כוכב הירדן
כוכב הירדן (בעברית ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות, בערבית: كوكب الهوا (כַוכב אל-הוַא), ובצרפתית: Belvoir (בלווַּאר), או Coquet (קוקט) במקורות הצלבניים[1]) הוא גן לאומי ואתר ארכאולוגי השוכן בקצהּ המזרחי של רמת יששכר (רמת כוכב), בשולי הגליל התחתון, בין הכנרת לבית שאן. במקום נמצאים שרידים ארכאולוגיים מתקופות שונות, בהם חורבות יישוב עברי קדום, בית הכנסת בכוכב הירדן,[2] שרידים של מבצר צלבני מפואר ושרידי יישוב ערבי. האתר שוכן על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטר מעל בקעת הירדן, שפרושה לרגליה ממזרח.
 | |
| מידות | |
|---|---|
| גובה מעל פני הים | 312 מטר |
| היסטוריה | |
| נבנה |
1168  |
| מאורעות |
|
| מיקום | |
| מדינה |
 ישראל |
| מיקום | רמת יששכר, הגליל התחתון |
| קואורדינטות | 32°35′44″N 35°31′17″E / 32.595555555556°N 35.521388888889°E |
|
(למפת עמק בית שאן רגילה)   כוכב הירדן | |
  | |
המבצר הוא אחד מתוך שני מבצרים כפולים (השני הוא קראק דה שבלייה שבמערב סוריה; לעיתים הם נקראים "מבצר בתוך מבצר" או מבצרים קונצנטריים), שנחשפו בממלכת ירושלים הצלבנית ובלבנט. מבצרים שנבנו לאחר מכן נטלו הרבה מהרעיונות שיושמו בכוכב הירדן ושיבצו אותם במערכות ביצורים בעלות מאפיינים נוספים. חוקרים וארכאולוגים של ממלכת ירושלים תיארו את המבצר בהרחבה. בספרו "ארכאולוגיה של הצלבנים" מציין החוקר אדריאן בועז מהפקולטה לארכאולוגיה של אוניברסיטת חיפה, שהמבצר מהווה את הדוגמה המושלמת לסוג זה של מבצרים.[3] הוא שימש נקודת מפנה בבנייה ובתכנון של מבצרים, והיה אבטיפוס "לכמה מהטירות המעולות שנבנו במערב". חוקר תולדות הצלבנים יהושע פראוור מכנה את המבצר "אחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים", ומציין שמדובר במבצר מפואר ויחיד במינו.[4] ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-13 אבו שאמה תיאר בכתביו את המבצר הצלבני ששכן במקום: "קבוע בינות לכוכבים, כקן נשרים ומקום משכן הלבנה".[5]
מבצר כוכב הירדן נבנה מאבני בזלת שנחצבו מהחפיר המקיף את המבצר משלושה עברים ומאבנים לבנות שהובאו לאתר ממחצבות מרוחקות יותר.
היסטוריה
עריכהעד תקופת הצלבנים
עריכההקצה המזרחי של רמת כוכב היה מיושב ככל הנראה כבר בתקופת ההתנחלות המקראית. בעת חלוקת ארץ ישראל לשבטים העבריים היה המקום חלק מנחלתו של שבט יששכר, השבט שנתן לרמה עליה נמצא האתר את שמה. במקום נמצאה גם מצבת אבן, שריד מהתקופה שבה ישבו המצרים במקום. שרידי יישוב יהודי עתיק מתקופת התלמוד (המאה ה-3) שהתגלו במקום, זוהו כיישוב "כוכב". בחפירות שנערכו במקום התגלו שרידים של בתי מגורים וכן שרידיו של בניין ציבורי חשוב, ככל הנראה בית כנסת. אבנים מעוטרות בסמלים יהודיים, דוגמת מנורת שבעה קנים, נמצאו בין אבני הבניין של המבצר הצלבני, והן נלקחו מהכפר היהודי החרב ששכן במקום בתקופה הצלבנית. היו שזיהו את המקום עם גרופינא המוזכרת במסכת ראש השנה כמקום בו השיאו משואות להודיע על קידוש החודש.[6]
האתר בתקופת הצלבנים
עריכה
ממלכת ירושלים הראשונה
עריכהבמאה ה-12, עם כיבושה של ארץ ישראל בידי צבאות הנוצרים, הוקמה נסיכות הגליל, שבירתה הייתה העיר טבריה ואשר הייתה כפופה מנהלית לממלכת ירושלים. הנסיכות השתרעה בשיאה מביירות בצפון ועד רכס הכרמל והגלבוע בדרום, וכללה את המקום בו הוקם מאוחר יותר מבצר כוכב הירדן.
בעקבות סכסוכים פנימיים בממלכת הצלבנים בין בלדווין הראשון, מלך ירושלים, לטנקרד, נסיך הגליל, קוצץ שטחה של הנסיכות על ידי מסירת שטחים ממנה לידי אצילים שונים שקיבלו עצמאות על נחלותיהם החדשות. אחוזת כוכב הירדן נמסרה לידיה של משפחת אצילים טבריאנים ממוצא צרפתי בשם ולוס (Velos).
לאחר שזכו בנחלה החלו בני משפחת ולוס לבנות במקום חווה מבוצרת, צורת בנייה נפוצה באותו הזמן, אשר שמשה כמרכז אדמיניסטרטיבי ממנו יכלו האצילים לנהל את המתרחש באחוזה, להיות קרובים לחקלאים הצמיתים שעיבדו את אדמותיה וגם להסתתר בין כתליה המגנים בשעת צרה. לא ידוע מתי בדיוק נבנתה החווה המבוצרת, אולם יש להניח כי היא נבנתה בין השנים 1138–1140, בתקופת מלכותו של המלך פולק ואולי אף בפקודתו.[דרוש מקור] ההנחה לפיה בניית החווה המבוצרת הייתה בתקופה זו, מבוססת על המגמה אותה הנהיג המלך של מפעלי בנייה וביצור לאורך גבולות ממלכתו.[דרוש מקור]
לא בכדי בחרו מקימי החווה את הנקודה בה היא נמצאת. ממקום זה ניתן להשקיף ולשלוט על שתיים מהחשובות שבכניסות המזרחיות אל ממלכת הצלבנים: גשר ז'ודיר בקרבת נהריים, (בערבית: ג'יסר אל מג'מע) שעליו עברה הדרך העתיקה שקישרה את דמשק ובית שאן דרך העיר אירביד וגשר שייח' חוסיין, הנקודה בה חוצה את הירדן דרך המלך שחיברה בין עג'לון לבית שאן. יחד עם השליטה שהעניק המבצר לצלבנים על דרכי הגישה בין בקעת הירדן ומערב הממלכה הסתכמו כל הגורמים לכדי הפיכתו של המקום לאחת מנקודות המפתח החשובות ביותר במערכת ההגנה על גבולות הממלכה.
בשנת 1168 מכר איבו ולוס (Ivo Velos) את החווה ואדמותיה לידי אבירי המסדר ההוספיטלרי תמורת 1,400 ביזאנטים של זהב. האבירים פירקו את המבנים שנמצאו במקום עד ליסוד, ובנו במקומם את המבצר אותו ניתן לראות עד היום. לאחר בניית המבצר החלו האבירים להגדיל את נחלתם החדשה, אם בתשלום ואם תמורת תשורות שונות, וזמן קצר לאחר מכן כבר השתרעה הנחלה על פני 200 קמ"ר, כשבתוכה עשרות כפרים מקומיים.
שנות השמונים של המאה ה-12 הביאו איתן תקופה של עימותים צבאיים רבים בין כוחות הצלבנים לבין הצבאות המוסלמים בהנהגתו של צלאח א-דין. בשנת 1182 התנגשו הצבאות במרומי רמת יששכר, קילומטרים ספורים מערבית לכוכב הירדן. המוסלמים ספגו מפלה, אולם שנה לאחר מכן חזרו לאזור ותפסו את מצודת פורבלה (Forbelet) הסמוכה.[7]
בשנת 1187 הכניע צלאח א-דין את עיקר הכח הצלבני של ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין והחל לשעוט אל פנים הממלכה כשהוא כובש ומכניע כל עיר וכל מבצר שעמדו בדרכו. רק שלושה מבצרים עמדו בפרץ, וכוכב הירדן, שהיה מאויש באותה התקופה בכוחות מתוגברים, היה אחד מהם (האחרים היו מבצרה של צפת והעיר צור). המוסלמים הגיעו לשערי המצודה בחודש יולי שנת 1187, ומשלא עלה בידם לכובשה הטילו עליה מצור. המצור הקשה נמשך עד תחילת 1189 עם הפוגה קצרה והסתיים בכיבוש המבצר על ידי התוקפים המוסלמים.
ממלכת ירושלים השנייה
עריכהלאחר מותו של צלאח א-דין בשנת 1193 עבר המבצר, יחד עם כל חלקה הצפוני של ארץ ישראל לידי סולטאן דמשק אלמלכּ אלמועט'ם אחד מיורשיו של צלאח א-דין. באותו הזמן הגיע יורש אחר של צלאח א-דין, הסולטאן אל-כמאל שליט מצרים, לכדי הסכם מול פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לפיו יקבלו הנוצרים שליטה מחודשת על ירושלים, תמורת עזרה לאל-כמאל בהכנעת אחיו שליט דמשק.
כתוצאה מברית זו הנהיג אלמועט'ם, שבירתו דמשק הייתה חשובה לו יותר מאשר יתר הטריטוריות שבידיו, שיטת הגנה חדשה בממלכתו. הוא החליט לחזק ולבצר את קו ההגנה הראשון של דמשק (ומסיבה זו הקים את מבצר נמרוד) בעוד שאר המבצרים שמעבר לקו ההגנה החדש נהרסו עד ליסוד, כדי למנוע מכוחותיו של פרידריך השני לשוב ולתפסם בעתיד.
בשנת 1219 ננטש מבצר כוכב הירדן על ידי מגיניו והושאר שומם ומוכן למלאכת ההריסה, מלאכה שנשלמה בשנת 1228. אולם הורסיו של המבצר לא פירקוהו עד ליסוד אלא מוטטו את קומת המבנים העליונה על זו שמתחתיה וסתמו את החפיר. במצב זה התגלה המבצר לאחר כ-750 שנים על ידי הארכאולוגים הישראלים.
בשנת 1241, בעקבות הסכם שחתם ריצ'רד מקורנוול עם מושל מצרים הוחזר המבצר לידיים נוצריות והושב לידי מסדר ההוספיטלרים יחד עם כל הנחלה שהייתה נחלתם. לאחר שובם לגליל החלו ההוספיטלרים להרחיב את נחלותיהם ושלטו לבסוף על האזור שבין העיר נצרת לימת הכנרת. על אף התחזקותם והרחבת שליטתם של ההוספיטלרים באזור, הם מעולם לא שיקמו את מבצר כוכב הירדן ההרוס, וכאמור הוא נשאר בעזבונו עד לשנות השישים של המאה ה-20.
האתר בעת החדשה
עריכה
במאה ה-18, לאחר חמש מאות שנות עזובה, הוקם על חורבות המבצר כפר בשם "כַוכב אל-הוַא" ("כוכב הרוחות"). מקימיו של הכפר היו בני שבט בדואי שמאסו בחיי הנדודים והחליטו להקים לעצמם מושב קבע. בתקופת המנדט הבריטי נודעו תושבי כַוכב אל-הוַא ביחסם העוין ליהודי האזור ועקב כך נערכו בשנת 1938 מספר פשיטות במקום על ידי פלגות הלילה המיוחדות בהנהגתו של אורד צ'ארלס וינגייט.
ב-16 במאי 1948 כבש כוח מגדוד 13 של חטיבת גולני את הכפר כַוכב אל-הוַא. ההתקפה החלה בהפגזת מרגמות על הכפר. עם תחילת ההפגזה נסו תושבי הכפר והוא נתפס ללא קרב. המקום חלש על כל גזרת הקרב עם העיראקים ולכן הם ניסו לכבשו. כבר ב-17 במאי 1948 בשעות אחר הצהריים הבחינו חיילי גולני בפלוגה עיראקית עולה דרך נחל תבור במגמה לנסות ולכבוש בחזרה את הכפר והמבצר. ב-18 במאי 1948 עם שחר ישבו החיילים העיראקים לסעוד ארוחת בוקר ולהחליף כוח לקראת המשך העלייה למבצר. חיילי גולני התגנבו בין גדרות האבן ושיחי הצבר והפתיעו את העיראקים במכת אש מטווח של 50 מטר בלבד. צוות מכונת היריה של העיראקים שהופנה כלפי הפורצים חוסל ברימון יד. תדהמת העיראקים הייתה שלמה והם החלו לסגת בחיפזון וללא סדר כשחיילי גולני מזנבים בהם. נספרו 30 הרוגים ושלל רב. לחיילי גולני היו רק שלושה פצועים קל.[8] לאחר מפלה זו לא ניסו העיראקים לשוב ולתקוף את המקום והסתפקו בהפגזות. ב-22 במאי 1948 נטשו העיראקים את האזור ועברו לצפון המשולש.
בשנת 1959 הקים מאיר הר-ציון בקרבת המצודה את אחוזת שושנה, לזכר אחותו שנרצחה על ידי בדואים במדבר יהודה.
באמצע שנת 1963 תוקנה דרך העפר שהובילה למקום מאזור חמדיה ובית יוסף,[9] והמחלקה לשיפור פני הנוף החלה בחשיפת המצודה כדי להכינה לביקורי תיירים.[10] על העבודות פיקח איש רשות העתיקות נחמיה צורי[11] בשנת 1966 חידשה קבוצת ארכאולוגים בראשותו של מאיר בן דב את העבודות במקום, שחזרה את המבצר[12] והוא נפתח לקהל הרחב על ידי רשות הטבע והגנים (אז "רשות הגנים הלאומיים") במרץ 1969. לקראת פתיחתו נסלל אליו כביש ממולדת.[13] בקיץ 1970 נסלל כביש אל המצודה מעמק בית שאן, והוא נקרא "מעלה אלישע" ע"ש אלישע סולץ שהיה ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן.[14] (חלקו המזרחי של כביש 717)
בשנת 1994 הוקם מדרום למבצר הצלבני גן פסלים בו מוצגים פסליו של האמן הישראלי חתן פרס ישראל יגאל תומרקין. מצפון למבצר הצלבני הוקמה תחנת האכלה לנשרים שמשמשת מוקד רבייה ואישוש אוכלוסייה לעופות הדורסים בצפון הארץ.
בשנת 2011 הוקמה תצפית על שם הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון. התצפית נמצאת למרגלות הכניסה הראשית של המבצר, בפינה הדרום מזרחית.
כינוייו של האתר
עריכהאת שמו העברי קיבל המקום עוד בתקופת התלמוד עם הקמתו של היישוב "כוכב" במקום. השם כוכב הירדן ניתן למקום בעת החדשה וציין את הנוף הנשקף ממנו אל עמק הירדן.
שמו הערבי של המקום "כַוכב אל-הוַא" (ﮐﻮﮐﺏ ﺍﻟﻫﻮﺍ) נגזר בראש ובראשונה מהשם העברי "כוכב". כבר בעת קיומו של המבצר הצלבני במקום בימי הביניים כינו המוסלמים את המבצר בשם זה, הנגזר משמו הקדום של המקום ומהעובדה כי מיקומו החשוף בראש המצוקים גורם לו להיות שטוף רוחות לאורך כל ימות השנה. האגדה מספרת שכאשר נאלץ צלאח א-דין לתרץ את כישלונו בכיבוש המבצר, הוא תלה את האשמה ברוחות העזות שנושבות במקום ומקשות את קיום החיים מחוץ לחומות המבוצרות.
האבירים הצלבנים, מקימיו של המבצר, כינו אותו בשם בלוואר (Belvoir) שמשמעו "יפה נוף", בגלל המראה המרהיב הנשקף ממנה. השם השני לו זכה המבצר בתקופה הצלבנית היה "קוקט" (Coquet, "חינני" בצרפתית), שם המרמז כנראה על יופיו של המבצר בעיני תושביו.
מבנה המבצר הצלבני
עריכה
- שער הכניסה הראשי
- דרך מעוקלת המחברת בין שער הכניסה החיצוני לפנימי
- שער פנימי עם מערכת סורג
- אורוות ומחסנים
- מערכת שער הכניסה למצודה הפנימית. בקומתו העליונה – קאפלה.
- חצר פנימית
- חדר אוכל
- מטבח, ממנו יוצאות ארובות עשן של שלושת תנורי המטבח. סמוך למטבח היה חדר מזווה
- אולמות האבירים
- בית מרחץ
- מעברי סתרים בין המגדלים לחפיר ("פוטרנה")
- תנור גדול
- המגדל החיצון ("ברביקן"), נועד לפקח על שטחים הסמוכים לחומת המבצר.
- בור מים
מבצר כוכב הירדן בנוי אבני בזלת והוא מדגם "מבצר בתוך מבצר". המכלול מורכב מחומה חיצונית מרובעת שמחוץ לה נחפר חפיר ובתוכה נבנתה חומה נוספת, מעין מבצר קטן (דאנז'ון), אשר היה מרכז החיים של המצודה ושימש כמבצר משני לאבירים במקרה של פריצת החומה החיצונית. בפינות המצודה הפנימית נבנו מגדלים בולטים אשר שלטו על חומותיה. מגדלים דומים נבנו בפינות ובאמצע כל צלע של החומה החיצונית. היקפן של החומות החיצוניות 480 מטרים ועוביין 3 מטרים. בעת בניית החומות השתמשו הצלבנים בעופרת וברזל כדי לחזק היטב את החיבורים בין אבני הבנייה. חומות המצודה הפנימית בנויות מקמרונות חביתיים ובשתי קומות. בין הקמרונות הייתה חצר פנימית. מבנה זה מאופיין כצודת קסטרום עם מגדל עוז.
בעת בניית המבצר חפרו בוניו חפיר מלאכותי, 10 מטרים עומקו ו-20 מטר רוחבו. בימי שלום מי השתייה הובאו ממעיין "עין הידיד" הנמצא כמה מאות מטרים מדרום למבצר. החפיר משתרע לאורך החומות הצפונית, המערבית והדרומית של המבצר. בפאה המזרחית לא היה צורך בחפיר, הודות למדרון התלול שהשתרע למרגלות החומה, ומנע התקרבות של כלי הפריצה העיקרי של התקופה – מגדל המצור.
החומה המזרחית, שלא הייתה מוגנת על ידי החפיר, חוזקה על ידי חומה נטויה ("חלקלקה") ומגדל חיצוני ("ברביקן") ששלט על השטח המת שלמרגלותיה המזרחיים של המצודה.
חומותיו החיצוניות של המבצר נבנו על בסיס קשתות מקומרות שרוחבן כשבעה מטרים. השימוש בקשתות יצר חומות חלולות בעלות שתי קומות, והחללים נועדו לשימושים שונים, ביניהם אחסנת מזון ותחמושת ומקום מחיה לבהמות וסוסים. גג האולמות שבתוך החומות שימש כשביל תצפית לשומרי המבצר. מבנה זה הוא למעשה מצודת קסטרום עם חצר פנימית המקיפה את המצודה הפנימית.
בכל חומה היו שתי מערכות של עמדות ירי המחולקות לשני מפלסים: המפלס העליון הוא מפלס שביל התצפית, בו עמדות הירי היו בחלק העליון והמשונן של החומה, והמפלס התחתון, שהיה בתוך האולם שבקומה השנייה של החומות ואשר ממנו נורתה אש חיצים דרך חרכי ירי שהיו מותקנים בקירות.
המגדלים שנבנו בחומה התנשאו לגובה של כ-7 מטרים, ובליטתם מקו החומה איפשרה להם לצפות ולהמטיר אש על כל המתקרב אל החומה כדי למוטטה. בתחתית המגדלים הייתה מעין חלקלקה שנבנתה מאדמה מהודקת היטב. בארבעה מתוך שבעת המגדלים הותקנו מעברי סתר ("פוטרנה") שאיפשרו גישה מהירה מתוך המגדל אל תחתית החפיר. מעברים אלו שימשו את הצלבנים בפשיטות הליליות שערכו על מחנות המוסלמים. המגדל המזרחי היה מבנה גדול ומבוצר שנבנה בפינה המזרחית הקיצונית של המבצר ונהרס כמעט לחלוטין. המבנה, המהווה ביצור נפרד בצורת מגדל, הוקם בנקודה החזקה ביותר של המבצר ויכול היה לעמוד במצור ממושך גם לאחר נפילת המבצר הראשי, ועל פי השערתו של יהושע פראוור נועד לשמש מקום מפלט אחרון למגיני המבצר.[15]
הכניסה הראשית למבצר הייתה בפינתו הדרום מזרחית. שער הכניסה נבנה מאבן גיר בהירה והוביל לדרך רחבה שנתחמה בחומה החיצונית והמגדל הראשי ממזרח, ומהחומה העיקרית ממערב. דרך זו מתעקלת בחדות וממשיכה לעלות לעבר שער הכניסה הפנימי. עיקול זה נועד למנוע הסתערות מהירה של תוקפים שהצליחו לחדור את השער החיצוני. על דרך הכניסה צפו שבעה חרכי ירי שנועדו גם הם לבלום התקפה אפשרית דרכה. שלושה מבין שבעת החרכים הללו עודם נמצאים במקום.
השער הפנימי היה בעל מערכת סורג מכנית ומצויד בשבכה (ככל הנראה עשויה ברזל) שהייתה ניתנת להורדה והרמה בשעת הצורך.
שער נוסף נבנה בחומה המערבית של המבצר, וממנו נמתח גשר שחציו אבן וחציו עץ אל צידו המערבי של החפיר. חלקו עשוי העץ של הגשר היה ניתן להרמה במקרה של התקפה ממערב. שער זה נסתם על ידי יושבי המבצר בעת המצור המוסלמי בשנת 1188.
המצודה הפנימית היא מבנה מרובע שהיקף חומותיו 160 מטרים והמצויד במגדל בכל אחת מפינותיו. המצודה הפנימית הייתה גבוהה בכשני מטרים מהחומות החיצוניות, ואיפשרה קשר עין בין המגינים הצלבנים לבין אויב אפשרי הנמצא מחוץ לחומות. הכניסה למצודה הפנימית נבנתה בחומתה המערבית והיא מסוג "גישה עקיפה", כלומר מערכת של שני שערים שביניהם זווית של 90 מעלות. במקרה של פריצה מהירה למצודה יהיו הפורצים חייבים להאט את התקפתם בגלל מבנה השער הכפול, וכך יפגע מעט המומנטום שבהתקפה שכזו.
חומות המצודה הפנימית בנויות גם הן מקמרונות חביתיים ובשתי קומות. הקומה התחתונה בקמרון הדרומי שימשה כחדר האוכל של האבירים בעוד הקמרון המזרחי שימש כמטבח. בקמרון זה נמצאו שרידיהם של שלושה תנורים גדולים. הקומה השנייה של הקמרונות שימשה כמקום מגוריהם של האבירים. קומתו השנייה של מגדל השער שימשה כקפלה של המבצר. בין הקמרונות הייתה חצר פנימית.
בפינה הצפון מזרחית של החצר החיצונית נתגלו שרידיו של בית מרחץ שפעל בשיטת פעולתו של החמאם הטורקי. הן בחצר הפנימית והן בחצר החיצונית נכרו בורות מים מטוייחים שאליהם נאספו מי הגשמים בעזרת מערכת של תעלות מטוייחות וצינורות חרס. בבורות אלו נאגרו מים ששימשו את המצודה בשעת מצור.
לקריאה נוספת
עריכה- יהושע פראוור, "תולדות מבצר כוכב-הירדן (כוכב אל-הוא; בלבואר)", ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה ל"א, [א-ד], 1967, עמ' 236–249}
- מאיר בן דב, החפירות במבצר הצלבני בכוכב הירדן, קדמוניות ב’ [1], 1969 (תשכ"ט), עמ' 22–27
- מאיר בן דב, כוכב הירדן, סלעית א’ [4], (1972), עמ' 163–167
- מאיר בן דב, בית-הכנסת בכוכב-הירדן וזיהויה של גרופינה, קדמוניות ו’ [2], 1973, עמ' 60–62
- מאיר בן דב, "האחרון במבצרי הצלבנים; בלוואר – יפה נוף", דרך ארץ: עם חי בנופיו, 1983, עמ' 214–220
- Denys Pringle, Belvoir Castle, in: J. Turner (ed.), The Dictionary of Art, vol. 3, 1995, pp. 691–692
- Denys Pringle, Belvoir Castle, in Secular buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: an archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, 1997, pp. 32–33 ISBN 0-521-46010-7
- הדרכה
קישורים חיצוניים
עריכה
- גן לאומי כוכב הירדן, באתר רשות הטבע והגנים
- סיור וירטואלי במבצר הצלבני ובגן הפסלים.
- מבצר כוכב הירדן באתר "ארכאולוגיה קלאסית".
- מידע על אתר כוכב הירדן, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות
כוכב הירדן (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Denis Pringle, "Belvoir Castle (46)", Secular Buildings in the Crusader Kingdom of Jerusalem: An Archaeological Gazetteer, Cambridge University Press, 1997, pp. 32–33
- ^ מאיר בן דב, בית הכנסת בכוכב הירדן וזיהויה של גרופינה, קדמוניות 2, 1973, עמ' 60-62
- ^ Adrian J. Boas, Crusader archaeology: the material culture of the Latin East, Routledge, 1999, p.103
- ^ יהושע פראוור, "תולדות מבצר כוכב-הירדן", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ל"א, 1967, עמ' 236–249
- ^ Hugh Kennedy, Crusader Castles, Cambridge University Press, 1994, p. 59 ISBN 0-521-42068-7
- ^ יוסף פרוינד, גאוגרפיה תלמודית, דבר, 11 באוגוסט 1972
- ^ על הקרב ראו: יהושע פראוור, "תולדות מבצר כוכב-הירדן", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ל"א, 1967, עמ' 240–241
- ^ ישראל זמיר, לכבות את השמש, אסטרולוג, 2004, עמ' 72–80
- ^ תוקנה הדרך לכוכב הירדן, דבר, 25 ביוני 1963
- ^ שם הכותב: אפרים, נופי מולדת, דבר, 23 באוגוסט 1963; המשך
- ^ א. מש, מבצר צלבני בכוכב הירדן, דבר, 15 באוקטובר 1963
- ^ שאול הון, המצודה ששברה הסתערות הערבים, מעריב, 25 במאי 1969
נחמיה צורי, הממצאים בכוכב הירדן, מעריב, 8 ביוני 1969 - ^ מצודת כוכב הירדן נפתחה לציבור, דבר, 25 במרץ 1969
- ^ נחנך כביש מבקעת בית שאן לכוכב הירדן, מעריב, 24 באוגוסט 1970
- ^ יהושע פראוור, הצלבנים דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1985, עמ' 380