יהודי ההרים

יהודי צפון ומזרח הקווקז

יהודי הֶהָרים, היהודים ההרריים, הייתה עד למלחמת העולם השנייה קהילה גדולה של יהודים. יהודים אלה חיו בעיקר במזרח הקווקז, במדינת אזרבייג'ן וברפובליקת דאגסטן. כמו כן חיו קהילות קטנות של יהודי ההרים ברפובליקות הרוסיות: צ'צ'ניה, וקברדינו-בלקריה.

יהודי ההרים
אוכלוסייה
150,000 (נכון ל־2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראלישראל ישראל 100,000–140,000
אזרבייג'ןאזרבייג'ן אזרבייג'ן 22,000–50,000
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 10,000–40,000
רוסיהרוסיה רוסיה 266 (2021)
אוסטריהאוסטריה אוסטריה 220 (2012)
שפות
ג'והורי, עברית, רוסית, אזרית
דת
יהדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
רבי יחיאל סבי מלמד תורה ביישוב גוּבָּה שבאזרבייג'ן, שנת 1919

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור", שפירושו יהודים ושפתם היא ג'והורי (ניב של יהודית פרסית). הכינוי "היהודים ההרריים" (ברוסית: Горские евреи - גוֹרְסְקִי יֶברֶאי) (בערבית: يهود الجبال - יהוד אלג'באל), ניתן על ידי הערבים והמקומיים המוסלמים לקהילת היהודים באזור הקווקז מכיוון שברחו צפונה אל ההרים כתוצאה מכיבוש דאגסטן על ידי החליף סלמאן מבית אומיה במאה ה-8.

כינוי זה היה בשימוש גם על ידי הרוסים החל במחצית הראשונה של המאה ה-19, עם כיבוש אזור זה על ידי האימפריה הרוסית. בישראל ידועים בני העדה שעלו ארצה בכינוי קווקזים.

על פי המסורת הקווקזית הקווקזים הם צאצאי שבט יהודה שגרו בבל לאחר החורבן בימי הבית הראשון ולאחר מכן התגוררו בפרס והיגרו לקווקז.

שמות וקבוצות עריכה

המונח יהודי-ההר או היהודים ההרריים הוא תרגום של המונח הרוסי "גוֹרְסְקִיֶה יֶבְרֶאִי", שנטבע במחצית הראשונה של המאה ה-19 עם סיפוח הקווקז על ידי האימפריה הרוסית. מקור הכינוי הוא מהעמים המוסלמים בקווקז ומהערבים, כינוי זה ניתן ליהודים מכיוון שברחו אל ההרים בזמן כיבוש דאגסטן על ידי האימפריה המוסלמית במאה ה-8.

רבים מכנים את יהודי ההרים בשם טאטים יהודים. כינוי זה ניתן ליהודים מכיוון שהשלטון הרוסי מנה את יהודי ההרים יחד עם בני העם הטאטי המוסלמי בתקופת מלחמת העולם השנייה על מנת לעכב את הנאצים בכניסתם לקווקז.

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'וּהוּר" שמשמעותו יהודי, ולעיתים רחוקות גם "ג'וּבוּר", "צ'וּבוּר" או "צ'וּפוּר". המוסלמים כינו אותם בשם "גיאוּר" (לא מוסלמי), "גיבוּר", "עיבְר" (עברי), ומאוחר יותר "צ'ופוט", "ג'וגוט". בחבל הקווקז ובמערב אסיה האות "י" מבוטאת כ "ג'וּ" ולפעמים האות "ה" הופכת להיות "בְ" בגלל השפעתה של השפה הרוסית על שפות הקווקזיות, מכאן אפשר להניח שג'וּהוּר/ג'וּבוּר הוא בעצם שילוב של יהוּד עם גיאוּר/גיבוּר/עיבְר[דרוש מקור].

קהילת יהודי ההרים מחולקת ל-5 קבוצות שההבדלים בין כל קבוצה הם אך ורק מיקומם הגאוגרפי ושפתם השונה מעט בשל שפת העמים השכנים במיקומים השונים:

שפה עריכה

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור" שפרושו יהודי ושפתם בהתאם היא ג'והורי – "יהודית". השפה שייכת למשפחת הלשונות האיראניות. ג'והורי היא שפה יהודית, ניב של פרסית יהודית. כמות המילים העבריות והארמיות בשפה הג'והורי וכן הגייתן מעידות על כך שמקור שפתם היה עברית וארמית שהתדלדלה. במשך הדורות השפה קלטה לתוכה מילים פרסיות ומאוחר יותר גם מילים אזריות, ערביות ועוד, עד שנוצרה השפה הנקראת היום ג'והורי או טאטית יהודית.

קהילות יהודי ההרים ישבו בדאגסטן, צ'צ'ניה, צפון אוסטיה, קברדינו-בלקריה, קובה וכן באזור פיאטיגורסק שבמחוז סטברופול, שמרבית אוכלוסייתן רוסית. חלוקה זו מקבילה בחלקה לחלוקה מסורתית לקבוצות (השגורה בפי יהודי ההר עצמם) שלהן דיאלקטים נפרדים של שפתם: "דֶרבֶּנדי", "ח'איתוֹע'י", "מדג'ליסי", "ע'וּבָּאִי", ו"שירְווֹני".

מיקום גאוגרפי עריכה

 
הרי הקווקז, צפון אזרבייג'ן

עד לפני שנות ה-70 ישבו רובם של יהודי ההרים בכפרים הרריים וערים הסמוכים לאורך הים הכספי באזור דאגסטן, קייטאג, טארקי ומאגאראמקנט (שלושה יישובים), וכן בדרבנט ומחצ'קלה ובמספר כפרים באזרבייג'ן (הכפר "קראסניה סלובודה" שבמחוז קובה ואוגוז (וורטאשן לשעבר). מספר קבוצות מיהודי ההרים התיישבו באזור צפון צ'צ'ניה-בגרוזני ונלצ'יק. בהגירה הגדולה שבין שנות ה-70 לשנות ה-90 עלו רוב יהודי ההרים למדינת ישראל אך חלק היגרו לארצות הברית או למוסקבה.

היסטוריה עריכה

המסורת של היהודים ההרריים רואה ביהודי הקווקז כצאצאי גולי יהודה שהוגלו לבבל.[1]

יש הטוענים, כי העיר טרבנת, שבה חי החכם רבי שמעון ספרא דטרבנת המוזכר בתלמוד הירושלמי,[2] היא דרבנט[דרוש מקור], אך רוב ככל החוקרים סוברים שזו חורבת טרבנת בעמק יזרעאל.[3][4]

חוקרים מודרניים כמו יהודה סולודוחה נטו "לקשור את התגבשות עדת היהודים ההרריים לשלטון האימפריה הסאסאנית בפרס", ולהגירות יהודיות משם בשל רדיפות במאות 5 וה-6.[5] החל מהמאה ה-17 ישנו תיעוד של קבוצה מגובשת של יהודי ההרים על ידי נוסעים מאותה תקופה.

לפי המסורת של יהודי ההרים, הם חיים באזור הקווקז כבר משנת 537 לפנה"ס בתקופת כורש הגדול או דריווש הראשון, מלכי האימפריה האחמנית. ככל הנראה, יהודי הקווקז הגיעו לאזור הקווקז מאזור דרום עיראק של היום, מה שהיה באותם הימים חלק מהאימפריה האחמנית. ככל הנראה הגיעו הקווקזים מממלכת יהודה. לאחר חורבנה של יהודה הגיעו היהודים לעיר באימפריה הבבלית ולאחר כיבוש הממלכה על ידי פרס ששלטה בין דרבנט לדרום הקווקז של היום התיישבו היהודים בדרבנט ומושקור שהוא כפר קטן ועתיק, למרות כך יהודי אזרבייג’ן הם לשבט בנימין שהגיע לשם לאחר שנים, והתיישב באזרבייג׳ן מכיוון שבצפון הקווקז היו היהודאים.

למרות אלפי השנים, שמרו יהודי קווקז על קשר עמוק עם היהדות. כמו יהודי בוכרה וגאורגיה, הקפידו במשך שהותם בניכר על חופה וקידושין, שחיטה יהודית, כשרות, ברית מילה ושמירת חגים ומועדים. הם מפורסמים בהכנסת האורחים שלהם. הם דוברים שפה יהודית מעורבת בפרסית, ארמית, אזרית ועוד.

בזמן המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עבדו יהודי הרים בעיקר בחקלאות ובמסחר.

בתקופת השואה עריכה

במלחמת העולם השנייה מספר יישובים בצפון הקווקז נכבשו על ידי הנאצים, שהרגו יהודים מהיישובים הללו. במרס 1942 גילו הגרמנים קולחוז בשם שאומיאן (רו') של יהודים הרריים בחצי האי קרים הכבוש. כל היהודים ההרריים, כ-130 איש, נרצחו.[6] שני חלקים מצפון הקווקז השייכים לרוסיה היו תחת כיבוש גרמני: הראשון - מסתיו 1941 עד סתיו 1943. השני - מאוגוסט 1942 עד שנהדפו הגרמנים מהאזור בינואר 1943. אזור זה כלל את הקולחוזים בוגדנובקה (רו') ומנז'ינסקי (רו'), בהם התגוררו יהודים הרריים ויהודים אשכנזים. הגרמנים טבחו באלה ובאלה כאחד. עוד רצחו הגרמנים יהודים בצ'רקסק,[7] קיסלובודסק,[8] מיקויאן שחר,[9] מינרלנייה וודי,[10] פיאטיגורסק,[11] טברדה (אנ')[12] ובוגדנובקה.[13] באוגוסט 1942 נכבשה העיירה מוזדוק. באוקטובר 1942 נכבשה העיר נלצ'יק. בשתיהן חיו אלפי יהודים הרריים. היהודים האשכנזים נרצחו כמעט כולם. היהודים ההרריים סבלו מיחס מחפיר ועבודות כפייה אך בודדים מהם נרצחו. טרם החלטה כיצד לנהוג בהם, הגרמנים נהדפו על ידי הצבא האדום.[14]

חלק גדול מיהודי קווקז התגייסו לצבא הסובייטי כדי לעזור במלחמה נגד הנאצים.[10][15][16]

השלטון הסובייטי באזור הקווקז רצה להסיר מתושבי האזור סממנים דתיים בהתאם לאידאולוגיה הקומוניסטית. כחלק ממגמה זו הם שינו את שמות המשפחה של יהודי ההרים על מנת שיהיו דומים לאלו של שאר תושבי אזור הקווקז. דבר זה התבטא בלקיחת שם המשפחה היהודי והוספת הסיומת "ב" וכן בכינוי "טאטים" שניסו הסובייטים להדביק ליהודים בקווקז, וכן עד היום נכללים יהודי ההרים כחלק מהעמים הטאטים אף על פי שהוא ניתן להם בהתחלה ככינוי גנאי שלא מדגיש את יהדותם.

מטבח עריכה

המטבח היהודי-הררי היה דומה ברובו למטבח האזרי ובמקצתו למטבח הדגסטאני וכולל מאכלים המשותפים לשניהם בין אלו שאפשר למנות הם:

  • בוגלמה - תבשיל של דג או עוף עם פירות יבשים.
  • דושפרה/קורזה - כיסונים ממולאים בבשר לעיתים מתבשלים במרק ובחלקם מאודים.
  • לולה קבב - קבב כבש שנעטף בלחם לאווש לאחר מכן, לפעמים גם נעשה עם בשר בקר או עוף.
  • שישליק
  • אסידו - חלבה קווקזית
  • דולמה - ירקות ממולאים, בדרך כלל מתייחס לעלי גפן
  • פחלאבה - הגרסה הקווקזית של הבקלאווה.

לצד זאת התקיימו מאכלים רבים הייחודים לעדה כמו:

  • חוייגושט - המאכל הלאומי של עדת היהודים ההרריים - פשטידה העשויה מבשר, כבש, בקר או עוף המתבשלים למשך שעות ארוכות אשר צירם משמש מאוחר כתוספת, לאחר מכן מפרקים את הבשר המבושל ושמים אותו בסיר בו יתבשל ביחד עם מים ועם הציר, עליהם מאוחר יותר מוסיפים את הביצים אשר יהפכו את המאכל מאוחר יותר למעין פשטידה.
  • בודימג'ון חוייגושט - חוייגושט העשוי עם חצילים במקום הבשר
  • חסרות
  • פרטש - קינוח לשבועות המוכן מלבאש אשר מתמלא בדייסת אורז מתוקה ולאחר מכן נמזג מעליו סירופ המתובל בדבש.
  • בישי - בצק מטוגן בתוספת סירופ דבש חם, שמכינים בדרך כלל לפורים.
  • יאחני נחוטי - מרק העשוי מבשר טלה, חומוס, תפוחי אדמה ושזיפים מיובשים המבושלים במרק על בסיס רסק עגבניות. מוגש עם אורז לבן.

הנצחה ומחקר עריכה

במשך עשרות שנים היה נושא שואת יהודי ההרים בשולי המחקר, במידה רבה עקב העדר חומר תיעודי וארכיוני. מחקרים אחדים בלבד פורסמו במשך עשרות שנים. דוגמה יוצאת דופן היא ספרו הקלסי של פרופ' מרדכי אלטשולר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "יהודי מזרח קווקז" (1990). בספרו ובפרסומים אחרים כתב אלטשולר על שואת יהודי צפון קווקז, כולל הניסיונות הפסאודו-מחקריים של הנאצים להגדיר מיהו יהודי בהקשר שואת יהודי צפון קווקז.

ב-2016 פורסם בהוצאת יד ושם מחקר של ד"ר קיריל פפרמן, The Holocaust in the Crimea and the North Caucasus, שחלק ניכר ממנו מוקדש לשואה בצפון קווקז ובמיוחד לגורלם של היהודים ההרריים בתקופת השואה.

מחקרים נוספים בנושא נתמכו על ידי המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. אחד מהם הוא מחקרו של האנתרופולוג ד"ר חן ברם על יחסי גומלין בין יהודי קווקז ועמי האזור בתקופת השואה.

בשנת 2003 הוקם הקונגרס העולמי של היהודים ההרריים.

העלייה לארץ ישראל עריכה

העלייה מהקווקז של היהודים ההררים החלה לפני קום המדינה, ובין היתר בגלי העליות הראשונות. יהודי הקווקז השתתפו בקונגרס הציוני הראשון בבזל (קיימת תמונה המשלחת עם תיאודור הרצל), חברי הקהילה היו ממקימי ארגון השומר, הקמת חומה ומגדל ובניית הארץ (ביניהם אפשר למנות את צבי בקר, צבי ניסנוב ומשפחתו, ועוד. העולים מהקווקז אשר היו בעלי ניסיון בעיבוד אדמות (לעומת אחיהם מאירופה ורוסיה שלא הורשו להחזיק באדמות בארץ מוצאן ככלל) היו בין החלוצים שהפריחו את האדמה בארץ בימיה הראשונים, ותרמו מניסיונם הם כאנשי עבודת כפיים וחקלאות, והן כלוחמים. העלייה הגדולה ביותר מן הקווקז התרחשה בשנות השבעים של המאה ה־20, והולידה יישוב חדש, בחודש יוני 1981 הוקם בצפון השומרון היישוב חיננית, ובו שבעים משפחות. גל העלייה הגדול של שנות התשעים הביא עולים רבים, ובסוף שנות התשעים מונה העדה הקווקזית בישראל כ-80,000 נפש. ריכוזים גדולים של יהודי ההרים ישנם בעכו, נוף הגליל, באר שבע, אופקים, קריית גת, שדרות ועוד. בין יוצאי הקהילה וצאצאיהם ניתן למנות את הזמרות יפה ירקוני ושרית חדד, הזמרים עומר אדם וגל אדם, המוזיקאי מארק אליהו, האלופים יקותיאל אדם ואודי אדם, ועוד.

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • דן שפירא (עורך), היהודים ההרריים בין עבר להווה; אוסף מאמרים על יהודי ההר, לוד: אורות יהדות המגרב; מרכז דהאן - אוניברסיטת בר-אילן, 2011
  • זאב לוין (עורך), מרכז אסיה : בוכרה ואפגניסטן, מכון בן צבי, ירושלים 2018.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא יהודי ההרים בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ משה יוספוב (1991), "היהודים ההרריים בקווקז ובישראל", ירושלים, דפוס פרינטיב.
  2. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ד', הלכה ה'
  3. ^ זאב ספראי, הקהילה היהודית בארץ-ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים ה'תשנ"ה, עמ' 56.
  4. ^ שמואל קליין, ארץ הגליל, ירושלים ה'תשכ"ז, עמ' 110.
  5. ^ מרדכי אלטשולר (תש"ן, 1990), "יהודי מזרח קווקז", ירושלים, יד יצחק בן –צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים.
  6. ^ שאומיאן במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  7. ^ צ'רקסק במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  8. ^ קיסלובודסק במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  9. ^ מיקויאן שאחאר במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  10. ^ 1 2 מינרלנייה וודי במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  11. ^ פיאטיגורסק במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  12. ^ טברדה במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  13. ^ בוגדנובקה במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  14. ^ נלצ'יק במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
  15. ^ מפת נתיבי ההתקדמות של יחידות ההרג של האיינזצגרופן, מתוך אתר יד ושם
  16. ^ אליסה אברמוב, כך השתמשו יהודי קווקז במגפה כדי להונות את הנאצים, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2020