ויקיפדיה

סיפורת אימה

סוגה של ספרות ויצירות בדיוניות
(הופנה מהדף ספר אימה)

סיפורת אימה היא סוגה של ספרות ספקולטיבית שנועדה להבהיל, להפחיד או להגעיל.[1] היסטוריון הספרות ג'יי. איי. קודון הגדיר את סיפורת האימה כ"יצירה בדיונית בפרוזה באורך משתנה... אשר מזעזע, או אפילו מפחיד את הקורא, או אולי מעורר תחושת דחייה או תיעוב".[2] האימה מכוונת ליצור אווירה מבהילה ומפחידה עבור הקורא. האימה מחולקת לרוב לתת-סוגות של אימה פסיכולוגית ואימה על-טבעית. לעיתים קרובות ניתן לפרש את האיום המרכזי של יצירות מסיפרות האימה כמטפורה לפחדים גדולים יותר של חברה. מאפיינים נפוצים כוללים רוחות רפאים, שדים, ערפדים, אנשי זאב, ע'ולים, השטן, מכשפות, מפלצות, חוצנים, עולמות דיסטופיים ופוסט-אפוקליפטיים, רוצחים סדרתיים, קניבליזם, פסיכופתים, כתות, כישופים שחורים, שטניזם, גור ועינויים.

An Illustration of Poe's "The Raven" by Gustav Dore
איור של "העורב" של פו מאת גוסטב דורה.

גיבורים בדיוניים מצאו עצמם במצבי אימה מתחילת ימי הספרות. מיתוסים ואגדות רבים מציגים מצבים ודמויות שנוכסו לאחר מכן לספרות האימה. הסופרים הראשונים שכתבו בסוגה זו המכונים "סופרים גותים". הרומן של הוראס וולפול משנת 1765, "טירת אוטרנטו", נחשב לנקודת מפנה בשורשי ספרות האימה, כשהפך סיפורי זוועות לספרות מקובלת. סופרים במאה ה-19, כברם סטוקר יוצרו של הערפד דרקולה, ומרי וולסטונקרפט שלי יוצרתו של פרנקנשטיין (הנחשב אף ליצירת מדע בדיוני מוקדמת), המשיכו להעמיד את עמודי התווך עליהם תקום סוגת האימה בהמשך.[3]

כחלוצי ספרות האימה המודרנית נחשבים א.ת.א. הופמן, ואבי הספרות הבלשית, הסופר והמשורר אדגר אלן פו, שיצר שילוב מעניין בסוגה זו של סיפורים בלשיים עם סיפורי אימה – שפעלו במאה ה-19.[3] לדוגמה סיפורו של אדגר אלן פו, "הרציחות ברחוב מורג'". הסיפור הקצר "כפת הקוף" אשר נכתב על ידי הסופר האנגלי ו. ו. ג'ייקובס (W. W. Jacobs), בשנת 1902 כחלק מקובץ "The Lady of the Barge" הוא אחד מסיפורי האימה המוקדמים הנודעים והמשפיעים ביותר.[4] כן ידוע הסופר האמריקאי ה.פ. לאבקרפט שפעל בשנות ה-30 של המאה ה-20. הסופר בן זמננו הידוע ביותר בסוגה זאת הוא האמריקאי סטיבן קינג. סופר בן זמננו המשלב ספרות אימה עם ספרות בלשית הוא הסופר היהודי-אמריקאי איירה לוין, מחבר "תינוקה של רוזמרי".

בישראל בולט בסוגה זו "לילה אדום" של גל אמיר, וכן "אמא הייתה זוחלת" של לימור נחמיאס ו"הלב הקבור" של שמעון אדף שכוללים מרכיבים חזקים של סוגת האימה. אדף טען ב-2007 כי בישראל לא נוצרה סוגה של ספרות אימה באופן מובהק.[5]

באפריל 2024, נוסד בישראל כתב העת "בּוּ!" – לאימה בתרבות, בספרות ובקלונוע. עורכי כתב העת הם אמיר חרש ודנה שוופי.

היסטוריה

עריכה

לפני 1000

עריכה
 
אתנודורוס

לסוגת האימה מקורות עתיקים בפולקלור ובמסורות דתיות המתמקדות במוות, בחיים שלאחר המוות, ברוע, בשדים ובעקרון הדבר הגלום באדם.[6] כל אלה באו לידי ביטוי בסיפורים על יצורים כמו שדים, מכשפות, ערפדים, אנשי זאב ורוחות רפאים. סיפורת האימה האירופאית התבססה באמצעות יצירות של היוונים והרומאים הקדמונים.[7] הרומן הידוע של מרי שלי משנת 1818, "פרנקנשטיין", הושפע מאוד מסיפורו של היפוליטוס, שאסקלפיוס מחייה ממוות.[8] אוריפידס כתב מחזות המבוססים על הסיפור, "היפוליטוס קליפטומנוס" ו"היפוליטוס". בספרו של פלוטרכוס, "חייהם של היוונים והרומאים האצילים" העוסק בקימון, מתאר המחבר את רוחו של רוצח, דיימון, שבעצמו נרצח בבית מרחץ בסירוניאה.[9]

פליניוס הצעיר (61 עד 113) מספר את סיפורו של אתונודורוס קנאניטס, שקנה בית רדוף רוחות באתונה. אתנודורוס היה זהיר מכיוון שהבית נראה זול. בעת כתיבת ספר על פילוסופיה, ביקרה אותו דמות רפאים קשורה בשלשלאות. הדמות נעלמה בחצר; למחרת חפרו השופטים בחצר ומצאו קבר לא מסומן.[10]

אחרי 1000

עריכה

סיפורי אנשי זאב היו פופולריים בספרות הצרפתית של ימי הביניים. אחד משנים עשר הלאים (אנ') של מארי דה פרנס הוא סיפור על איש זאב בשם "ביסקלברט".

 
ולאד המשפד

הרוזנת יולנד הזמינה סיפור על איש זאב בשם, "גיום דה פאלרמה". סופרים אנונימיים כתבו שני סיפורים על אנשי זאב, "ביקלראל" ו"מיליון".

סיפורת האימה התבססה בחלקה על הדמויות האכזריות ביותר של המאה ה-15. ניתן לשייך את דרקולה לנסיך ולאכיה, ולאד המשפד, שפשעי המלחמה לכאורה שלו פורסמו בחוברות גרמניות. חוברת משנת 1499 יצאה לאור על ידי מרקוס אייר, והייתה בולטת בשל סגנון חיתוכי העץ שלה.[11] מסעות הרוצח הסדרתי ז'יל דה רה נתפסו כהשראה ל"כחול הזקן".[12] המוטיב של הערפדים נגזר בעיקר מהאצילה והרוצחת, ארז'בט באטורי, ועזר לשלב את ספרות האימה במאה ה-18, כמו גם דרך ספרו של לאסלו טורוצ'י משנת 1729, "היסטוריה טראגית".[13]

המאה ה-18

עריכה
 
הוראס וולפול כתב את הרומן הגותי הראשון, "טירת אוטרנטו" (1764), ויזם סוגה ספרותית חדש.[14]

במאה ה-18 חלה התפתחות הדרגתית של הרומנטיקה וסוגת האימה הגותית. היא התבססה על המורשת הכתובה והחומרית של ימי הביניים המאוחרים, ומצא את צורתו ברומן המכונן והשנוי במחלוקת של הוראס וולפול משנת 1764, "טירת אוטרנטו". למעשה, המהדורה הראשונה פורסמה במסווה של רומנטיקה מימי הביניים מאיטליה, שהתגלתה ופורסמה מחדש על ידי מתרגם פיקטיבי.[14] לאחר שהתגלתה כמודרנית, רבים מצאו את הסוגה כאנכרוניסטית, ריאקציונית, או שלילית, אך זו צברה פופולריות.[14] הרומן העניק השראה ל"ואטאק" (1786) מאת ויליאם בקפורד, "רומן סיציליאני" (1790), "התעלומה של אודולפו" (1794) ו"האיטלקי" (1796) מאת אן רדקליף ו"הנזיר" (1797) מאת מת'יו לואיס.[14] כמות משמעותית של סיפורת אימה בעידן זה נכתבה בידי נשים ושווקה כלפי קהל נשי; תרחיש אופייני ברומנים היה אישה בעלת תושייה בטירה קודרת ומסתורית.[15]

המאה ה-19

עריכה
 
מרי שלי מאת ריצ'רד רות'וול (1840–1841)

המסורת הגותית התפתחה לסוגה שהקוראים המודרניים מכנים ספרות אימה במאה ה-19. יצירות ודמויות משפיעות שממשיכות להדהד בסיפורת ובקולנוע היום ראו את יצירתן בסרט "עמי ותמי" מאת האחים גרים (1812), "פרנקנשטיין" מאת מרי שלי (1818), "הערפד" מאת ג'ון פולידורי (1819), "מלמות' הנודד" מאת צ'ארלס מטורין (1820), "האגדה על סליפי הולו" מאת וושינגטון אירווינג (1820), "המומיה!: או אגדת המאה העשרים ושתיים" מאת ג'יין סי. לודון (1827), "הגיבן מנוטרדאם" מאתויקטור הוגו (1831), "ורני הערפד" מאת תומאס פקט פרסט (1847), יצירותיו של אדגר אלן פו, יצירותיו של שרידן לה פאנו, "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" מאת רוברט לואיס סטיבנסון (1886), "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר ויילד (1890), "הרואה ואינו נראה" מאת הרברט ג'ורג' ולס (1897), ו"דרקולה" מאת ברם סטוקר (1897). כל אחת מהעבודות הללו יצרה אייקון מתמשך של אימה שמוצגת בווריאציות שונות בעולם הספרות, הקולנוע או הטלוויזיה.[16]

המאה ה-20

עריכה

ריבוי של כתבי עת זולים בסביבות תחילת המאה הוביל לפריחה בכתיבת סיפורת האימה. לדוגמה, גסטון לרו ו"פנטום האופרה" משנת 1910. סופר אחד שהתמחה בסיפורת אימה והפיכתם לסרטי מיינסטרים, היה טוד רובינס, שהסיפורת שלו עסקה בנושאים של טירוף ואכזריות. ברוסיה, הסופר אלכסנדר בלייב הפך את הנושאים הללו לפופולריים בסיפורו "ראשו של פרופסור דאוול" (1925), שבו רופא מטורף מבצע השתלות ראש ניסיוניות והנפשה מחדש על גופות שנגנבו מחדר המתים; הוא פורסם לראשונה כסדרת מגזין לפני הפצתו הרשמית ברחבי העולם כרומן. מאוחר יותר, הופצו כתבי עת כדוגמת "סיפורים מוזרים" ו"עולמות לא ידועים".[17]

סופרי אימה משפיעים בתחילת המאה ה-20 זכו להצלחה עם רומנים שונים שהוציאו לאור באותה העת. במיוחד, סופר האימה הנערץ ה.פ. לאבקרפט, והמיתוס שלו אודות קת'ולהו. אותו המיתוס שינה והפך את סוגת האימה הקוסמית (אנ') לפופולרית וזאת, בנוסף למ. ר. ג'יימס (אנ') שהגדיר מחדש את סוגת סיפורי הרפאים (אנ').[18]

נושא הרוצח הסדרתי הפך לנושא חוזר ונפוץ ברומנים שהופצו באותה המאה. עיתונות צהובה וסנסציוניות של רוצחים שונים, כמו ג'ק המרטש, ופחות מכך, קארל פאנזרם, פריץ הארמן ואלברט פיש, הנציחו את התופעה הזו. המגמה נמשכה בעידן שלאחר המלחמה, והתחדשה בחלקה לאחר הרציחות שביצע אד גיין. בשנת 1959, רוברט בלוך, בהשראת הרציחות, כתב את "פסיכו". הפשעים שבוצעו ב-1969 בידי משפחת מנסון השפיעו על סיפורת האימה של שנות ה-70. ב-1981 כתב תומאס האריס את "הדרקון האדום", והציג בו את ד"ר חניבעל לקטר. ב-1988 יצא לאור ספר ההמשך לאותו הרומן, "שתיקת הכבשים".

הקולנוע הקדום קיבל השראה מהיבטים רבים של סיפורת האימה, והחל מסורת עוצמתית של סרטי אימה ותתי סוגות קולנועיות. את התיאורים הגרפיים של אלימות וגור בקולנוע נהוג לקשר עם סרטי סלאשר וסרטי גור משנות ה-60 וה-70, ספרי קומיקס כמו אלה שפרסמו EC קומיקס (בעיקר "סיפורים מהקריפט").[19] הדימויים האלה הפכו את הקומיקסים האלה לשנויים במחלוקת, וכתוצאה מכך, הם צונזרו לעיתים קרובות.[20][21]

 
סטיבן קינג

סיפורי הזומבים המודרניים העוסקים במוטיב המתים החיים נראו ביצירות שונות, כולל הסיפורים של ה.פ. לאבקרפט "אוויר צונן" (1925), "בכספת" (1926), ו"האאוטסיידר", ו"קונפליקט מוזר" (1941) של דניס ויטלי. הרומן "אני אגדה" של ריצ'רד מת'סון (1954) השפיע על סוגה שלמה של סיפורת זומבים אפוקליפטית שסומנה והוזכרה לעיתים קרובות בסרטיו של ג'ורג' א. רומרו.

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, ההצלחה המסחרית העצומה של שלושה ספרים – "תינוקה של רוזמרי" (1967) מאת איירה לוין, "מגרש השדים" מאת ויליאם פיטר בלטי ו"האחר" מאת תומאס טריון – עודדה מוציאים לאור להתחיל להפיץ מספר רב של רומני אימה אחרים, ובכך נוצרה הסוגה "בום הורור".[22]

אחד מסופרי האימה הידועים ביותר של סוף המאה ה-20 הוא סטיבן קינג, הידוע בשל הרומנים "קארי", "הניצוץ", "זה", "מיזרי" ועוד כמה עשרות רומנים וכ-200 סיפורים קצרים.[23][24] החל משנות ה-70, סיפוריו של קינג משכו קהל רב, ועל כך הוא זכה בפרס מטעם הקרן הלאומית של ארצות הברית בשנת 2003.[25] בין מחברי האימה הפופולריים באותה העת נמנו: אן רייס, בריאן לאמלי, גרהאם מאסטרטון, ג'יימס הרברט, דין קונץ, קלייב בארקר,[26] רמזי קמפבל,[27] ופיטר שטראוב.

המאה ה-21

עריכה

סדרות הספרים הנמכרות ביותר בתקופות העכשוויות קיימות בסוגות הקשורים לסיפורת אימה, כמו ספרי הפנטזיה האורבנית של קארי ווהאן. מרכיבי האימה ממשיכים להתרחב מחוץ לסוגה עצמה. ההיסטוריה החלופית של האימה ההיסטורית המסורתית יותר ברומן "הטרור" של דן סימונס משנת 2007, ניצבת במדפי חנויות הספרים לצד שילובים של רומנים כדוגמת "גאווה ודעה קדומה וזומבים" (2009), וקומיקסים היסטוריים של פנטזיה ואימה כמו "הלבלייזר" (1993 ואילך) ו"הלבוי" של מייק מיגנולה (1993 ואילך). אימה משמשת גם כאחד הסוגות המרכזיות ביצירות מודרניות מורכבות יותר כמו "בית העלים" של מארק ז. דניאלבסקי (2000), שהועמד לפרס הספר הלאומי. ישנם רומני אימה רבים לבני נוער, כמו "המונסטרולוג" מאת ריק יאנסי (2009). בנוסף, סרטים רבים, במיוחד סרטים מונפשים, משתמשים באסתטיקה של אימה. אלה הם מה שניתן לכנות ביחד "אימת ילדים".[28] על אף שלא ידוע בוודאות מדוע ילדים נהנים מהסרטים הללו (כפי שזה נראה מנוגד לאינטואיציה), התיאוריה היא שהמפלצות הגרוטסקיות הן שמרתקות ילדים.[28] משנית לכך, ההשפעה המופנמת של תוכניות טלוויזיה וסרטי אימה על ילדים אינה נחקרת למדי, במיוחד בהשוואה למחקר שנעשה בנושא הדומה של אלימות בהשפעת הטלוויזיה והקולנוע על "המוח הצעיר". מעט המחקר שנעשה אודות כך נוטה להיות לא חד-משמעי לגבי ההשפעה שיש לצפייה במדיה כזו.[29]

פרסים ועמותות

עריכה

הישגים בסיפורת האימה זוכים להכרה בפרסים רבים. אגודת סופרי האימה מגישה את פרסי ברם סטוקר להישג שראוי לשבח, על שמו של ברם סטוקר, מחבר רומן האימה, "דרקולה".[30] איגוד סופרי האימה האוסטרלי מגיש מדי שנה את טקס פרסי הצללים האוסטרליים. פרס גילדת האימה הבינלאומית מוענק מדי שנה ליצירות אימה ופנטזיה אפלה מ-1995 עד 2008.[31][32] פרסי שירלי ג'קסון הם פרסים ספרותיים על הישג יוצא דופן בספרות המתח הפסיכולוגי, האימה והיצירות הפנטזיות האפלות. פרסים חשובים אחרים לספרות אימה נכללים כתתי-קטגוריות בפרסים כלליים לפנטזיה ומדע בדיוני בפרסים כמו פרס אאורליס.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא סיפורת אימה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Carroll, Noël (1990). The Philosophy of Horror or Paradoxes of the Heart. New York, NY: Routledge. pp. 28, 36, 53. ISBN 0-415-90145-6. Art-horror requires evaluation both in terms of threat and disgust. ... some emotional states are the cognitive-evaluative sort. And, of course, I would hold that art-horror is one of these. ... The audience's psychological state, therefore, diverges from the psychological state of characters in respect of belief, but converges on that of characters with respect to the way in which the properties of said monsters are emotively assessed.
  2. ^ Cuddon, J.A. (1984). "Introduction". The Penguin Book of Horror Stories. Harmondsworth: Penguin. p. 11. ISBN 0-14-006799-X.
  3. ^ 1 2 Horror story, Britannica
  4. ^ אתר המוקדש לסיפור
  5. ^ מירב קריסטל ודרור עמיר, אפקט הפחד, באתר ynet, 3 באוקטובר 2007
  6. ^ Jackson, Rosemary (1981). Fantasy: The Literature of Subversion. London: Methuen. pp. 53–5, 68–9.
  7. ^ "Even Ancient Greeks and Romans Enjoyed Good Scary Stories, Professor Says". phys.org (באנגלית). נבדק ב-2020-09-02.
  8. ^ Though the sub-title of Frankenstein references the titan Prometheus, none of the ancient myths about Prometheus is itself a horror tale.
  9. ^ John Dryden, 1683: full text
  10. ^ Pliny the Younger (1909–14). "LXXXIII. To Sura". In Charles W. Eliot. Letters, by Pliny the Younger; translated by William Melmoth; revised by F. C. T. Bosanquet. The Harvard Classics. 9. New York: P.F. Collier & Son.
  11. ^ Raymond T. McNally and Radu R. Florescu (1972). "In Search of Dracula." Houghton Milton. Pages 8–9.
  12. ^ Kiernan, Dr. Jas. G. "Sexual Perversion, and the Whitechapel Murders." The Medical Standard: IV.5. G. P. Engelhard and Company: Chicago.
  13. ^ in Ungaria suis cum regibus compendia data, Typis Academicis Soc. Jesu per Fridericum Gall. Anno MCCCXXIX. Mense Sepembri Die 8. p 188-193, quoted by Farin
  14. ^ 1 2 3 4 "The Castle of Otranto: The creepy tale that launched gothic fiction". BBC. Retrieved 15 July 2017
  15. ^ Richard Davenport-Hines (1998). Gothic: 1500 Years of Excess, Horror, Evil and Ruin. London: Fourth Estate.
  16. ^ Christopher Frayling (1996). Nightmare: The Birth of Horror. London: BBC Books.
  17. ^ "Unknown". in: M.B. Tymn and Mike Ashley, Science Fiction, Fantasy, and Weird Fiction Magazines. Westport: Greenwood, 1985. pp.694-698. ISBN 0-313-21221-X
  18. ^ "Medieval Studies and the Ghost Stories of M. R. James By Patrick J. Murphy". www.psupress.org. נבדק ב-2020-03-17.
  19. ^ Hutchings, Peter (2008). The A to Z of Horror Cinema. The A to Z Guide Series. Vol. 100. Lanham, MD: The Scarecrow Press, Inc. p. 72. ISBN 978-0-8108-6887-8. נבדק ב-29 באוקטובר 2015. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ Collins, Max Allan (28 February 2013). "11 Most Controversial Comic Books". HuffPost. Retrieved 5 February 2019.
  21. ^ Hansen, Kelli (1 October 2012). "Banned Books Week: Comics and Controversy". University of Missouri. Retrieved 5 February 2019.
  22. ^ "Ira Levin's Rosemary's Baby (1967), Thomas Tyron's The Other (1971), and William Peter Blatty's The Exorcist (1971) were all released within a few years of one another...and their immense combined sales indicted to many publishers that horror was now a profitable marketing niche." Simmons, David, American Horror Fiction and Class: From Poe to Twilight. London: Palgrave Macmillan 2017 ISBN 9781137532800 (p.119)
  23. ^ Barone, Matt (8 November 2011). "The 25 Best Stephen King Stories". Complex. Retrieved 5 February 2019.
  24. ^ Jackson, Dan (18 February 2016). "A Beginner's Guide to Stephen King Books". Thrillist. Retrieved 5 February 2019.
  25. ^ Hillel Italie (18 בספטמבר 2003). "Stephen King receives honorary National Book Award". Ellensburg Daily Record. נבדק ב-12 בספטמבר 2010. Stephen King, brand-name writer, master of the horror story and e-book pioneer, has received an unexpected literary honor: a National Book Award for lifetime achievement. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ K.A. Laity "Clive Barker" in Richard Bleiler, ed. Supernatural Fiction Writers: Contemporary Fantasy and Horror. New York: Thomson/Gale, 2003. ISBN 9780684312507 (pp. 61–70).
  27. ^ K.A. Laity, "Ramsey Campbell", in Richard Bleiler, ed. Supernatural Fiction Writers: Contemporary Fantasy and Horror. New York: Thomson/Gale, 2003. ISBN 9780684312507 (pp. 177–188.)
  28. ^ 1 2 Lester, Catherine (Fall 2016). "The Children's Horror Film". The Velvet Light Trap. 78 (78): 22–37. doi:10.7560/VLT7803.
  29. ^ Pearce, Laura J.; Field, Andy P. (2016). "The Impact of "Scary" TV and Film on Children's Internalizing Emotions: A Meta-Analysis". Human Communication Research (באנגלית). 42 (1): 98–121. doi:10.1111/hcre.12069. ISSN 1468-2958.
  30. ^ "The Bram Stoker Awards". Horror Writer's Association. אורכב מ-המקור ב-10 במרץ 2007. נבדק ב-13 באפריל 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "IHG Award Recipients 1994–2006". HorrorAward.org. אורכב מ-המקור ב-22 באפריל 2009. נבדק ב-30 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "IHG Award Recipients 2007". HorrorAward.org. נבדק ב-30 באוקטובר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סיפורת_אימה&oldid=39930976"