נזורה במדבר יהודה
מנזרי מדבר יהודה הוקמו במאה ה-4 והגיעו לשיא פעולתם במאה ה-6, תקופה בה חיו מאות נזירים במנזרים שייסד חריטון וכ-600 נזירים במנזר שייסד תיאודוסיוס וזאת לעומת נזירים בודדים שחיו במנזרים אלו בעת הקמתם.
לנזירים אלו הייתה השפעה פוליטית ורוחנית והם אלו שהכריעו במאבק הכריסטולוגי בין הגישה המונופיזיטית לבין הגישה הכלקדונית לטובת הגישה הדיפיזיטית הכלקדונית.
אחרי הכיבוש המוסלמי נשאר במדבר גרעין מנזרים ונזירים, וכך בתקופת מסעי הצלב, בסיוע המנזרים ששרדו, הוקמו מחדש חלק מהמנזרים שחרבו או ננטשו.
רקע דתי והיסטורי עריכה
תנועת הנזירות הנוצרית התפתחה במצרים. ראשוני הנזירים הידועים היו פאולוס מתבי ואנטוניוס הגדול, נזירים הרמיטים שיצאו להתבודד במדבר המזרחי של מצרים בסוף המאה השלישית. הנזירים הנוצרים הראשונים שפרשו לחיי בדידות במדבר נהגו כך, מעבר לסיבות הדתיות האידאולוגיות, גם בשל רדיפות הדת. מבחינה דתית, ראו הנזירים את החיים במדבר כמופת של צניעות ופרישות, חזרה לאורח חייהם של יוחנן המטביל ושל ישו עצמו, כלומר חיקוי המושיע(אנ').
בשנות ה-30 של המאה ה-4 היו במצרים כבר אלפי נזירים שהתגוררו בלמעלה מאלף מנזרים. נזירים אלה חיו בשתי צורות התארגנות, הרמיטים (מתבודדים) וקוינוביטים (שיתופיים). רוב המתבודדים חיו בריכוזים במדבריות המערביים: ניטיריה, קליה וסקטיס. התנועה הנזירית במצרים הגיעה לשיא כוחה בסוף המאה ה-4.
סוגי הנזורה עריכה
נזרים מצאו לעצמם סוגים שונים של התבודדות מהסביבה[1] והיו אף כאלו שאחרי תקופה בה חיו כנזירים מתבודדים קיבלו על עצמם משרות בהיררכיה הכנסייתית ועברו לגור במרכזי אוכלוסין.
- הרמיטים או ארמיטים (בלטינית - Hermetism, מיוונית ἔρημος הרמוס, מילה שמשמעותה גם מדבר וגם התבודדות), כל נזיר חי חיי פרישות בגפו והיה יכול להגיע למצב של הסיכיה, ולעסוק בהתבוננות פנימית (ἡσυχία, הסיכיה במשמעות שלווה או שלוות נפש, הרגעות, שקט פנימי)
- אנכרוטים (anachoritae) היו נזירים הרמיטים, שאחרי שכבר חיו בתוך קהילה, בחרו בחיי פרישות מוחלטים, ללא קשר למנזר או קהילה מסודרת כלשהי, זאת בניגוד לנזירי לאורה שאמנם בילו את רוב זמנם בבדידות אך עשו זאת כחלק מקהילת נזירים בעלת מסגרת (כלכלית, דתית וחברתית) מסודרת. סבאס בילה מספר שנים כאנכרוט לפני שהקים את הלאורה שלו בנחל קדרון
- לאורה, נקראת גם סמי-הרמיטיזם או סמי-אנכוריזם, כל נזיר חי בגפו במהלך השבוע והנזירים נפגשים במקום אחד בסופי השבוע לצורך תפילה, ארוחות משותפות והסדרת חיי העבודה
- קוינוביון, בשפות מערב אירופאיות סנוביטיזם, הנזירים חיים חיי שיתוף, יש צייתנות לאב מנזר. בניגוד ללאורה, אורח החיים בקוינוביון הוא שיתופי ויושביו ניהלו את חייהם כקהילה, עבור חלק מיושבי הקוינוביון, תקופת שהותם הייתה הכנה לקראת מעבר ללאורה או לפרישות מוחלטת, עבור חלקם דרך חיים עד יום מותם
רקע היסטורי למנזרי ארץ ישראל עריכה
ממצרים יצא רעיון התנועה הנזירית לעזה, מדבר יהודה, סוריה ואסיה הקטנה. ומשם התפשט הרעיון לשאר העולם של אותה עת. נזירים מתבודדים היו במדבר יהודה כבר במאה ה-2, אולם הם לא היו מאוגדים כקהילה נזירית. הכתבים "חיי חריטון" (Vita Charitonis) מתארים מתבודדים שחיו במערות של קלמון לפני זמנו של חריטון ואבסביוס מספר כי נרקיסוס, בישוף ירושלים בסוף המאה ה-2 פרש למדבר עקב עלילות שהועללו עליו.
תנועת הנזירות במדבר יהודה היא חלק מתנועת "ההליכה אל המדבר" שהייתה נפוצה במצרים, בסוריה ובאסיה הקטנה. בעוד שבמצרים התאפשרה התיישבות רק באזורים הצמודים לנילוס ויובליו, אופי ההתיישבות היה של מנזרים משותפים, שכן התנאים הקשים דרשו שיתוף והתגייסות ברמת קהילה על מנת לגדל גידולים חקלאיים או לכל ענף צריכה אחר. במדבריות סוריה בהן, יחסית למדבר במצרים, כמות הצמחייה גדולה בהרבה וניתן למצוא מעיינות ואף לחפור בורות מים התפתחה תופעת האנכרוטים, נזירים שפרשו לחלוטין ולא היו חלק מקהילה כלשהי.
מדבר יהודה מוזכר בכתבים שונים בשמות שונים בהם "המדבר של העיר הקדושה" (היא ירושלים), "מדבר ירושלים", "השממה הקדושה". חשיבותו הרבה לשואפי ההתבודדות הנוצרים נובעת מהכתוב בכתבי הקודש (הן התנ"ך והן הברית החדשה), על אליהו הנביא נאמר "ויהי דבר ה' אליו לאמר לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן"[2] ובהמשך נכתב האידיאל הנזירי – הנזיר אינו צריך לדאוג למזונו כי אלוהים יעשה זאת עבורו – " והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב ומן הנחל ישתה". אולם זו לא הייתה התנסותו היחידה במדבר " ויבא באר שבע אשר ליהודה וינח את נערו שם והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם"
מלכים א פרק יט פסוקים ג-ד. ספר מלכים מתאר גם[3] קבוצות מאורגנות של "בני נביאים" החיים על סף המדבר (בית אל ויריחו). דוד המלך וישו נולדו שניהם בבית לחם שעל סף המדבר. יוחנן המטביל פעל אף הוא במדבר ובנהר הירדן הסמוך וכאשר הטביל את ישו " הובילה הרוח את ישוע אל המדבר להתנסות על ידי השטן,"[4] ושם צם ארבעים יום וארבעים לילה.
התנאים הגאוגרפיים במדבר יהודה אינם מגבילים כמו במצרים אך נוחים פחות מאשר תנאיו של המדבר הסורי. בהתאם התפתחו קהילות שאורח חייהם היה בין השיתוף המלא כמו במצרים ובין חיי הבדידות של הנזירים בסוריה. הלאורות במדבר יהודה בהן חיו הנזרים תחת מסגרת משותפת (המנזר), אך למעט יום אחד בשבוע (יום א', בו התכנסו כל הנזירים לתפילות משותפות), חי כל נזיר בתא משלו, מבודד משאר הנזירים האחרים במנזר.
המנזר הראשון בתחומי ארץ ישראל היה זה שהוקם סמוך לעזה ב-330 על ידי הילריון, תלמידו של אנטוניוס הקדוש. והוא הוקם כמנזר מתבודדים. גם מנזריו של חריטון שהוקמו במדבר יהודה באותה תקופה היו בהתחלה מנזרי מתבודדים והתפתחו לצורת חיים חדשה – הלאורה, שילוב של התבודדות בחיי היום-יום עם פעילות שיתופית בסוף השבוע. בתקופת השיא היו במדבר יהודה (מדבר ירושלים) כ-60 מנזרים ומנזרים נוספים הוקמו בכל ארץ ישראל, גם בסמוך לערים. נזירים הגיעו לארץ ישראל גם מארצות אחרות, בהם חריטון וגרסימוס מאסיה הקטנה, אותימיוס מארמניה והירונימוס מאיליריה.
רקע גאוגרפי עריכה
ערך מורחב – מדבר יהודה
מדבר יהודה מאופיין ביובש וטמפרטורות גבוהות במשך היום. הגשמים בו מועטים: 100-150 מ"מ בממוצע לשנה, ויש שנים שבהן עשרות בודדות של מ"מ - שנות בצורת. קרינת השמש החזקה מעלה את טמפרטורת הקרקע עד ל-70 מעלות.
תנאי השטח והאקלים הקיצוניים של מדבר יהודה, מנעו התיישבות קבע בו בימי קדם. בתקופת הבית השני, חיו במדבר האיסיים - כת יהודית סגפנית שהתרחקה מחברת אנשים שלא היו מחבריה. החיים של בודדים וקבוצות קטנות התאפשרו בשל העובדה שגם רמת המדבר וגם מדרגת הכפיפה עשירות במאגרי מים מלאכותיים - בורות, בריכות ומאגורות (בריכות תת-קרקעיות). רוב הבורות נמצאים ברמת המדבר, שכן המסלע הרך מקל על הכרייה והוא אטום למים.
מנזרי מדבר יהודה עריכה
תחילת תנועת הנזירות במדבר יהודה קדמה להיווסדות ממלכת ביזנטיון. שלושת המנזרים הראשונים: מנזר פרן, דוקה וסוקה נוסדו כלאורות על ידי חריטון במאה ה-3. פריחת הנזורה הנוצרית במדבר יהודה התרחשה במאות ה-4 עד ה-7.
הנזירים לא היו רק תושבי ארץ ישראל ושכנותיה, אלא אף יוצאי ארצות רחוקות יותר (בעיקר משטחי האימפריה הביזנטית). חלקם החליטו עוד בארצות מוצאם על רצונם להיות נזירים ולעשות זאת בארץ הקודש וחלקם עלו לרגל לארץ ישראל וכאן החליטו להצטרף ללאורה ההרמיטית או למנזר שיתופי (קוינוביטי).
בחירתם של נזירים להתגורר במדבר יהודה נבעה ממספר סיבות, בהן: הקרבה לירושלים ולבית לחם, העובדה שזה היה המדבר בו התבודד ישו ופעל יוחנן מטביל והעובדה שזה היה אזור מאוכלס בדלילות והתאפשר להם להתבודד (להיות הרמיטים). הקרבה לירושלים והיכולת להגיע לכינוסים האקומניים אפשרה להם להשפיע על החלטות הכנסייה.
דמויות מפתח עריכה
ראשון מייסדי המנזרים במדבר יהודה נחשב חריטון בן המאה הרביעית.
- חריטון הקים שלושה מנזרים: בעין פרת (מנזר פרן), בדוק, ובנחל תקוע. באתרי הקמת המנזרים התקיימו שלושה תנאים גאוגרפיים: מקום מים שאינו תלוי בגשמים (מעיין), מצוקים וקרבה ליישוב קבע או לדרך ראשית.
- חריטון הנהיג במנזריו סדר יום קבוע שכלל שבע תפילות, ארוחה אחת ביום שכללה מים, לחם ומלח. בעוד שבשאר הזמן חיים הנזירים בנפרד, עוסקים במלאכות שונות (שזירת חבלים או קליעת סלים) ושינון פסוקי תהילים ומזמורים נוספים. אורח החיים במנזריו של חריטון היו מודל לחיקוי עבור הנזירים שפעלו אחריו.
- אותימיוס היה נזיר בעין פרת מיסודו של חריטון, נחשב כמרחיב הנזורה במדבר יהודה. בנוסף לבניית המנזרים, עסק אותימיוס גם בפעילות מיסיונרית בקרב שבטי הנוודים במדבר יהודה. פעילות זו הייתה נקודת מפגש ראשונה בין האינטרסים של השלטון הביזאנטי לפעילותיהם של נזירי מדבר יהודה. "מנזר אותימיוס" (חאן אל-אחמר, כיום במרכז מישור אדומים, אזור התעשייה של מעלה אדומים) הוא מנזר שנוסד בשנת 428 כלאורה. הלאורה הפכה לקוינוביון רק מספר שנים לאחר מותו של אותימיוס. הוא נקבר בקפלה שהוקמה לכבודו במרכז המתחם.
- גרסימוס ייסד לאורה וקוינוביון ממזרח ליריחו במקום המזוהה היום כמנזר דיר חג'לה, ונחשב כמייסד נזירות בקעת הירדן. את הלאורה שלו הקים גרסימוס כק"מ וחצי מן הירדן, מה שפתר את בעיית המים לשתייה. עצי דקל הגדלים בסביבה הקרובה סיפקו תמרים. את ענפי התמרים לקחו הנזירים לקליעת סלים. המקום מזוהה היום מעט מזרחית למנזר דיר חג'לה, ששימר את מקום הקוינוביון. המנזר היה לאורה של נזירים מתבודדים, אך במרכזו עמד קוינוביון ובו התגוררו נזירים מתלמדים, ששירתו את המתבודדים תוך הכשרתם לחיי התבודדות. המתבודדים שהו בתאיהם חמישה ימים בשבוע, וביום שבת וראשון באו לקוינוביון לתפילה וארוחה משותפת של לחם הקודש. אלו היו חידושים של גרסימוס, והם התקבלו במנזרים נוספים. סבאס, למשל, אימץ את מנהג התפילה המשותפת בצורתה זו במנזריו. בין תלמידיו היה הנזיר קיריאקוס, שהתחנך במנזר 9 שנים.
- סבאס היה תלמידו של אותימיוס. הוא הקים מנזרים רבים ושימש כנציג הכנסייה הארץ-ישראלית בחצר המלוכה הביזנטית. מנזרו הגדול והמפורסם ביותר מנזר מר סבא, הוא אחד המנזרים העתיקים בעולם. קובץ החוקים שהנהיג במנזריו הפך ברבות הימים לטיפיקון, המשמש עד ימינו. את דרכו במדבר יהודה התחיל במנזר תיאוקטיסטוס וניהל בו אורח חיים קוינוביוני. מאוחר יותר פרש לתא משלו וחי למעשה בבדידות. הוא הכין את עצמו לחיי פרישות, ובין הכנות אלה, חי בבדידות מוחלטת וערך צומות למשך חמישה ימים בשבוע. רק בסופי השבוע היה נפגש עם שאר יושבי המנזר. בהמשך הצטרף לאותימיוס עצמו למסעות תענית במדבר. לאחר מות אותימיוס יצא סבאס כשהוא בן 40 למדבר וחי בבדידות מוחלטת, למעט ביקורים בודדים של נזירים נוספים. מאוחר יותר הצטרפו אליו נזירים משוטטים נוספים, וכך נוצר הגרעין הראשון ל"לאורה הגדולה" של סבאס.
- תיאודוסיוס התחיל את דרכו בארץ ישראל במנזר הקתיסמה במחצית הדרך בין ירושלים לבית לחם בו כיהן כמנהל המשק. תיאודוסיוס החליט לעזוב את הקתיסמה, והתיישב על פסגת הר מטופה צפונית מזרחית לבית לחם, ליד המתבודד מרינוס ואבא לוקס איש מטופה. שני אלו שהיו מתלמידיו של אותימיוס לימדו אותו את הלכות המדבר. אחרי שנים אחדות עבר לגור במערה שעל פי המסורת בילו בה שלושת האמגושים את הלילה אחרי שסגדו לישו, מזרחית לבית לחם. במקום זה עבר לחיות חיי סגפנות. אציל בשם אקקיוס שהגיע מביזנטיון השאיר לתיאודוסיוס סכום כסף ניכר ששימש אותו לבניית אכסניה מעל המערה לשם אירוח אלו שהגיעו אליו ולהתחלת בניית המנזר. סביב תיאודוסיוס נוצרה קהילת נזירים שגדלה במהירות. החבורה איישה את המנזר שבנה תיאודוסיוס, מנזר סנט תיאודוסיוס (דיר דוסי) ליד בית לחם, מקום בו היו כ-400 נזירים, ומינתה את תיאודוסיוס לעמוד בראשה. ולכן נקרא תיאודוסיוס גם "תיאודוסיוס ראש החבורה". המנזר התנהל באורח חיים שיתופי – קוינוביון. תיאודוסיוס היה ממתנגדי המונופיזיטיזם. ב-492 מינה אותו פטריארך ירושלים סלוסטיוס, כאחראי (ארכיאפיסקופוס) על כל הנזירים השיתופיים בארץ ישראל (ובמקביל מינה את סבאס כאחראי על כל הנזירים יושבי הלאורת והמתבודדים).
שקיעתו של מפעל הנזירות במדבר עריכה
הפלישה הפרסית עריכה
בשנת 614 פלשו הפרסים לארץ ישראל, שלטו באזור לתקופה קצרה ונסוגו ממנו. על פי פרופסור מאיר בן דב[דרוש מקור] החריב הצבא הפרסי באופן שיטתי את מנזרי מדבר יהודה למעט בודדים. במחקר מאוחר יותר של פרופסור יזהר הירשפלד נטען כי לקביעתו של פרופסור בן דב אין ביסוס, והרס המנזרים לא בוצע על ידי הצבא הפרסי עצמו אלא על ידי שבטים נודדים שנעו עמו, או על ידי אוכלוסיות מקומיות, ששדדו את המנזרים ויושביהם. פשיטות שבחלק מהמנזרים אף הגיעו לידי טבח יושביהם.
עדות להתרחשות במנזר מרסבא נמצאה במכתב שנשלח בשנת 620 על ידי אחד מיושבי הלאורה, אנטיוכוס מונכוס, ובו הוא מתאר טבח של 44 נזירים תוך פשיטה שערכו "הישמעאלים" תוך שהם שודדים את המנזר.
עדויות ממנזר חוזיבה מספרות כי הפולשים שרצחו ובזזו במנזר חסו על גאורגיוס הזקן, ובמקום להורגו לקחו אותו בשבי ושחררוהו לאחר זמן קצר.
הכיבוש המוסלמי עריכה
האימפריה הסאסאנית שלטה על מדבר יהודה בין השנים 614 ל-628. ב-636 התרחש קרב הירמוך שהתחיל את הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. מנזרי מדבר יהודה נותקו מאחד מבסיסי התמיכה העיקריים שלהם – תושבי האימפריה הביזנטית, וכך נעצרו תרומות ונעצר זרם עולי הרגל ונזירים טירונים משטחים שהיו עדיין בשליטה ביזנטית[5].
תהליך זה גרם לנטישה של חלק מהמנזרים, בעיקר כאלו שהיו רחוקים ממקומות יישוב גדולים ונזקקו לתמיכה שוטפת לשם הישרדותם. מנזרים גדולים, שהיו קרובים ליישובים מרכזיים ולמקור מים, ושהיו להם מקורות הכנסה מספיקים על מנת לממן רכישת מזון שרדו. בהם מנזר חריטון ומנזר סבאס[6].
התחדשות במאה ה-19 עריכה
במהלך המאה ה-19, כחלק משקיעת האימפריה העות'מאנית, היחלשות השלטון המרכזי בארץ ישראל, וכחלק מהתערבות המעצמות בארץ ישראל שוקמו חלק מהמנזרים במדבר יהודה ואוכלסו בנזירים שהגיעו מאירופה, בעיקר ממזרח היבשת. שוקמו והורחבו מנזרים אחדים בהם מנזר מר סבא, מנזר סנט תיאודוסיוס (דיר דוסי), מנזר גרסימוס שליד הירדן, דיר אל-קרנטל, מנזר סנט ג'ורג' ולאורת קלמון.
מנזרים עריכה
בסקרים ארכאולוגים מקיפים אותרו שרידיהם של כ-60 מנזרים נוצרים שפעלו בתקופה הביזנטית במדבר יהודה. למעט בודדים, רובם ככולם נחרבו בפלישת הפרסים בשנת 614 או בתקופה המוסלמית.
בין המנזרים הידועים שנוסדו על ידי בני הדור הראשון:
- לאורת פרן, בוואדי פרה בסמוך לעין פרה (עין פרת). נוסדה על ידי חריטון ב-330 לערך[7]. נחשבת כמנזר הראשון שנוסד במדבר יהודה
- לאורת דוקה, ליד הקרנטל, נוסדה על ידי חריטון[8]
- לאורת סוקה (מנזר חריטון), בסמוך לתקוע, נוסדה על ידי חריטון[9]
- גרסימוס ייסד במאה ה-5 לאורה וקוינוביון ממזרח ליריחו, במישור שבין יריחו לירדן, במקום המזוהה היום כמנזר דיר חג'לה, ונחשב כמייסד נזירות בקעת הירדן. בסמוך למנזר של גרסימוס, ליד עין חג'לה נבנתה לאורת קלמון
- מנזר תיאוקטיסטוס נוסד בדיר מוכליך (נחל אוג) על ידי אבתימיוס ותיאוקטיסטוס[10]
- לאורת מרדה על המצדה, נוסדה על ידי אותימיוס ודומיטיאנוס[11]
- מנזר זיף (מנזר כפר בריכה), קוינוביון שנוסד על ידי אותימיוס בחירבת אום חלסה מדרום לבני נעים[12]
- הלאורה של אותימיוס (ח'אן אל אחמר[13], במרכז מישור אדומים, אזור התעשייה של מעלה אדומים) הוא מנזר שנוסד בשנת 428 כלאורה. הלאורה הפכה לקוינוביון רק מספר שנים לאחר מותו של אותימיוס. הוא נקבר בקפלה שהוקמה לכבודו במרכז המתחם
- מנזר סכולריוס על הר מונטר, במקום בו הקימה הקיסרית אודוקיה מגדל לאותומיוס
- מבין תלמידי אותימיוס ידוע כי מרינוס ולוקאס הקימו מנזרים שיתופיים באזור מטופה. מרטיריוס, שהגיע ממצרים, הקים את מנזר מרטיריוס (חירבת אלמורסס) שנמצא במרכז מעלה אדומים, מנזר זה הפך למנזר גדול ומשמעותי. אליאס הקים שני מנזרים ראשונים באזור הירדן, מנזריו היו סמוכים זה לזה ונוהלו על ידי ראש מנזר אחד עד שאחד מהם נמכר לנזירים סריסים ונקרא מאז "מנזר הסריסים". גבריאל, שהיה אף הוא תקופת מה בלאורה של אותימיוס מונה ככומר בכנסיית האנסטסיס (כנסיית התחייה) ובנה מנזר בקצר א-רוואבי ממזרח להר הזיתים
- במקביל לזרם המרכזי, הכלקדוני, הוקמו גם מנזרים מונופיזיטים, בהם המנזר שהקים רומנוס בח'רבת א רוביעה סמוך לתקוע והמנזר שהקים מרקיאנוס בסמוך לבית לחם[14]
הדור השני:
- תיאודוסיוס הקים מנזר שהפך עוד בחייו למנזר הגדול ביותר בין מנזרי מדבר יהודה. אחד מתלמידיו, תיאוגניוס הקים מנזר בח'רבת מח'רום
- סבאס, שפעל באותה תקופה בה פעל תיאודוסיוס, הקים לאורה בנחל קדרון שנקראה "הלאורה הגדולה" ונקראת מר סבא. סבאס הקים עוד שתי לאורות: הפסטומוס בח'רבת ג'ינג'ס מצפון לנחל קדרון, והלאורה של ירמיאס בח'רבת א-זרניק. בנוסף הקים סבאס ארבעה מנזרים שיתופיים: הקסטליון (הורקניה), ספלאיון או מנזר המערה (ביר אל קטר) אותו הקים עם תלמידו פאולוס, מנזר סכולריוס בראש הר מונטר הקרוי על שמו של יוהנס סכולאריוס שעמד בראשו במשך 35 שנה, ומנזר זאנוס על שם אחד משני האחים הנזירים שייסדו אותו בסיועו של סבאס. מתנגדיו מבין תלמידיו הקימו את הלאורה החדשה בסמוך לתקוע
- בימיו של סבאס, אולם בלי קשר אליו, הוקמו מנזר יוחנן המטביל בקאסר אל-יהוד ליד הירדן ומנזר ספסאפאס סמוך למערת ההתבודדות של יוחנן המטביל ממזרח לירדן
- על ציר עולי הרגל הוקמו מנזרים אחדים, בהם מנזר פטרוס בקצר עלי, שהקמתו מומנה על ידי הקיסרית אודוקיה זמן קצר לפני מותה, לידו מנזר ח'אן צליבה (ליד כנסיית אדם הקדוש) שנבנה על המדרון שבין מעלה אדומים לוואדי קלט. בדרך שבין יריחו לירדן נבנה מנזר בתל ג'לג'ול, על פסגה הצופה על הדרך נבנה מנזר א-זחליק ועל פסגה נוספת מנזר נוסייב אל אוישירה וכך הושלם רצף מנזרים ששמרו על הדרך ואפשרו מחסה לעולי הרגל בדרכם
- מנזר סנט ג'ורג' הידוע גם כמנזר חוזיבה ודיר מר ג'אריס, בנוי בצלע ערוץ נחל פרת. ראשית ההתיישבות נעשתה על ידי חמישה נזירים סורים, מאוחר יותר, במאה החמישית נזיר בשם יוחנן מהעיר תבי התיישב במקום והקים מנזר מסוג קוינוביון. המנזר הורחב במהלך המאה השישית על ידי נזיר בשם ג'ריס מכוזיבא, שעל שמו נקרא המנזר. המנזר נהרס ונבנה מחדש מספר פעמים, והמבנה הקיים נבנה ברובו במהלך המאה ה-19. בסמוך אליו היו תאי התבודדות. מנזר זה היה ייחודי בכך שאיפשר לנשים להיכנס למתחמו
השפעה וכוח פוליטי עריכה
אורח חייהם הסגפני והקשה של נזירי מדבר יהודה נתפס בעיני רבים כאורח חיים של דבקות ללא רצון בהנאה או טובות אישיות, לכן דעותיהם של ראשי המנזרים נתפשו כדרך "נוצרית" ו"נכונה" יותר. אורח חייהם הסגפני והמבודד הקשה על גורמים עוינים בחצר הקיסרות או במוסדות הכנסייה להטיל עליהם סנקציות קשות, כי עונשים כמו החרמת רכוש וחרם לא היו איום משמעותי על נזירים שאוכלים שורשים בתוך מערה באמצע המדבר. לעובדות אלו היה משקל פוליטי רב בדיונים תאולוגים ואחרים: אותימיוס לדוגמה, לאחר ועידת כלקדון בחר בצד הכלקדוני בדעת מיעוט (דעת יחיד) ופרש חזרה למדבר עד שהקיסרית אאודוקיה שלחה שליחים לבקשו. כוחה הפוליטי של תנועת הנזירות גדל עם ריבוי מספר הנזירים והעלייה בנכסי המנזרים ובכמות התרומות שזרמה אליהם מכל רחבי הממלכה הביזנטית.
ראשי מנזרים קיבלו תפקידי מפתח בכנסייה, כמו אליאס, או כמו סבאס שנשלח לחצר קיסר ביזנטיון פעמיים על מנת לייצג את הכנסייה.
לקריאה נוספת עריכה
- יוסף פטריך, נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית : מפעלם של סבאס ותלמידיו, הוצאת יד בן-צבי, תשנ"ה-1995
- יזהר הירשפלד, המדבר של העיר הקדושה מנזרי מדבר יהודה בתקופה הביזאנטית, הוצאת יד בן צבי, 2002
- לאה דה סגני, מבוא ותרגום, קירילוס מסקיתופוליס, חיי נזירים ממדבר יהודה, יד בן-צבי, 2005.
- אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, צ'ריקובר, 1997, עמ' 236–254
- גדעון חרלפ, אדריכל אבטימיוס,הוצאה עצמית .
קישורים חיצוניים עריכה
- מעדני קוץ ודרדר, מאמרו של יזהר הירשפלד על מזונם של נזירי מדבר יהודה
- עופר שיאון אתר הטבילה (אל מעטס) ומנזרי מדבר הירדן באתר רשות העתיקות
- ברוריה ביטון-אשקלוני ואריה קופסקי, נזירות עזה בתקופה הביזנטית, קתדרה 96, יולי 2000
- עינב ברזני, ביקור בארץ המנזרים של מדבר יהודה, באתר ynet, 30 במאי 2015
- תבנית:Academia.edu ,גדעון חרלפ ,אבטימיוס
הערות שוליים עריכה
- ^ להרחבה ראו: אורה לימור, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, כרך 3 עמ' 97
- ^ מלכים א פרק יז פסוקים ב-ג
- ^ מלכים ב' פרק ב'
- ^ הבשורה על פי מתי פרק ד פסוק א
- ^ Robert SCHICK, The Christian Communities of Palestine from Byzantine to Islamic Rule: A Historical and Archaeological Study, Studies in Late Antiquity and Early Islam, vol. 2., Princeton: DARWIN PRESS, 1995.
- ^ גדעון אבני חדירת האסלאם לאזורי הספר של ארץ ישראל
- ^ להרחבה ראו הירשפלד, עמ' 20
- ^ להרחבה ראו הירשפלד, עמ' 22
- ^ להרחבה ראו הירשפלד, עמ' 24
- ^ להרחבה ראו הירשפלד, עמ' 30-32
- ^ להרחבה ראו הירשפלד, עמ' 35
- ^ להרחבה ראו הירשפלד עמ' 36
- ^ להרחבה ראו הירשפלד עמ' 38-41
- ^ להרחבה ראו הירשפלד עמ' 27