ויקיפדיה

גאווה (להט"ב)

גאווה או גאווה להט"בית היא תנועה עולמית ופילוסופיה הטוענת כי לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית. תומכי גאווה להט"בית פועלים למען זכויות והטבות שוות עבור להט"בים. לתנועה שלוש הנחות מרכזיות: שאנשים צריכים להיות גאים בנטייתם המינית ובזהותם המגדרית, כי המגוון המיני הוא מתנה, וכי הנטייה המינית והזהות המגדרית הם דברים מובנים ואינם ניתנים לשינוי מכוון.[1]

דגל הגאווה הדגל המזוהה עם תנועת הגאווה של הלהט"ב

עמדה זו בדרך כלל באה לידי ביטוי בפעילות או תמיכה במאבקים נגד אפליה ואלימות כלפי להט"ב, ותמיכה בכך שאנשים אלה יוכלו לחיות בגלוי עם זהותם המגדרית ואו נטייתם המינית ולקדם מטרות כמו אישור-עצמי, כבוד, קבלה חברתית, זכויות שוות, נראות כקבוצה חברתית, לבנות קהילה ולחגוג את המגוון המיני ואת המגוון המגדרי. גאווה להט"בית היא ההפך מבושה, וסטיגמה חברתית שלילית שהייתה מנת חלקם של להט"בים בחלקים גדולים של העולם במשך תקופות ארוכות בהיסטוריה, וקולות שנשמעים גם כיום, לפיהם מחשבות או התנהגות הקשורה ללהט"ב הם בגדר חטא, מחלה, סטייה, עבריינות ועוד. תפיסת הגאווה יוצאת מנקודת הנחה לפיה אין בושה בנטייה מינית או מגדרית שונה, וכי ניסיונות להסתיר, להצניע או לתקן נטיות אלה מובילות למתן לגיטימציה להמשך בורות, שנאה, אפליה ואלימות נגד להט"בים או תומכים בזכויות להט"ב - כמו הומופוביה או טרנספוביה. גאווה היא התפיסה הנפוצה ביותר בקרב רוב תנועות למען זכויות להט"ב ברחבי העולם. המונח "גאווה" הוא חלק מביטויים רבים בתרבות הלהט"ב כמו דגלים, סמלים, מצעד הגאווה, וכן ארגונים, ספרים, יצירות ומוסדות שעוסקים בנושא. סמלים נפוצים של גאווה להט"בית הם דגל הגאווה, האות היוונית למדא, וסמלי להט"ב נוספים כמו סמל הטרנסג'נדריוּת.

אירועי גאווה כמו מצעד הגאווה יכולים להיות אירועים חמורי-סבר או בעלי אופי קליל וקרנבלי. הם בדרך כלל נערכים במהלך חודש הגאווה שחל בדרך כלל ביוני. יוני נבחר כחודש הגאווה כדי לציין את מהומות סטונוול ביוני 1969. אירועים רבים נערכים בחודש זה כדי לציין את ההשפעה של להט"בים על העולם וכן מאבקים למען זכויות להט"ב והכרה בהם. יש גם אירועים שחלים בתאריכים אחרים בין היתר על מנת שכל קהילת להט"ב תציין אירוע היסטורי מקומי הקשור בגאוות הלהט"ב, למשל במוסקבה חודש הגאווה הוא בחודש מאי לזכר ביטול החוק האוסר על יחסי מין הומוסקסואליים במאי 1993.

התפיסה של גאווה, בניגוד לגישות ישנות יותר של ניסיונות הסתרה, "התכופפות", הרכנת הראש, סובלנות, ועוד מקובלת כיום גם בקרב קבוצות מיעוט אחרות הסובלות מאפליה או פשעי שנאה בהקשרים אחרים, כמו תנועת גאווה שחורה שמעודד אנשים שחורים להיות גאים במוצא ובתרבות שלהם, התנועה למען זכויות ילידים בניו זילנד, ובמקומות אחרים בעולם.

היסטוריה עריכה

 
עצרת גאווה בחיפה

רדיפת להט"בים והסתתרותם עריכה

  ערך מורחב – הומופוביה

בעולם המערבי בעבר נמנעו לרוב אנשים בעלי נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית מלהודות בכך בפומבי, עקב מאות שנים של רדיפות ועונשים כבדים.

חוקי חמורבי, שנכתבו במאה ה-18 לפני הספירה, מאות שנים לפני התורה, אינם מזכירים יחסי מין חד-מיניים.[2] לעומת זאת סעיף 20 בחוק האשורי מהמאה ה-12 לפנה"ס, קבע כי גבר שמקיים יחסי מין עם שכנו והורשע בכך, נחשב מטמא והופך לסריס. בעת העתיקה באירופה, ביוון, רומא ובחברות פגניות נוספות, יחסי מין חד מיניים לא היו בגדר טאבו ואף היו יחסית נפוצים.

היחס השלילי ללהט"ב בולט ביהדות ודתות אברהמיות שצמחו ממנה - כמו הנצרות והאסלם. בספר ויקרא שבתורה כתוב כי: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא, י"ח, כ"ב). ועונשו המקראי מפורש בהמשך "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג). בנוסף קיימת כן מצוות לא ילבש, האוסרת על גברים ללבוש בגדי נשים או להפך. גם ההלכה אוסרת על יחסי מין בין שני גברים, (לרבות הרהור עבירה), אינה מכירה בנישואים חד-מיניים, וכן אוסרת על יחסי מין בין שתי נשים, אם כי ברמה פחותה. משכב זכר זוכה לגינוי מוחלט בדברי הרבנים הרואים בו חטא חמור במיוחד. למשל, המהר"ל מפראג כתב ב-1598: "ואין לך חטא והעדר מצד השלמת האדם יותר מזה"[3] ו"כי אין לך דבר מתועב ומגונה כמו משכב זכר".[4] יחס דומה התקיים גם באסלאם בנצרות.

לאחר שהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית נחקקו חוקים נוקשים נגד הומוסקסואליות. צו שהוציא קיסר רומא תאודוסיוס הראשון בשנת 390 קבע כי על כל ההומוסקסואלים ה"פסיביים" חל עונש מוות של שרפה בפרהסיה. בשנת 529 נעשתה "הרפורמה בקוד החוקים הביזנטי" על ידי יוסטיניאנוס הראשון, שקבעה עונשי מוות ועונשי סירוס לכל מי שעסק ביחסים חד-מיניים, ללא הבחנה כלשהי. חוקיו של יוסטיניאנוס הראשון שימשו הבסיס לכל החקיקה בנושא באירופה במשך 1,400 השנים שלאחר מכן. יחסי מין הומוסקסואליים שכללו "מעשה סדום", היוו עילה לעונש מוות במשך מאות רבות. בנסיבות אלה הומוסקסואלים נדחקו לשולי החברה, הסתירו והכחישו את נטיותיהם.

בימי הביניים היו הומוסקסואלים נתונים לרדיפות ואף היו עלולים להישרף על המוקד בעוון קיום פעילות הומוסקסואלית. בעת החדשה כבר לא שרפו הומוסקסואלים על המוקד, אך היחס אליהם היה קשה, והם נכלאו לעיתים קרובות. יחסי מין הומוסקסואליים הוצאו מחוץ לחוק בחלק ניכר ממדינות אירופה.

על רקע הסתרה ורדיפה זו התקיימו במשך מאות שנים מסגרות מחתרתיות בהם נהגו להתאסף הומוסקסואלים וטרנסג'נדרים ובכך ליצור מאין קהילה חשאית, אחת הידועות ביניהן הייתה בתי מולי שהיו בתי מרזח אנגליים או חדרים אינטימיים שאפשרו לבעלי נטיות אלו להיפגש בדיסקרטיות, בעיקר לצורך קיום יחסי מין. הסיבה העיקרית לכך שבעלי נטיות להט"ביות נמנעו מלהזדהות ככאלו הוא היחס השלילי והעוין שנטיות אלו ספגו מהחברה, מדתות ומהשלטון, שהתבטא בין היתר בחוקים דתיים ופליליים כנגד קיום יחסי מין בין בני אדם בעלי אותו מין, קיום זוגיות בין בני אותו מין או אימוץ ילדים על ידי זוגות חד מיניים.

הכרה ורדיפות בחברות המודרניות עריכה

בשנת 1791 האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית שִכתבה את החוק הפלילי, והשמיטה ממנו כל אזכור להומוסקסואליות. במהלך תקופת המלחמות הנפוליאוניות בוטל האיסור על הומוסקסואליות בשטחים שהיו תחת שליטת צרפת, כגון הולנד והמדינות שהתאחדו בהמשך לכדי גרמניה. עם זאת, מרבית ההומוסקסואלים המוצהרים נודו מהחברה כשההצדקה העיקרית לכך היא דתית. עקב הקשיים בכינון יחסים חד-מיניים פתוחים, להט"בים רבים החליטו שלא לגלות בפומבי את נטייתם המינית.

עם התפתחות ענפי הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 התפתחה גישה חדשה להומוסקסואליות. במקום לראות בהומוסקסואלים פושעים, החלו לראות בהם לוקים במחלת נפש ונעשו ניסיונות לפתח טיפולים כדי לרפאם - טיפולי המרה. שתי הגישות, זו הרואה בהומוסקסואליות פשע וזו הרואה בהומוסקסואליות מחלה, התקיימו זו בצד זו במדינות מערביות עד שנות ה-70 של המאה ה-20. גם היחס לטרנסג'נדריות בתקופה זו הייתה כאל מחלת נפש.[5] ההמשגה של הזהות הטרנסג'נדית כהפרעה נפשית, תרמה למעמד המשפטי בעייתי של טרנסג'נדרים, להפרת זכויות אדם שלהם, וליצירת חסמים לטיפול רפואי הולם.[6]

 
מגנוס הירשפלד, אחד החלוצים בקידום זכויות להט"ב וחקר המיניות

על רקע אווירה ליברלית, ותמיכה באידאולוגיות חדשות יחסית כמו סוציאליזם, אנרכיזם וסוציאל-דמוקרטיה, לקראת סוף המאה ה-19, צמחו במרכזים העירוניים בגרמניה ארגונים למען להט"בים. בשנת 1896 פורסם בברלין המגזין הגרמני Der Eigene, שהיה העיתון הראשון בעולם שפנה להומוסקסואלים. ההערכות הן שבשיאו הופץ המגזין בכ-1,500 עותקים, אך המספר המדויק אינו ידוע. העיתון המשיך לפעול עד 1932. ב-14 או ב-15 במאי 1897, הוקמה בברלין הוועדה המדעית-הומניטרית - ארגון שנוסד במטרה לנהל מערכה שתביא להכרה חברתית בלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) ולפעול נגד אפלייתם בחוק. הארגון היה הראשון מסוגו בהיסטוריה. בשיא פעילותה היו חברים בוועדה כ-500 איש, ושלוחות שלה פעלו בכ-25 ערים ברחבי גרמניה, אוסטריה והולנד. מייסד הארגון היה מגנוס הירשפלד, רופא וסקסולוג יהודי-גרמני ואחד מחלוצי התנועה למען זכויות להט"ב. בתחילה התמקדה הוועדה בסעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, אשר אסר על יחסים אינטימיים בין גברים. הוועדה סייעה לגברים אשר הועמדו לדין בגין הסעיף, וקיימה הרצאות ציבוריות בנושא. בנוסף, עסקה הוועדה באיסוף חתימות לעצומה הקוראת לביטולו של החוק, שעליה חתמו בין היתר לב טולסטוי, ריינר מריה רילקה, אלברט איינשטיין, הרמן הסה ותומאס מאן. העצומה הוגשה לפרלמנט הגרמני ב-1898, 1922 וב-1925, אך נכשלה ולא זכתה לתמיכת הפרלמנט. הוועדה התפזרה בשנת 1933, לאחר הרס המכון לסקסולוגיה, שממנו פעלה הוועדה, בידי המפלגה הנאצית.

בשנת 1932, הרפובליקה הפולנית השנייה הפכה למדינה הראשונה באירופה שביטלה כליל את האיסור על פעילות הומוסקסואלית. אחריה עשו זאת דנמרק בשנת 1933, איסלנד בשנת 1940, שווייץ בשנת 1942 ושוודיה בשנת 1944. בשנת 1917 ביטלה המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות את חוקי הצאר ובתוך כך ביטלה גם את החוקים נגד יחסים חד-מיניים. עם זאת הדבר לא לווה בשינוי דעות קדומות ביחס לנושא, והוגבל לרוסיה ואוקראינה. בשנת 1933 החזיר יוזף סטלין את החוק הפלילי נגד פעילות הומוסקסואלית.

מדינות שהיו תחת שלטון דיקטטורי במהלך המאה ה-20 הובילו קו עוין ואלים במיוחד נגד אוכלוסיית הלהט"ב. בולטות במיוחד היו גרמניה הנאצית, וספרד תחת שלטונו של פרנסיסקו פרנקו. רדיפת הומוסקסואלים הגיעה לשיא בגרמניה הנאצית, שבה, בהתאם לסעיף 175 לחוק העונשין הגרמני, נשלחו גברים הומוסקסואלים למחנות ריכוז, וזכו ליחס בלתי-אנושי. בחלק ממחנות הריכוז סומנו הומוסקסואלים באמצעות טלאי ורוד בצורת משולש הפוך שנתפר על בגדיהם. הנשים הלסביות בגרמניה הנאצית סבלו אף הן התנכלויות, אך לא נרדפו באופן שיטתי כגברים. גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה יחסי מין הומוסקסואליים נותרו אסורים. ההומוסקסואלים לא הוכרו כנפגעי מלחמה ולא זכו לפיצויים מממשלות גרמניה.

היחס ללהט"בים במדינות מערביות לאחר מלחמת העולם השנייה עריכה

מצב הלהט"בים במדינות מערביות היה טוב יותר אבל רחוק מלהיות סובלני. אחת התקופות העוינות ביותר להומוסקסואלים לאחר מלחמת העולם השנייה היא בהלת הלבנדר בארצות הברית, שהחלה ב-1950 ובה נרדפו הומוסקסואלים (או אנשים שנחשדו ככאלו) כחלק מהמקארתיזם. הקהילה הפסיכיאטרית אז סיווגה את ההומוסקסואליות כחולי נפש ובשל כך השלטונות האמינו כי לברית המועצות יהיה קל לגיסם כגיס חמישי. גם לאחר נפילת המקארתיזם, הומוסקסואלים לא התקבלו כשווים בחברה ובמרבית מדינות ארצות הברית יחסי מין אנאליים בין גברים היו אסורים על פי חוק ("מעשה סדום").

דוגמה ליחס להומואים מאותה תקופה ניתן לראות בסיפורו של אלן טיורינג. טיורינג היה אחד השותפים העיקריים לפיצוח ה"אניגמה" – מכונת הצפנה של הצבא הגרמני – מאמץ שתרם תרומה מכרעת לניצחונן של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. עם זאת בשנת 1952 הוא הורשע בהומוסקסואליות, שהייתה באותן שנים בגדר עבירה בבריטניה. הוא שם קץ לחייו בשנת 1954, שבועיים לפני יום הולדתו ה-42, ככל הנראה בעקבות תופעות הלוואי של טיפול הורמונלי שלו הסכים כתחליף למאסר, בעקבות הרשעתו.

הרעיון של התאמה מגדרית וקיומם של טרנסג'נדרים לא היה מוכר לרוב הציבור עד שהחדשות על כריסטין יורגנסן הגיעו לכותרות ב-1952. היא הייתה האשה הראשונה שהתפרסמה בעקבות ניתוח להתאמה מגדרית שעברה בדנמרק. היא השתמשה במעמדה כסלבריטאית לקדם נראוּת וזכויות לאנשים טרנסג'נדרים. בחייה המקצועיים, היא הופיעה כשחקנית וזמרת, ואף הקליטה מספר שירים. בערך באותו זמן, החלו להתארגן ארגונים ומועדנים למען טרנסג'נדרים בארצות הברית, אך אלו פעלו בצללים, כמו גם בתת-תרבות ההומואים של אותה תקופה. הומופוביה וטרנספוביה ברחבי ארצות הברית בשנות ה-50 וה-60 הייתה הן במערכת החוק, שאיפשרה ענישה על התנהגות שנחשבה כ"סוטה".

מחאה וגאווה עריכה

 
אתר "סטונוול אין" בגריניץ' וילג', מנהטן. ביוני 1969 התרחשו כאן מהומות סטונוול שנחשבות אירוע מכונן בתנועה למען זכויות הלהט"ב בארצות הברית ובעולם

ב-28 ביוני 1969 התרחשו מהומות סטונוול, בגריניץ' וילג' בניו יורק. הייתה זו סדרת עימותים ספונטניים אלימים כלפי משטרת העיר ניו יורק, במחאה על הומופוביה, טרנספוביה ואלימות קבועה ומתמשכת מצידה, כלפי הומואים וטרנסג'נדרים. הבר "סטונוול אין" (Stonewall Inn) נחשב מקום "לא ראוי", אליו נהגו להגיע בעיקר טרנסקסואליות, שנחשבו כנחותות גם בקרב הומוסקסואלים. פשיטה של המשטרה הובילה לפרוץ מהומות אלימות נגד השוטרים. מהומות סטונוול מהוות נקודת ציון בתולדות המאבק לזכויות להט"ב, בארצות הברית ובעולם כולו. המהומות מציינות סיומה של תקופה בה קיבלו לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים את עמדת הממסד והחברה שראתה בהם פרטים עם בעיה אישית, שיש להתבייש בה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהם התקוממו באופן מאורגן כנגד התעמרות שלטונית על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית. על אף שמחאה זו לא היו המחאה הראשונה של הלהט"ב בארצות הברית, היא נחשבת כיום כאירוע המכונן של הקהילה הגאה בארצות הברית וכאחד האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הלהט"ב בעולם.

שנה לאחר המהומות, ב-28 ביוני 1970 ארגנה הפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד את מצעד הגאווה הראשון בניו יורק. מצעדים דומים נערכו באותו זמן גם בשיקגו ובסן פרנסיסקו. ברחבי ערי ארצות הברית ומערב אירופה התרבו מצעדי גאווה לזכר מהומות סטונוול, שנהפכו עם הזמן לאחד המנהגים הקבועים המזוהים ביותר כיום עם תנועות הגאווה. הקהילה המשיכה להתגבש כתוצאה ישירה של תקופת השחרור המיני שליוותה את דור ילדי הפרחים.

הפעיל הלהטב"י פרנק קמני הבין את השינוי היסודי שנגרם עקב מהומות סטונוול. בהפגנות שהשתתף בהכנתם ונערכו חמש שנים קודם לכן בוושינגטון, המסר של המפגינים היה שהם נראים כמו כל אדם אחר, והם יכולים לעבוד בממשלה. באותן הפגנות השתתפו רק 10 אנשים והתקשרות התעלמה מהם. לדבריו עד למהומות סטוול היו 50–60 קבוצות של להטב"ים ברחבי ארצות הברית, שנה לאחר מכן היו לפחות 1,500 קבוצות, שנתיים לאחר מכן היו 2,500 קבוצות.

 
הארווי מילק, אחד היוזמים של רעיון היציאה מהארון - חשיפה עצמית של הזהות המינית או המגדרית בפני אנשים אחרים, במיוחד מול משפחה וחברים קרובים

עוד פעילות גאווה בולטת הייתה יציאה מהארון - חשיפה עצמית של הזהות המינית או המגדרית בפני אנשים אחרים, במיוחד מול משפחה וחברים קרובים. בשנת 1978 נדונה בקליפורניה יוזמת בריגס, שמטרתה הייתה למנוע מהומואים, לסביות, וכל מי שתומך בזכויות להט"ב מלעסוק בהוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה. זה היה הניסיון הראשון מסוגו להגביל זכויות הומואים ולסביות בארצות הברית. הפעילים החברתיים קרייג גוון, ביל קראוזה,[7] הארווי מילק,[8] האנק וילסון וטום אימאנו על מנת להביא לביטול היוזמה. הם תמכו בסלוגן "!Come out! Come out! Wherever you are" (בתרגום חופשי: "צא! צא! היכן שלא תהיה!") הלקוח משיר של פרנק סינטרה ומהווה פרפרזה ליציאה מהארון. במסגרת הקמפיין שזכה לשם "קמפיין מס' 6", עברו פעילים חברתיים הומואים ולסביות מדלת לדלת במחוזות מגוריהם ועסקו בהסברה אודות הנזק החברתי, לטענתם, שיוזמה זו עלולה לגרום.

במצעדי הגאווה בקיץ 1978 בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, השתתפו מאות אלפי אנשים. המארגנים ביקשו מהמשתתפים לשאת שלטים ובהם עיירות המוצא שלהם, ולהציגן למצלמות, כדי להראות כמה רחוק אנשים נדדו כדי להגיע למחוז קסטרו שהיה "מקום מפלט" לאנשי הקהילה הגאה. הארווי מילק נשא במצעד את אחד הנאומים המפורסמים ביותר שלו:

ביום זכרון זה למהומות סטונוול, אני מבקש מאחי ומאחיותי הגאים להתחייב למאבק. עבור עצמם, עבור חירותם ועבור ארצם...לא נזכה בזכויות שלנו אם נשב בשקט בארונות שלנו.. אנחנו יוצאים החוצה כדי להילחם בשקרים, במיתוסים, בעיוותים. אנחנו יוצאים החוצה כדי לספר את האמיתות על הגאים, מפני שאני עייף מהקונספירציה של השתיקה, ולכן אני הולך לדבר על זה. ואני רוצה שאתם תדברו על זה. אתם חייבים לצאת. צאו החוצה אל הוריכם, אל קרובי המשפחה שלכם.

הקמפיין הביא ליציאה מהארון של להט"בים רבים, אשר סיפרו על נטייתם המינים למשפחותיהם, חבריהם וקולגות שלהם. רבים יזמו נאומים במרכזים חברתיים והכנסיות אליהן הם משתייכים ופנו בכתב לעורכי העיתונים המקומיים. מטרת הקמפיין הייתה להראות לציבור כי הומואים ולסביות הם חלק אינטגרלי מהחברה, וכי באוכלוסייה זו נכללים גם מכרים שלהם שעלולים להיפגע מהיוזמה.

פעילות הגאווה הובילה למחאות שונות ולהכרה הולכת ומתרחבת בזכויות להט"ב. אחת הפעולות הנודעות ביותר כנגד סיווג הומוסקסואליות כמחלה נפשית הייתה בשנת 1979 כאשר התעוררו בשוודיה מחאות סביב הסיווג, במסגרת המחאות אקטיביסטים צבאו על המשרדים הראשיים של הוועד המנהל הלאומי לבריאות ורווחה במדינה ודרשו לבטלו. כמה חודשים מאוחר יותר הפכה שוודיה למדינה הראשונה בעולם שהסירה את ההומוסקסואליות מרשימת מחלות הנפש.[9] בשנת 1989 הייתה דנמרק למדינה הראשונה באירופה (ובעולם) שאפשרה אופציית זוגיות רשומה לזוגות חד-מיניים, ובכך השוותה את זכויותיהם האזרחיות לאלה של זוגות נשואים.

הישגים עריכה

השיח הציבורי כלפי הלהט"ב השתנה והפך לאוהד ומקבל, וביחס כלפיהם חלו שינויים חקיקתיים וחברתיים.[10]

שינויים בולטים:

ביקורת עריכה

מרבית הביקורות כלפי גישת ה"גאווה" באה משמרנים המתנגדים לפגיעה במבנה המשפחה המסורתית, ומתפיסות דתיות הרואים בכך חטא. נוסף על כך קיימות ביקורות שלהן שותפים גם להט"ב מוצהרים, בין היתר כלפי הגרנדיוזיות והמסחור של אירועי הגאווה או כנגד התקרבנות של חברי הקהילה אשר מתפתחת במקביל לתנועת הגאווה ויכולה להביאם לעיתים לפעולות אשר פוגעות בלהט"ב כמו ביצוע אאוטינג (חשיפת זהות מינית, זהות מגדרית או נטייה מינית של אחר ללא הסכמתו).

בנוסף קיימת ביקורת אינטלקטואלית על הנחות יסוד המקובלות ב"גאווה", לפיהן מערכת יחסים חד-מינית שקולה לגמרי להטרוסקסואליים כמערכות יחסים זוגיות וכי לא ניתן לשנות זהות מינית להטבי"ת.[10]

אלימות כנגד חברי קהילת הגאווה עריכה

ברחבי העולם מתרחשים ביומיום פעולות אלימות כנגד חברי קהילת הגאווה.[10]

בארצות הברית התרחש בשנת 2016 פיגוע ירי במועדון ה"פולס" באורלנדו שבפלורידה, בו נרצחו 49 איש.[10]

בישראל, במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005, ישי שליסל דקר כמה מהצועדים בסכין, ניסה לרצוח את נושא דגל התערוכה, ואמר לשוטר שהוא "בא לרצוח בשליחות השם",[11] והרצח בברנוער שהיה פיגוע ירי שהתרחש במוצאי שבת, 1 באוגוסט 2009, ממניע לא ידוע.

סמלי תנועת הגאווה עריכה

  ערך מורחב – סמלי להט"ב

הקהילה הגאה ותנועות גאווה רבות נוהגות להשתמש בסמלים ואייקונים על מנת להצהיר על נטיתם המינית ולעודד מחאה כנגד הפליתם. הידוע שביניהם הוא דגל הגאווה אשר עוצב בשנת 1978 על ידי גילברט בייקר לרגל חגיגות ה-Gay Freedom בסן פרנסיסקו. הדגל מורכב מפסים בצבעי הקשת, מאדום ועד סגול, ומתאר את השונות והמגוון בקהילת הלהט"ב. הדגל המקורי הכיל 8 צבעים אך עם הזמן הוא עבר מספר שינויים וכיום הוא מכיל שישה פסים.

סמלים מוכרים נוספים הם סמל הטרנסג'נדריוּת אשר מהווה וירציה לסמלים הביולוגים של זכר ונקבה והלבריס (גרזן קרב דו-ראשי) שעל פי המיתולוגיה היונית שימש את האמזונות ועל כן מהווה סמל לסבי ופמיניסטי נפוץ.

  •  
    דגלי גאווה מתנוססים בוונקובר ברחוב דייווי, לב הרובע הגאה בעיר
  •  
    סמל הטרנסג'נדריוּת המייצג את השילוב בין המגדרים
  •  
    לבריס, סמל פמיניסטי לסבי שמייצג כוח ועצמאות

גאווה בישראל עריכה

  ערך מורחב – זכויות להט"ב בישראל

ב-1968 ייסד אמיר שרון את המועדון הראשון להומואים ולסביות, בדירה פרטית בתל אביב. בסוף שנות ה-60 הוקמו הברים המיועדים להומואים בלבד ביפו ואחר כך בלונדון מיניסטור, תחילה בסודיות ולמוזמנים בלבד.

בשנת 1974 התקיים "מצעד המסכות" ביוזמת סיוון מלכיאור, שהתראיין בפנים חשופות. 20 גברים ואישה אחת הסתובבו בכיכר מלכי ישראל עם מסכות ודרשו זכויות ללהט"ב. ב־1975 הוקמה "האגודה" ("האגודה לשמירת זכויות הפרט") ארגון הלהט"ב הראשון בישראל. בראש הוועד המייסד עמד יעקב פזי. ב-1977 התקיים אירוע הגאווה הראשון בישראל: "העליזיאדה", ביום השנה השני להקמת האגודה. בשנת 1988 ביטלה הכנסת האחת עשרה את החוק האוסר משכב זכר.

ב־1993 הוקמה תת-ועדה בכנסת לקידום זכויות הומואים ולסביות בראשות ח"כ יעל דיין. באותה שנה התקיים האירוע הראשון לציון יום הגאווה בגינת שינקין בתל אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. בשנת 1998 התקיים מצעד הגאווה הראשון בתל אביב, במתכונת הידועה כיום. באותה שנה זכתה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, וכיכר רבין התמלאה באלפי חוגגים מקהילת הלהט"ב. כמו כן התקיימו אירועי ויגסטוק, התפרעויות כנגד כוחות המשטרה שניסו לפזר את העצרת תוך כדי לבישת כפפות גומי.

החל משנת 2002 החל מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. לראשונה נפגש בלשכתו ראש הממשלה מכהן, אריאל שרון, עם נציגי הקהילה. כמו כן הוקם "נוער גאה" במסגרת "האגודה" והחל לפעול בתל אביב "בית דרור", בית מחסה לנוער להט"ב. בשנת 2012 התקיימו לראשונה מצעדי גאווה גם בערים נוספות אחרות: חדרה, פתח תקווה, רעננה והרצליה. בשנת 2017 נערך מצעד הגאווה הראשון בבאר שבע בהשתתפותם של כ-4000 צועדים.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Gay and Lesbian History Month" "(PDF). www.bates.ctc.edu. Archived from the original (PDF) on August 8, 2007
  2. ^ חוקי חמורבי בויקי-טקסט
  3. ^ מהר"ל מפראג, באר הגולה - כרך שני, חלק שישי, מהדורה בעריכת יהושע דוד הרטמן, מכון ירושלים, תשס"ג, באתר היברובוקס
  4. ^ מהר"ל מפראג, חדושי אגדות - כרך רביעי, מסכת חולין, ירושלים, תשכ"ד, באתר היברובוקס
  5. ^ Farah Naz Khan, A History of Transgender Health Care, Scientific American Blog Network (באנגלית)
  6. ^ Robles, R, Fresán, A, Vega‐Ramírez, H et al. Removing transgender identity from the classification of mental disorders: a Mexican field study for ICD‐11., Lancet Psychiatry 2016; 3: 850‐ 9.
  7. ^ Milk Memorial March Brings Out Hundreds
  8. ^ McKinley, Jesse (1 בנובמבר 2008). "Back to the Ramparts in California". NYT. נבדק ב-2008-12-07. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ Jag känner mig lite homosexuell idag, quistbergh.se (בשוודית)
  10. ^ 1 2 3 4 ניר מנוסי, ‏"לאהוב את השונה", השילוח, גיליון 1, אוקטובר 2016
  11. ^ הכרעת הדין; פסק הדין בערעור;
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גאווה_(להט%22ב)&oldid=38078847"