ספר מקבים ב

אחד מהספרים החיצוניים
(הופנה מהדף ספר חשמונאים ב)

ספר מקבים ב', הידוע גם בשם ספר חשמונאים ב' או קיצור מעשה יהודה, הוא אחד מן הספרים החיצוניים. הספר הוא סיכום היסטורי של מאורעות שראשיתם סיפור ימיו האחרונים של סלאוקוס הרביעי, 175 לפני הספירה, ואחריתם ניצחון יהודה על צבאות ניקנור, 161 לפני הספירה. הספר סוקר מאורעות שהתרחשו על פני חמש עשרה שנה.

על פי הנאמר בסוף הספר, "ומן הימים ההם הייתה העיר בידי העברים",[1] יוצא כי הספר יצא לאור בזמן שבית המקדש היה קיים. מכיוון שמחבר ספר "מקבים ד" השתמש בספר זה, יש לקבוע את זמנו לכל המאוחר לתחילת התקופה הרומית בארץ ישראל.[2] על פי סגנונו, הספר נכתב ביוונית קוינה, כנראה באלכסנדריה, מצרים, במחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס.

בכתבי אבות הכנסייה מופיעים השמות Μακκαβαïκά או Μακκαβαῖοι בהתייחס לכלל ספרי המקבים, ובמיוחד לגבי מקבים ב.[3]

תוכן הספרעריכה

בשני הפרקים הראשונים בספר מובאות אגרות שנשלחו ליהודי מצרים מאחיהם שבארץ ישראל על מנת להפיץ את חגם החדש של החשמונאים – חנוכת בית המקדש. באגרות אלה מופיע התאריך 188 למניין השטרות, שנת 125/124 לפנה"ס לערך.

מהפרק השלישי ועד סוף הספר ניתן להבחין בשני נושאים עיקריים:

  1. השתלשלות המאורעות ביהודה שהביאו לקביעת חג החנוכה.
  2. המאורעות שהביאו לקביעת יום ניקנור.

פרק אעריכה

איגרת מאת יהודי ירושלים ויהודה המזמינה את יהודי מצרים לחוג את חג החנוכה במשך שמונה ימים לאחר שמשך שמונת ימי סוכות לא נחגג חג בבית המקדש בשל הטומאה ששררה בו. חג החנוכה מכונה בו "חג הסוכות של חודש כסלו" (פסוק 9). לדעת החוקר אליהו ביקרמן, איגרת זו היא אותנטית. היא נתחברה בשנת 188 למניין בית סלאוקוס,[4] כלומר בשנת 124–123 לפנה"ס.[5]

איגרת נוספת בפרק זה, מבקשת מיהודי מצרים להכיר בקדושתו של בית המקדש השני בירושלים בטענה כי ההשגחה האלוהית מונחת עליה ומותו של אנטיוכוס אפיפנס במזרח הוא עונש על המלחמה שלו בירושלים.

פרק בעריכה

המשך האיגרת השנייה. הכותבים מתארים את האש הקדושה שהייתה במזבח הראשון בירושלים, שנגנזה על ידי ירמיהו ביחד עם כלי המקדש, חודשה בימי נחמיה. אש זו נשלחה מהשמיים למזבח במקדש כפי שמתועד בכתובים. בשל כך על יהודי כל העולם לחגוג את טיהורו של בית המקדש. לדברי מנחם שטרן, האיגרת השנייה היא בדויה ובתוכנה יש סתירה לדברים שנאמרים בגוף הספר לגבי מותו של אנטיוכוס אפפינס. מתוך כך, אין להניח, לדברי שטרן, כי היא נתחברה על ידי המחבר-המקצר עצמו.[4]

הקדמה לסיפור כולו. המחבר מצהיר כי חיבור זה הוא קיצור של חיבור ארוך יותר, בחמישה ספרים, מאת יאסון מקירני.[6]

פרק געריכה

אוטופיה. לפני גזירות אנטיוכוס שררה העיר ירושלים בשלום כללי, ואפילו מלכים זרים חלקו לה כבוד. בשל ריב אישי, אדם בשם שמעון משבט בנימין העליל על חוניו הכוהן הגדול שמחזיק באוצר המקדש סכומי כסף עצומים שיכולים לבוא לידי המלך. עקב כך נשלח שליח בשם הליודורוס, במטרה להחרים כספים אלו, אלא שרובם היה פקדונות של יתומים ואלמנות. השמועה על כך גרמה ליהודי ירושלים להתחנן לה'. בשל כך הגיע מהשמים פרש אלוהי והכה את הליודוס ומלויו ורק תפילתו של הכוהן הגדול הצילה את חייו. הליודורוס נכנע ובישר ברבים את עוצמתו של האל היחיד.

פרק דעריכה

למרות זאת, החתרנות של שמעון לא פסקה וגרמה לחוניו לפנות אל המלך הסלווקי. יאסון, אחיו של חוניו, ניצל את היעדרות הכוהן הגדול על מנת לפנות אף הוא למלך והציע כי מינוי שלו לכוהן גדול יבטיח למלך כי ירושלים תהפוך לעיר בעלת אופי הלניסטי. המלך הסכים ויאסון מונה לכוהן גדול במקומו של חוניו, וירושלים הפכה לעיר הלניסטית והכוהנים המשרתים בבית המקדש נהו אחר אורחותיהם. בפרק זה גם מוסברים כיצד יכלו היהודים להיות חלק פעיל באימפריה ההלניסטית גם מבלי לקחת חלק בעבודה זרה. לאחר מכן פנה מנלאוס למלך אנטיוכוס והציג אף הוא כסף רב למלך על מנת שימונה לכהן גדול במקומו של יאסון שנאלץ לברוח לעמון. מנלאוס מצידו לא העביר את הכספים המובטחים למלך. חוניו עצמו נרצח לאחר שניסה להציל את קדושת בית המקדש. הרשע המשיך לפעול בירושלים, האלימות הגואה ושוד אוצרות המקדש נחשב לדבר שבשגרה.

פרק העריכה

בשלב זה יצא המלך אנטיוכוס למצרים, אולם תושבי ירושלים לא ידעו אם פעילות זו היא לרעתם או לטובתם. יאסון שב מעמון וניסה להשתלט על העיר אולם נכשל. אולם שהשמועות על המלחמה בעיר הגיעו לאוזני אנטיוכוס שעלה עם צבאו לירושלים ובזז אף הוא את המקדש.

פרק ועריכה

אנטיוכוס שם חיל מצב בעיר ירושלים, גזר גזירות נגד היהדות, ודרש מהיהודים להשתתף בטקסים אליליים. העוברים על חוקי המלך הוצאו להורג או נמלטו. כמו כן מסופר על אלעזר הזקן שסירב לאכול בשר חזיר או אף להעמיד פנים שהוא אוכל אותו - והוא הוצא להורג בעינויים.

פרק זעריכה

סיפור האם ושבעת בניה. הבנים הוכרחו לאכול בשר חזיר ואם לא יעשו זאת יוצאו להורג בעינויים. הבנים סירבו והומתו בזה אחר זה, כשאימם מעודדת אותם תוך כדי אמונה בתחיית המתים באחרית הימים.

פרק חעריכה

תחילת ההתנגדות לשלטון הנוכרי ביהודה. יהודה המקבי ותומכיו קוראים למגר את ההשפעות האליליות על יהודה, ירושלים והמקדש. יהודה לוחם בנוכרים וצבא סלאוקי בראשות ניקנור פולש ליהודה. יהודה המקבי עם 6000 לוחמים מביס את ניקנור בקרב אמאוס בזכותו של האל, אולם הניצחון לא מושלם בשל שמירת השבת. השלל מחולק לצבא יהודה ולנזקקים. ניקנור המובס מכיר בעליונותו של ה'.

פרק טעריכה

מותו של אנטיוכוס במזרח (שנת 164 לפנה"ס). מותו מוסבר כעונש מידי שמיים. על ערש דווי מכיר גם המלך בעליונותו של אלוהי היהודים ומצטער על העוולות שגרם להם. מכתבו של אנטיוכוס אפיפנס אל היהודים (פסוק יט) אינו אותנטי.[7]

פרק יעריכה

לאחר שחרור ירושלים מיד הנוכרים, פונים יהודה המקבי ואנשיו לטהר את המקדש וקובעים את חג החנוכה בכ"ה בכסלו במשך שמונה ימים לזכר חג סוכות שחולל. לאחר מותו של אנטיוכוס אפיפנס, עולה לשלטון בנו אנטיוכוס אופאטור. יהודה ואנשיו מתחילים להלחם באדומים השכנים ששיתפו פעולה עם הסלווקים וההצלחה בקרבות היא בזכותו של האל.

פרק יאעריכה

ליסיאס, ראש חילות הסלווקים מטעם המלך, מנסה להשתלט שוב על יהודה אולם הוא ניגף בפני יהודה וצבאו בקרב בבית צור. ליסיאס נכנע ומנסה להגיע להסדר עם היהודים. ההסדר בא לידי ביטוי ב-4 איגרות. 3 מטעם שליטים סלווקים ואחת מטעם הרומאים שהתערבו לטובת היהודים.

לדברי מנחם שטרן, לארבע התעודות הללו "יש ערך ממדרגה ראשונה" והן תואמות בצורתן לדיפלומטיה ההלניסטית ובתוכנן לרקע המדיני של סוף ימיו של אנטיוכוס הרביעי ותחילת תקופתו של אנטיוכוס החמישי. בתעודה השנייה לא נזכר שום תאריך, אולם ברור כי מדובר באגרת מאת אנטיוכוס החמישי והיא מזכירה במפורש את מותו של אביו (אנטיוכוס הרביעי מת בסתיו 164). תאריך התעודות האחרות הוא שנת 148 למניין בית סלאוקוס, כלומר בין סתיו 165 לסתיו 164 לפנה"ס.[8]

פרק יבעריכה

למרות זאת, לא פסקו הקרבות, והם התנהלו ב-2 ערי החוף המערבי. יהודה ממשיך ולוחם באויבים אחרים השואפים לשנות את אורח החיים היהודי ביהודה. מפלות מסוימות בקרב מוסברות בחטאים של העם כנגד ה'.

פרק יגעריכה

הסלווקים לא אמרו נואש ויצאו לקרב נוסף בהנהגת המלך ושר צבאו ובעזרתו של מנלאוס. אלם יהודה לא חשש מצבא זה ובאישון לילה הכה במפתיע את צבאם. אנטיוכוס לא אמר נואש וניסה להתקיף את ירושלים מדרום. כשנכשל שוב פנה להסכם עם היהודים ושב לארצו.

פרק ידעריכה

רשע נוסף בשם אלקימוס שאף אף להשיג את הכהונה הגדולה, פנה אל דמטריוס המלך ועזרתו אסף צבא עם פילים להשתלטות על יהודה. לחימה זו נכשלה. ניקנור בעצת המלך קרא ליהודים להסגיר את יהודה המקבי שאלמלא כן יעלה הוא וצבאו על ירושלים.

פרק טועריכה

הקרב האחרון. ניקנור יוצא למלחמה ביהודה המקבי. יהודה מספר לעם על ההתגלות שבאה לו בחלום ובזכות כך העם מתמלא אמונה ומביס את הצבא הסלווקי. ניקנור עצמו נהרג וראשו הכרות מוצג ברבים.

המחבר המסכם והסגנוןעריכה

ספר מקבים ב' ששרד, הוא סיכום של חמישה ספרים שלא שרדו, שכתב יאסון מקירני. קירני היא, ככל הנראה, מקום יישוב בחבל קירנאיקה, לוב, של ימינו. זהות המסכם אינה ידועה. יש דעות שאומרות שהספר נכתב על ידי יהודי משכיל בן הגולה, ודעות אחרות מייחסות את הסיכום לארץ ישראלי בן כת הפרושים. המסכם היה דובר השפה הבינלאומית דאז – יוונית, היא שפת המקור של יצירת יאסון.

ההערכה היא שהמסכם נותר נאמן לטקסט המקורי ולא נדרש בסיכומו למקורות נוספים מלבד עבודתו המקורית של יאסון. שיטת עבודתו של המסכם אינה אחידה. לעיתים נגרר אחרי יאסון לספר את הדברים בפרוטרוט ולעיתים קיצר בצורה בולטת. אין כל רמז לכך שהאידאולוגיה של המסכם הייתה מנוגדת לזו של יאסון[4] (השקפת המחבר על האלוהות רחוקה מכל הגשמה, בית המקדש מובלט בכל חלקי הספר).

ההבדלים בין ספר מקבים ב לספר מקבים אעריכה

אין כל רמז לכך שיאסון מקירנה הכיר את ספר מקבים א.[7] מקבים ב' נכתב מנקודת מבט דתית-מוסרית בשונה ממקבים א. במקבים ב' בולטים הדת היהודית ומאפייניה - שמירת שבת (כפי שעשו יהודה וחייליו), ואמונה בעולם הבא. ירושלים ובית המקדש זוכים לביטויי הערצה. מקבים ב' מתאר אמונות עממיות שמקרבות את אלוהים לעם (כגון: אלוהים שולח מלאכים ברגל או על סוסים שמשגיחים ממרום ונלחמים את מלחמתו). לעומת זאת בספר מקבים א שולט הרציונל ואלוהים מתואר כרחוק מהעם ונשגב מכדי להיתפש על ידי הגיונם של בני תמותה; כלומר פועל בדרכים נסתרות.

מקבים ב', שנכתב במקור ביוונית, מושפע מסגנון הרטוריקה היוונית ואילו מקבים א' שנכתב במקור בעברית (אם כי נוסח זה אבד), מושפע מסגנון לשון המקרא. מחבר מקבים ב' לא היה היסטוריון מקצועי, בניגוד למחבר מקבים א' שניכר כי היה היסטוריון מיומן. ידוע מי כתב את המקור (יאסון מקירני) ששימש את המסכם האלמוני של ספר מקבים ב', ומאידך לא ידוע שם מחבר מקבים א'.

ספר מקבים ב חסר בכתב היד S (קודקס סינאיטיקוס) של תרגום השבעים.[7]

תרגומיםעריכה

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ספר מקבים ב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מקבים ב, פרק טו, פסוק לז.
  2. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 354.
  3. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 347.
  4. ^ 1 2 3 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 353.
  5. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, התעודות בספרות היהודית של תקופת הבית השני, עמ' 370.
  6. ^ מקבים ב, פרק ב, פסוקים כג–לב.
  7. ^ 1 2 3 מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, מקבים, ספרי מקבים, עמ' 356.
  8. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, התעודות בספרות היהודית של תקופת הבית השני, עמ' 370–371.