מארי אנטואנט
מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה (בגרמנית: Maria Antonia Josepha Johanna), הידועה גם בשם מארי אנטואנט (בצרפתית: Marie Antoinette; 2 בנובמבר 1755 – 16 באוקטובר 1793), הייתה ארכידוכסית אוסטריה, מלכת צרפת האחרונה לפני המהפכה הצרפתית ואשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה.
 | |||||||
| מארי אנטואנט. פורטרט שציירה אליזבט ויז'ה-לה ברן בשנת 1783 | |||||||
| לידה |
2 בנובמבר 1755 הופבורג, וינה, ארכידוכסות אוסטריה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
16 באוקטובר 1793 (בגיל 37) פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||||||
| שם מלא | מריה אנטוניה יוזפה יוהאנה ארכידוכסית אוסטריה לבית הבסבורג לורן, מלכת צרפת | ||||||
| שם לידה |
Maria Antonia Josepha Johanna  | ||||||
| מדינה |
 ממלכת צרפת | ||||||
| מקום קבורה |
 בזיליקת סן-דני, פריז | ||||||
| דת | נצרות קתולית | ||||||
| בן זוג | לואי השישה עשר, מלך צרפת | ||||||
| שושלת בית הבסבורג-לורן | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
|
מסדר צלב הכוכב | |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
_-_01.jpg)
מארי אנטואנט הייתה בתם של הקיסרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (פרנץ מלורן). ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא הוצאה להורג באמצעות עריפת ראש בגיליוטינה, תשעה חודשים לאחר הוצאתו להורג של בעלה.
היא זכורה באמרה המיוחסת לה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות", שהציגה אותה כשליטה מפונקת ומנותקת מהעם, אולם מעולם לא נאמרה על ידה. למעשה מדובר בייחוס שגוי שכן משפט זה נכתב על ידי ז'אן-ז'אק רוסו בספרו "הווידויים", ופורסם ב-1767 כאשר מארי אנטואנט חייתה כנסיכה צעירה באוסטריה ולא יועדה עדיין להיות מלכת צרפת.
ילדותה ונעוריה
עריכהמארי אנטואנט נולדה בשם מאריה אנטוניה יוזפה יוהנה לבית הבסבורג-לורן ב-2 בנובמבר 1755 בארמון הופבורג בווינה, בתם של הקיסרית מריה תרזה ופרנץ הראשון. בנוסף להיות פרנץ קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הוא היה גם דוכס לורן בשנים 1729–1737, והיו לו קשרים ענפים עם אצולת צרפת. הוא דיבר צרפתית וסירב ללמוד גרמנית גם לאחר נישואיו. בהתאם הייתה גם מארי אנטואנט דוברת צרפתית מבית, אך עם מבטא גרמני.[1] סבה של מארי-אנטואנט מצד אימה היה קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. חוקי האימפריה לא איפשרו לנשים לרשת את תפקיד הקיסר, אך עם עלייתו לשלטון, הוא דאג לכך שתתקבל "הסנקציה הפרגמטית של 1713", צו שאיפשר לבתו לרשת את מקומו כראש בית הבסבורג וכשליטה של כל היחידות המדיניות שבראשותו,[א]. צו זה והצלחתה היחסית של מריה תרזה במלחמת הירושה האוסטרית אפשרו לה לבסס את סמכויותיה, לשלוט בענייני בית המלוכה והמדינה, ולא למסור את סמכויותיה לבעלה או לבנה.[2]
כחלק ממדיניותה, השיאה מריה תרזה את ילדיה לצורך יצירתן של בריתות מדיניות. מדיניות זו הונהגה על ידי שליטי בית הבסבורג במשך מאות שנים.[ב] מאריה אנטוניה הייתה הצאצא ה-15 של מריה תרזה ופרנץ הראשון – לפניה נולדו להם ארבעה בנים ועשר בנות – ובעת לידתה היא לא הייתה מיועדת לתפקיד משמעותי במארג הבריתות שטוותה אימה. רק בהמשך, כשנפטרו לואי, דוכס בורגונדיה (אנ') ב-1761 ואביו, לואי, דופן צרפת ב-1765, התברר כי היא עתידה להינשא ליורש העצר הצרפתי.[4]
ציורים מתקופת ילדותה, שהוזמנו על ידי אימה, מראים אותה עוסקת באמנות, מלאכות סריגה ובנגינה בנבל,[5] אך מעט ידוע על ילדותה של מאריה אנטוניה. המקור שנחשב לאמין ביותר לגבי חינוכה וחייה לפני נישואיה הוא המכתבים של אבה דה ורמון (Abbé de Vermond), השגריר האוסטרי בוורסאי, שנשלח, כשהיא הייתה בת 13, להשלים את חינוכה לפני נישואיה. ורמון הביע זעזוע ממצב חינוכה והשכלתה. הוא העיר שחינוכה החל למעשה רק בגיל 12, שהיא מדברת צרפתית אבל לא מצליחה לכתוב. הוא חשב שהיא אינטליגנטית, אך עצלנית וקלת דעת. ייתכן שמצב חינוכה של מאריה אנטוניה נבע מכך שאימה לא חשבה שלנישואיה, ולאלה של אחותה הקרובה אליה בגיל, מריה קרולינה, תהיה משמעות רבה. חינוכן הופקד בידי אומנת, הרוזנת פון ברנדייס, שלא קיבלה הנחיות ברורות מעבר לצורך ברכישת נימוסים המתאימים לבית האצולה.[5]
לאחר שהוחלט להשיא את מאריה אנטוניה לדופן, נעשו מאמצים להכינה בזריזות לתפקיד. שיעוריו של ורמון התמקדו בלימודי שפות, היסטוריה וספרות. ורמון האמין שהיא לא הורגלה לחשוב ולהתרכז, ולכן המידע נמסר בצורה של שיעורים קצרים על חייהם של אישים בהיסטוריה. ורמון הורה לה גם להקדיש את הבקרים לקריאה, אך התלונן שהתלמידה מביעה שעמום מפעילות זו.[7] צד נוסף של ההכנות עסק במראה של הכלה המיועדת. ורמון ומריה תרזה לא החשיבו אותה ליפה במיוחד, אך יפה מספיק.[8] הצרפתים מצדם הבהירו שהמראה של הכלה המיועדת יהווה שיקול מכריע בהסכמתם לשידוך. הדוכס דה שואזל (אנ'), שתמך בשידוך, העביר מסרים בעניין ופיקח על תהליך התאמת המראה של הכלה המיועדת. מריה תרזה לקחה משימה זו ברצינות והשקיעה כ-400,000 ליברה במלתחה חדשה שתתאים לאופנה בוורסאי.[ג] הכלה עברה גם טיפול ליישור שיניה, שבוצעו על ידי רופא צרפתי, נמשכו שלושה חודשים ונעשו ללא הרדמה. תסרוקתה שונתה גם כן, על ידי מעצבת השיער של מלכת צרפת שנשלחה לווינה, כדי לפצות על מה שנציגי צרפת ראו כנקודות התקרחות ומצח גבוה מדי. צייר הדיוקנאות, ז'וזף דוקרו (אנ') נשלח כדי לצייר דיוקן של מארי אנטואנט, על מנת לקבל את אישורו של לואי ה-15, והתוצאה השביעה את רצון הצרפתים.[10]
מסע הנישואים
עריכהחוזה הנישואים בין מאריה אנטוניה לדופן, לואי אוגוסט, דוכס ברי נחתם בווינה ב-4 באפריל 1770. החוזה כלל נדוניה מבית הבסבורג בסך 200,000 פלורין בנוסף לתכשיטים בערך זהה. לואי ה-15 התחייב להקצאה שנתית לכלה בסך 20,000 אקי (אנ'). החוזה עסק רק בהסדרים פיננסים ולא הבטיח לכלה דבר מבחינת יכולתה לשמור על מנהגיה הדתיים ומנהגי החצר בווינה.[11] גישה זו תאמה לרצונה של מריה תרזה שמאריה אנטוניה תשתלב לחלוטין בחצר ורסאי ותימנע מלהתבלט. טקס הנישואין נערך בווינה, ללא נוכחות החתן, ב-19 באפריל.[12]
לאחר הטקס הרשמי בווינה, יצאו מאריה אנטוניה ופמלייתה לכיוון מעבר הגבול עם צרפת. המסע לוורסאי נמשך מספר שבועות ובמהלכו נערכו טקסים רבים לכבוד המאורע. בפרייבורג קיבלה מאריה אנוטוניה מכתב מאימה שכותרתו "הוראות לקריאה בכל חודש" ואשר את כלל את ההוראה "אל תעשי שום דבר יוצא מגדר הרגיל... להפך, עלייך להיענות באופן אבסולוטי למה שנהוג בחצר המלוכה".[13] הפמלייה הגיעה לגבול צרפת ב-7 במאי 1770. בחצותה את הריין נערך טקס בבית עץ מאולתר על "אי השיבולים" (צר') בין קל (אנ') לשטרסבורג, שבמהלכו הוסרו באופן סמלי כל הסממנים הקושרים אותה לעברה האוסטרי. על אף שמלבושיה וחפציה יוצרו ברובם בפריז, כללי הטקס חייבו את הפשטתה ממלבושיה בפומבי. היא נאלצה, בנוסף, להיפרד מבני לווייתה מבית[ד] ושם קיבלה גם את שמה הצרפתי.[13]
לכניסתה של מארי אנטואנט לצרפת דרך אלזס הייתה משמעות סמלית, שכן האזור שהיה (ונותר עד המאה ה-20) במחלוקת בין בית המלוכה האוסטרי לבין צרפת. בית המלוכה הצרפתי התאמץ לייצר את הרושם שהאירוע אינו מסמן רק את הנישואים, אלא עידן חדש של שיתוף פעולה צרפתי-אוסטרי. בשטרסבורג, לואי-רנה דה רואן נשא בשם דודו (אנ'), הארכיבישוף, נאום שבו הוא שיבח את מריה תרזה ותיאר את האירוע כהזדמנות לידידות וברית חדשה בין הישויות המדיניות, זאת על אף שמשפחת רואן התנגדה למהלך. החגיגות בעיר לוו במוטיבים אלזסים, וזאת על מנת לטשטש את היריבות בין צרפת ואוסטריה וכן כדי להדגים את השלטון המיטיב כביכול של הצרפתים באזור.[15] קיימות עדויות לכך שמארי אנטואנט עצמה ביקשה לבסס את זהותה הצרפתית החדשה וביקשה מבני שיחה, גם דוברי הגרמנית שביניהם, לפנות אליה בצרפתית בלבד.[ה]
משטרסבורג המשיכה מארי אנטואנט לכיוון ורסאי. היא ובעלה, הדופן, נפגשו לראשונה ביער קומפיין והגיעו לוורסאי ב-16 במאי,[12] שם המשיכו החגיגות במשך תשעה ימים. מארי אנטואנט קיבלה מהנוכחים מחמאות על הופעתה במרכז האירועים. השגריר האוסטרי בצרפת, הרוזן מרסי-ארז'נטו (אנ'), שלח דיווחים סודיים למריה תרזה, בהם הוא הביע שביעות רצון מהשתלבותה של מארי אנטאנט ומיכולתה להקסים את הסובבים.[17] חגיגות עממיות נערכו ברחבי צרפת. מופע זיקוקים בכיכר לואי ה-15 (כיום כיכר הקונקורד) גרם למנוסת בהלה שעל פי אומדן רשמי נהרגו בו כ-130 אנשים. הטרגדיה לא העיבה מאוד על החגיגות, ומארי אנטואנט ובעלה תרמו כל אחד את קצבתם החודשית, כנדבה למשפחות הקורבנות.[18]
דופין (1770–1774)
עריכהכאשתו של יורש העצר, הדופן, תוארה של מארי אנטואנט עד מותו של לואי ה-15 היה "דופין" (Dauphine). על אף קבלת הפנים החמה, היא הגיעה לצרפת בתקופה קשה לממלכה מבחינה כלכלית ומדינית, שבמקרים רבים התבטאה בביקורת קשה כלפי בית המלוכה, ובהדרגה ההתלהבות הראשונית פינתה את מקומה לביקורת. ניקולה בודו (צר'), שכתב תיעוד של החיים בפריז באותה תקופה, תיאר כיצד עד 1774 החל הציבור הפריזאי לבחון את הדופין בעין שלילית וחשדנית.[19] עם זאת, היחס העוין למארי אנטואנט התפתח בעיקר לאחר שהייתה למלכה, ובשנותיה הראשונות היא זכתה לאהדה יחסית בציבור הרחב.[20]
בתוך האצולה, בעוד שהנרטיב הרשמי תיאר את ברית הנישואין כשחר של יום חדש ביחסים בין צרפת ואוסטריה, היה קיים פלג משמעותי של אישים שהתנגדו לברית זו ולכן גם התייחס בחשדנות למארי אנטואנט. יחסם של בני האצולה לדופין הושפע גם מסנטימנט זה וגם מאינטריגות בין-אישיות ומעימותים על כוח בתוך חצר המלך. ב-1771, הפלג האנטי-אוסטרי (שכונה "המפלגה הצרפתית"), בעיקר זה שבהובלת מאדאם דו בארי, הביא למפלתו והגלייתו של הדוכס דה שואזל, מאדריכלי הברית עם אוסטריה ומתומכיה הבולטים של מארי אנטואנט. עם זאת, פלג זה היה בעצמו מפולג בין תומכיה של מאדאם דו בארי לבין שונאיה, בראשם שלוש הבנות של לואי ה-15, סופי, ויקטואר ואדלייד. שלוש בנותיו של המלך, שכונו "הגברות" (Mesdames) וזוהו עם "ההדוקים" (Parti dévot),[ו] היו חשדניות כלפי אוסטריה ואדוקות מבחינה דתית, והן ראו את מאדאם דו בארי, קורטיזנה שהייתה לפילגשו של המלך, ככתם על משפחתם.[22] עד 1772 הן התייחסו למארי אנטואנט בכבוד, שכן הן ראו בה כלי במלחמתם בפילגש וחפצו בקרבתו של הדופן. מריה תרזה ייעצה לבתה, באמצעות השגריר דה מרסי, לצדד בבנותיו של המלך. בהתאם, מארי אנטואנט סירבה להכיר בדו בארי, דבר שפגע במלך והעצים את ההתנגדות לה בחלקים מהחצר.[ז] לבסוף, כשנערך משא ומתן בין צרפת לאוסטריה לגבי חלוקת פולין, הפעילה מריה תרזה לחץ על בתה ליזום פיוס עם דו בארי, וב-1772 נאלצה הדופין לפנות לפילגש כאמצעי להפשרת היחסים.[24]
כאשתו של יורש העצר תפקידה הראשון במעלה של מארי אנטואנט היה ללדת לו ילדים. מימוש תפקיד זה היה בעייתי כיוון שבשנתיים הראשונות לאחר נישואיהם, הדופן לא הראה עניין ביחסי מין. בעיה זו הייתה עניין פומבי וידוע בחצר ורסאי ובווינה, והוא עורר חשש בקרב שליחיה של מריה תרזה, שהנישואים עלולים להתבטל, שכן על פי כללי הכנסייה הקתולית ניתן היה לבטל בקלות נישואים שלא מומשו במלואם.[25] מארי אנטואנט פיתחה בשנים אלה תחביבים שלא היו מקובלים בקרב נשים במעמדה בצרפת, ציד ורכיבה, דבר שגם כן עורר חששות אצל אימה ושליחיה. דיוקנאות שלה משנים אלה מראים אותה בלבוש המתאים לרכיבה, שנחשב לגברי. עם זאת, התחביבים החדשים סייעו לה להתחבב על המלך ועל בעלה. באוקטובר 1772 הודיע הזוג למלך שהם החלו לנסות לממש את נישואיהם, דבר שנידון גם במכתבים בין מארי אנטואנט לבין מריה תרזה, וביולי 1773 הם שבו למלך כדי להודיע שהנישואים מומשו. המלך הכריז על מארי אנטואנט כבתו, והמידע לגבי חיי האישות של הזוג שיפר את מעמדה בחצר. באותו הזמן, החל לדעוך מעמדה של דו בארי, דבר שסייע לה גם כן.[26][27]
ביוני 1773 יצאו הדופן ומארי אנטואנט לביקורם הרשמי הראשון בפריז. ביקור זה, שבמהלכו נפגשה מארי אנטואנט לראשונה פנים אל פנים עם אנשי העם בצרפת, וקבלת הפנים הנלהבת של ההמון בעיר מראים על האהדה שלה זכתה הדופין באותה תקופה. הזוג נע בתהלוכה ברחבי העיר, השתתף במיסה בקתדרלת נוטרדאם, שמע דרשה בסורבון והופיע בפני קהל של עשרות אלפי אנשים ממרפסת ארמון טווילרי. ההמונים, שהיו ביקורתיים כלפי בית המלוכה ועסוקים ברכילות לגבי יחסיו של המלך עם פילגשו, התייחסו לדופין כתקווה לעתיד חדש. מארי אנטואנט דיווחה על הסיור במכתב לאימה, בו היא התפעלה מ"האהבה וההתלהבות של האנשים העניים, שהיו נרגשים מהופעתנו".[28][27]
חייה של מארי אנטואנט בארמון ורסאי, כמו של אחרים בארמון, טקסי דת והרצאות מוסר היו חלק קבוע בשגרת היום. אבה ורמון, ששימש כמחנך בזמן הכנותיה לנישואים, המשיך ללוות את הדופין בוורסאי. בתכתובת בינו לבין הקיסרית מריה תרזה, הוא דיווח לאם על התנהגותה והתקדמותה המוסרית של הבת, ומכתביו היו לעיתים קרובות ביקורתיים. הקיסרית מצדה שלחה עצות ומכתבים, לעיתים קרובות נוזפים, לבתה. כמו קודמותיה, היה מצופה ממארי אנטואנט להיענות לבקשות לצדקה ולתרום כסף לנזקקים. שלא כנהוג בחצר המלוכה, תרומותיה היו לעיתים מכוונות למוסדות או משפחות ספציפיות. מחוות אלה, כגון תרומתה לנפגעי השריפה בבית החולים אוטל-דייה ב-1773, קיבלו תשומת לב ציבורית, ובתכתובת עם אימה היא הביעה דאגה מכך שמידע על תרומותיה פורסם בציבור.[29] מקורות ראשוניים ומחקריים על חייה של מארי אנטואנט שונים זה מזה במידת הדגש שהם שמים על פעילות הצדקה שלה כדופין וכמלכה. כך למשל, זכרונותיה של הנרייטה קמפן (אנ'),[30] ששימשה כבת לוויה של מארי אנטואנט לאורך רוב זמנה בצרפת, מדגישים הבט זה ומעלים על נס מחוות של צדקה. אולם, ממואר זה נכתב בתקופת הרסטורציה הצרפתית מתוך שאיפה לרהביליטציה של המלוכה ולשיקום מעמדן של מארי אנטואנט ושל קמפן עצמה,[31] ומידת האמינות שלו אינה מוסכמת על כלל ההיסטוריונים.[32] לפי הביוגרף הבריטי וינסנט קרונין, אנטואנט ולואי הקדישו שניהם כספים רבים לצדקה ותמיכה בעניים. לדוגמה, הם אימצו ומימנו את חינוכם בוורסאי של חמישה ילדים ממשפחות נזקקות, ביניהם ארמן גנייה (אנ'), יתום ממשפחה כפרית.[33]
ההשערות שעלו במחקרים עדכניים מסתמכים על עדויות בגין המימון שהוקצה לתעמולת המהפכה על ידי מקורבים למלך ולמלכה, על מנת למוטט את שלטונם שסיכן את מעמד האצולה וההטבות הכלכליות שנהנו מהם במטרה להמליך תחתיהם שלטון שיאפשר את המשך חיי המותרות בוורסאי. עם זאת, ההתנגשות בין שלושת המעמדות בצרפת, ערש המהפכה, הובילה לשלטון טרור רצחני וסאדיסטי, במהלכו נרצחו המונים, הושמדו יצירות אומנות, מבנים ומסמכים. הכאוס הוביל לכתיבת ההיסטוריה מחדש ותדמית השלטון המלוכני השתנה לאורך תקופת מלחמות נפוליאון, חזרתה של המלוכה עם לואי ה-18 והגלות השנייה של משפחת המלוכה. השחרת דמותם של המלך והמלכה, הצדקת הוצאתם להורג, רצח יורשים פוטנציאלים והאדרת המהפיכה הצרפתית שירתו את מעבר צרפת ממלוכה לרפובליקה, וההיסטוריה נכתבה בהתאם.
מהכתרתה למלכה עד פרוץ המהפכה (1774–1789)
עריכהבסוף אפריל 1774 החל המלך לואי ה-15 להרגיש ברע. במהרה התברר כי הוא נדבק באבעבועות שחורות. הדופין לא הורשה לבקר את סבו לפני מותו מחשש שיידבק, ואף שמארי אנטואנט כבר חלתה בעבר באבעבועות ולא הייתה בסכנת הידבקות, היא סירבה לבקרו. ישנן מספר גרסאות לגבי האופן בו הם קיבלו את הידיעה על מות המלך, ב-10 במאי 1774.[34] על אף שהכתרתו הרשמית של לואי ה-16 התקיימה יותר משנה לאחר מכן, ב-11 ביוני 1775, הוא היה למלך צרפת מיד עם מותו של סבו, וכך גם מארי אנטואנט הייתה למלכה. שעתיים לאחר מותו של המלך הם יצאו, יחד עם חברי משפחה נוספים, לשאטו דה שואזי (אנ'), מחשש שארמון ורסאי נגוע במגפה. המלכה נשארה בשאטו, מדרום לפריז, במשך חצי השנה לאחר מכן, והיא לא השתתפה בהחלטות הפוליטיות המשמעותיות שהתקבלו באותה תקופה.[35] אחת ההחלטות הראשונות של המלך החדש הייתה להקצות את הטריאנון הקטן וגניו לשימושה של מארי אנטואנט.
ניסיונות התערבות בפוליטיקה הפנימית (1774–1776)
עריכההכללים בבית המלוכה הצרפתי לא הקנו למלכה תפקיד פוליטי רשמי, ועל פי הנהוג בטקס ההכתרה הוכתר המלך בלבד, ללא מענק סמכות כלשהי לאשתו.[ח] במאה השנים לפני הכתרתו של לואי ה-16 למלכות היה תפקיד מועט מאוד, אם בכלל, בעניינים פוליטיים; לפילגשים של לואי ה-15, מאדאם דה פומפדור ומאדאם דו בארי היה תפקיד לא רשמי, אך ברור יותר מזה של המלכה, בניהול ענייני הממלכה, שנסמך על קרבתן למלך. לואי ה-16, שהיה ביקורתי כלפי ההתערבות של פילגשים בענייני הממלכה בתקופת מלוכת קודמו, הכריז כי אין לו כוונה לאפשר לנשים להשפיע באופן כלשהו על עניינים מדיניים. מארי אנטואנט הייתה מודעת לכך: במכתב לאחיה היא כתבה כי היא ניסתה מספר פעמים להעלות את הנושא של אישים עם השקפת עולם אנטי-אוסטרית בסביבתו, אך המלך לא הסכים לדבר איתה על נושא זה.[37] עם זאת, גישתו של המלך כוונה בעיקר לענייני החוץ של הממלכה, והשגריר האוסטרי בוורסאי, הרוזן מרסי-ארז'נטו, סבר שהמלכה תוכל לבסס את עצמה כדמות בעלת השפעה בענייני פנים. לעמדה זו לא היו שותפים הקיסרית מריה תרזה ובנה, הקיסר יוזף השני, שחששו שהתערבות של מארי אנטואנט בענייני הפנים של צרפת ובמינויים למשרות בחצר המלך תזיק לשאיפותיהם המדיניות. מארי אנטואנט פעלה בניגוד לעצתם, ושאפה להשפיע על מינויים שונים, בעיקר כדי לסלק אישים שפגעו בה בזמנה כדופין. שאיפות אלה הציבו אותה בתחרות עם זא'ן-פרדריק פליפו, הרוזן ממורפה, על תשומת הלב של המלך.[38]
אחת ההתערבויות הראשונות של המלכה בפוליטיקה הצרפתית הייתה בנוגע למעמדו של דוכס אגיון. בתקופת שלטונו של לואי ה-15, אגיון היה מאנשי שלומה של מאדאם דו בארי, אויבתה של המלכה, שסולקה בינתיים מכל עמדת השפעה. הוא שימש כשר חוץ ושר המלחמה, אך עם עליית לואי ה-16 לשלטון התפטר מתפקידים אלה, מתוך הבנה שהמלך החדש צפוי להחליפו. עם זאת, לאחר התפטרותו הוא היה מעורב בעקיפין ב"פרשת גין" (affaire de Guînes), תביעה משפטית בין שני אריסטוקרטים. מארי אנטואנט התערבה בתביעה זו לטובת רוזן גין (צר'), והיא שכנעה את המלך לאפשר חשיפת מכתבים של דוכס אגיון, שגין האמין שיש בהם תמיכה לעמדתו. בנוסף, היא האמינה שדוכס אגיון אחראי להפצת פמפלטים שתקפו אותה בטענה שהיא מנהלת אורח חיים הדוניסטי. הרוזן גין זכה במשפט, אך מארי אנטואנט לא הסתפקה בכך ופעלה לסילוקו של דוכס אגיון מפריז. במכתב לחברהּ, הרוזן רוזנברג, כתבה המלכה שסילוקו של דוכס אגיון נעשה ביוזמתה, כיוון שהוא הפיץ עליה שמועות זדוניות ועורר את זעמה בפרשת גין. על אף שהדוכס לא היה פופולרי, סילוקו כאמצעי לספק את רצונה של המלכה עורר מחאה בציבור. אחיה של מארי אנטואנט, הקיסר יוזף השני, כתב לה מכתב זועם, שגינה את התערבותה.[39]
מטרה מרכזית של מארי אנטואנט בשנותיה הראשונות כמלכה הייתה השבתו של דוכס שואזל לחצר המלוכה. במכתב לרוזן רוזנברג היא תיארה את ניסיונה להשתמש בעורמה כדי להביא למפגש בינה לבין שואזל. רוזנברג הראה את המכתב למריה תרזה, שזעמה על הסגנון של בתה ואמרה כי פעולותיה והתבטאותה מאשרים את חששה שהיא לא תצליח לשמור על מעמדה. על אף שבראשית דרכה בצרפת שואזל נחשב למקור חשוב לתמיכה, פעולותיה של מארי אנטואנט בעניינו לאחר עליית לואי ה-16 היו בניגוד לעצתם של בני משפחתה באוסטריה, והם אף ראו את חזרתו האפשרית לעמדת כוח כמכשול לשאיפותיהם המדיניות. בסופו של דבר, לא הצליחה המלכה להביא לחזרתו של שואזל: בעת הכתרתו הרשמית משך המלך את ידו משואזל והסית את פניו. שואזל, שהבין את משמעות הפעולה הסמלית, עזב את ורסאי לאחוזתו בעמק הלואר.[40] למרות כישלון זה ניסתה המלכה להתערב בעוד מספר מינויים, בניסיון להביא למינויים של אישים שהיו מזוהים קודם לכן עם שואזל. ניסיונות אלה להתערב בפוליטיקה הפנימית של החצר פסקו ב-1776. היא התנגדה ל"ששת הצווים" של שר האוצר החדש אן רובר ז'אק טורגו, אך פעולותיה בנושא לא היו הסיבה המרכזית לפיטוריו ב-1776. לאחר מפלתו של טורגו, התחזק מעמדו של הרוזן ממורפה, ויכולת ההשפעה של מארי אנטואנט ירדה.[41]
שינויים בסגנון החצר ודעיכה בפופולריות
עריכה
בתקופתם של מלכי צרפת הקודמים, חייה של המלכה נסובו בעיקר סביב ענייני משפחה שלווים, תפילות וטקסים דתיים. בעוד שהציפייה מהמלכּוֹת בעבר הייתה להוות דוגמה אישית, אך פומבית, לחיים מוסריים, פילגשיהם של המלכים נהננו מהקצאה נדיבה של כספים, שבהם הם השתמשו כדי להתהדר באביזרי אופנה ותכשיטים שהפגינו את זוהרן והשפעתן.[42] בשיטה זו היה יתרון מסוים למלכה, כיוון שהזעם הציבורי על הבזבזנות של חצר המלוכה והשמועות לגבי התנהגות בלתי-מוסרית בחצר ורסאי הופנה בעיקר כלפי הפילגשים ולא כלפיהן. כך, בתקופתו של לואי ה-15 הצטיירה אשתו, מריה לשצ'ינסקה כמופת לשמירה על הנימוסים המלכותיים וכללי הדת, בעוד שפילגשיו, מאדאם דה פומפדור ומאדאם דו בארי, היו בעיני הציבור לסמל לריקבון מוסרי של בית המלוכה. ללואי ה-16 לא היו פילגשים; הוא אפשר למלכה לערוך בוורסאי מסיבות זוהרות ובזבזניות, שבהן היא התבלטה כאייקון אופנה, ואף השתתף במסיבות אלה בעצמו.[43] במקביל הרחיקה מארי אנטואנט נשים שייצגו שמרנות דתית, כגון אן דה נואיי (אנ') ואחיותיו של המלך.[44] בנוסף, בעוד שביקורים של המלכה בפריז היו בעבר מחזה נדיר, המלכה החדשה ביקרה בעיר בתכיפות ומשכה את תשומת הלב של ההמונים.[45]
הסגנון החדש שהובילה מארי אנטואנט התקבל בתחילה בהתלהבות: היא הייתה למודל לחיקוי בכל הקשור לאופנה ורבים אף ראו בהתבלטותה סימן לחידוש זוהרה של המלוכה לאחר האכזבה מתקופת מלכותו של לואי ה-15.[45] עם זאת, במהרה החלה להופיע גם ביקורת. קריקטורות של נשים אריסטוקרטיות עם תספורת פוף (אנ') לעגו לאופנה שהכתיבה המלכה. הביקורת התייחסה גם לבזבזנותה. ב-1774 הייתה הממלכה במצב פיננסי קשה, ונטל המיסים שהוחמר נפל בעיקר על בני המעמד השלישי, שלא השתייכו לאצולה או לכמורה. המצב הוחמר בחורף 1774–1775, שהיה קשה והוביל למחסור בדגנים, לרעב ולהפגנות שכונו "מלחמת הקמח" (צר'). על רקע זה גברה הביקורת על הסגנון של המלכה, שנפתס כראוותני ושמימונו חרג מהתקציב של המלכה: על אף שמארי אנטואנט קיבלה קיצבה שנתית של 150,000 ליברה, עד 1776 היא צברה חוב של 500,000 ליברה.[46] המלך עצמו ביקש מהמלכה לעדן את סגנונה, ומריה תרזה שלחה לה מכתבים בהם היא הזהירה אותה מהתנהגות זו וביקרה את הופעתה; ב-1777, כשהגיע הקיסר יוזף השני לביקור בוורסאי, אחת ממשימותיו הייתה למתן את התלהבותה של אחותו מאופנה ראוותנית, אך המלכה לא נשמעה לעצות של בני משפחתה. באופן גובר, חידושי האופנה של המלכה גררו ביקורת והשוואה לפילגשיו של לואי ה-15, ופמפלטים שהופצו בעיר האשימו אותה לא רק בבזבזנות ובהשחתת המידות של חצר המלוכה, אלא גם בהשחתתן המוסרית של נשות צרפת כולן, במיוחד העשירות שבהן.[47]
שינוי נוסף שהנהיגה המלכה נגע להתנהלות של הטריאנון הקטן, הארמון ששימש בעבר את הפילגשים של לואי ה-15 והוענק כעת למלכה. מארי אנטואנט פעלה לעצב את הארמון בדמותה, וההתנהלות בו לא דמתה לזו שבארמון ורסאי. ארמון ורסאי היה פתוח לציבור; אנשי פריז התרגלו בתקופות קודמות לכך שניתן להגיע בסופי שבוע לארמון ולצפות במלכה ובפמלייתה, כאילו היו חייהם האישיים של הזוג המלכותי חלון ראווה. בנוסף, קבלת האורחים לאנשי האריסטוקרטיה הייתה תלויה במידה מסוימת ברצונו של המלך, אך כללים נוקשים הקשורים להיררכיה בין אנשי אצולה שונים הכתיבו גם כן את הגישה לארמון. בניגוד לכך, המלכה הפכה את הטריאנון הקטן לאזור בשליטתה האישית – לציבור לא הייתה גישה, כך שהתאפשרה לה יותר פרטיות, וקבלת האורחים הייתה תלויה לחלוטין ברצונה ובהזמנתה. על אף שהיא עיצבה את הארמון הקטן בסגנון שנחשב לפשוט וטבעי, השינויים בעיצוב ובארכיטקטורה הושגו בעזרת הוצאות כספיות חריגות. כך למשל, באחת השנים הוציאה המלכה 350,000 ליברה על עיצוב הגנים מחדש; ב-1777 ערכה המלכה מסיבה לציון השלמת הבנייה של מבנה פולי, "מקדש האהבה" (צר'), שעלותה הייתה 400,000 ליברה.[48]
הטריאנון הקטן והכללים שהנהיגה בו המלכה איפשרו לה פרטיות רבה יותר מזו שהייתה למלכות בעבר, מידה רבה יותר של שליטה בחייה האישיים, ושינוי של כללי הנימוס והפרוטוקול הנהוגים בסביבתה הקרובה, אך הם גם יצרו את הרושם שהמלכה חזקה יותר מכפי שהיה במציאות ושהיא שולטת במלך. אלו שלא זכו לגישה לטריאנון הקטן, והציבור שלא יכול היה לצפות בהתנהלותה של המלכה, סלדו מהשינוי בהתנהלות וביקרו בחריפות את ההוצאות הגדולות שהיו כרוכות בו. בטריאנון הקטן יכלה מארי אנטואנט לקבל את פניהם של אישים מבלי להתחשב במעמדם בחצר המלך, ורבים מהם היו זרים. כך למשל, הרוזן השוודי אקסל פון פרסן (אנ') הפך לאורח קבוע ולידיד קרוב של המלכה. גם שינוי זה עורר קנאה ומורת רוח בקרב אנשי החצר בוורסאי, ושמועות נפוצו לגבי יחסים מיניים לא נאותים בין המלכה לאורחיה.[ט] ב-1780 הושלמה בנייתו של תיאטרון פרטי בטריאנון הקטן, והמלכה דאגה שיוצגו בו אופרות של יוצרים פופולריים, כגון רוסו, מישל-ז'אן סדאן (אנ') ומרמונטל (אנ'). לעיתים, המלכה השתתפה בהפקות שהוצגו בארמון בתפקיד של פשוטי עם, דבר שגרר גם כן ביקורת כלפיה וטענות לגבי פגיעה במסורת ובכבוד של בית המלוכה.[48]
לצד ארמון הטריאנון הקטן הוקם עבור מארי אנטואנט כפר דמה בשם "כפר המלכה". מטרת הכפר הייתה אסתטית בעיקרה; הוא כלל גם גידולים חקלאיים וחיות משק שהניבו תוצרת, אך עיקר המזון לצריכת המלכה ובני ביתה סופקה על ידי חווה חקלאית סמוכה.[51] כפר הדמה והגנים האנגלים מחוץ לטריאנון הקטן ביטאו את האופנה הרווחת בקרב אריסטוקרטים בצרפת באותה תקופה, שבהשפעת ז'אן-ז'אק רוסו,[י] העדיפו אסתטיקה כפרית ופשוטה לכאורה על פני הסימטריה והגרנדיוזיות של אופנות קודמות.[52] על אף חזות פשוטה זו, בניית הכפר הייתה כרוכה בעלויות גבוהות, וככל שהעמיק המשבר הכלכלי בממלכה כך הוא הפך לסמל לבזבזנות וראוותנות.[51]
תחביב נוסף של המלכה היה הימורים במשחקי קלפים, בין השאר עם ידידתה, הנסיכה מארי תרז לואיז דה סבואה-קריניאן,[י"א] שמשכה אותה אל חיי הזוהר והבילויים. בנוסף, היא המשיכה לטפח את תחביב הרכיבה על סוסים, שפיתחה בתקופתה כדופין, והגדילה את אורוותיה מ-150 סוסים בימי קודמתה ל-300.[53]
חיי אישות ומשפחה
עריכה
לדעיכת הפופולריות של מארי אנטואנט תרמה העובדה שהיא והמלך איחרו לממש את נישואיהם (הם הודיעו ללואי ה-15 שהם מימשו את נישואיהם ביולי 1773, יותר משלוש שנים לאחר נישואיהם[26][27]) ועד דצמבר 1778 לא הביאו ילדים לעולם. כמלכה, תפקידה העיקרי, אם לא היחיד, של מארי אנטואנט, היה להביא יורש עצר לכתר הצרפתי. על כן יחסי האישות שלה עם המלך לא היו רק נושא לסקרנות ולרכילות, אלא גם נושא פוליטי שנידון בחצר המלוכה ונזכר בתכתובת של מארי אנטואנט עם משפחתה באוסטריה. מריה תרזה פחדה מפני משבר דיפלומטי נוסף שבו יבוטלו נישואיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16, מפאת אי מימושם.
היסטוריונים וביוגרפים הציעו השערות שונות לגבי הסיבה לעיכוב במימוש הנישואים ובהבאת ילדים. טענות על כך שבעיה רפואית, כגון פימוזיס, הפריעה ללואי לקיים יחסי מין, אינן מקובלות כיום על חוקרים. גם טענות כי סבו, לואי ה-15, עודד בימי חייו את התנזרות הזוג אינן נכונות.[54] המלך היה מודאג מהמצב והזמין עבור נכדו בדיקות רפואיות רבות, שלא מצאו דבר,[54] וכשהזוג הודיע לבסוף על מימוש הנישואים, המלך ציין את האירוע במסע ציד חגיגי.[27] אחרים טענו כי לואי ה-16 חונך על ברכי השנאה לאוסטריה, וכי מימוש נישואיו עם אישה אוסטרית היה יותר מכפי שהיה ביכולתו לשאת. תחת השערות אלה, היסטוריונים מאמינים כי הסיבה לעיכוב הייתה נעוצה ביחסים האישיים בין בני הזוג, שהיו בתחילה קרירים, ובחוסר ידע לגבי קיום יחסי מין.[54] מצב זה פגע בשני בני הזוג. המלך, שבניגוד לסבו גם סירב לקחת פילגשים, הצטייר כחסר און גברי; מארי אנטואנט הצטיירה לחלופין כאישה לא מושכת שאין ביכולתה למשוך מינית את בעלה או כפרוצה שמנהלת רומנים שונים מחוץ לנישואין. כך למשל, שמועות שקריות נפוצו – ועודדו ככל הנראה על ידי דודותיו המלך – שהמלכה בוגדת במלך עם גיסה, הרוזן דארטואה, והן לוו בפמפלטים פורנוגרפיים שציירו את אימה, מריה תרזה, כמי שעומדת מאחורי היחסים הבלתי-מוסריים. השמועות קשרו גם בין פזרנותה של המלכה לבין התנהגות מינית לא מוסרית, מתוך מחשבה שאם בזבזנותה אינה מיועדת לספק את בעלה, הרי שתכליתה היא משיכתם של מאהבים אחרים.[55] מבין כלל ההאשמות בניאופים, חוקרים מייחסים אמינות מסוימת רק לטענות לגבי מערכת היחסים של המלכה עם הרוזן האנס אקסל פון פרסן; ידוע שהשניים התאהבו, אך לא ידוע אם מערכת היחסים ביניהם הייתה מינית.[ט][56][57]
בירור המצב האישי של הזוג היה אחת המטרות המרכזיות של ביקור אחיה של מארי אנטואנט, הקיסר יוזף השני, בוורסאי. במכתב ששלח לאחיו לאופולד, שהפך למפורסם, תיאר יוזף באופן גרפי כיצד נאלץ להסביר ללואי ה-16 את "המסתורין של מיטת הזוג הנשוי". מכתב זה הביא להשערה שהייעוץ המיני של הקיסר הביא לפתרון הבעיות של הזוג. עם זאת, לפי ההיסטוריון ג'ון הרדמן, יש לקחת את המכתב בעירבון מוגבל, שכן הגיסים תיעבו זה את זה.[58] על כל פנים, היחסים בין בני הזוג נעשו חמים יותר עם הזמן, ובסביבות מרץ 1778 נכנסה המלכה להיריון. ההיריון היה קל, אך הלידה הייתה קשה ומרובת משתתפים. לאכזבתם של בני הזוג היילוד היה בת, מארי תרז, ועל כן לא יכלה להיות לרשת את הכתר.[59]
לידת הבת הראשונה לא הפיגה את הביקורת על הזוג המלכותי, ובמהרה נפוצו שמועות שקריות שמאריה תרז היא בתה הלא-לגיטימית של מארי אנטואנט מיחסיה מחוץ לנישואין. אחרי שהתאוששה מארי מהלידה, נטתה המלכה לסגת יותר לחייה הפרטיים בטריאנון הקטן, בחברת ביתה ומספר מצומצם של נשים, דבר שהגביר את הביקורת לגבי התנהלותה בניגוד לפרוטוקול. השמועות והרכילות לגביה השתלבו לעיתים קרובות עם מוטיבים אנטי-אוסטריים שרווחו בחברה ועם האשמות לגבי נאמנותה של המלכה לכוחות זרים. כך למשל, ההסתגרות של המלכה בחברת נשים בלבד הפכה במהרה לשמועה שהיא לסבית, והכינוי הנפוץ ללסביוּת באותה תקופה היה "החטא הגרמני" (vice allemand).[60]
ההיריון השני של מארי אנטואנט, ב-1779, הסתיים בהפלה. בנובמבר בשנה שלאחר מכן נפטרה אימה, מריה תרזה. לבסוף, ב-22 באוקטובר 1781 נולד הדופן המצופה, לואי ז'וזף. הלידה חיזקה מעט את מעמדה של מארי אנטואנט, שמילאה את תפקידה להביא יורש עצר לכתר, וכן את מעמדו של המלך. הבשורה התקבלה בשמחה גם באוסטריה, שם הקיסר יוזף השני הורה על פתיחת כל התיאטראות בחינם כאות חגיגי. בנוסף, באותה שנה נחלו הכוחות האמריקאים-צרפתים הצלחה בקרב יורקטאון במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית, דבר שחיזק זמנית את מעמדם. עם זאת, צרפת המשיכה להיות מעורבת בסכסוכים בין-לאומיים שעלותם גבוהה, והמצב המידרדר של הכלכלה תרם לכך שעל אף לידת הדופן התמיכה הציבורית במלך ובמלכה המשיכה להדרדר. המלכה רצתה שהמלך ירכוש עבורה ועבור ילדיהם מעון מלכותי נוסף, שאטו דה סן-קלוד (אנ'). המלך הסכים להשקעה יקרה זו (יותר מ-6 מיליון ליברה), אך היא הייתה נושא לסכסוכים מתמשכים בין המלכה לבכירים בחצר המלך, והיא הושלמה רק ב-1784.[61]
ביום הולדתה ה-28, בשנת 1783, עברה מארי אנטואנט הפלה נוספת. הביוגרפית אוולין פר משערת שהיריון זה היה מידידה, הרוזן פון פרסן, אך אין להשערה זו אישוש.[62] בנה השלישי של מארי אנטואנט, לואי שארל, נולד ביום חג הפסחא (27 במרץ) בשנת 1785. גם לגבי בן זה הופצה רכילות שהוא אינו בנו של המלך, אך היסטוריונים מעריכים כי שמועות אלה היו שקריות. בערך באותו הזמן חלה הידרדרות בבריאותו של בנם הבכור. הוא סבל מהתפרצויות של חום עוד לפני כן, אך רק מאוחר יותר התברר כי הוא חולה בשחפת שפגעה בעמוד השדרה שלו. הוא נפטר בשנת 1788, דבר שגרם צער רב להוריו. בתם הצעירה של המלך והמלכה, סופי ביאטריס, נולדה ב-9 ביולי 1786; היא הייתה חולה, אולי בשחפת, ונפטרה 11 חודשים לאחר לידתה.
פרשת מחרוזת היהלומים
עריכהאחת השערוריות המפורסמות שנקשרו אז בשמה הייתה "פרשת מחרוזת היהלומים", שבפי הצרפתים נקראה "פרשת המחרוזת של המלכה" (Affaire du collier de la reine). תחילת הפרשה בענק גדול ומשובץ יהלומים (2,800 קרט), ששוויה הוערך בכ-2 מיליון ליברה. את הענק יצרו התכשיטנים שארל אוגוסט בומר ופול בסנז', ובמקור הם ייעדו אותה למכירה ללואי ה-15, שהיה אמור לרכוש אותו עבור פילגשו מאדאם דו בארי. עם זאת, לא נחתם חוזה עם התחייבות לרכישה, והמלך מת לפני שהמחרוזת הושלמה והוצעה העסקה. לאחר מותו היו הצורפים נואשים למצוא קונה. באופן טבעי הם הניחו כי המלכה החדשה היא קונה פוטנציאלית – בעבר היא קנתה מהם צמיד יהלומים ועגילים בשווי 500,000 ליברה, ועד המהפכה צברה המלכה תכשיטים בשווי של כ-3 מיליון פרנק – אך המלכה לא הייתה מעוניינת בו והפסיקה לקנות יהלומים כבר ב-1776. ב-1781 שקל לואי ה-16 לרכוש את הענק עבורה, אך היא לא רצתה בו.[63]
במקביל ללהיטותם של התכשיטנים למכור את הענק, החשמן לואי-רנה דה רואן היה להוט לשפר את יחסיו עם המלכה – רואן היה האלמונר הגדול בחצר המלוכה מאז 1777, אך לא היה לו קשר עם המלכה, שהתנגדה למינויו, והם לא נפגשו עד התפוצצות הפרשה ב-1785.[64] את הצטרפות האינטרסים הזו ביקשו לנצל קבוצה של נוכלים, שבראשה ז'אן דה-ולואה סן-רמי.[י"ב] אף על פי שלא היה לה קשר קרוב למלכה, היא הציעה לרואן להעביר מכתב ממנו למלכה; היא זייפה את תשובתה של המלכה ובהמשך ניהלה עם רואן תכתובת מזויפת שכללה מאות מכתבים. ב-1784 היא העבירה לרואן מסמך התחייבות מזויף, שלפיו המלכה מעוניינת לרכוש את הענק, אך מפאת מחסור במשאבים היא מבקשת להעביר את התמורה בתשלומים החל מיולי 1785. בומר הסכים ללוח התשלומים, ורואן העביר את המחרוזת לז'אן דה-ולואה ושותפיה. לאחר שנמסרה המחרוזת לנוכלים, הם פירקו אותה ומכרו את היהלומים.[65]
התרמית התגלתה כאשר הגיעה העת לתשלום עבור המחרוזת. רואן נחקר ובהוראת המלך נעצר ונשלח לבסטיליה. מארי אנטואנט התעקשה שדיונים בעניין רואן והשרשרת ייעשו בנוכחותה, ומתוך מודעות להידרדרות הפופולריות שלה בעם התעקשה שרואן יישפט בבית דין רגיל. להחלטה זו הייתה משמעות, שכן ההליך המשפטי הרגיל היה פומבי, וכלל עדות של רואן בפני הפרלמנט, דבר שהפך את האירועים מעניין פנימי לחצר המלך לפרשה מתוקשרת. גם לאחר שהתברר מעל לכל ספק שרואן היה קורבן למעשה נוכלות התעקשה המלכה שהוא יואשם בחוסר כבוד ויוגלה מסביבת המלך, דבר שהיה מטיל כתם כבד על המוניטין שלו. לבסוף, ב-30 ביולי 1786, זוכה רואן ברוב של 26 מול 23 שופטים. על אף שגם חפותה של המלכה הוכחה, הזיכוי של רואן נתפס כמפלה שלה. לאחר המשפט הוציא המלך צו (lettre de cachet) להגלייתו של רואן למקום מרוחק – אך גם המסע שלו למקום גלותו נתפס על ידי רבים כתהלוכת ניצחון.[66]
הפרשה גרמה נזק תדמיתי כבד למלכה, שבזבזנותה והוצאותיה על תכשיטים ואופנה שוב עמדו במרכז סדר היום. רבים האמינו כי ניתן היה להוליך את רואן שולל רק מפני שהתנהגות המלכה בשנים קודמות הייתה ראוותנית, לא מוסרית וכללה התרועעות אם אישים מפוקפקים, שלפניה לא הייתה להם גישה לחצר.[67] בעקבות פרשה זו והבנת הנזק התדמיתי שנגרם למארי אנטואנט הוחלט על מסע יחסי ציבור למלכה. הוזמנו ציירים שציירו אותה עם ילדיה ובבגדים אלגנטיים אך פשוטים, על מנת להציג את מארי אנטואנט כמלכה שהיא רעיה ואם. מאמצים אלה עלו בתוהו.
ערב המהפכה: התמוטטות כלכלית והתחזקות השפעתה הפוליטית
עריכהלאורך שנות ה-80 מצבה הכלכלי של צרפת הידרדר בהתמדה. ב-1781 פרסם שר האוצר ז'אק נקר את "הדו"ח למלך" (Compte rendu au Roi) שלפיו נמצאה הממלכה בעודף תקציבי צנוע של 10 מיליון פרנק. הדו"ח, לראשונה, גם פירט לגבי ההוצאות של חצר המלוכה, דבר שתרם לפופולריות של נקר ולביקורת על הוצאותיה של המלכה. שר הצבא, לואי פיליפ, רוזן סגור, כתב על כך כי "ברגע שסיפקה האומה את סקרנותה, בעניינים אלה שתמיד הוסתרו מעיני הציבור, החלו האנשים לדבר ולשפוט, ולקשור שבחים וביקורת".[68] אולם, הדו"ח היה הונאה – צרפת לא הייתה בעודף תקציבי מאז 1738, והדו"ח של נקר לא כלל את ההוצאות של הממלכה על המלחמה בצפון אמריקה. בפועל, צרפת הייתה שקועה בחובות, בין השאר בגלל מעורבותה במלחמת העצמאות האמריקאית ובסכסוכים אחרים. חלקן של הוצאות המלכה בחוב הלאומי היה זניח,[68] אך ככל שהתבהר המצב כך היא הפכה לסמל לשחיתות ולסדר עדיפויות לקוי. נקר פוטר ב-1781, וב-1783, לאחר מספר מחליפים כושלים, מונה שארל אלכסנדר דה קאלון לתפקיד. קאלון לא היה פופולרי; הוא נתפס כבן חסותה של מארי אנטואנט, זאת למרות שהיא תיעבה אותו ורצתה בפיטוריו. ב-1786 הוא הציע רפורמה מקיפה בניהול הפיננסי של הממלכה, שכללה הגברה של מיסוי על האצילים, בעלי האדמות. המלך שאף להעביר את הרפורמה, שהיה בכוחה לייצב את הכלכלה, תוך עקיפת הפרלמנט, על ידי כינוס "אספת הנכבדים" (צר'), לראשונה מאז 1626. האספה התכנסה בין פברואר לדצמבר 1787, ובניגוד לציפיות של המלך התגבשה בה אופוזיציה חריפה לרפורמה. לעיתים קרובות במהלך המאבק על הרפורמה הציגו האצילים המתנגדים את קאלון כפִּיוֹן של המלכה. המצב הפיננסי העגום[י"ג] הפך לנושא ציבורי לדיון והבורסה קרסה. באותה שנה הודבק למארי אנטואנט הכינוי "מאדאם גירעון" (Madame Déficit).[70]
המשבר הכלכלי גרם ללחץ כבד על המלך, שהתקשה לתפקד. בעקבות התמוטטותו, הוא החל להתייעץ באופן רצוף עם המלכה – לפי דיווחיו של השגריר האוסטרי מרסי ממאי 1787, המלך הגיע בכל יום למגוריה של המלכה כדי לחלוק איתה את קשייו.[71] התנהגות זו הייתה שונה לחלוטין מבשנים קודמות, שבהן דחה המלך, על פי רוב, כל התערבות מצד המלכה בפוליטיקה, כך שהתאפשר לה להשפיע יותר על קבלת ההחלטות. המלכה דחפה לפיטוריו של קאלון ולמינויו של מקורבה, אטיין שארל לומני דה בריאן (אנ'), במקומו.[י"ד] יחד עם בריאן היא הייתה שותפה למהלכי המשא ומתן עם הפרלמנט, שנשלט על ידי האצולה וסירב לקבל את הרפורמה, ולאחר מכן הייתה שותפה לניסיון לעקוף את הפרלנט בדרכים אחרות.[72] משבר חמור התפתח בין המלוכה לבין הפרלמנט, שבמסגרתו ניסה בריאן להפשיט את הפרלמנט מרבות מסמכויותיו. [ט"ו] באוגוסט 1788 נהיה המשבר הכלכלי כה חמור שהממשלה לא יכלה לקבל הלוואות ולא יכלה לשלם חובות. בריאן הכריז שאספת המעמדות תתכנס ב-1789 והתפטר. התפתחויות אלה אילצו את המלך להסכים למינויו מחדש של נקר. מארי אנטואנט תמכה במינוי נקר במשך שנים, אך הצעותיה הקודמות למנותו, ב-1783 ו-1787, נדחו על ידי המלך. היא מילאה תפקיד בבחירתו כעת כמחליפו של בריאן.[73]
מארי אנטואנט תמכה בחזרתו של חביב-הציבור נקר, אך עובדה זו לא הייתה ידועה לציבור; מנגד, המתנות שהורעפו על בריאן השנוא עם פרישתו זכו לפרסום וגינוי. המלכה הייתה מודעת בשלב זה לכך שהיא אינה פופולרית וניסתה בדרכים שונות לשפר את תדמיתה, כולל פתיחת הטריאנון הקטן לציבור ופרסום דיוקנאות שציירו אותה כאשת משפחה צנועה, אך מהלכים אלה לא הועילו.[74] באצולה קמו לה מתנגדים רבים, ביניהם דוכס אורלאן, שסייעו להפצת שמועות ורכילות ולפרסומים לגבי אורח חייה הבזבזני.[75] בנוסף, פרשת המחרוזת המשיכה להכות הדים גם לאחר סיכומה המשפטי.[76]
בשנה האחרונה לפני פרוץ המהפכה, שאלה פוליטית מרכזית הייתה הרכבו ואופן חישוב ההצבעה של אספת המעמדות המתוכננת. נקר הקנה לכך חשיבות רבה ושאף להגדלת כוחו של המעמד השלישי, אך רבים באצולה ובכנסייה התנגדו לכך. מארי אנטואנט תמכה בעניין זה בנקר. היא השתתפה בישיבת מועצת המדינה שגיבשה עמדה בנושא, ואף ששתקה, עמדתה התומכת בנקר הייתה ידועה וייתכן שהשפיעה על ההכרעה.[77] בנובמבר 1788 פרסם המלך צו שהציג את מסקנותיו, ולפיהם למעמד השלישי יהיה ייצוג כפול, כפי שרצה נקר. נקר פרסם לאחר מכן דו"ח שהסביר את שיקולי מועצת המדינה, והוא כלל בהם דברים שיוחסו למלכה ואושרו על ידה לפרסום.[78]
אספת המעמדות של 1789 התכנסה ב-5 במאי. ידוע כי במאי המלכה תמכה עדיין בעמדותיו של נקר ובייצוג כפול למעמד השלישי, אך בשלב כלשהו בחודשים הבאים היא שינתה את עמדותיה, מסיבות שלא לחלוטין ברורות. באותה תקופה טיפלה המלכה בבנה הבכור, שהיה חולה ונפטר ב-4 ביוני. מ-14 עד 21 ביוני, המלך והמלכה שהו בטירת מרלי (אנ') – פרישה זו בעיצומו של משבר נועדה לאפשר להם להתאבל על בנם, אך היא אורגנה על ידי הרוזן דארטואה ומאדאם פולינייק, שניהם בני משפחות אצולה שהתנגדו לעמדתו של נקר, וייתכן כי זו הייתה דרכם לבודד את הזוג המלכותי ולהמיר את עמדותיו בעניין האספה.[79] ב-17 ביוני הכריזו נציגי המעמד השלישי על עצמם כאספה הלאומית. מהלך זה אילץ את המלך לחזור לוורסאי ולקיים דיונים עם מועצת המדינה; שלאחר מכן התכנסה שוב בטירת מרלי. בטירה נפגשה המלכה עם נקר והביעה בפניו את התנגדותה לתוכניותיו ואת תמיכתה בתוכנית אלטרנטיבית של דארטואה. המלך המשיך להתלבט, ולאחר שבועת מגרש הטניס הכריע לטובת עמדתם של המלכה ודארטואה.[80]
תקופת המהפכה
עריכה
בשנת 1788 כונסה אספת המעמדות שהכריזה על עצמה "האספה הלאומית". לואי ה-16 שוכנע על ידי שר האוצר ז'אק נקר כי כינוס האספה יביא להעברת הרפורמות הכה נחוצות לכלכלה הצרפתית. אולם האספה התפוצצה בחוסר שביעות רצון של בני המעמד השלישי מהמקום שניתן להם וזכויות ההצבעה שלהם על החלטות האספה. בתקופה זו חלה יורש העצר בשחפת, והזוג המלכותי היה טרוד עד מאוד במחלתו של בנם כמו גם באירועים המטרידים של התנגשות שלושת המעמדות בצרפת. הרפורמות החשובות לא אושרו ושר האוצר פוטר. המתנגדים למלוכה ולצידם המון נזעם ואלים, ראו בפיטוריו של שר האוצר האהוד ובתוצאות האספה סימן לכך שהשלטון אינו רואה את מצוקתם ופרצו בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה.
מארי אנטואנט דרשה שלואי ה-16 יגיב בכוח על הפריצה לבסטיליה, אולם המלך סירב. בחצר המלכות שררה פאניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, אך שר המלחמה מרשל ברולי (צר') סירב להמליץ על כך ושכנע את המלך המהסס. מארי אנטואנט החליטה אף היא להישאר. היה ברור כי נשקפת סכנה ממשית לבני האצולה והמלוכה ורבים מקרובי משפחת המלוכה נמלטו מצרפת. החלטת משפחת המלוכה להישאר בפריז נוכח הסכנה לא עזרה לשכנע את הצרפתים בטוהר כוונותיו של המלך. הם המשיכו לראות במלך אדם פסיבי והססן ואילו מארי אנטואנט תפסו כחזקה וכוחנית, ושולטת בו.
אויביה של מארי אנטואנט מתוך חצר המלכות ומחוצה לה ובראשם לואי פיליפ ז'וזף, דוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, עשו שימוש בזעם ההמון על מצבם הכלכלי הקשה כדי להתסיסם כנגד שלטון המלוכה.[81] מארי אנטואנט הפכה יותר ויותר לסמל השחיתות השלטונית בעיני המהפכנים. הם השחירו את תדמיתה והפכו אותה לדמות מפלצתית שיש לרצוח על מנת לשים קץ לסבלם. ב-5 באוקטובר 1789 ארגן דוכס אורליאן צעדת נשים מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז, אך עם מטרה מוסווית לרצוח את המלכה. בעבור פעולות אלה גורש דוכס אורליאן מצרפת, אך חזר אליה בהמשך ואף היה מבין החותמים על גזר דין מוות ללואי ה-16. צעדת הנשים נועדה לאפשר למהפכנים לפרוץ לחדרי השינה של המלכה ולרצוח אותה במיטתה. עשרות אלפי נשים צעדו לוורסאי נגד המלכה, כאשר בתוך ההמון צעדו גם גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרצו המהפכנים את דלתות חדר השינה של המלכה והתעמתו עם חיילי המשמר שהגנו על חדריה. חיילי המשמר נרצחו במאבק, אך העניקו למלכה דקות יקרות מפז, שאפשרו לה להימלט מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של המלך, באמצעות מעבר מסדרונות סודי. ההמון הזועם אשר לא מצא את המלכה במיטתה כילה את זעמו בחפצים, קרע את הסדינים ונעץ כידונים במזרן. נאמר כי אילו היו מוצאים את המלכה במיטתה היו קורעים אותה לגזרים.
בפריצה לארמון ורסאי נלקחה המשפחה המלכותית בשבי, והמהפכנים דרשו כי המלך והמלכה יחזרו איתם לפריז. בלית ברירה עלתה המשפחה המלכותית על כרכרות במסע איימים לפריז, כאשר במהלכו מלווים אותם המון אלים, משולהב, שר, מגדף וצועק בעודו מחזיק כידונים שעל חודם נעוצים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה. בסיום התהלוכה הובלה המשפחה המלכותית לארמון טווילרי הריק, על מנת שישהו שם ולא יחזרו עוד לוורסאי.
לואי ה-16 היה המום מהתפנית ומהיחס של אזרחיו אליו, והתקשה להחליט על הצעדים הבאים. הוא נטה להסכים עם דרישות המהפכנים לצמצום סמכויותיו ולהישבע אמונים למהפיכה, כשהוא נתון לאיומים יום-יומיים על חייו ועל חיי משפחתו. משפחת המלוכה שהתה בארמון טווילרי 18 חודשים, במעצר בית. בתגובה לחוסר האונים של לואי ה-16, החלה מארי אנטואנט לקחת חלק אקטיבי יותר בהחלטות הפוליטיות, בניסיונות הרפורמה לטובת האזרחים השרויים במצב כלכלי קשה ובניסיונות לחלץ את משפחתה מצרפת באמצעות עזרה מבני משפחתה באוסטריה ובכל רחבי אירופה. תכתובת מכתבים ענפה שכתבה מארי אנטואנט, שחלקה נעשתה בצופן סודי מעידה על מצוקת המלך והמלכה בשנים אלה. לבסוף שוכנע לואי ה-16 להסכים לחוקה החדשה, על כל המשתמע מצעד זה (ביטול המלוכה כפי שהייתה נהוגה עד כה), על מנת להגן על ילדיהם.
המנוסה לגבול
עריכהשהותם של המלך והמלכה בארמון טווילרי הייתה למעשה שהות כפויה של מעצר בית על ידי האזרחים וההמון הפריזאי. חייהם של המשפחה המלכותית היו בסכנה מדי יום כאשר האספסוף היה מתפרע ברחובות, פורץ לארמון ומאיים על חייהם. ללא המשמר המלכותי המגן עליהם היו לואי ה-16, מארי אנטואנט וילדיהם נתונים לחסדי המהפכנים. לעיתים קרובות היו אזרחים זועמים מנסים לפרוץ לארמון ולנהוג באלימות כלפי המשפחה המלכותית. הסכנה למשפחה המלכותית ואף לחיילי המשמר שסיכנו את חייהם אל ההמון האלים, הייתה רבה.
לואי ה-16 ומארי אנטואנט ניסו למנוע שפיכות דמים ועל כן הצהיר לואי ה-16 כי כל אזרח צרפתי שירצה להגיע אליו מוזמן לעשות זאת, שכן הוא כאן בשביל האזרחים והמונים נכנסו אל הארמון ללא שפיכות דמים. אזרחי צרפת שהגיעו עד למלך עצמו דיברו עמו ונשארו לצפות במלכה ובילדיה. אירוע זה הסתיים ללא אלימות, אולם הקלות שבה יכלו המהפכנים לפגוע בהם לא נעלמה מעיניהם. במקרה אחר התקבלו ידיעות כי מתארגנת פריצה לארמון של מהפכנים חמושים וכי חיילי המשמר ככל הנראה יירצחו בקרב. כתוצאה מכך החליטו לואי ה-16 ומארי אנטואנט כי הם יצאו אל גני טווילרי וישהו שם על מנת שהמהפכנים שפורצים לארמון לא יוכלו להגיע אליהם והחיילים לא ידרשו להגן עליהם בחייהם. המשפחה אכן עשתה זאת, המלך המלכה, אחות המלך מאדאם אליזבת ששהתה עימם, וילדיהם מארי תרז ולואי שארל יצאו אל גינות הארמון, והסתתרו שם. אולם אירוע זה לא הסתיים ללא אלימות. חיילי המשמר נטבחו על ידי המהפכנים בכל זאת, וגופותיהם נזרקו בהמשך לקבר האחים בכנסיית סנט מרגוט.
כתוצאה מהסכנה היומיומית החלה מארי אנטואנט לחפש אחר פתרון חילוץ שיארגן את בריחתם ובתמורה לכך סיפקה לקרובי משפחתה בכל אירופה מידע מודיעיני על מהלכי הצבא הצרפתי אשר ניהל באותם הימים מלחמה מול אוסטריה. מלחמתה של צרפת במדינות אירופה בתקופת המהפיכה הייתה מלחמה על שלטון המלוכה בצרפת: אם צרפת תפסיד במלחמותיה, המהפכנים ייאלצו להניח למשפחה המלכותית לחזור לשלטון, בעוד ניצחון של צרפת יביא לנפילתה שלה ושל משפחתה כמו גם לנפילת המלכות של אוסטריה – אחיה של מארי אנטואנט. מכתבים אלה נכתבו בצופן מיוחד ששימש את מארי אנטואנט לא רק לתכתובת זו אלא אף לתכתובת פרטית שניהלה מול הרוזן אקסל פון פרסן.[82]
הצעות חוזרות ונשנות על אפשרויות בריחה מהארמון הועברו למשפחה: הוצע שהמלך ימלט עם יורש העצר לאנגליה, ולמארי אנטואנט הוצע להימלט לבדה, ללא בעלה וילדיה, שכן ההכפשות הקשות ביותר וסכנת החיים המיידית הייתה בעיקר עבורה. אולם המלכה חזרה ואמרה באוזניי מאדאם דה לאמבל שהיא לעולם לא תעזוב לבדה "אין לי כל משאלה לעצמי. חיי או מותי יהיו בחיק משפחתי ובעלי. איתם בלבד אחיה או אמות". במסמכי הזיכרונות של הקרובים למשפחת המלוכה שהתפרסמו לאחר המאורעות נאמר על כך כי: אם הייתה אישה על פני האדמות שעבורה מעשה זה היה מוצדק על רקע ההתרחשויות הקיימות, הייתה זו מארי אנטואנט, אולם לא היה ניתן לשכנע אותה לברוח לבדה. על אף שעודדה את חבריה וקרוביה לברוח עוד בימים הראשונים של המהפכה, היא עצמה לא חשבה לעשות זאת ללא בעלה וילדיה.[83]
ב-1791 תכננה מארי אנטואנט בסיועו של הרוזן פרסן את ניסיון הבריחה של המשפחה המלכותית מפריז. הרוזן פרסן עשה מאמצים רבים להציל את משפחת המלוכה ובסופו של דבר עלה בידו לארגן בעבורם בריחה באישון הלילה אל גבול אוסטריה. הבריחה מהארמון התנהלה כשורה, ומשפחת המלוכה הצליחה לעבור כברת דרך ארוכה, כמעט עד לגבול, אולם במונטמדי (Montmédy) זיהה אותם אחראי דואר חד עין, הם נעצרו בעיר וארן והוחזרו בבושת פנים לפריז. ניסיון בריחה זה הבאיש את תדמיתם של המלך והמלכה והמהפכנים הציגו את הבריחה כעדות לכך שלואי ה-16 למעשה אינו בעל ברית לרפורמה המתרקמת בשלטון הצרפתי. בעקבות זאת הוחלט לכלוא את המשפחה במקום שמור יותר, במקום ארמון טולירי הועברה המשפחה למצודת טמפל, שם הוחזקו כאסירים תחת משמר כבד.
חייהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט היו בסכנה גם ללא ניסיון הבריחה; אולם יש הטוענים כי מנוסתם זירזה את הוצאתם להורג. נוכחותם של המלך והמלכה הייתה תזכורת מתמדת לאפשרות כי הם ישובו לשלטון. המלוכנים, אשר התנגדו למהפכנים, קיוו להחזיר את גלגל המהפכה לאחור ולהשיב את השלטון הישן על כנו. עד שלא הוציאו אותם להורג האפשרות להחזירם לשלטון איימה על המהפכנים.
ההוצאה להורג
עריכה
ניסיון נוסף של הרוזן פרסן לעזור למשפחה נחל אף הוא כישלון. הוא ביקש מדוכס ברונסוויק, מפקד הכוחות הפרוסים בארצות השפלה, שיודיע שאם ייפגעו המלך והמלכה תיהרס פריז. איגרת זו, הנקראת איגרת ברונסוויק, החריפה את המצב. היא הדגישה כי יש ברית בין המלך והמלכה לבין צבאות האויב.
פריז המשיכה לבעור ואלימות השתוללה בעיר. רצח חפים מפשע הפך לדבר שבשיגרה. במהלך שלושה ימים רצופים בחודש ספטמבר לבדו, נערך טבח המוני ברחובות. 14 אלף איש נרצחו על ידי המונים ובהם גם מאדאם דה-למבל, שחזרה לפריז להיות עם המלכה בשעתה הקשה, בעקבות מכתב מזויף שנשלח אליה לכאורה מהמלכה. יש הטוענים כי המכתב נשלח מאת הדוכס אורליאן שתכנן את רציחתה על מנת לקבל לידיו את הונה של דה למבל אשר במותה עבר בירושה לאחותה, אשתו של דוכס אורליאן. עם הגעתה של דה למבל לפריז היא נתפסה והועברה לשלטונות לצורך משפט על שיתוף הפעולה בינה לבין משפחת המלוכה. היא התבקשה לגנות ולקלל את המשפחה המלכותית במהלך המשפט, ומשסירבה לעשות זאת, הובלה מאולם המשפט דרך מסדרון המוביל אל הרחובות הסוערים במקום להוביל אותה בחזרה לכלא. היא נדחפה מהדלתות אשר נפתחו אל הרחוב אל המון זועם שהקיף את אולם המשפט וכבר הכה עד מוות אנשים אחרים שגופותיהם נותרו ברחבה. מאדאם למבל נרצחה במקום, איבריה נכרתו וההמון המשתולל נעץ את ראשה הכרות על מוט גבוה וצעד ברחובות העיר להציג את הניצחון. במהלך תהלוכת האימים הגיעו הצועדים אל חלון כלאה של מארי אנטואנט וקראו אליה שתגש אל החלון ותראה את ראש חברתה המתה במו עיניה. ההמון צעק אליה שתצא אל החלון לנשק את שפתי חברתה הלסבית (בהתאם לשמועות כי מארי אנטואנט מנהלת יחסים לסביים עם חברותיה), אולם לואי ה-16 ומלוויה של המלכה לא איפשרו לה להתקרב לחלון.
ההצלה למשפחת המלוכה לא הגיעה. צבאות מדינות אירופה איימו על צרפת, אולם האיום המיידי הוסר כאשר בקרב ואלמי הביסו הכוחות הצרפתים את כוחות האויב האוסטרים והפרוסים. על אף שלא היו עדויות לבגידת המלך או המלכה וחליפת המכתבים בין מארי אנטואנט לאוסטרים לא נודעה, החליטו המהפכנים לשפוט את לואי ה-16 בגין בגידה בצרפת. גזר הדין הוחלט מראש כי יהיה הוצאתו להורג. רובספייר, ממובילי המהפכה הצרפתית ויוצרי שלטון הטרור, אמר כי הוצאתו להורג של המלך הכרחית למהפכה, על מנת למנוע את שובו לכס המלכות ולהבטיח את הצלחתה של החירות הצרפתית. לואי ה-16 הוצא להורג ב־21 בינואר 1793.
לאחר הוצאתו להורג של בעלה נשארה מארי אנטואנט בכלאה שבמצודת טמפל עם בתה, בנה הקטן ואחות בעלה, מאדאם אליזבת. שלושתם ניסו להמשיך לשמר את חייהם כרגיל. עם זאת, כאשר לואי ה-16 הוצא להורג, האיום הבא על המהפכנים היה המלך החדש. אף על פי שלא הומלך מעולם, בנה הקטן של מארי אנטואנט, לואי שארל בן ה-8, היה יורש העצר. על כן, החליטו המהפכנים כי יש להפריד בין יורש העצר למשפחתו ול"חנכו מחדש" לא כמלך לעתיד, אלא כאזרח מהשורה. במסמכי המהפכנים נמצאו עדויות כי ניתוק הילד ממשפחתו נועדה למגר את האיום בקיומו שכן אם יתעללו בו, ימנעו ממנו טיפול, אוכל ועזרה ככל הנראה ימות בעצמו ויפטור אותם מקיומו. הם הגיעו ב-3 ביולי 1793 והודיעו כי הם לוקחים איתם את לואי שארל. מארי אנטואנט לא הסכימה לתת את בנה אפילו לאחר שהם איימו להורגה, אולם רק לאחר שאיימו להרוג את בתה הצעירה היא שחררה את לואי שארל, שעתיים לאחר שנכנסו הנציגים לראשונה לתא. המשפחה לא הורשתה לראות עוד את יורש העצר הקטן והילד בן ה-8 לא ראה עוד את אמו ואת אחותו. מארי אנטואנט נהגה לעמוד ליד חלונה שעות, רק על מנת להצליח לשמוע את הדי קולו כאשר יצא לחצר הכלא ושר שירים אשר לימדו אותו השומרים, בגנות המלך והמלכה ובזכות המהפכה.
כשנרצח המנהיג המהפכני ז'אן-פול מארה, דרש ההמון הזועם נקמה, והוצאתה להורג של המלכה נחשבה לצעד הבא בחיסול השלטון המלוכני בצרפת. מארי אנטואנט הועברה לקונסיירז'רי, הכלא שממנו נשלחו הנידונים אל מותם, אך עדיין לא נערך משפטה. בתקופה ארוכה בה נכלאה בחדר צר, משמרות המהפכה שמרו על חדרה יום ולילה. החדר היה פתוח לקהל, אשר שילם כסף לבוא ולצפות ב"מלכה האחרונה של צרפת", כשעשוע דומה לזה של צפייה בבעלי חיים בגן חיות. התעללות המהפכנים במארי אנטואנט והמצוקה בגין הדאגה לילדיה הובילו לשינוי דרמטי במראה של המלכה. עדויות מתקופת המהפכה מתארים בכתב ובציור את פניה הקמוטים ושערה שהלבין כמעט בין לילה. תסמונת מארי אנטואנט, תסמונת המעידה על מצב חרדה ומצוקה כה גדולים הגורמים לשערו של אדם להלבין במהירות, נקראת על שמה .[84]
לאחר שנכלאה 76 יום, נערך משפט בן יומיים שנועד להרשיע את המלכה ולהביא להוצאתה להורג. לשם כך הוצגו אישומים המתבססים על השמועות והרכילויות שפשטו בצרפת לאורך השנים, על התנהגותה הבלתי מוסרית והקלוקלת, פזרנותה, יחסיה המיניים הלא הולמים וראוותנותה. ההוכחות והעדויות היו קטעי העיתונות המחתרתית והקריקטורות שקדמו למהפכה הצרפתית ואלה הפכו לכתב האישום.
כמו כן, ניסו התובעים לטעון כי מארי אנטואנט לוקה בפריצות מינית כה איומה, עד כי קיימה יחסי מין עם בנה בן ה-8. על מנת לעשות זאת, הם הביאו את עדותו של לואי שארל, שכחלק מחינוכו מחדש על ידי המהפכנים היה להסיתו כנגד משפחתו, אם בסיפורים, אם בצעקות ואם במכות, עד כי הילד הסכים לטעון כל מה שרצו שיטען. אשמה זו הייתה כה מופרכת, עד כי הצגתה הביאה לראשונה את אהדת הקהל למלכה. תגובתה להאשמות הביעה יותר מכל עד כמה החשיבה מארי אנטואנט את דעת העם הצרפתי על פני דעתם של מקבלי ההחלטות: היא הסתובבה לקהל שליווה את המשפט והיה נוכח בדיונים, ופנתה במיוחד לאמהות בקהל ואמרה כי "הטבע עצמו לא עונה להאשמה כה בלתי מתקבלת על הדעת". הטענה, כי האשמה זו מנוגדת לטבע האימהי, גרמה להבנה כי מטרת המהפכנים היא להרוג את המלכה וכי הם אינם בוחלים בדבר על מנת להביא לתוצאה זו. התנהגותה של מארי אנטואנט ותשובותיה שבו את לבם של הנוכחים במשפט, שקראו להפסיק את ההליך ולשחררה, אך ללא הועיל. מארי אנטואנט הורשעה בבגידה.
גזר הדין הידוע מראש ניתן לאחר הליך משפטי בן יומיים בלבד, בשעות הבוקר, על מנת שההוצאה להורג תתבצע עוד באותו יום. ההוצאה להורג התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00 בגיליוטינה לשמחתם של המוני הצופים וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. מארי השאירה מכתב מוכתם בדמעותיה, אותו הפנתה לגיסתה, מאדאם אליזבת, דודתם של ילדיה והיחידה שנותרה מבני משפחת המלוכה בצרפת ואשר שהתה עימם במהלך כליאתם בארמון טווילירי ובמצודת הטמפל. המכתב לא הגיע ליעדו מעולם ונשאר בידי המהפכנים. שנים לאחר מכן הגיע המכתב ומילותיה האחרונות של מארי אנטואנט לידי בתה, מארי תרז שרלוט, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המאסר בארמון טוילירי וכיום הן חרוטות בקפלת אקספיואטורי בפריז.[85]
לאחר הוצאתה של מארי אנטואנט להורג, "מחנכיו" החדשים של לואי שארל עזבו את מצודת הטמפל והשאירו אותו לבדו ללא השגחה. לואי שארל נכלא בתא נפרד בקומה אחרת מאחותו, ואיש לא נכנס לטפל או לדבר איתו במשך כשנה. לאחר שנה הגיע רובספייר לבדוק את מצבו וראה כי הילד גוסס וכי הוא סובל מתזונה לקויה וממצב נפשי ירוד. לואי שארל נשאר למות לבדו בתאו, ורק בחודשיו האחרונים לחייו ולאחר בקשות רבות אושרה הגעתו של רופא להגיע ולטפל בו. לאחר מותו נערכה נתיחה לגופתו, אשר הושלכה לקבר אחים בכנסיית סנט מרגוט. דבר מותו של הילד הקטן השאירה רבים מאזרחי צרפת בתדהמה, שכן בזאת תמה תקוותם של המלוכנים להשיב את המלך לכסאו. במשך שנים רבות עלו שמועות כי הילד ברח וכי גופתו של ילד אחר הושמה במקומו. אולם ליבו של הילד, שנשמר בסתר על ידי אחד מהמנתחים בביתו, סייע לקבוע שנים רבות לאחר מכן כי אכן היה זה לואי שארל שמת במצודה כתוצאה מהזנחה.[86]
בתה של מארי אנטואנט, מארי תרז, נותרה לבדה בתאה, כאשר היא אינה יודעת מה עלה בגורלה של אמה ושל דודתה. כל שידעה היה כי הן הועברו ממצודת הטמפל אל הקונסיירז'רי, אולם איש לא הסכים לענות על שאלותיה ולספר לה על דבר הוצאתן להורג. היא ביקשה שוב ושוב לראות את אחיה ולטפל בו, אולם בקשתה לא נענתה. לבסוף, לאחר שלוש שנים במצודת הטמפל, כאשר היא בת 17 בלבד, היא שוחררה בהחלפת שבויים עם אוסטריה והוגלתה מצרפת. רק לאחר שחרורה, גילתה מה עלה בגורלם של בני המשפחה.
ההוצאה להורג של מארי אנטואנט ושל כל בני משפחת המלוכה נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברציחות המוניות שהתנהלו באין מפריע ברחובות על ידי אספסוף פרוע שבזז ורצח משתפי פעולה עם המלוכה, מנזרים וכנסיות, וכל מי שנטען שאינו חלק מתומכי המהפיכה.[87] הגופות הרבות שנערמו הושלכו לקברי אחים, באחד מהם נזרקה גם גופתה של מארי אנטואנט בחצר כנסיית מדלן, שם הושלכו גם גופותיהם של רבים מחיילי המשמר ששמרו על המשפחה המלכותית וגם גופתו של לואי ה-16.
כאשר שבה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, לצרפת לאחר גלות של 20 שנה מאירועי המהפיכה, היא החלה בחיפושים נרחבים אחר גופותיהם של בני משפחתה. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה של מארי אנטואנט יחד עם עצמות לואי ה-16 ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת. עם זאת, במקום בו הושלכו הגופות הקימה מארי תרז את קפלת אקספיואטורי המוקדשת להוריה ולרבים שנקברו בקבר האחים שם, בתקופת הטרור של המהפיכה הצרפתית. יש הטוענים כי מארי תרז לא רצתה להעביר את גופות הוריה המתפוררות מחצר כנסיית מדלן, שכן לא היה ניתן להעבירם בשלמותם, אך לואי ה-18 דרש את טקס הקבורה המלכותי על מנת לחזק את שלטונו המחודש בצרפת. מארי תרז לא נכחה בטקס העברת הגופות וקבורתם המחודשת, במקום זאת בנתה את קפלת אקספיואטורי שכל עיטוריה ולוחות הזיכרון שבה מוקדשים לטבח של החפים מפשע בכלל ושל מארי אנטואנט ולואי ה-16 בפרט.
כיום מקום קבורתם הרשמי של מארי אנטואנט ולואי ה-16 הוא בבזיליקת סן-דני, בו קבורים כל מלכי צרפת. כמו כן, שם מוצג ליבו, השריד היחיד שנותר מגופתו של לואי ה-17, בנם הקטן של מארי אנטואנט ולואי ה-16.
סגנון ואופנה
עריכה
סגנון לבושה של מארי אנטואנט ידוע לשמצה ושמה של מארי אנטואנט כאייקון אופנה פורץ דרך ידוע עד היום.[88] מארי אנטואנט נמנעה מלקחת חלק בפוליטיקה הצרפתית אולם היא ניסתה לעשות שימוש בבגדיה על מנת להעביר את מסריה. האופנה הצרפתית הייתה כלי לחיזוק השלטון והמעמדות השונים תחת קוד חוקים נוקשה, האוסר על פריטי לבוש מסוימים לבני מעמדות נמוכים ומעודדת ראוותנות מנקרת עיניים לבני המעמדות הגבוהים. המלך והמלכה שאמורים להיות מורמים מן העם וממעמד האצולה, נדרשו להתלבש באופן ראוונתי ויקר המוכיח את עוצמת שלטונם.[דרוש מקור] סגנון לבושה היה לנושא השיחה העיקרי בקרב כל מעמדות המדינה, והיא זכתה להערכה בגין תעוזתה הסגנונית בלבושה ובתסרוקותיה. לבושה, שהיה שונה מהאופנה הרווחת, הוצג בארמון ורסאי, בו זכתה להתנגדות נחרצת מצד אנשי האצולה, ואף בפריז, העיר הגדולה, בה ביקרה ערב אחר ערב בנשפים, בתיאטרון ובאופרה.
האופנה שימשה למארי אנטואנט אמצעי להעברת מסרים ישירות לבני המעמדות השונים בצרפת ותעוזתה בלבוש הפך אותה למקור להערצה ולחיקוי בקרב נשות צרפת ואף מעבר לים, כאשר דיווחים על האופנה הצרפתית החדשה הגיעו לרחבי אירופה. מארי אנטואנט הייתה הראשונה שדמותה ועיצוביה צוירו על גבי גלויות וחוברות והופצו בכל אירופה והסגנון הצרפתי החדש הופץ כך ברחבי העולם. עם זאת, בחירותיה האופנתיות של המלכה נודעו כשנויות במחלוקת ויש שטוענים כי הדבר נובע מהעובדה שהיא הופיעה בפני קהל מפוצל, מעמד האצולה מחד ופשוטי עם מאידך, שכל אחד מהם החזיק בתפיסה שונה על סגנון הלבוש הראוי למלכה, כך שלא יכלה לרצות את כולם כל הזמן. מלבושיה וניסיונותיה למרוד במוסכמות באמצעות אופנה עוררו כעס, עד כי שני המעמדות, האצולה ופשוטי העם, שלא הסכימו על דבר, חלקו דעה אחת על מלבושיה השערורייתיים של המלכה.[89]
מבין השינויים האופנתיים שמארי אנטואנט הובילה ניתן לציין את תסרוקת ה"פוף" המוכרת בצרפת: פאה מהודרת וגבוהה, המשלבת בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים. מארי אנטואנט לא המציאה את ה"פוף", אך הפכה את התסרוקת לסימן ההיכר שלה ועשתה בה שימוש להעברת מסרים אישיים. לדוגמה, על מנת להציג את תמיכתה בצרפת לציון ניצחון הצי הצרפתי על האנגלי הורכבה על ראשה של מארי אנטואנט פיאה ובה דגם קטן של ספינה, תסרוקת ובה שזורים ירקות ופירות מתוצרת צרפת בתוך תסרוקותיה נעשו על מנת לסמל את תמיכתה ונאמנותה של מארי אנטואנט בצרפת והאנשים העמלים בה. נשות האצולה הבינו כי עליהם לאמץ את סגנונה של מארי אנטואנט אם ברצונן לשמור על מעמדן ובכך נקבעה האופנה החדשה.
מתנגדי המלכה, ובתוכם רבים מבני מעמדות האצולה, עשו שימוש בחידושי לבושה על מנת לערער את מעמדה. תסרוקות ה"פוף" הפכו לגבוהות יותר ויותר ככל שהפכו פופולריות יותר ושמועות הופצו כי מארי אנטואנט הורתה על שבירת קירות ותקרות בארמון על מנת שתוכל לעבור בחדרים עם תסרוקתיה הגבוהות. שמועה זו הכתה גלים ובחלוף הזמן היא פגעה ברגשות העם שראה בארמון ורסאי את קודש הקודשים הצרפתי. בעקבות זאת עזבה מארי אנטואנט את תסרוקות הפוף ושינתה את סגנון לבושה ותסרוקותיה. ב-1776 היא נטשה באופן סופי את שמלות הארמון הכבדות והמסורבלות לטובת שמלות פשוטות בעלות גזרה משוחררת, שלא דרשו את המחוך בסגנונו הצרפתי, אותו שנאה עוד מימיה הראשונים בצרפת. היא בחרה לנטוש גם את תכשיטיה היקרים ולהחליפם בסרט משי דקיק שנקשר סביב צווארה. מלתחתה התעדנה והתבססה על סגנון נקי ופשוט המתבסס על שמלות לבנות מבד מוסלין אוורירי, אשר נחשב באותם הימים ללבוש תחתון של נשים. שמלות אלו לא דרשו קונסטרוקציה מורכבת של מחוכים ותחתיות, חידוש פורץ דרך לנשות התקופה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במלכת צרפת. דוגמה לסגנון לבוש זה היא הדיוקן של מארי אנטואנט מ-1783, של אליזבט ויז'ה-לה ברן.
כבכל סגנון אופנתי של מארי אנטואנט גם סגנון פשוט זה הפך להיות מודל לחיקוי. עם זאת, שמלות פשוטות אלה היו זולות לאימוץ ועד מהרה הפכו שמלות המוסלין הדקיקות לסגנון הלבוש המועדף על נשות האצולה ובנות המעמד הנמוך כאחד, שיכלו, ללא מאמץ רב, להיות אופנתיות כמו המלכה. שבירת מחסום הלבוש בין המעמדות השונים יצר שערורייה שאין כדוגמתה בעיני מתנגדי המלכה: בת אצילים ובתו של סוחר לבושות באופן דומה ולא ניתן עוד להבחין מי זו מי על פי לבושן. האצילים אף קראו לעברה: "אם את מסרבת ללדת לנו יורש, לפחות אל תעליבי אותנו במראה בטנך המשוחררת!"[88] הדברים הגיעו עד לאמה, מריה תרזה, ובמכתביה לבתה היא הורתה לה לשוב למחוכים ולהתנהגות מקובלת.
סגנון רכיבתה של מארי אנטואנט על סוס היה אף הוא שנוי במחלוקת ופורץ מוסכמות. במקום לרכב כשם שנהגו נשים לרכב בתקופה זו, באוכף רכיבה צידי, מארי אנטואנט רכבה באוכף רגיל, של גברים. רכיבתה בדומה לגברים היו הבסיס לטענות כנגדה כי היא השולטת בבעלה, לואי ה-16. לבוש הרכיבה שלה שילב שמלות פשוטות ומשוחררות עם ג'קט רכיבה גברי שנתפר במיוחד בעבורה ותואר בציור כשהיא יושבת בשמלתה הלבנה ובג'קט רכיבה כחול. התנהגותה ולבושה ליבו את השמועות שהיא, למעשה, "הגבר" במשפחתה. אל מול דמותו השקטה והגמלונית של לואי ה-16, מארי אנטואנט השאירה רושם של אישה חזקה, שאינה מהססת לשנות סדרי עולם ואינה נכנעת לתכתיביו של איש. בתקופת המהפיכה הצרפתית טענות אלה נגדה היו בעוכריה.
"אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות"
עריכה
ערך מורחב – אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות
מארי אנטואנט זכורה בעיקר בשל האמרה המיוחסת לה "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בצרפתית "S'ils n'ont pas de pain, qu'ils mangent de la brioche", בתרגום מילולי: "אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש"), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם המייצג היטב את התקופה. אולם אמרה זו, כרבים מהסיפורים שסופרו על המלכה, התבררה כסילוף שנועד להכפשת שמה בידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה שהוביל למהפכה.
הציטוט המפורסם הוא אחד מני רבים שתרמו להצגת דמותה של מארי אנטואנט כמלכה מנותקת מהעם, מושחתת ואטומה לסבלו. משפט זה נצרב בזיכרון ההיסטורי ומיוחס לה כציטוט דברים בשם אומרם, אף שכיום כבר ידוע כי המשפט נאמר זמן רב טרם הגעתה לצרפת. בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים" אותו סיים לכתוב בשנת 1767 (כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12) ופרסם בשנת 1782, סיפר רוסו את האנקדוטה על המלכה שאמרה זאת על נתיניה.[90][91] היה זה סיפור ידוע בתרבות הצרפתית, שעבר מפה לאוזן שנים רבות לפני הגעתה של מארי אנטואנט לחצר המלוכה. כאשר פורסם הספר, כבר כיהנה מארי אנטואנט כמלכת צרפת והייתה אם לשני ילדים (מתוך ארבעה שילדה בחייה) לאחר שנים רבות של המתנה. הקושרים נגדה בחצר המלוכה עשו שימוש בספרו של רוסו ובציטוט שהביא, על מנת לטעון שהיא-היא הדמות המדוברת בספרו ובכך להשניא אותה על העם.
יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, טענה שעשויה להסביר מדוע הושלך הציטוט על מארי אנטואנט, בגין קשרי המשפחה בינה לדמות האלמונית שאמרה את המשפט המפורסם. אולם מועד כתיבת ספרו של רוסו מפריך טענה זו, ומציב את הציטוט כרונולוגית בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת, מקובלת יותר, היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות אחרת, כיום אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט.[92][93]
כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על עשייה פילנתרופית של מארי אנטואנט, על הרפורמות שהכניסה בחצר המלוכה ועל תמיכתה בעניי הממלכה, וכן מסמכים המעידים על התנגדותם הנחרצת של בני מעמד האצולה ואנשי חצר המלכות לשינויים אלה. בכל אלה יש כדי לספק הסבר להשחרת דמותה של מארי אנטואנט, לדחיקתה מן ההיסטוריוגרפיה כדמות משמעותית וחיובית בתולדות צרפת, ולהפיכתה לידועה לשמצה בגין חומרניותה וקלות דעתה. מסמכים שונים מציגים כי היו אלה בני מעמד האצולה בצרפת שרצו לשמר את כוחם ואת שליטתם במלך, ובכך הביאו למפלתה של המלכה, למפלת המלוכה כולה, ובכך אף גזרו את דינם שלהם, כאשר בני האצולה עצמם איבדו נכסיהם ואת ראשם במהלך המהפכה הצרפתית.
אילן יוחסין
עריכה
לקריאה נוספת
עריכה- שטפן צווייג, מארי אנטואנט, (תרגום ראשון: תל אביב: מצפה, תרצ"ד, מתרגם ש' הרשברג) תל אביב: הוצאת זמורה-ביתן, תרגום מגרמנית צבי ארד, תשמ"ז 1987.
- סנה ג'טר נסלונד. שפע - סיפורה של מארי אנטואנט (תרגום ראשון: מושב בן שמן, 2008, מתרגמים רותי ונעם אור), מודן הוצאה לאור.
- אלכסנדר דיומא, מחרוזת המלכה (תרגום מצרפתית: מיכה פרנקל), הוצאת מזרחי, 1993.
- אנראה מורואה, דברי ימי צרפת (תרגום מצרפתית: לאה וייץ כהן), הוצאת מסדה, תש"ך.
- הופמן, עמוס. מהפכה של הרוח. נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18. הוצאת רסלינג, 2012.
- ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.
- Deborah Cadbury, The Lost King of France, Fourth Estate, London, 1988
- Vincent Cronin, Louis and Antoinette (Collins: 1974)
- Evelyn Farr, Marie Antoinette and Count Fersen: The Untold Story, Peter Owen, London and Chicago, 2013
- Antonia Fraser, Marie Antoinette: The Journey, Knopf Doubleday, 2002
- Vivian R. Gruder, "The Question of Marie‐Antoinette: The Queen and Public Opinion before the Revolution", French History 16(3) (2002): 269-298.
- Sanche De Gramont, Epitaph for Kings, Hamish Hamilton, London, 1967
- John Hardman, Marie-Antoinette (Yale University Press: 2019)
- Carolyn Harris, Queenship and Revolution in Early Modern Europe: Henrietta Maria and Marie Antoinette (Springer: 2016)
- Évelyne Lever, Marie-Antoinette: The Last Queen of France, Ferrar, Strauss, and Giroux, New York, 2000
- Caroline Weber, Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution (Picador: 2006)
קישורים חיצוניים
עריכה
- תדהר ואלד, פאריס, למלכה יש בית, באתר הארץ, 17 במרץ 2008
- זכרונותיה של הנסיכה מארי תרז, בתה של מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (בצרפתית)
- זכרונותיה של קמפיין, אומנת ילדי המלוכה, על מארי אנטואנט, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
- זכרונותיה של מאדאם דה הוסט, מלוות הגברות בארמון ורסאי, פרויקט גוטנברג (באנגלית)
- אדמונד ברק והלקחים מהמפכה הצרפתית
- נאום הביקורת של אדמונד ברק על מותה של מארי אנטואנט (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על מארי אנטואנט, 20 ביולי 2010- ז'אן ג'ק רוסו, וידויים, הוצאת כרמל, עמוד 250
- A Dictionary of Quotations
- מכתבה האחרון של מארי אנטואנט לגיסתה, מאדאם אליזבת׳, לאחר מתן גזר הדין
- מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר, פרנקופילים אנונימיים
- 3235 מארי אנטואנט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- מארי אנטואנט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מרי אנטואנט (1755–1793), אשת לואי ה-16 מלך צרפת, דף שער בספרייה הלאומית
ביאורים
עריכה- ^ בכללן ארכידוכסות אוסטריה, ממלכת הונגריה, ממלכת קרואטיה, ממלכת בוהמיה, דוכסות מילאנו, ממלכת נאפולי, ממלכת סרדיניה וארצות השפלה האוסטריות
- ^ המדיניות מזוהה עם המשפט "תנו לאחרים לנהל מלחמות; את, אוסטריה בת המזל, הינשאי". מלטינית: Bella gerant alii, tu felix Austria nube.[3][4]
- ^ לשם השוואה, עלות המלתחה של משפחה ממוצעת בצרפת הייתה כ-30 ליברה וזו של זוג ממעמד האצולה הייתה 2,000–5,000 ליברה.[9]
- ^ עם זאת, בני הלוויה הורשו להמשיך באופן עצמאי לצרפת, והם השתתפו בחגיגות הנישואין בהמשך.[14]
- ^ העדות לכך מגיעה מזכרונותיה של הברונית ד'אוברקיך (צר'), שכתבה שכאשר ניגש אדם מאצולת העיר למארי אנטואנט ופנה אליה בגרמנית, היא השיבה שמעתה היא מבינה רק צרפתית.[16]
- ^ לגבי היחס העוין של "ההדוקים" לאוסטריה ראו מאמרו של תומאס קייזר.[21]
- ^ על פי קרולין ובר, התנהגותה של הדופין כלפי דו בארי הייתה תוצאה של מניפולציה מצד בנותיו של המלך, שראו בהסתתה נגד דו בארי אמצעי להחליש את דו בארי מצד אחד ולפגוע במוניטין של הדופין בעיני המלך.[23]
- ^ המלכה האחרונה של צרפת שהוכתרה באופן רשמי הייתה מארי דה מדיצ'י, אשתו השנייה של אנרי הרביעי, מלך צרפת. הרוזן מרסי-ארז'נטו רצה שמארי אנטואנט תוכתר באופן רשמי, על מנת לחזק את מעמדה, אך לואי ה-16 לא היה מעוניין בכך.[36]
- ^ 1 2 באופן כללי היסטוריונים דחו את הטענות השונות לגבי יחסים רומנטיים שניהלה מארי אנטואנט עם אישים שונים. טענות אלה, כולל הטענה שהמלכה לסבית ומנהלת רומן עם מקורבתה מאדאם פולינייק (אנ'), הופצו באמצעות פמפלטים וברכילות שעברה מפה לאוזן, אך הן היו חסרות כל בסיס. חריג לכך הוא הטענה שלמלכה היה רומן עם הרוזן אקסל פון פרסן, שאותה קיבלו חלק מההיסטוריונים כאמינה. על פי הביוגרפית אוולין פר, פולינייק השתמשה ברומן זה כדי לסחוט את המלכה ולדאוג לקצבה שנתית חריגה בגודלה עבור עצמה. עם זאת, לפי ההיסטוריון ג'ון הרדמן, לא ניתן להוכיח את הטענה הזו ועל אף שהמלכה ופון פרסן התאהבו, אין גם הוכחה לכך שהם קיימו יחסי מין.[49] ההיסטוריונית קרולין ובר כתבה שפון פרסן היה אהבת חייה של מארי אנטואנט, אך ציינה כי "היות שפרסן שרף את רוב התכתבויותיו לפני שמת, היה זה בלתי אפשרי עבור היסטוריונים לאמת בדיוק את הטבע וההקף של מעורבותו עם המלכה. כמעט כל הביוגרפים מקבלים כמובן מאליו את הטענה שבין השניים הייתה מערכת יחסים כלשהי, אך הפולמוסים מתמשכים – עם סיכוי מזערי לפתרון – לגבי השאלה האם היחסים ביניהם כללו מין".[50]
- ^ בעיקר הרומן "ז'ולי, או אלואיז החדשה" שהיה רב מכר, ונמצא גם בספרייתה של מארי אנטואנט.
- ^ גורלה של זו לא שפר עליה, היא אמנם ברחה מצרפת, אולם חזרה כדי לשהות לצד מארי אנטואנט בימיה העקובים מדם של המהפכה. היא נרצחה יחד עם רבים אחרים במהלך טבח ספטמבר 1792.
- ^ ז'אן דה-ולואה סן-רמי הייתה יתומה שמזלה לא שפר עליה, אך היא הוכרה כצאצאית (לא לגיטימית) של אנרי השני, מלך צרפת, ואחת הגברות בחצר המלוכה לקחה אותה לחצר תחת חסותה.{{Hardman 2019, p. 100|כיוון=שמאל}}
- ^ ב-1787 ההכנסות של הממלכה היו 475 מיליון ליברה וכמחצית מסכום זה נועד להחזר חובות. בנוסף, החוב הלאומי גדל מדי שנה. קאלון העריך שהגירעון השנתי עומד על כ-115 מיליון ליברה.[69]
- ^ הבחירה בבריאן נעשתה משום שהוא הוביל את האופוזיציה לרפורמה באספת הנכבדים, ומתוך מחשבה שגיוסו לצד המלוכה יוכל להביא להסכמה.
- ^ לאחר הכישלון עם אספת הנכבדים, ניסה בריאן להביא לאישור הרפורמה על ידי הפרלמנט, שישב בפריז. הפרלמנט, שנשלט על ידי האצולה, התנגד לרפורמה והודיע ביולי 1787 שרק לאספת המעמדות יש סמכות לאשר את המיסוי במסגרת הרפורמה. בתגובה, באוגוסט אותה שנה הגלה המלך את הפרלמנט לטרואה. הצעד התקבל המחאה בציבור, בעיקר באזורים מרוחקים מפריז כגון ברטאן. בנובמבר קרא המלך לפרלמנט לשוב לפריז. כשסירבו חברי הפרלמנט, שוב, לאשר את המיסים החדשים, השתמש המלך בצו המאפשר לו לעקוף את התנגדות האופוזיציה ("Lit de justice", מילולית "משפט המיטה"), אולם מהלך זה הצטייר כפנייה של המלוכה למשטר עריץ וגרם להתחדשות הביקורת. הפרלמנט גינה את המהלך תחת הכסות של הגנה על "חירויות עתיקות". במאי 1788 פרסם בריאן את "האדיקט של מאי", שהפשיט את הפרלמנט מרבות מסמכויותיו.
הערות שוליים
עריכה- ^ Hardman 2019, pp. xix, 1
- ^ Hardman 2019, p. 2
- ^ Steven Beller, A Concise History of Austria (Cambridge University Press: 2006), p. 41
- ^ 1 2 Hardman 2019, p. 3
- ^ 1 2 Harris 2016, p. 31
- ^ Weber 2006, p. 16, 212
- ^ Harris 2016, pp. 32–33
- ^ Hardman 2019, p. 6ff
- ^ Weber 2006, p. 16
- ^ Weber 2006, pp. 15–17
- ^ Harris 2016, p. 42
- ^ 1 2 Hardman 2019, p. 9
- ^ 1 2 Weber 2006, p. 19
- ^ Harris 2016, p. 40
- ^ Harris 2016, pp. 40–42
- ^ Harris 2016, pp. 42–43
- ^ Weber 2006, p. 46
- ^ Fraser 2002, p. 82
- ^ Weber 2006, p. 113
- ^ Fraser 2002, Ch. 8
- ^ Thomas E. Kaiser, "Who's Afraid of Marie Antoinette? Diplomacy, Austrophobia, and the Queen", French History 14(3) (2000), pp. 245–248
- ^ Weber 2006, pp. 19–20, 47–74
- ^ Weber 2006, p. 52
- ^ Hardman 2019, pp. 11–17
- ^ Fraser 2002, p. 97
- ^ 1 2 Weber 2006, pp. 90–92
- ^ 1 2 3 4 Cronin 1974, p. 64–66
- ^ Weber 2006, p. 105
- ^ T. Lawrence Larkin, "Marie-Antoinette and the Image of Moral Instruction", De Gruyter, pp. 371–375
- ^ Memoirs of the Court of Marie Antoinette, Queen of France, Being the Historic Memoirs of Madam Campan First Lady in Waiting to the Queen, Project Gutenberg
- ^ Rebecca Dowd Geoffroy-Schwinden, "A Lady-in-Waiting’s Account of Marie Antoinette’s Musical Politics: Women, Music, and the French Revolution, Women and Music: A Journal of Gender and Culture 21 (2017), p. 75
- ^ Madame Campan, 1752–1822, Chateau de Versailles
- ^ Cronin 1974, p. 198
- ^ Hardman 2019, p. 20
- ^ Hardman 2019, p. 22
- ^ Hardman 2019, p. 50
- ^ Weber 2006, p. 97
- ^ Hardman 2019, pp. 44–46
- ^ Hardman 2019, pp. 47–50
- ^ Hardman 2019, pp. 50–52
- ^ Hardman 2019, p. 56
- ^ Weber 2006, p. 99
- ^ Weber 2006, p. 100
- ^ Weber 2006, p. 115
- ^ 1 2 Weber 2006, p. 105–106
- ^ Fraser 2002, p. 149
- ^ Weber 2006, pp. 113–125
- ^ 1 2 Weber 2006, pp. 131ff
- ^ Hardman 2019, pp. xix, 40–43
- ^ Weber 2006, n. 25 to Ch. 6
- ^ 1 2 Fraser 2002, p. 207
- ^ Weber 2006, p. 133
- ^ Hardman 2019, pp. 37, 54
- ^ 1 2 3 Hardman 2019, p. 57
- ^ Weber 2006, p. 126
- ^
טכניקה מתקדמת חשפה מילים שצונזרו במכתביה של מארי אנטואנט, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2021
- ^ "I shall love you up to the death" (Marie-Antoinette to Axel von Fersen) Jacques Patarin, Val ́erie Nachef, 2009
- ^ Hardman 2019, p. 58
- ^ Hardman 2019, pp. 58–63
- ^ Weber 2006, p. 143
- ^ Hardman 2019, pp. 77–78, 85–88
- ^ Hardman 2019, pp. 79–81
- ^ Hardman 2019, pp. 97–99
- ^ Hardman 2019, p. 99
- ^ Hardman 2019, pp. 100–102
- ^ Hardman 2019, pp. 100–116
- ^ Hardman 2019, pp. 117–118
- ^ 1 2 Weber 2006, 176
- ^ Hardman 2019 p. 123
- ^ Hardman 2019 p. 142
- ^ Hardman 2019 pp. 135, 139
- ^ Hardman 2019 pp. 137, 140, 147
- ^ Hardman 2019 pp. 155–156
- ^ Hardman 2019 p. 160
- ^ Gruder, 2002
- ^ Hardman 2019 p. 161
- ^ Hardman 2019 pp. 165–166
- ^ Hardman 2019 p. 167
- ^ Hardman 2019 p. 175
- ^ Hardman 2019 p. 178
- ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
- ^ * פענוח הצופן הסודי ששימש את מארי אנטואנט במכתביה EVELYN FARR, CODE-BREAKER
- ^ מאדאם דה הוסט
- ^ מדוע השיער מלבין?, באתר מדוע השיער מלבין?, 2016-11-12
- ^ Chapelle expiatoire, Centre des monuments nationaux (בצרפתית)
- ^ מאמר מסכם: בדיקת DNA לשרידי ליבו של לואי ה-17 מול שרידי משיערה של מארי אנטואנט
Jehaes, Decorte,Peneau, Petrie, Boiry, Gilissen, Moisan, Van den Berghe, Pascal and Cassiman - Mitochondrial DNA analysis on remains of a putative son of Louis XVI, King of France and Marie-Antoinette, 1998
- ^ נאום הביקורת של אדמונד ברק (1729–1797), על קיצוניות המהפכה הצרפתית, מותה של המלכה ומותו של עידן
- ^ 1 2 http://francophilesanonymes.com/marie-antoinette-fashion/ מארי אנטואנט: אייקון אופנה צרפתית, אריאלה גויכמן גארבר], פרנקופילים אנונימיים
- ^ Caroline Weber, Queen of Fashion: What Marie Antoinette Wore to the Revolution, (Macmillan: 2007), p. 6
- ^ Jean-Jacques Rousseau, Confessions, Book V
- ^ Respectfully Quoted: A Dictionary of Quotations
- ^ שטפן צווייג "מארי אנטואנט"
- ^ ססיל אדמס, Did Marie Antoinette really say "let them eat cake"?, אתר StraightDope.com, 24 באוקטובר 1986
