מרכז (פוליטיקה)
מרכז (פוליטיקה) היא עמדה פוליטית הכוללת תמיכה באיזון של שוויון חברתי (אנ') והיררכיה חברתית תוך התנגדות לשינויים פוליטיים שיביאו לשינוי משמעותי של החברה שמאלה או ימינה.
מרכז-שמאל ומרכז-ימין הם סוגים של מרכז המשולבים עם נטייה מסוימת לצדדים של הקשת הפוליטית משמאל ומימין. אידאולוגיות פוליטיות שונות נחשבו ל"מרכז", כמו דמוקרטיה נוצרית, פנקסילה (אנ'),[1][2][3] צורות שונות של ליברליזם כמו ליברליזם חברתי, והדרך השלישית,[4] תנועה פוליטית מודרנית המנסה לגשר בין השמאל והימין הפוליטיים, על ידי תמיכה וקידום מיזוג מגוון של עמדות כלכליות ימניות מסוימות, הכוללות תמיכה בשוק החופשי לצד תוכניות חברתיות וסוציאליות.[5]
המרכז הפוליטי לפי מדינה
עריכהאוסטרליה
עריכהאנשי מרכז נמצאים משני הצדדים של הפוליטיקה, בהמפלגה הליברלית של אוסטרליה ובמפלגת הלייבור האוסטרלית ומיוצגים על ידי המתונים (אנ') במפלגה הליברלית ולייבור ימין (אנ') במפלגת הלייבור.
הדמוקרטים האוסטרליים (אנ') הם מפלגת המרכז הבולטת ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה. למפלגה הייתה נציגות בהסנאט האוסטרלי מ-1977 עד 2007, והיא שימשה כלשון מאזניים.
בנוסף, הסנאטור הדרום אוסטרלי ניק קסנופון (אנ') השיק מפלגת מרכז בשם "צוות ניק קסנופון" ב-2014, ושמה שונה למרכז אליאנס (אנ') ב-2018.
בלגיה
עריכהמפלגת המרכז בפלנדריה הייתה איגוד העם (אנ') שתמכה בליברליזם החברתי. הברית הפלמית החדשה היא מפלגת המרכז הגדולה ביותר.
בקרב הבלגים דוברי הצרפתית, המרכז ההומניסטי הדמוקרטי (אנ') היא מפלגת מרכז מכיוון שהיא הרבה פחות שמרנית ממקבילה הפלמי, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (פלמים).
ברזיל
עריכהישנן מספר מפלגות מרכז בברזיל, כמו התנועה הדמוקרטית הברזילאית (אנ'), אחת המפלגות הפוליטיות הגדולות בברזיל, ומפלגת הסוציאל-דמוקרטיה הברזילאית.
קיימות עוד מספר מפלגות מרכז בברזיל: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (ברזיל, 2011) (אנ'), מפלגת הירוקים (ברזיל) (אנ'), אזרחות (ברזיל) (אנ'), PODEMOS (אנ') והמפלגה הרפובליקנית של המסדר החברתי (אנ')
קנדה
עריכהלממשלות קנדה ברובן הייתה עמדה פוליטית מרכזית. גם המפלגה הליברלית של קנדה וגם המפלגה השמרנית של קנדה נתמכות על ידי קשת רחבה של בוחרים.[6][7] בסוף שנות ה-70 טען ראש הממשלה פייר אליוט טרודו כי המפלגה הליברלית שלו היא ה"מרכז הרדיקלי".[8]
קרואטיה
עריכהמפלגת העם הקרואטית ומפלגת העם - רפורמיסטים (אנ') הן מפלגות המרכז בקרואטיה. מפלגת האיכרים הקרואטית (אנ') הפכה למרכזית בשנותיה האחרונות.
הרפובליקה הצ'כית
עריכהבצ'כיה יש מפלגות מרכז רבות, כמו התנועה הפופוליסטית הסינקרטית (אנ') ANO 2011 (אנ'), מפלגת הפיראטים הצ'כית (אנ') האזרחית הליברטריאנית, האיחוד הנוצרי והדמוקרטי הוותיק - מפלגת העם של צ'כוסלובקיה (אנ') והמפלגה המקומית ראשי ערים (אנ').
צרפת
עריכהמפלגת המרכז הבולטת ביותר בצרפת היא הרפובליקה בתנועה!, שהוקמה על ידי עמנואל מקרון, שנבחר לנשיא צרפת במאי 2017. מפלגה נוספת היא התנועה הדמוקרטית (אנ') שהייתה היורשת של האיחוד הנוצרי-דמוקרטי לדמוקרטיה צרפתית (אנ').
גרמניה
עריכההמרכז הגרמני הוא המפלגה הדמוקרטית הגרמנית -הסוציאל-ליברלית של רפובליקת ויימאר (1918–1933).
במהלך רפובליקת ויימאר הייתה מפלגת המרכז הגרמנית, מפלגה של קתולים גרמנים שנוסדה ב-1870.
היורשת של מפלגת המרכז הגרמנית היא המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית.
מפלגת הירוקים (גרמניה), גם היא מפלגת מרכז, נוסדה בשנת 1993.
הודו
עריכההקונגרס הלאומי ההודי[9] ומפלגת הקונגרס הלאומית (אנ')[10] הן שתי מפלגות המרכז בהודו.
אירלנד
עריכהברפובליקה של אירלנד, שתי המפלגות הפוליטיות העיקריות (פיאנה פול ופינה גייל) הן מפלגות מרכז.[11] לשתי המפלגות יש מדיניות דומה, וההבדל בניהן הוא ההתייחסות למלחמת האזרחים האירית.[12]
ישראל
עריכה
ערך מורחב – מרכז פוליטי בישראל
עד 1977 מפלגות המרכז בישראל אופיינו כאנשי העלייה הרביעית, לרוב אמידים ממוצא אירופאי. שאיפתם העיקרית הייתה שוק חופשי ופרגמטיות מדינית. הקמת ד"ש וחבירת יגאל ידין למנחם בגין הולידה את "המהפך". מפלגות השלטון היחידות בישראל ממחנה המרכז הן בעבר מפלגת קדימה וכיום מפלגת יש עתיד.
מפלגת יש עתיד בראשות יאיר לפיד נוסדה ב-2013 ונשארה שחקן מרכזי בזירה הפוליטית. היא כיהנה בממשלה בין השנים 2013–2015, כאשר לפיד כיהן כשר האוצר של ישראל וחבר הקבינט הביטחוני. בשנת 2020 הפך יאיר לפיד לראש האופוזיציה לממשלת נתניהו-גנץ, ובשנת 2021 הושבע לתפקיד שר החוץ בממשלת בנט-לפיד. לאחר מכן הפך ראש ממשלת ישראל ביוני 2022.
יאיר לפיד פרסם חיבור פוליטי ארוך שכותרתו "רק המרכז יכול להחזיק: דמוקרטיה וקרב הרעיונות"[13] ובו פרש את חזונו לגבי ריכוזיות פוליטית בישראל. החיבור פורסם במקור בעברית ב"הארץ" תחת הכותרת "לא רק לא ביבי. בקרב הרעיונות הזה יש למרכז פתרונות".[14]
הולנד
עריכהבהולנד קיימות ארבע מפלגות מרכז עיקריות. המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, מפלגת העם לחופש ודמוקרטיה, דמוקרטים 66,[15] והאיחוד הנוצרי (אנ').
מדינות נורדיות
עריכה
ברוב המדינות הנורדיות קיימות מפלגות מרכז אגרריות נורדיות (אנ').
עמדתם מתמקדת בנוסף למרכז הקלאסי, בביזור, מחויבות לעסקים קטנים (אנ') והגנת הסביבה.
הרשות הפלסטינית
עריכההדרך השלישית (הרשות הפלסטינית) היא מפלגה פוליטית פלסטינית קטנה שנחשבת במרכז הפוליטיקה הפלסטינית. המפלגה, שנוסדה ב-16 בדצמבר 2005, מנוהלת על ידי סלאם פיאד וחנן אשראווי.
בבחירות בינואר 2006, היא קיבלה 2.4% מהקולות וזכתה בשניים מ-132 המושבים של המועצה המחוקקת הפלסטינית. המפלגה מציגה את עצמה כאלטרנטיבה למערכת הדו-מפלגתית של חמאס ופתח.
ספרד
עריכההמפלגה הלאומית היחידה שמחשיבה את עצמה כמפלגת מרכז בספרד היא מפלגת האזרחים (ספרד).
הממלכה המאוחדת
עריכהבשנת 1981, רוי ג'נקינס (אנ'), דייוויד אוון (אנ'), שירלי וויליאמס וביל רודג'רס (אנ'), השיקו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. הם היו אנשי מרכז שערקו ממפלגת הלייבור בעקבות השמאל הקיצוני. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית התמזגה עם המפלגה הליברלית ב-1988 ויצרה את מפלגת המרכז הליברל-דמוקרטית.
באמצע שנות התשעים המאוחרות, הלייבור, בהנהגתו של טוני בלייר, החלה להתמרכז לכיוון הדרך השלישית. ההתמרכזות הסתיימה כאשר יורשו של בלייר גורדון בראון הפסיד בבחירות 2010 לשמרנים. יורשו של בראון, אד מיליבנד, החזיר את המפלגה שמאלה.[16]
בשנת 2011, ניק קלג, אז מנהיג הליברל-דמוקרטים וסגן ראש ממשלת בריטניה, הצהיר כי מפלגתו שייכת למרכז.
באמצע עד סוף שנות ה-2000, דייוויד קמרון הניע את המפלגה השמרנית לכיוון המרכז ולאחר הבחירות הכלליות של 2010, הקים קואליציה עם הליברל-דמוקרטים (אנ'). בבחירות 2015 השמרנים השיגו רוב, והליברל-דמוקרטים איבדו את רוב המושבים שלהם. הם החזירו לעצמם מספר קטן של מושבים בבחירות 2017. עם מינויה לראש ממשלה, מחליפתה של קמרון, תרזה מיי, הצהירה על רצונה להתמודד עם אי-שוויון חברתי ואימצה חלק מהמדיניות של אד מיליבנד, כמו הסדרת חברות אנרגיה.
בעקבות משאל העם על הברקזיט, הפוליטיקה בבריטניה נתפסה ככזו שחזרה לפוליטיקה מקוטבת מסורתית של "שמאל וימין".
ארצות הברית
עריכהלאחר מלחמת העולם השנייה, המרכז היה דומיננטי בארצות הברית, אך לא הייתה מפלגה כזו והדו-מפלגתיות המסורתית נשארה. הארי טרומן, שכיהן כנשיא ארצות הברית מ-1945 עד 1953, נחשב כדמוקרט מרכז,[17][18] בעוד דווייט אייזנהאואר נחשב כרפובליקני מרכזי.[19][20]
סקר של גאלופ בסוף 2011 על עמדותיהם של אמריקאים לממשלה דיווח כי 17% הביעו דעות שמרניות, 22% הביעו דעות ליברטריאניות, 20% הביעו דעות קומוניטריות, 17% הביעו דעות מרכז ו-24% הביעו דעות ליברליות.[21]
ברק אובמה זוהה כנשיא דמוקרטי מרכזי,[22][23][24] וכך גם ג'ו ביידן.[25][26]
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Tehusijarana, Karina M. "Weaponizing Pancasila". The Jakarta Post (באנגלית). נבדק ב-2022-06-07.
- ^ "Mapping the Indonesian political spectrum". New Mandala (בAustralian English). 2018-04-24. נבדק ב-2022-06-07.
- ^ "Soekarno and the Social Centrism of Pancasila". kompas.id (באינדונזית). 2020-10-17. נבדק ב-2022-06-07.
- ^ Forrester, Katrina (18 בנובמבר 2019). "The crisis of liberalism: why centrist politics can no longer explain the world". The Guardian. נבדק ב-22 ביוני 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "BBC News — UK Politics — What is the Third Way?". BBC News. 27 בספטמבר 1999. נבדק ב-16 ביוני 2019.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Elections Canada (2018). "Plurality-Majority Electoral Systems: A Review". Elections Canada.
First Past the Post in Canada has favoured broadly-based, accommodative, centrist parties...
- ^ "Liberal Party". The Canadian Encyclopedia. 2015.
- ^ Taub, Amanda (2017). "Canada's Secret to Resisting the West's Populist Wave". The New York Times.
- ^ "Political Parties – NCERT" (PDF). National Council of Educational Research and Training. נבדק ב-8 במאי 2021.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Maharashtra: The political crisis brewing in India's richest state". BBC News. 23 ביוני 2022.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link) - ^ Brown, John Murray (13 בפברואר 2009). "Irish Poll Hits Fianna Fail". Financial Times. אורכב מ-המקור ב-2017-05-25. נבדק ב-2019-11-28.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Irish opposition party says IMF/EU deal too costly". Reuters. 12 בדצמבר 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Only the center can hold: Democracy and the battle of ideas".
- ^
יאיר לפיד, ממש לא "רק לא ביבי": במלחמת הרעיונות הזו יש למרכז פתרונות, באתר הארץ, 25 במרץ 2020
- ^ "Politieke Barometer: D66 middenpartij bij uitstek" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-19 ביולי 2011.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Barker, Alex (26 בספטמבר 2010). "Miliband declares New Labour dead". Financial Times. נבדק ב-8 באוגוסט 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Emery, Noemie (17 ביולי 2006). "The Inconvenient Truth about Truman". Washington Examiner.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Zeitz, Joshua (4 בנובמבר 2018). "Democrats Aren't Moving Left. They're Returning to Their Roots". Politico.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Choilet, Derek (7 במאי 2019). "Why Democrats – and all Americans – Should Embrace Centrism". The Washington Post.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bartlett, Bruce (24 באוגוסט 2020). "When the Republican Party Was Sane". The New Republic.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ekins, Emily (29 באוגוסט 2011). "Reason-Rupe Poll Finds 24 Percent of Americans are Economically Conservative and Socially Liberal, 28 Percent Liberal, 28 Percent Conservative, and 20 Percent Communitarian". Reason. נבדק ב-1 בינואר 2012.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Noor, Poppy (18 בדצמבר 2019). "OK boomer: how Barack Obama became the ultimate centrist dad". The Guardian.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kiely, Kathy; Moore, Martha (3 ביולי 2008). "Obama faces online backlash for centrist views". ABC News.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Prell, Owen (21 ביולי 2020). "Is America a Failed State? More Than We Realize". Medium.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Smith, Sean (15 בנובמבר 2020). "Be warned Joe Biden – centrism is no longer a safe haven in politics". The Independent.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hook, Janet (12 באוגוסט 2020). "Picking Harris, Biden puts centrist stamp on Democrats' future". Los Angeles Times.
{{cite web}}: (עזרה)
