברטיסלאבה שבצ'כוסלובקיה (כיום בירת סלובקיה) בשנת 1924 במשפחה יהודית דוברת גרמנית. חוקי הגזע שהונהגו על ידי המשטר הפאשיסטי בסלובקיה אילצו אותו להפסיק את לימודיו לאחר תשע שנים, והוא עבד באופן זמני כחשמלאי.

ב-1941, בעת מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל ללא משפחתו, יחד עם קבוצה של עוד תשעה נערים יהודים, תוך כדי נדודים דרך הונגריה, רומניה, טורקיה, סוריה ולבנון. הוריו, אחותו וסביו, שנשארו בסלובקיה, נשלחו על ידי הנאצים למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו בשנת 1942.

בארץ התחנך ריבנר כנער במספר קיבוצים. השתתף במלחמת העצמאות. מסוף המלחמה ועד מותו היה חבר קיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל.

עבד תחילה כרועה צאן, כמו כן בכרם ובפלחה. בשנת 1944 נישא לעדה, אם בתו מרים (1949). עדה נהרגה בהמשך בתאונת אוטובוס. הוא נפצע קשה ושכב בבית החולים במשך שלושה חודשים, ולכן הקיבוץ החל להעסיקו כספרן וכמורה לספרות. ב-1953 נישא בשנית לגלילה יזרעאלי, פסנתרנית בת עין חרוד, ונולדו להם שני בנים: עידן (1956), שחי בנפאל כבודהיסט מחמיר בתורתו, ומורן (1960), שעקבותיו אבדו בראשית שנת 1983 באקוודור כשבא לבקר את הוריו שהיו בשבתון באוניברסיטת הרווארד.

ב-29 ביולי 2019 הלך ריבנר לעולמו.

פעילותו כיוצר ומורה

הודות לידע שרכש שלא באמצעות השכלה אקדמית פורמלית, החל ללמד כמורה לספרות בבתי ספר ומאוחר יותר כמורה לספרות כללית בסמינר למורים ובאוניברסיטת חיפה, שם הגיע לדרגת פרופסור לספרות השוואתית (משנת 1974). במקביל לימד גם בסמינר אורנים ובאוניברסיטת תל אביב.

עד שנת 1950 כתב שירים עדיין בשפת אמו, גרמנית. שיריו העבריים הראשונים בארץ הודפסו בשנת 1953. ספר שיריו הראשון, "האש באבן", יצא לאור בשנת 1957.

ראשית פעילותו האמנותית הייתה בתחום הצילום. הוא הוציא כמה אלבומים שהקנו לו שם של צלם אמן, וכן צילומיו ליוו את ספרי שירתו.

בארץ התקרב ריבנר במיוחד אל המשורר אריה לודוויג שטראוס, שקירב אותו אל חבורה של יוצרים בגרמנית כמו ורנר קראפט ואחרים. ריבנר עצמו היה מעין משורר חונך של המשורר דן פגיס. הוא קיים קשר ארוך שנים עם המשורר עוזר רבין, שהיה אף הוא תקופה מסוימת חבר בקיבוץ מרחביה.

ריבנר היה חניך התרבות הגרמנית. בגרמניה שיריו זוכים להתעניינות. היה חבר בהתכתבות באקדמיה ללשון ולשירה הגרמנית, באקדמיה למדעים ולשירה במיינץ ובעוד כמה מוסדות ספרותיים גרמניים כמו חברת פרנץ קפקא, חברת הוגו פון הופמנסטאל, וכמו כן החברה האירופית לתרבות. היה תלמיד וחבר קרוב של המשוררת לאה גולדברג, ונתבקש על ידי משפחתה לערוך את עיזבונה. תרגומיו לגרמנית של יצירות ש"י עגנון קנו להן שם בגרמניה.

בשנת 2007 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול. בשנת תשס"ח (2008) זכה בפרס ישראל בספרות, בתחום השירה.

בשנת 2009, בעקבות שיתוף פעולה עם המלחין מוני אמריליו, הולחנו תריסר משיריו של ריבנר, באלבום שוב שמש ירוקה.

בשנת 2015 יצא בגרמניה ספר מחקר של 30 פרופסורים גרמנים, שניתחו והעריכו את יצירתו.

פרסים

• פרס על-שם ד' שטיינברג בציריך, 1981
• פרס על-שם כריסטיאן וגנר בעיר לאונברג, גרמניה
• פרס פאול צלאן מטעם הקרן לספרות הגרמנית בעיר דרמשטאדט
• הפרס על-שם ז'אנט שוקן מטעם העיר ברמרהאפן
• פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, 2007
• פרס ישראל לשירה בשנת 2008
• פרס תאודור קראמר בווינה, 2008
• פרס אנה פרנק (בישראל)
• פרס אקו"ם
• פרס קרן קונראד אדנאואר לספרות לשנת 2012

מספריו

• האש באבן: שירים, מרחביה: 1957.
• שירים למצוא עת, ספרית פועלים, מרחביה, 1961.
• כל עוד, שירים, ספרית פועלים, מרחביה, 1967.
• אין להשיב, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1971.
• שמש חצות, שירים, ספרית פועלים, תל אביב, 1977.
• לאה גולדברג: מונוגרפיה, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1980.
• פסל ומסיכה, שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1982.
• ואל מקומו שואף: שירים 1953–1989, ספרית פועלים, תל אביב, 1990.
• שירים מאוחרים, קשב לשירה, תל אביב, 1999.
• חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים, ציורים: יוסל ברגנר, צבעונים, ירושלים, 2004. יצא מחדש בהוצאת צבעונים, תל אביב בשנת 2020 תחת השם "חרוזים קלוקלים".
• עקבות ימים: מבחר שירים 2005-1957, קשב לשירה, תל אביב, 2005.
• חיים ארוכים קצרים, אוטוביוגרפיה, קשב לשירה, תל אביב, 2006.
• שירים סותרים, אבן חושן, 2011.
• אחרונים: שירים 2012-2011, קשב לשירה, תל אביב, 2013.
• עוד לפני, מוסד ביאליק (סדרת "כבר" לשירה), 2017.
• מכאן עד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
• שבע עשרה, הוצאת אבן חושן, 2018.
• עוד לא עוד, מוסד ביאליק, 2019.

לקריאה נוספת

• דוד ארן, 'בעקבות "חיים קצרים-ארוכים": הרהורים על יצירת טוביה ריבנר עם הופעת מבחר חדש משיריו', עיתון 77, 306, 2005.
• יערה בן-דוד, 'הנצח של הרגע': עיון בשיר "אחותי" מאת טוביה ריבנר', אהבה ממבט שני, 1997.
• הלל ברזל, 'שירה כהתחברות דבר אל דבר: עיון בפואטיקה של שירת טוביה ריבנר', עלי שיח, 22, 1984.
• זהר סקר, 'יחסי זמן-מרחב: עיקרון פואטי אחד בשירתו של טוביה ריבנר', דפים למחקר בספרות, 4, 1988, עמ' 139–158. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
• אבנר להב, 'האדם הנותר: לשירתו המאוחרת של טוביה ריבנר', על יצירתו של ריבנר "כמעט שיחה", קשת החדשה, 8, 2004.
• שחר ברם, שגרירים אילמים - על היחסים בין שירה לציור בכלל ועל שירתו האקספרסטית של טוביה ריבנר בפרט, הוצאת קשב לשירה, 2014.
• גדעון טיקוצקי (עורך), אולי רק ציפורי מסע, חליפת מכתבים בין טוביה ריבנר ללאה גולדברג, הוצאת ספריית פועלים, ינואר 2017.
• עמיה ליבליך, אל לאה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995. עמ' 130-137.

קישורים חיצוניים

• טוביה ריבנר, קורות חיים באתר פרס ישראל
  • נימוקי השופטים להענקת פרס ישראל לטוביה ריבנר, באתר פרס ישראל
• טוביה ריבנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
• טוביה ריבנר, ב"לקסיקון הסופרים העברים בהווה"
• טוביה ריבנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
• אלישע פורת, מהגר, אך לא מקונן, באתר "מקור ראשון"
• שירי לב-ארי, כי מה זו השירה, באתר הארץ
• דרור בורשטיין, מה רואה התצלום?, באתר הארץ
• אורי הולנדר, סוס ורוכבו, בין כה וכה, באתר הארץ
• בעז ערפלי, לשמוע, לראות, לכאוב, לדעת, באתר הארץ
• אלי הירש, על "יופי מאוחר", ידיעות אחרונות, 24 באפריל 2009
• גדעון טיקוצקי, אין מורכב מהפשטות (ביקורת על "יופי מאוחר"), באתר הארץ
• ארז שוייצר, "שירים סותרים" מאת טוביה ריבנר, זקן השבט, באתר הארץ, 30 במרץ 2011
• רפי וייכרט, "זריחה מציתה אש בעצים", באתר ynet, 3 באפריל 2011
• אלי הירש, על "שירים סותרים", ידיעות אחרונות, 20 במאי 2011
• טוביה ריבנר באנתולוגיה מקוונת לשירה עברית, באתר של נילי דגן
• ציפי גון-גרוס מראיינת את טוביה ריבנר עם צאת ספרו אחרונים: שירים 2012-2011 בתוכניתה 'ספרים, רבותי, ספרים', גלי צה"ל, מרס 2013
• אביבה קרינסקי קריאה בשירו של טוביה ריבנר "שם אמרתי" על פי תיאורית הקריאה של וולפגנג איזר, באתר משרד החינוך הפיקוח על הוראת הספרות
• גליה יהב, תערוכת הצילומים של המשורר טוביה ריבנר מנציחה את הקיבוץ ברגעים קטנים שלוכדים נצח, באתר הארץ, 28 במרץ 2015
• ענת שרון-בלייס, ריאיון עם טוביה ריבנר ואשתו גלילה ריבנר יזרעאלי, באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, 20 באפריל 2017
• טוביה ריבנר, באתר בית לזמר העברי
• שרון-בלייס בראיון רדיו עם טוביה ריבנר אשתו גלילה ריבנר יזרעאלי, בשנת 2013 לרגל יום הולדתו התשעים, באתר הספרייה הלאומית, אפריל 2017
• מתן אורן, ‏"אני נאמן לבני אדם, לא לרעיונות", באתר ישראל היום, 29 במרץ 2018
• יובל פלוטקין, "המשורר טוביה ריבנר, חתן פרס ישראל, הלך לעולמו בגיל 95", 2019
• אורי הולנדר, טוביה ריבנר, הנפיל ממרחביה, באתר הארץ, 29 ביולי 2019
• מכתבי לאה גולדברג אל טוביה ריבנר, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 29.01.2020
• יואב גלבוע ונבו שפיר, שנה למותו של טוביה ריבנר: מהדורה מחודשת לספרו מציגה צד חדש לשירתו, מעריב אוןליין, 29.07.2020
• גדעון טיקוצקי, "רוצה לשים קץ לכתיבתי. בא הייקו חצוף, אומר: לא!", במלאת שנה למות טוביה ריבנר, הארץ, "תרבות וספרות", 7.8.2020, עמ' 4.

מיצירתו:

• "לְהִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר חַי – הַפְתָּעָה", באתר הארץ, 31 בינואר 2014
• שיר: נוֹסַעַת רַכֶּבֶת הָעֶמֶק אַחֲרֵי מְנוּחַת שִׁבְעִים שָׁנָה, כֻּלָּה חְדָשָה לְמְהַדְּרִין, באתר הארץ, 14 באפריל 2017
• טיוטה לחזון אחרית הימים בלי שמץ שירה, באתר הארץ, 16 ביוני 2017
• שיר: "מחתרת", באתר הארץ, 31 ביולי 2017
• שירים: ההד; הסערה, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2017
• שיר: עכשיו בדממה, באתר הארץ, 13 בפברואר 2018
• אֶרֶץ בָּהּ הָאֶמֶת מַפְנָה עֹרֶף לְעַצְמָהּ, באתר הארץ, 20 במרץ 2018
• שיר: ביום הארוך של השנה, באתר הארץ, 11 ביוני 2018
• שיר: אחרי מות סידון רוטנברג, באתר הארץ, 10 ביולי 2018
• שיר: ארץ הלוואי, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018
• שיר: שְׁנֵי גּוּפִים יְשִׁישִׁים נַעֲשׂוּ גַּן פּוֹרֵחַ, באתר הארץ, 15 ביולי 2019
• שלושה שירים אחרונים שכתב טוביה ריבנר: צפור נפשי; גלי ים; מינכהאוזן, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2019